זה סיפור קצר שכתבתי מזמן, שאם היה לי כוח הייתי משכתבת אותו והוא היה יפה יותר. אבל אין לי כוח, וזאת התוצאה. ובכן:
יעל פרצה מחדר השרותים בצווחה מרעידת קירות. "שממית! תעיפו אותה! מישהו, נו!"
גיחכתי לעצמי בשקט. מטופש לחשוב שהייתי קמה מהמיטה בגלל איזה יצור בגודל הזרת שלי.
השממית הייתה קטנה למדי, בערך עשרה סנטימטרים, כולל הזנב. בצבע חום-אפור בהיר, יפהפה בעיני, ומזעזע בעיני שאר המשפחה.
יעל דרשה בתוקף לסלק את השממית "המחרידה הזו" מהשרותים, כי היא לא מעזה להתקרב אליה. אבל אני לא הסכמתי.
"שממיות מביאות ברכה," אמרתי לה, "לא שמת לב שמאז השממית אין נמלים?"
"היא פשוט אוכלת אותן!" צעקה יעל, "אני מעדיפה עדר של נמלים מהשממית הגועלית הזו!"
שאר בני הבית לא הביעו עמדה בנוגע לשממית, כך שהוויכוח נשאר כל כולו ליעל ולי.
השממית נשארה בפינת השרותים, ומדי פעם, כשמישהו בעט בה בטעות בקצה רגלו, היא הייתה רצה משם לפינה אחרת, והמישהו (שבדרך כלל, למרבה הצער והשמחה לאיד, היה יעל) היה יוצא משם בצרחות שבטח הפריעו לשכנים להקפיץ את הכדורים שלהם מעל הראש שלנו, ולפעמים מרוב פחד היה שוכח להוריד את המים באסלה, מה שהיה לא נעים בכלל כי המטהר אוויר נגמר.
שבוע שלם הוויכוח בין יעל לביני נמשך. והשממית, כאילו דבר אינו נוגע לה, המשיכה לרבוץ בפינה, לרוץ מדי פעם לפינה אחרת ולהבהיל עד מוות את יעל.
היחסים ביני לבינה נעשו קרירים יותר מהרגיל, ובאיזשהו שלב כבר התחלתי לחשוב על אפשרות כניעה. אבל אהבתי את השממית, היא הייתה יצור כל כך יפהפה ומתוק, איך שהיא רצה ממקום למקום, העיניים החרוזיות שלה שיכולות לראות מכל כיוון, דבר מדהים שאנחנו, בני האנוש, לא ניחנו בו (וחבל שכך, הייתי רוצה לדעת כל פעם מי זה שבא אלי מאחורה, תוקע לי אצבעות בצלעות ומקפיץ אותי חמש מטר למעלה). יכולתי להסתכל עליה שעות על גבי שעות. והעיקר - הנמלים! שנאתי את הנמלים בכל ליבי, הן תמיד גרמו לי לצמרמורות - רק מעצם המחשבה על נמלים אני מצטמררת, ובירכתי את השממית על הרגע שבו היא בחרה להשתכן בפינה של חדר השרותים דווקא בבית שלנו.
אולי עוד הייתי נכנעת אם לא מה שקרה אחר כך.
אף אחד לא יודע במי האשם, ואת האמת זה לא מעניין גם אף אחד, אבל עיקר חשדותיי נופלות על יעל, שהשממית היוותה בשבילה איום תמידי בכל פעם שהיא נאלצה להיכנס לשרותים.
ובכן, נכנסתי לחדר השרותים כבכל בוקר, וחיפשתי את השממית בעיניי. מה שראיתי זעזע אותי והתאפקתי לא לצרוח, כדי לא להיחשב למוגת לב ברגע שיתפרסם העניין ברחבי הבית הקטן שלנו.
זנב בצבע חום-אפור בהיר היה מוטל בפינה, מעוך.
הסטתי את עיניי כדי לא לראות את המחזה העצוב, אבל הן נתקלו במשהו עצוב עוד יותר. אם לרגע האמנתי ששממית יכולה לחיות ללא זנב, ברגע שלאחריו התבדתה תקוותי.
השממית, מנותקת מזנבה, שכבה שם על הרצפות הלבנות ללא רוח חיים.
והדבר הכי מחריד היו הנמלים הדוחות שטיילו על גופתה המתה ללא כל פחד. נמלים שחורות ודוחות.
עכשיו אני שונאת אותן עוד יותר.
יעל פרצה מחדר השרותים בצווחה מרעידת קירות. "שממית! תעיפו אותה! מישהו, נו!"
גיחכתי לעצמי בשקט. מטופש לחשוב שהייתי קמה מהמיטה בגלל איזה יצור בגודל הזרת שלי.
השממית הייתה קטנה למדי, בערך עשרה סנטימטרים, כולל הזנב. בצבע חום-אפור בהיר, יפהפה בעיני, ומזעזע בעיני שאר המשפחה.
יעל דרשה בתוקף לסלק את השממית "המחרידה הזו" מהשרותים, כי היא לא מעזה להתקרב אליה. אבל אני לא הסכמתי.
"שממיות מביאות ברכה," אמרתי לה, "לא שמת לב שמאז השממית אין נמלים?"
"היא פשוט אוכלת אותן!" צעקה יעל, "אני מעדיפה עדר של נמלים מהשממית הגועלית הזו!"
שאר בני הבית לא הביעו עמדה בנוגע לשממית, כך שהוויכוח נשאר כל כולו ליעל ולי.
השממית נשארה בפינת השרותים, ומדי פעם, כשמישהו בעט בה בטעות בקצה רגלו, היא הייתה רצה משם לפינה אחרת, והמישהו (שבדרך כלל, למרבה הצער והשמחה לאיד, היה יעל) היה יוצא משם בצרחות שבטח הפריעו לשכנים להקפיץ את הכדורים שלהם מעל הראש שלנו, ולפעמים מרוב פחד היה שוכח להוריד את המים באסלה, מה שהיה לא נעים בכלל כי המטהר אוויר נגמר.
שבוע שלם הוויכוח בין יעל לביני נמשך. והשממית, כאילו דבר אינו נוגע לה, המשיכה לרבוץ בפינה, לרוץ מדי פעם לפינה אחרת ולהבהיל עד מוות את יעל.
היחסים ביני לבינה נעשו קרירים יותר מהרגיל, ובאיזשהו שלב כבר התחלתי לחשוב על אפשרות כניעה. אבל אהבתי את השממית, היא הייתה יצור כל כך יפהפה ומתוק, איך שהיא רצה ממקום למקום, העיניים החרוזיות שלה שיכולות לראות מכל כיוון, דבר מדהים שאנחנו, בני האנוש, לא ניחנו בו (וחבל שכך, הייתי רוצה לדעת כל פעם מי זה שבא אלי מאחורה, תוקע לי אצבעות בצלעות ומקפיץ אותי חמש מטר למעלה). יכולתי להסתכל עליה שעות על גבי שעות. והעיקר - הנמלים! שנאתי את הנמלים בכל ליבי, הן תמיד גרמו לי לצמרמורות - רק מעצם המחשבה על נמלים אני מצטמררת, ובירכתי את השממית על הרגע שבו היא בחרה להשתכן בפינה של חדר השרותים דווקא בבית שלנו.
אולי עוד הייתי נכנעת אם לא מה שקרה אחר כך.
אף אחד לא יודע במי האשם, ואת האמת זה לא מעניין גם אף אחד, אבל עיקר חשדותיי נופלות על יעל, שהשממית היוותה בשבילה איום תמידי בכל פעם שהיא נאלצה להיכנס לשרותים.
ובכן, נכנסתי לחדר השרותים כבכל בוקר, וחיפשתי את השממית בעיניי. מה שראיתי זעזע אותי והתאפקתי לא לצרוח, כדי לא להיחשב למוגת לב ברגע שיתפרסם העניין ברחבי הבית הקטן שלנו.
זנב בצבע חום-אפור בהיר היה מוטל בפינה, מעוך.
הסטתי את עיניי כדי לא לראות את המחזה העצוב, אבל הן נתקלו במשהו עצוב עוד יותר. אם לרגע האמנתי ששממית יכולה לחיות ללא זנב, ברגע שלאחריו התבדתה תקוותי.
השממית, מנותקת מזנבה, שכבה שם על הרצפות הלבנות ללא רוח חיים.
והדבר הכי מחריד היו הנמלים הדוחות שטיילו על גופתה המתה ללא כל פחד. נמלים שחורות ודוחות.
עכשיו אני שונאת אותן עוד יותר.
