קצת פורקת כל מיני מחשבות שלי, ואשמח לשמוע מה יש לכם להגיד בנושא.
אני כרגע בשנה שנייה ללימודים, בת 21. והלחץ מתחיל... וזה קשה לי להתמודד עם הלחץ.
החיים רק הולכים ונהיים יותר ויותר מסובכים, לחוצים, קשים. ככה זה נראה לפחות..
יותר התמודדויות, יותר מחויבות, יותר אחראיות, יותר בגרות ורצינות.
אני מרגישה שאני צריכה לסגל לעצמי חוסן נפשי להתמודד עם הכל, ולא יודעת ממש איך ומאיפה לשאוב כוחות.
ואיפה ה׳ נכנס בכל זה?.. מרגיש לי עולם מוזר כזה! כל הזמן רצים ורצים ומשיגים ורודפים. ולא נחים לרגע... ונכון שלומדים תורה ומתפללים וחושבים עליו מידי פעם. אבל העולם הזה נראה לי משוגע.
ואולי אני המשוגעת?... לא אולי, בטוח... חח איך אני תופסת את עצמי בידיים?!
זה גם השעה המאוחרת שמכניסה אותי לאווירה כזו, וגם בגלל נסיונות ״קשים״ (מילה יחסית) שאני עוברת בחיים..
אני לפעמים רוצה לברוח!!! אבל אין לאן. ואין לי מה לעשות חוץ מלקבל את המציאות כמו שהיא.
לקבל את זה שאני צריכה למצוא בתוכי את הבגרות, האחראיות, החוסן הנפשי, ולהשאיר מאוחרי את הילדה שרק רוצה חיים קלים.
איך עושים את זה?
ואיך בכלל מוצאים את השמחה בכל זה?
אני לא יודעת להתמודד עם הלחץ והקושי, ונופלת כל הזמן. נכנסת לסערת רגשות גדולה מכל דבר שמצריך ממני כוחות מעבר לכוחות הרגילים..
איך מנטרלים את הרגשות האלה שלא יתפרצו ויפריעו לי לתפקד?...
אני נכנסת למין תסכול כזה ולא יודעת איך לצאת ממנו, איך לצאת מעצמי.
אני יודעת שיש בפורום הזה כל מיני גילאים. יהיה מעניין לשמוע נקודות מבט שלכם.
גם של כאלה בגיל שלי, האם הם חווים גם את החיים ככה..? וגם כאלה כבר יותר גדולים שרואים את החיים עכשיו בצורה שונה..
החיים בסך הכל, טובים? או בסך הכל, קשים?
יש יותר רגעים של עמידה בלחצים? או רגעים של רוגע?
זה נכון בכלל לרצות להגיע למצב של חיים ״רגועים״?
סליחה על החפירה. הולכת להמשיך בחיים האלה כי אין ברירה.
אני כרגע בשנה שנייה ללימודים, בת 21. והלחץ מתחיל... וזה קשה לי להתמודד עם הלחץ.
החיים רק הולכים ונהיים יותר ויותר מסובכים, לחוצים, קשים. ככה זה נראה לפחות..
יותר התמודדויות, יותר מחויבות, יותר אחראיות, יותר בגרות ורצינות.
אני מרגישה שאני צריכה לסגל לעצמי חוסן נפשי להתמודד עם הכל, ולא יודעת ממש איך ומאיפה לשאוב כוחות.
ואיפה ה׳ נכנס בכל זה?.. מרגיש לי עולם מוזר כזה! כל הזמן רצים ורצים ומשיגים ורודפים. ולא נחים לרגע... ונכון שלומדים תורה ומתפללים וחושבים עליו מידי פעם. אבל העולם הזה נראה לי משוגע.
ואולי אני המשוגעת?... לא אולי, בטוח... חח איך אני תופסת את עצמי בידיים?!
זה גם השעה המאוחרת שמכניסה אותי לאווירה כזו, וגם בגלל נסיונות ״קשים״ (מילה יחסית) שאני עוברת בחיים..
אני לפעמים רוצה לברוח!!! אבל אין לאן. ואין לי מה לעשות חוץ מלקבל את המציאות כמו שהיא.
לקבל את זה שאני צריכה למצוא בתוכי את הבגרות, האחראיות, החוסן הנפשי, ולהשאיר מאוחרי את הילדה שרק רוצה חיים קלים.
איך עושים את זה?
ואיך בכלל מוצאים את השמחה בכל זה?
אני לא יודעת להתמודד עם הלחץ והקושי, ונופלת כל הזמן. נכנסת לסערת רגשות גדולה מכל דבר שמצריך ממני כוחות מעבר לכוחות הרגילים..
איך מנטרלים את הרגשות האלה שלא יתפרצו ויפריעו לי לתפקד?...
אני נכנסת למין תסכול כזה ולא יודעת איך לצאת ממנו, איך לצאת מעצמי.
אני יודעת שיש בפורום הזה כל מיני גילאים. יהיה מעניין לשמוע נקודות מבט שלכם.
גם של כאלה בגיל שלי, האם הם חווים גם את החיים ככה..? וגם כאלה כבר יותר גדולים שרואים את החיים עכשיו בצורה שונה..
החיים בסך הכל, טובים? או בסך הכל, קשים?
יש יותר רגעים של עמידה בלחצים? או רגעים של רוגע?
זה נכון בכלל לרצות להגיע למצב של חיים ״רגועים״?
סליחה על החפירה. הולכת להמשיך בחיים האלה כי אין ברירה.
).
