אשמח לעצות או לפחות תנחומים...
יש לי בת מתוקה ומקסימה, בת שנה וקצת. ומאז שהיא נולדה ב"ה, החיים השתנו... ואיתם הזוגיות...
בעלי חוזר מאוחר מהעבודה, כשהוא חוזר שנינו עייפים, הוא מהעבודה כל היום, אני מהעבודה פלוס הילדה פלוס הבית. בעלי אבא מדהים ומנסה כמה שיותר להיות עם הילדה וגם לעזור לי כשהוא חוזר.
כשהיא נרדמת, אפילו שאנחנו מקפידים שזה יהיה מוקדם, שנינו כבר גמורים. סוף היום, ומה שרוצים זה רק לישון.
ו... הלכה הזוגיות.
אין את הביחד הזה. כי הוא בדר"כ קורה כששנינו גמורים כבר. אני מאוד רוצה לצאת לפעמים או סתם לדבר אבל בעלי עייף ובצדק,הוא קם מאוד מוקדם לעבודה והעיניים נעצמות לו.
אם אבקש ממנו הוא יישאר ער אבל מה הטעם בלהיות עם מישהו שנרדם לך מול העיניים ונלחם עם עצמו להשאר ער?
זה מוציא חשק.
פעם היה לנו כ"כ הרבה את הביחד שלנו, את היציאות שלנו, את השיחות שלנו.
היום אנחנו קודם כל "הורים", ואחרי כבר מידי עייפים בשביל להיות "זוג"
עוד בעיה שבעלי נרדם בשניות, ואני יכולה שעתיים להתהפך במיטה ויותר אפילו לפעמים. זה כ"כ מתסכל. וגם אם אני מעירה אותו הוא מיד נרדם שוב.
יוצא שאני מרגישה המון לבד.....
אנחנו גם לא מותרים הרבה מאז המניעה. כל פעם משהו אחר דופק את העסק, פעם כדורים עושים כתמים, פעם התקן. כמובן אנחנו מתייעצים עם רב אבל למרות, כל השמונה חודשים אחרונים היינו צערי יותר אסורים ממותרים. קרה לי לא פעם שבאותו שבוע שטבלתי, כבר נאסרנו שוב..
כמובן שזה לא תורם בכלל למצב ולתחושת הבדידות שלי.
זה משפיע על האמהות שלי, על העבודה שלי, על הכל. אני נזכרת איך כ"כ רציתי להתחתן ואני מרגישה את אותה תחושת ריקנות ובדידות בתור רווקה.
אני מאוד אוהבת את בעלי וטוב לנו ביחד אבל מכל הבעיות שרשמתי , אני פשוט מרגישה לבד.
מה עושים????
