רק השם שלהם מסגיר אותם היום. ("אז מה זה בעצם תני?", "עזבי נו", "לא עוזבת. מה זה תני?" "מתניה...")

ואני לא יודעת בן כמה אתה, אבל להתייחס לתנועת נוער מעורבת כחיסרון במי שמולך? שמע, עוד לפני הדיון על הנושא עצמו, הפרט הזה נשמע לי כל כך שולי ורחוק... 

זה רק אם הוא התנצר אחר כך. או מת. 

תני, תני. אוניברסיטת תל אביב, אולם הומה אדם. אני מתיישבת לי לבדי באיזו פינה ומחליטה להנות מחוויה אנתרופולוגית. פתאום ניגש אליי בחור מקועקע ומפורסנג, מתיישב לידי (!) ופוצח בשיחת היכרות חביבה. מאיפה אני? אה, הוא מכיר, ברור. איפה למדתי באולפנה? אה, הוא יודע איפה זה, אני לא צריכה להסביר. כשהוא הסביר שתני זה מתניה גיחכתי, אבל תארי לך כמה צחקתי כשהצטרפה אלינו בחורה חמודה בגופיית ספגטי ובשיער צבוע שאמרה ששמה מוניק...

@חפש - בתוך עמי אנכי יושבת. הכול בסדר, גם אני "מהבית"...

מוניק זה קיצור של?

@צריך עיון - נבהלת?..

[עצבנת אותי מספיק כדי להגיב בחול המועד... (זה כמובן לא אסור)]

התורה אמרה "באשר הוא שם".

מילא היה שרשור על בעלי תשובה [מי רוצה לחפש ולהעלות לכאן...?],

אבל בחורה מבית דתי שהייתה בסניף מעורב?!

זה בדיוק כמו לפסול על מקום מגורים, או רמה דתית של ההורים,

שזה אפשרי, ואפילו לא הכי הזוי ששמעתי,

אבל חלאס עם הסינונים האלה, לפחות אם זה לא בציבור החרדי..

אם היא הייתה בסניף מעורב, עברה תהליך, התחזקה - מה איכפת לי..

אם היא הייתה בקשרים עם בנים, נגיעה וכו' - סיפור אחר לגמרי, ובמקרה שלי גם עליו כנראה לא אפסול.

[כותב השורות היה בסניף מעורב, עבר תהליך והיום דוס טרור רצח (טוב נו, לא באמת...).

גם חבריו הטובים מהבית עברו +- את המסלול הנ"ל.

למרות שאני ממש לא רוצה את הילדים שלי שם,

ממש לא ברור לי שאני מתחרט על התקופה הזאת.

הרבה אנשים עברו הרבה תהליכים בעקבותיה,

למרות חוסר האחריות להפקיד את התהליך בידיים של תיכוניסטים...]

העיקר איך שאת אישית. וגם זה ששמרת בעבר על התנהלות צנועה בתוך הסניף, חשוב.

יש לך שאיפה טובה - בעז"ה תזכי בקרוב.

הזוי לחלוטין לפסול על דבר כזה. (ואני מאלה שהיו בבנ"ע תקופה ממש קצרה - כחניכה - וגם אז נמנעתי מהפעולות המעורבות.)

שאנחנו לא יכולים "לא לקבל" תשובתו של מישהו, אם ה' מקבל אותה...

אלא שלא זו השאלה, שהרי לפעמים יכולות להיות השלכות - שעל אף שמבחינת התשובה האדם צדיק, אבל זה יכול עדיין להפריע לנישואין, כל מקרה ואדם  לגופו.

אלא שכאן, זה בוודאי לא כך.

שמא לא עשה תשובה שלמה על חטאיו,או שמא אינו באמת תוצר מייצג של הסטיגמה (כן או לא,תלוי) על המקום ממנו הוא בא או שמא ההופעה החיצונית שהוא בוחר לעטות מעליו היא רק חיצונית.

כל עוד רואים ששלב התשובה הוא שלב מתקדם מספיק והיא בעלת שאיפות תורניות מספיקות התואמות לשלך,אני אישית לא רואה מקום לחשד הזה שאפשר לייחס לכל אדם באותה קלות וסבירות לדעתי.

לא אמרתי שלא לחקור ולבדוק את מה שחשוב בעיניך (עם  טאקט מרובה) אבל אתה מניח שנכון ליצור את קווי האבחנות האלו באופן אובייקטיבי דווקא כלפי בעלי תשובה,כיאלו ויש בהם סבירות עובדתית שנכונה בעיקר כלפיהם,דעתי היא כאמור,שלא כך ואולי זה מצריך היכרות עם בעלי תשובה..

הכלל צריך להיות דומה,אתה רשאי לעשות כרצונך,אבל הדיון כאן הוא דיון על מהי האמת ואך ראוי או כדאי לנהוג.

בעניין הזה,מה הם סטיגמות ? הכותרת איתה היא מגדירה את הרמה הדתית שלה ? (דתיה לאומית ,תורנית וכו') או יותר מזה ?

היה מפריע לי מישהי שזה מפריע לה...

אם מדובר במישהי (כנ"ל לגבי בנים) שכבר אז הרגישו שזה בעייתי, ושמרו נגיעה ושמרו מרחק מהמין השני אז בסדר כי דברים נמדדים ביחס לזמנם. אבל אם זה מישהי שעד היום מתנהלת אותו הדבר וזה לגיטימי בעיניה וכך רואה גם ראת חינוך הילדים שלה--ככל הנראה שהייתי פוסלת

אם בפגישות הכיוונים מסתדרים אז לא אמורה להיות בעייה. התנהגות בשנות הנעורים שייכת לשנות הנעורים. דיונים לקראת הקמת בית הם אחרים. בתנאי שהכיוון מתאים לצד השני.

אז אין בעיה.

 "במקום שבעלי תשובה וכו'"..

בכ"מ, בחורה שלא היתה בסניף מעורב זה תמיד נקודה טובה, אבל לא קריטי.

מאנשים שמסתחבקים פה עם המין השני כאילו אין מחר

הסניף (שנגמר איי שם בגיל 18) מעיד בד"כ על תפיסת עולם תורנית של המשפחה/ של המקום בו גרים - שלא מוכן להפריד את הסניף.

בסוף מבחינת הבנים לישיבות מתנקזים מכל סוגי תנועות הנוער והישיבות התיכוניות (שאגב גם על זה אותו דבר אין סיבה לפסול). ולכן גם אם היו בתנועת נוער מסויימת כנראה שהשקפת העולם התורנית שלהם תיבנה בישיבה ולא בבני עקיבא.

מבחינת הבנות גם הן מתנקזות מכל המקומות לכל סוגי השירות הלאומי/ הצבאי / לימודים/ מדרשה. שגם הן לרוב מעצבות את ההשקפה התורנית שלהן שם.

המרחק הזה לא חריג… נפגשים באמצע, נפגשים פעם פה ופעם שם.

ואם הקשר מצליח ומתקדם, המרחק כבר בכלל לא יהיה גורם בשיקולים…

אני מאמינה שיש יופי בדינמיקה שבה הגבר נמצא יותר באנרגיה הזכרית, יוזם, מחזר, מוביל ונותן, והאישה באנרגיה הנקבית, מקבלת, נענית, נוכחת ומאפשרת לו להעניק, תוך שהיא מעריכה את המאמץ.

זה לא נובע מחוסר יכולת של האישה, אלא מבחירה בדינמיקה שיוצרת בעיניי ביטחון, הערכה ומשיכה. לכן, באופן אישי, אני פחות מתחברת למצב שבו הגבר מצפה שהאישה תגיע אליו או שמתחילים לחשב תורות. זו פשוט תפיסת הזוגיות שאני מאמינה בה.

אני חושבת שלפעמים יש גברים שמפספסים את הנקודה הזו. לא כי האישה לא מסוגלת לנסוע, ברור שהיא יכולה, אלא כי עבור הרבה נשים, החיזור עצמו הוא שפה של אהבה. כשגבר אומר "הפעם תבואי את", הוא אולי מתכוון לחלוקה הוגנת, אבל יש נשים שחוות את זה כוויתור על המקום המחזר והיוזם שלו.

אני תמיד אומרת לגברים שמתייעצים איתי הבחורה שלכם היא האדם האחרון שכדאי להתחשבן איתו. תנו מכל הלב. אישה מרגישה היטב מתי גבר נותן מתוך רצון ואהבה, ומתי זו רק חלוקה טכנית או סימון וי. בעיניי, דווקא הנתינה החופשית היא זו שבונה ביטחון, הערכה ומשיכה לאורך זמן.

תבחר נכון או ..

אבל החשש הזה לא בא ממני, אלא מהצד השני- הבחורה.

שלדעתי חבל לא לנסות אפילו, וצריך לראות אם בכלל יש בסיס

ואם צריך פתרונות אז נמצא בעתיד..

שורה תחתונה- ממנה הבנתי שזה יותר מרתיע אותה.

מקווה שזה לא היה נשמע אצלה נואש מידי, אבל הבנתי שגם ככה בנות אוהבות חיזור במידה מסויימת

אח"כ רואים איך מתפתח הקשר והדינמיק, הזמינות של כל צד

אל תתייחס לאישה כמו לחבר שלך

לפעמים גברים היו מצפים שאני אחזור ב11 בערב לבד זה לא נעים וברור שזה הוריד לי חשק

לא נעים לדעתי..

ועוד יותר ברור ומובן מאליו שבחורה לא חוזרת לבד הביתה בשעת לילה.

תחשבי שהגבר תמיד צריך להגיע לאיפה שהבחורה גרה. אם מדובר בחצי שעה נסיעה זה באמת לא נורא. אפילו שעה.

אבל לנסוע שעתיים כל כיוון כדי לפגוש מישהי זה לשלם מחיר מטורף על כל דייט. תלוי מי, תלוי בסיטואציה, אבל להרבה אנשים נסיעה שעתיים לכל כיוון זה קנס רציני.

וזה אומר שאם הקשר דורש סבלנות, לתת לה את הזמן שלה להבשיל בקשר, לתת לקשר עצמו להבשיל, לתת את עצמך - אז באיזשהו שלב, אם לא ממש ממש כיף לך בקשר, נמאס לך לשלם את המחיר. יכול להיות שתגיע לפגישות מותש, ולפחות התשובה לשאלה של "האם אני רוצה לפגוש אותה שוב" יהפוך להיות שוב ושוב "לא בטוח", או "היה יכול להיות נחמד אבל אני לא יכול לעמוד בזה". ואם יש ספקות - אז זה קשר הרבה יותר שביר, כי בשביל מישהי שאני גם ככה לא בטוח, כנראה המוטיבציה שלי להשקיע השקעה רצינית תהיה פחותה יותר

ונכון שחיזור הוא חשוב, וזאת בדיוק הסיבה שצריך למצוא דרך שהבחורה תבין שכאן זה כבר לא חיזור, זה הקרבה, וצריך למצוא דרך לשמור על החיזור ועדיין להקל קצת את העול הזה.

ואז אם צריך להחליט בין לא לפגוש מי שגרה במרחק כזה, לבין האפשרות לחלוק את העול של הנסיעות - אני חושב שהאפשרות של לחלוק היא קצת יותר טובה

מספר פעמים.

מצד הבחורה לפחות.

אם אתה מבין שהיא בוגרת ומבינה תתקדם.

מאוד יכול להיות שיש פה משהו

(עד גבול מסוים)

אנשים מסגנון מסוים נמשכים לסגנון מסוים ולאו דווקא השקפתי שזה לדעתי החלק הפחות מעניין אלא מצד האופי

וכמובן המוסד מחזק את העניין

אלא שבחורי ישיבה אינם באמת חשופים לעולם המדרשות והאולפנות ולהיפך מלבד שמועות וקווים כלליים מאוד.

לק"י

והאמת שגם בסוף י"ב זה לא תמיד אומר משהו.

לצורך העניין אני למדתי באולפנא אזורית, שהיו בה כל מיני סגנונות. אני הייתי מההכי דתיות שם.

אם מישהו היה בוחן אותי לפי האולפנא, הוא כנראה היה חושב שאני משהו אחר.

לא חושבת שאולפנא או ישיבה תיכונית אומרים הרבה

לא תמיד זה בבחירת הנער/ה ולפעמים השיקול הוא נוחות / לימודים / הקו של ההורים והבית.

גם אחרי תיכון צריך להיזהר עם ההכללות.

מה שכן-

זכותך להגיד סגנון X מעניין אותי ולפנות למוסד שאתה עלול למצוא בנות כאלה או לציין זאת בפני השדכן

(עדיף כמובן לתאר מה קנה אותך במקום הזה ולא רק להגיד מדרשה X מעניינת אותי או מכללה או אוניברסיטה כזו או אחרת)

מעניין אותי כי אני מחפש א' ב' ג'

ככה אתה נותן למי שמשדך אפשרות למצוא את מה שמעניין ומסקרן אותך גם במקומות אחרים שאולי לא היית חושב לחפש.

אני מסכים עם מה שאמרתם אבל לא לגמרי. אני אחדד. אם ניקח כדוגמא את הציבור החרד"לי האם המוסדות שם מעידים על האופי והרמה התורנית או שהם רק מחזקים את זה?

לק"י

עד לגיל 20+

הטובים הולכים ללמוד במקום מסויים, גם בגלל שיקולים שהאלטרנטיבות הרבה פחות טובות.

זה באמת לא מעיד על אורח החיים, הההשקפה, הכיוון הדתי, בגיל 20 ומעלה.

אני יכול להעיד על עצמי שלמדתי בישיבה שנחשבת ממש אשכנזית ואני בכלל בכלל לא כזה. לדעות קדומות בדרך כלל יש שורש באמת, אבל צריך לקחת אותן בערבון מוגבל ולבדוק כל מקרה לגופו.

גם לחיוב וגם לשלילה

רק צריך לזכור שלפעמים אנשים מצטערים כחוכמה בדיעבד בכל מקרה.

מה שאפשר לעשות זה להיות קשובים לאנשים חיצוניים שאינם מעורבים ריגשית

ולשים לב לדברים שעלולים להיחשב כתמרורים ( לאו דווקא אדומים, אלא כאלה שפשוט לא מתאימים לך)

ולזכור עבודת המידות.

לא רק בחתונות

בכל נושא

אני חושבת שיש כאן גם צד נוסף.

יש בנות שהתחתנו בגיל צעיר בין היתר כי התלהבו מהבחור הראשון שבאמת נתן להן תחושה שרואים אותן, שמתעניין בהן ונותן להן תשומת לב. לפעמים זה הרגיש להן כמו הזדמנות שלא תחזור, והן חשבו כנראה שלי ..

ומנגד, יש נשים בנות 28, 30 ו-32 שאני מנסה לשדך. דווקא להן הרבה יותר קשה להתרגש ממחמאות או מהתחלה טובה, כי הן כבר פגשו את זה לא מעט. מחמאות ותשומת לב הן לא מה שמכריע עבורן (:

האם הן יכלו להתחתן? כנראה שכן, ואולי אפילו מזמן. אבל בעיניי הן לא מחפשות רק את ההתרגשות הראשונית או את התחושה שמישהו בחר בהן.

 הן מחפשות משהו עמוק יותר  חיבור אמיתי, ערכים משותפים ותחושה שזה באמת האדם הנכון לבנות איתו חיים.

לכן אני דווקא חושבת שיש בזה אומץ. לא לבחור מתוך לחץ, לא מתוך נו כבר הגיע הזמן להתחתן ולא מתוך רצון לרצות את הסביבה, אלא להישאר נאמנה לעצמך גם כשזה לא פשוט בכלל.

האם יש גם מקרים שבהם צעירות מושפעות יותר מלחץ חברתי? לדעתי כן. יש משהו בנשים שכבר עברו כמה שנים בעולם הדייטים נניח מעל 26 שהן פחות עסוקות בלרצות את הסביבה ויותר יודעות להקשיב לעצמן.

אני זוכרת בחורה בת 22 שבכתה לי בטלפון רק כי אמרה לא להצעה. כששאלתי מה קרה אמרה שהייתה לה שדכנית שגרמה לה להרגיש שהיא חייבת לתת אינסוף הסברים ולהצדיק את עצמה.. אז היא ממש נלחצה שזה שוב יקרה

בעיניי זה לא נכון. בגיל צעיר הרבה פעמים עדיין קשה להתמודד עם הלחץ הזה.

בסוף, כל אחת נמצאת במסע שלה. הכי חשוב הוא הרבה חיבור לעצמך, תפילה, ועבודה פנימית  כדי שהבחירה תגיע ממקום שלם ולא ממקום של פחד או לחץ.

( ובפן האישי ואני יכולה להגיד על עצמי  יכולתי להתחתןזה לא שאין בחורים שרוצים , זה שפשוט לא הרגשתי שזה בעלי..

זה שחברות שלי כבר נשואות לא אומר שאני צריכה להתחתן מתוך לחץ. זה פשוט לא..

אני לא יאבד את עצמי רק בגלל כמה בחורים שרוצים להתחתן מי אמר שאני רוצה ;/

אני גם נמצאת במקום הזה. קצת יותר "מבוגרת ממך", וגם, כמעט ולא היו לי קשרים רציניים, הרוב נגמר אחרי משהו כמו פעמיים. הציפייה הזאת לפעמים הורגת, אני לפעמים מרגישה ממש מחנק אמיתי של תסכול ואכזבה, אבל אני משתדלת להיאחז באמונה תמימה שזה פשוט יבוא ושזה קיים, רק אם לא ארים ידיים. ואסור, פשוט אסור, לפזול הצידה ולראות מה קורה אצל חברות (אני בדיוק רוצה לפתוח שרשור בנושא הזה), זה שעוד אחת מתארסת אין לזה שום השפעה עלייך, על המסלול שלך, על הדרך המיוחדת שלך בדרך לבעלך. אנחנו אנשים מאמינים ואנחנו יודעים שהעולם לא הפקר, הכל מתוכנן ויש אלוקים שמוביל כל אחד בדרך שלו, גם אם היא קשה, מלאת ייסורים ומרגישה כאילו את קורעת בעצמך את ים סוף. קחי לך פסק זמן, קצר, אם את לא רוצה הפסקה ארוכה, לפעמים זה פשוט הכרחי בשביל לתת לנפש שלנו קצת לחזור לעצמה ולהתאפס. להיכנס ללופ זה מתיש ולא טוב, ואם את מרגישה שאת שם קחי לך צעד אחורה בשביל אחר כך לעוף קדימה. ותשבי עם עצמך ותנסי לראות אם יש דברים שאת יכולה לשנות באופי הפעולה שלך, לפנות לשדכנים אחרים, חברות שעד היום התפדחת לפנות אליהם, לשנות את הכרטיס שלך ככה שיגרור הצעות יותר מדוייקות, לשבת עם עצמך ולעשות זיקוק ערכים של מה באמת חשוב לך ומה סתם נחמד, והכי חשוב, נראה לי, לא להילחם בעצמך. מרגישה שמשהו לא שייך? תורידי. בלב שלם. ואל תתאכזבי ותכעסי על עצמך. את צריכה להיות עם מישהו כי את בוחרת בו לא כי הוא בחר בך.

סליחה אם סתם הארכתי, מקווה שעזרתי במשהו, ותמיד תזכרי ש"טוב ה' לכל", תנסי להתמקד קצת יותר במה שעושה לך טוב, ולא להתייאש. בהצלחה

ברור שאין אלטרנטיבה אחרת.

את יכולה לנסות לבדוק עם עצמך האם את מפוקסת מספיק על מי שאת וממילא על מי שאת מחפשת.

אם תהיי שלמה עם עצמך, המרחב של הניסוי והתהייה יקטן.

הדרך הזו, היא ארוכה, מתישה, ודורשת ים של כוחות, ולפעמים המאגרים של הכוחות פשוט נגמרים

אני יודעת שצריך לקום, לחפש, לדייק עוד ועוד.

אבל פשוט אני רוצה להגיע למצב שמצאתי את בעלי. ואין לי כח לעוד פעם, קצת התעייפתי מהדרך.

בדיוק באותה מידה, שאני יודעת שאני אקום ואמשיך עוד פעם, עד שאצליח.

תהי גאה בדרך שאת עוברת נשמה

שאת נאמנה לדרך שלך .

יש לי מחשבות בלב שאשאיר אותן לעצמי... למה הן מקבלות שורה בכל זאת? כי צריך לתת להן ביטוי איכשהו, גם אם לא גלוי, אחרת לא אצליח להמשיך לכתוב מה שרוצה שיגיע אלייך.

ועכשיו,

שולחת חיבוק לתסכול, ולכאב ולאכזבה ולכל הרגשות האלו שמסתובבים שם בנפש.

אמרת שנמאס לך מעצות, ודיוקים ואמירות ... אז לא באתי לתת כאלו.

רק לשים זרקור על משפט אחד שאמרת -

'הפסקה' לא חייבת להיות כשהמיקוד בה הוא על ה'בין דייטים'.

הפסקה יכולה להיות פשוט עבורך, עבור הנפש שלך שזקוקה עכשיו לנשום רגע עמוק, להרגיש מה עובר בפנים בלי להילחם בזה... לתת לזה לעבור כמו משב רוח (גם אם חם וכבד באמצע הקיץ), ולהמתין למשב רוח קליל שיבוא אחריו...

וכשהוא יבוא, להרים עיניים, להסתכל על השבילים שפתוחים לפניך, ולבחור אחד ללכת בו וללמוד את הדרך שלך בעולם דרכו.

לא ממקום מיואש, לא ממקום שחושב על הסוף שלו...

אלא פשוט כדי ליהנות מהמסע שיוביל לאן שיוביל...

ואולי גם תופתעי לגלות, שהבית לא חייב להיות רק בקצה של שביל, אלא הוא בכל מקום שבו נמצאת...

אֲת.