זה לגמרי גולמי וןלא כתוב בשפה יפה.
יישבנו שם כולנו. שבורות מפורקות
בכינו כמו שלא בכינו מעודנו.
התפללנו כמו שלא התפפלנו בחיינו.
נתלנו על עלה קטן קטן של תקווה. ו
כמעט כבר לא האמנו. אך לא ידענו כמה האמנו.
כך זה המשיך תקוותנו הקטנה אט אט אבדה.
יום למחרת, בתפילה שרנו אני מאמין כולנו בכינו. משיח היה ראשי התיבות של שמו, כלונו חיכנו לרפואותו שיתמהמה האמנו שתבוא שתגיע. אך לא היא לא באה.
כבר יומיים הוא מונשם מורדם לא יודעם מה איתו. מחכים.
ואז לפתע יום אחר כך באמצע המשחק בדיוק כשקראתי לאיתי לבוא לנחש מה נותר בגננו הקטן, היא הסתכלה עליי ואמרה את מה שכל כך לא רציתי לשמוע. אך משו בתוכי אמר שכל כך חיכתי לזה.. הכל התערפל לא שמעתי כלום. ופתאום צעקות.יובל הרביץ לנריה, ובכלל שילה גילה את המשחק לאיתי... ואיה אני. רק רוצה לבכות. ממשיכה את המשחק באפס כוחות. רוצה לבכות יחד עם רחל שזה עתה הרביץ לה יגל. אני מבקשת מנעמה שתחליף אותי אני קמה הצידה וברגליים כושלות נכנסת לחדר "המפגש", ומתיישבת על כיסא קטן. דמעות חמות הפכו מהרה לבכי כואב. על מי שהיה ולא עוד, על מי שהיה אך ממנו דבר לא נותר. אני קמה, אך כאב הראש והלב מושיבים אותי חזרה. חציי משפטים דופקים בראשי. "אם זה ייקרה תצתרכו, אתן, להיות שם" "אם זה ייקרה תלכו מייד." "אם זה חס וחליליה בסוף ייקרה אז תלכו להלוויה, " "לא אל תלכו.".. "אם זה יקרה... אם זה ייקרה... אם.." ראשי נופל על יידי. זה קרה לעזעזאל.. זה קרה!! גוש תקוע לי באמצע הגרון מכאיב לי, אך הלב השסוע המנופץ לרסיסים כואב בהרבה גם מהדמעות המלוחות כל כך שחורצות חורים צורבים בפניי. אך בראשי מהדהד קול אחד. מפחיד מאיים חותך בבשרי בלבי משאיר אותי מבולבלת, כואבת, רוצה, לא מאמינה.
"ברוך דיין האמת.."
הוא מת.
