בחורה צדיקה ממש, היא חיפשה מישהו שהוא רב או שלפחות שואף להיות כזה (ב"ה היא מצאה ). 

אני לא חושב שזה נפוץ בציבור הדתי לאומי. 

הם כבר לא זוג צעיר...

ומסתדרים...

כשיש אידאלים ואמונה הכל אפשרי

ב. אפילו אם אתה מתכוון לאחד שמתכוון להיות אברך, יש הרבה בנות שמחפשות את זה..

ת"ח זה אדם שלמד אחוזים גדולים מאוד מהתורה ורוצה להקיף ולדעת את כולה ברמה שקבע לעצמו.

בהכרח שזה סותר קריירה של אדם שיוצא בשמונה בבוקר וחוזר בשמונה בערב, או עו"ד והייטק וכיוצא.

בינתים 99% מהבנות שנתקלתי בהן רוצות שהבעל יקבע עיתים (שזה מתפרש בעיני שעה של שיעור דף יומי) ולא נראה כ"כ שיש להן שאיפות גדולות בנושא שהוא חיינו ואורך ימינו. אולי אני טועה. 

למעשה, הרוב המוחלט לא יכולים, ולא צריכים. גם ההלכה היא שחובת לימוד תורה יוצאת בקריאת שמע.

פעם רק מיעוט כשרוני היה יושב ולומד בצורה מקיפה ומעמיקה, וכך צריך להיות. כל עניין ההסמכה לרבנות וכל העניין של תלמידי חכמים בעבר היה הרבה יותר הגיוני.

בימינו אלפים שורפים את חייהם לבטלה בישיבה באיזה כולל או ישיבה. אין להם באמת את היכולת להגיע להישגים רוחניים ותורניים משמעותיים. מוטב שילכו לעבוד, וילמדו כמה שיוכלו, ובסוף השבוע ירבו, כמו שאומר השולחן ערוך.

החלוקה קבועה מראש. מי שיש לו חבל קצר, לא יכול לצאת מבאר עמוקה. מהכרות צרה עם לומדים ששואפים להיות תלמידי חכמים, הם לא אומרים שום דבר חדש או מעניין. נשמעים כמו שופר של הרב בישיבה בה הם לומדים, מתלבשים ומדברים כמו החלק שאליו הם רוצים להשתייך. משעמם ומיותר.

אדם יוצא ידי חובה מלימוד תורה ע"י קריאת שמע מחמת פרנסה. מעבר לכך, זו דעת הרשב"י שמביא ר' יוחנן בגמרא. בעניין חובת הידיעה יש חילוקים. לא נכנס לזה. אני אומר, כמו שפירש רש"י על 'סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא' – כל מה שבכוחך עשה ולבך לשמיים. כל אחד שילמד כמה שיעלה בידו.

אני לא אמרתי שום דבר לגבי מה צריך לדעת. אני טענתי את הטענה הבסיסית של היהדות, לא כולם שווים. הרב קוק אמר שקומוניזם זו עבודה זרה. אני אומר, לא משום שהם קשרו את האידיאולוגיה עם כפירה, זה יותר מדי ברור ופשטני בכדי לציין. אלא מחמת עניין ה'שוויון' הכה פופולרי.

כל גדולי הדור בציבור החרדי, מישהו מהם צמח בישיבות החרדיות שאנחנו רואים בימינו? אף אחד מהם. כולם הגיעו מאירופה, שם הכל היה לגמרי שונה מהגטו החרדי ואורח החיים החרדי. הם גדלו בצורה שונה לחלוטין ממה שאתה יכול לראות היום.

כל אחד מוזמן ללמוד תורה, כמה שירצה. אני לא רוצה שהמדינה תממן את זה, בדיוק כמו שאני לא רוצה שהמדינה תממן עלק 'תרבות' של כל מיני אמנים תל אביביים פלצנים. חז"ל אמרו 'קופה מלאה עוונות – מי מקטרג בראש כולם? גזל'. אנחנו רואים במציאות שהציבור מקטרג על העניין הזה, ולא, זה לא בגלל 'שנאת דתיים' ושאר ההמצאות, אנשים לא רוצים לממן את זה. למה הם לא רוצים? כי התוצרים של הישיבות האלה לא יוצרים שום דבר מועיל לאל או לאדם. תלמידי חכמים אמורים להרבות שלום, מה שקורה בפועל זה שהם יוצאים מהישיבות שלהם עם תפיסות מעוותות ולוחמניות ואין להם שום יכולת להבין אחרים, אז הם מרבים מחלוקת וטיפשות.

הלימוד במרבית הישיבות הוא לימוד צר, שטחי, ושכלי. פנימיות זה מהם והלאה.  אז הם יודעים לצטט והם מכירים את כל המבואות והמקורות, אבל בפנימיות התורה הם לא מבינים כלום. ללמד לחזור אחרי דברים ולשנן ולהקיא אותם אפשר ללמד גם תוכים, זו לא בעיה. אתה לא צריך כישרון מיוחד או רוחניות ברמה יוצאת דופן כדי להיות חקיין, או להתנועע כמו לולב ולחזור אחרי מה שהרב אמר לך ולספר את זה לכולם כאילו זה איזה חידוש. יש סיבה שריבון העולמים ברא אותנו בתור אנשים עם רגשות ועם בינה, ולא נאמר, רובוטים.

אני יודע שרבי נתן כותב בליקוטי הלכות שלא צריך ללמוד אמונה, רק שתהיה אמונה פשוטה כמו של המון העם והנשים. יש לזה סיבות מעולות, בברסלב ככלל התנגדו מאד ללימוד אמונה ולפילוסופיה היהודית. יצאו כנגדה בשצף קצף, רבי נחמן לצורך העניין אסר ללמוד את מורה הנבוכים לרמב"ם, את אמונות ודעות של רס"ג, את הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ספר העיקרים, רשב"ג ורלב"ג, את ההקדמה לשער היחוד בספר 'חובת הלבבות'. הסיבה שבברסלב כל כך סולדים מפילוסופיה יהודית היא מהסיבה שזה מעוות את השכל ומרחיק את האדם מן האמת, זה מזיק ליכולת הקליטה וההבנה הרוחנית שלו.

אני יודע שעד מימי חז"ל הייתה תורה עם עבודה, וחוני היה מהדק טיט על הגגות ביד אחת ומחזיק בתורה ביד השנייה. הבעל שם טוב גם כן הדגיש את חובת האדם לעבוד בל"ט מלאכות, גם בברסלב יש ציווי מפורש על האדם לעבוד בכדי לברר את ניצוצות הנשמה שלו.

אני יודע שהתורה צריכה להיות בתוכו של האדם, שלכל מקום אשר ילך, היא איתו, 'לא ימיש מתוך האוהל'. ה' יתברך צריך להיות בחללי המח ובחללי הלב, ולהגיע למדרגה הזאת הדרישה היא קצת יותר גדולה ואוצרת בתוכה יותר מאמצים מאשר לשבת מול ספר ולשנן או לקיים מצוות והלכות. בכל מלאכה ועיסוק יש סודות ועניינים, זה חלק מהעניין של 'בכל דרכיך דעהו.' בכדי להבין ולברר האדם צריך בינה, ומה לעשות, בינה לא תקנה לך מאחרים ולא מספרים ולא מצדיקים.

אני אומר מה שאני רואה. אנשים לא יכולים להתייחס לטענות האלה בצורה רצינית, כי בינינו, זה פחות או יותר המצב. בציבור הדתי לאומי אני מוכרח להגיד שהמצב הרבה יותר טוב ויש לומדים רציניים, אבל יש מגמה מדאיגה של רגשי נחיתות (למה?) מול הציבור החרדי והגררות אחרי הצווחנות והשטויות שלהם בכל מיני עניינים.

זו הדרדרות מדאיגה.

אם אתה שואל אותי, אני בעד יששכר וזבולון. מיעוט של תלמידי חכמים אמיתיים שילמדו בנחת ובדעת מיושבת בלי כל מיני בטלנים שיפריעו להם בתוך הישיבה והשאר ילכו לעבוד ובסוף השבוע ילמדו  חוק לישראל ועין יעקב.

האדם צריך להיות מודע לעצמו. ה' יתברך לא דורש מכולם את אותם הדברים. יש אנשים שיכולים לעסוק בעסקים ולהתפרנס יפה מאד, ובלימוד לעומת זאת הם לא כל כך מוכשרים. אם הם ילכו ללמוד במקום לעסוק במה שהם טובים בו, הם עושים את הדבר הכי רע שאפשר לעשות. עם הממון אפשר להשפיע בעולם הזה ולעשות הרבה דברים טובים ומשמעותיים. רבי נחמן כבר שעקר העשייה דקדושה זו הצדקה.

הנה רבי נתן בליקוטי הלכות, ראה וקדש:

"וּבֵרַכְךָ בְּכָל אֲשֶׁר תַּעֲשֶֹה" שֶׁדָּרְשׁוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁלֹּא יְהֵא יוֹשֵׁב בָּטֵל וְכוּ'. וְאֵינוֹ מֵשִֹים אֶל לִבּוֹ לִבְלִי לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ, כִּי בְּוַדַּאי הָאֱמֶת הוּא שֶׁצְּרִיכִין  אֵיזֶה  עֵסֶק.

וְעַל-כֵּן אָסוּר לְקַבֵּל שָׂכָר עַל לִמּוּד הַתּוֹרָה, כִּי צָרִיךְ לַעֲמֹל בַּתּוֹרָה בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל, אָדָם כִּי יָמוּת בָּאֹהֶל. אֵין הַתּוֹרָה מִתְקַיֶּמֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עָלֶיהָ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב, אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ. עַל מְנָת שֶׁתִּהְיוּ עֲמֵלִים בַּתּוֹרָה, 'עֲמֵלִים' דַּיְקָא וְעִקַּר הֶעָמָל וְהַיְגִיעָה שֶׁצְּרִיכִין לַעֲמֹל וּלְהִתְיַגֵּעַ הַרְבֵּה בַּתּוֹרָה הוּא רַק בִּשְׁבִיל לְבָרֵר עֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁיִּהְיֶה הַלִּמּוּד לִשְׁמָהּ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא יִהְיֶה לִמּוּדוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בִּשְׁבִיל תּוֹעֶלֶת עַצְמוֹ לְהִתְיַהֵר וּלְקַנְטֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא יַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם וְלֹא קַרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהּ וְכוּ' ((אָבוֹת פֶּרֶק ד) וְעִקַּר הַיְגִיעָה וְהֶעָמָל בִּשְׁעַת הַלִּמּוּד הוּא רַק בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי בְּלִמּוּד חֻמָּשׁ אֵין צְרִיכִין לְהִתְיַגֵּעַ כָּל כָּךְ. וְעִקַּר הַיְגִיעָה וְהֶעָמָל הוּא רַק בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וְזֶהוּ מֵחֲמַת שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה שֶׁחִדֵּשׁ הַתַּנָּא אוֹ אֵיזֶה צַדִּיק בְּהֶכְרֵחַ יֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת שְׂמֹאלָה שֶׁהָיָה מֻכְרָח הַתַּנָּא לִפֹּל בִּשְׁעַת אֲמִירַת תּוֹרָתוֹ לְאֵיזֶה שְׁגִיאָה דַּקָּה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה כַּנַּ"ל, אֲשֶׁר מִשָּׁם נִמְשָׁךְ בְּחִינַת מַשְׁמָעוּת שֶׁל וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם כַּנַּ"ל. וּמֵחֲמַת זֶה כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בֶּאֱמֶת וְלִזְכּוֹת לְכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה לִזְכּוֹת עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה לְחַיֵּי עוֹלָם לְהִתְדַּבֵּק בְּקוֹנוֹ אֲשֶׁר זֶה תַּכְלִית עֵסֶק הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה הוּא צָרִיךְ לְהִתְיַגֵּעַ מְאֹד בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה לְבָרֵר וּלְהַכְנִיעַ בְּחִינַת אֲחִיזַת וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, דְּהַיְנוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁל גַּסּוּת וּפְנִיּוֹת וְהָעַרְמִימִיּוּת שֶׁרוֹדֵף אַחֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ וְרוֹצִים לְהַטּוֹת לְבָבוֹ מִן הָאֱמֶת חַס וְשָׁלוֹם, לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה בִּשְׁבִיל כָּבוֹד וְגַסּוּת בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְקָרֵי רַבִּי, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיֶה רַב בְּאֵיזֶה קְהִלָּה אוֹ מוֹרֵה הוֹרָאָה אוֹ לִהְיוֹת מְפֻרְסָם וְלוֹמַר תּוֹרָה בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית וּלְהַנְהִיג הָעוֹלָם וּלְהַרְבּוֹת כְּבוֹדוֹ כַּנָּהוּג עַכְשָׁו וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלֶּה הַפְּנִיּוֹת וְהַשְּׁטוּתִים הָרַבִּים וְהַבִּלְבּוּלִים שֶׁיֵּשׁ לְהַלּוֹמְדִים בִּשְׁעַת עוֹסְקָם בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִשְּׁגִיאָה דַּקָּה שֶׁהָיָה לְהַצַּדִּיק בִּשְׁעַת הִתְגַּלּוּת תּוֹרָתוֹ שֶׁהָיָה מֻכְרָח לִפֹּל בָּהּ בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה לָעוֹלָם כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צְרִיכִין יְגִיעָה גְּדוֹלָה, דְּהַיְנוּ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה עַל כָּל מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּלְהִתְאַמֵּץ בְּכָל עֹז לְהַכְנִיעַ וּלְהַשְׁפִּיל כָּל אֵלּוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת וּלְבַקֵּשׁ מֵה' יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּזְכֶּה שֶׁיִּהְיֶה לִמּוּדוֹ לְהַשְּׁכִינָה, דְּהַיְנוּ שֶׁיַּעֲסֹק בְּהַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ לְבַד שֶׁצִּוָּנוּ לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ וְזֶהוּ עִקַּר הַיְגִיעָה וְהֶעָמָל בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, כִּי בֶּאֱמֶת גַּם הַיְגִיעָה וְהֶעָמָל שֶׁל הַלּוֹמְדִים שֶׁעֲמֵלִים בַּתּוֹרָה לְבָרֵר הַסֻּגְיָא וְהַהֲלָכָה עַל מְכוֹנָהּ וְלַאֲסוּקֵי שְׁמַעַתְּתָא אַלִּבָּא דְּהִלְכְתָא גַּם זֶה נִמְשָׁךְ רַק מִזֶּה מִבְּחִינַת הַשְּׁגִיאָה הַנַּ"ל שֶׁהִוא בְּחִינַת שְׂמֹאלָה שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם, שֶׁמִּשָּׁם אֲחִיזַת הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם מֹץ וְתֶבֶן הַחוֹפִין עַל הַהֲלָכָה שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁכִין כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְכָל הַכְּבֵדוּת וְכָל הַחֻמְרוֹת שֶׁבַּהֲלָכָה שֶׁקָּשֶׁה לַהֲבִינָהּ עַל מְכוֹנָהּ וּלְהוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ, כִּי כָּל זֶה נִמְשָׁךְ מֵהֶם שֶׁהֵם בְּחִינַת מֹץ וְתֶבֶן שֶׁבַּהֲלָכָה, כַּמּוּבָן בַּתִּקּוּנִים וּבְרַעֲיָא מְהֵימָנָא בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת וְעִקַּר חִיּוּתָם וְכֹחָם נִמְשָׁךְ רַק עַל-יְדֵי הַשְּׁגִיאָה דַּקָּה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהָיָה מֻכְרָח לִפֹּל בָּהּ בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה כַּנַּ"ל. וְעַל-כֵּן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לַעֲמֹל וּלְהִתְיַגֵּעַ בַּתּוֹרָה לְהַכְנִיעַ וּלְהַשְׁפִּיל וּלְגָרֵשׁ מֹץ וְתֶבֶן מִן הַהֲלָכָה שֶׁהֵם אֲחִיזַת הַקְּלִפּוֹת שֶׁהֵם הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁל גַּסּוּת וּפְנִיּוֹת וְאָז זוֹכֶה לַהֲלָכָה בְּרוּרָה וְלַאֲסוּקֵי שְׁמַעַתְּתָא אַלִּבָּא דְּהִלְכְתָא, כִּי כְּשֶׁעוֹסֵק לִשְׁמָהּ בִּשְׁבִיל ה' יִתְבָּרַךְ אֲזַי ה' עִמּוֹ וַאֲזַי הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל וְה' עִמּוֹ שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, כִּי כָּל הַקֻּשְׁיוֹת וְהַחֻמְרוֹת נִמְשָׁכִין רַק מֵחֲמַת שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר בַּגָּלוּת הַמַּר הַזֶּה מִתְגַּבֵּר הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּיוֹתֵר וּמַכְנִיס פְּנִיּוֹת וְגַסּוּת יוֹתֵר בַּלֵּב וּמֵחֲמַת זֶה אֵין הֲלָכָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בְּשׁוּם מָקוֹם, כִּי בִּתְחִלָּה בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיָה שׁוּם מַחֲלֹקֶת רַק מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ אֶת רַבָּן כָּל צָרְכָּן עַל-יְדֵי-זֶה נִתְרַבּוּ הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל וּבְכָל פַּעַם נִתְרַבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיוֹתֵר, כִּי הַצַּדִּיק שֶׁמְּחַדֵּשׁ הַתּוֹרָה הוּא צָרִיךְ בְּהֶכְרֵחַ לִפֹּל לְאֵיזֶה שְׁגִיאָה דַּקָּה בִּשְׁבִיל לְהַמְשִׁיךְ פַּרְנָסָה לָעוֹלָם, אֲבָל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַשְּׁגִיאָה דַּק מִן הַדַּק רַק בְּצִמְצוּם גָּדוֹל לְצֹרֶךְ הַהֶכְרֵחַ לְבַד, אֲבָל בְּכָל דּוֹר וָדוֹר נִתְמַעֲטִין הַלְּבָבוֹת עַד שֶׁלִּפְעָמִים בָּאִין לִידֵי שְׁגִיאָה יוֹתֵר עַד שֶׁבְּכָל פַּעַם נִתְרַבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת עַל-יְדֵי-זֶה. וּבִתְחִלָּה שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאַחֲזָה הַסִּטְרָא אָחֳרָא כָּל כָּךְ בְּאוֹתָהּ הַשְּׁגִיאָה, כִּי אַף-עַל-פִּי-כֵן הָיָה עוֹסְקָם בַּתּוֹרָה בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה, עַל-כֵּן לֹא נַעֲשָׂה מִפְּגַם הַשְּׁגִיאָה כִּי אִם רִבּוּי הַמַּחֲלֹקֶת בְּהַתּוֹרָה עַצְמָהּ שֶׁהִוא מַחֲלֹקֶת שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֲבָל עַכְשָׁו בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים נִתְאַחֲזוּ מְאֹד עַד שֶׁנַּעֲשָׂה מַחֲלֹקֶת גָּמוּר בֵּין הַצַּדִּיקִים וְקָטֵגוֹרְיָא בֵּין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְצַדִּיקִים אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה כָּזֹאת. וְכָל זֶה נִמְשָׁךְ מִשָּׁם מִבְּחִינַת הַשְּׁגִיאָה הַדַּקָּה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁחִדֵּשׁ הַתּוֹרָה וְכוּ' כַּנַּ"ל. שֶׁנִּתְאַחֲזוּ בָּזֶה עַד שֶׁבָּאוּ לִידֵי לִמּוּד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לְגַמְרֵי לְהִתְיַהֵר וּלְקַנְטֵר וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְרַבֶּה הַמַּחֲלֹקֶת מְאֹד וְכַנַּ"ל:

ראה וקדש:

רק אעיר מס' דברים

1. אני מאוד לא מסכים איתך, ודבריך גובלים בהוצאת שם רע על הישיבות.

2. בתור אחד מאלו שמעמיק בסוגיות, אני מעיד שהספרות החרדית הענפה של התעמקות בהלכה ובמו"מ שבתלמוד, 'הצילה' אותי אינספור פעמים כשהגעתי למבוי סתום. בזכותה, כמעט לא קיים מבוי סתום בעיון, וזה מדהים (גדולי הפוסקים בדורות שעברו היו נשארים בצ"ע כי לא היה להם מקורות מידע כמו היום). כמעט כל שאלה שאפשר לשאול, נשאלה כבר ואתה רק צריך למצוא איפה דנו בה. בתוכנת 'אוצר החכמה' יש 71000 ספרים, שחלק גדול מהם נכתב בדורות האחרונים.

חלק גדול מאוד מהמחברים של ספרים אלו כתב אותם בזכות שישב ולמד (הם משבחים את נשותיהם בהקדמות). אם הם היו באידאל של עבודה, עולם התורה היה אפילו יותר מעורפל ממה שהוא היום. והעירפול הזה הוא לדעתי אחת הגזירות הקשות ביותר של הגלות, ואני שואף מאוד לתקן זאת, ולהוציא לעולם תורה מבוררת, פשוטה, גאולת התורה. כמובן יש גם ספרים מהציבור שלנו, ברמה גבוהה יותר ופחות, אך יחסית אין הרבה.. בשורה תחתונה עולם התורה חיב המון לציבור החרדי. ויש עוד עבודה.

3.התפתחות הספרות הזו חייבת ציבור גדול של לומדים. כדי שיצא רונאלדו אחד, צריך 20000 ברזילאים שינשמו כדורגל.

גם הלומדים הרציניים והכשרוניים נמצאים במצב לא טוב כי הם מוקפים באנשים שמפריעים להם. ההתמחות העיקרית שלהם הפכה להיות לצעוק על רפורמים זה ופריצות שם ואייפונים. יודעים בעיקר לקטרג ולחלוב כספים, כן.

כל הגדויילים של הציבור החרדי, כולם הגיעו מאירופה.  למעשה בשנות ה60 וה70 הציבור החרדי בבני ברק היה הולך לתיאטרון, והיה פתוח ונחמד. היום, בוא נאמר שישנם לא מעט שלא ממש מחבבים אותך, בלשון המעטה. למה? אה, סתם, כי אתה מציבור אחר.

בישיבות הדתליות יש גם כן לימוד שהוא מיותר בימינו שאפשר לוותר על רובו. מישהו הולך להתווכח עם נוצרים היום? לא נראה לי. מעבר לכך, יש לא מעט רבנים 'נחשבים' שהעיסוק שלהם הוא סלט שלם של פוליטיקה, סוציולוגיה, אנתרפולוגיה, וקצת תורה והרב הקוק ואולי קצת חסידות בכאילו. סבבה, מה זה נותן? למה הם מלמדים אחרים? לא יודע.

תשמע, זו לא הדעה מקובלת ופופולרית, אך אני בדעתו של רבי נחמן, שהתנגד התנגדות חריפה למלמדים והתנגד להקמת תלמודי תורה. למה? יש לזה הרבה סיבות טובות, מספיק להציץ במציאות היום בכדי להבין. הייתה לו רוח הקודש אז הוא צפה נזקים נפשיים קשים שהדברים האלה יגרמו. מעבר לזה האדם צריך לעבור בחרב ובאש בכוחות עצמו, לחוות, להתגבר, לנסות, וכתוצאה מכך שהוא יתגבר כנגד כל השקרים והניסיונות של העולם הזה, הוא כבר ילמד כל מה שהוא צריך, לא יהיה צורך במילים ובהסברים.

לטעמי מעט מאד אנשים צריכים לשבת וללמוד תורה. אנחנו רואים בחוש שבני ישיבות רובם ככולם נמצאים בארציות גמורה ובדיוטא התחתונה ומגושמים בתכלית הגישום. לכן אין להם מה ללמד אחרים , שכן כבר אמרו חז"ל קודם כל קשט את עצמך.

תלמידי חכמים אמיתיים מתעסקים בדברים גדולים ובהירים וחשובים. לא בקטרוגים, לא בצווחנות על פריצות וצניעות, לא מתעסקים בחשבונות שמיים, לא מרבים שנאה וחילוק ומחלוקות. כל מי שעושה את זה יש לו טפי מח של הנחש.

אני אתן לך דוגמה לכמה המצב חמור. היום המצב יותר סביר, אך בעבר היה גל של רבנים שצווחו וכתבו נגד הנסיעה לאומן בראש השנה. אסור זה ואסור כך ומה פתאום. הם, שאין להם מושג וחצי בברסלב, החליטו שדעתו של רבי נחמן היא שהוא לא רוצה שיסעו אליו בראש השנה. הנסיעות בראש השנה זו מסורת ומנהג חסידי עד מתקופת הבעל שם טוב, כך נהוג וכך נעשה לאורך כל השנים. חסידי חב"ד היו נוסעים לרעבע שלהם וחסידי גור היו נוסעים לרעבע שלהם. חסידי ברסלב נוסעים לציון הקדוש, לרבי שלהם. זה לחלוטין לא דבר חדש. מה הבעיה? אני מצפה מאדם שיש בו מעט דעת לא לדבר על עניינים שהוא לא מבין בהם, סייג לחכמה, שתיקה. הדבר הזה חוזר בכל מיני וריאציות בכל מיני נושאים. אף אחד לא מוכן לשתוק, כולם צועקים וצועקים.

לכן יש הרבה נזקים לנפשות של אנשים שיכלו להיות משהו בנסיבות הנכונות [למשל, חנוך דאום], ועד. בנצרות לדוגמה, זה דבר די נפוץ שיש אנשים שיש להם בעיות מיניות שנגרמו כתוצאה מהאמונות הדתיות שלהם. אתה יודע כמה אנשים סובלים מבעיות שכאלה כתוצאה בציבור הדתי והחרדי? אין לך מושג. מעולם לא היו כמויות כאלה, זה תהליך של העשורים האחרונים.

גם אם רבי נחמן אמר לא להקים ת"ת- הוא לא התכוון שלא יהיו "חיידרים" ותלמודי תורה בכלל, נכון?

הוא לא היה בגישה של חינוך ביתי....

זו היתה הוראה לחסידיו ולכן עד היום ילדי ברסלב לומדים בת"ת של חסידויות אחרות. אבל לחסידויות אחרות יש ת"ת...אחרת לאן היו ילדי ברסלב הולכים?.?

אכן, שולחים את הילדים לתלמודי תורה של גור וכאלה. זה מה שנפוץ היום. ספציפית הוא לא רצה תלמודי תורה 'ברסלב' כדי שאנשים לא יגדלו להיות רובוטים ויפגשו עם תורת ברסלב אחר כך, יש לזה הרבה סיבות, אבל אכן, ההתנגדות היא לתלמודי תורה 'ברסלב' ולא ככלל.

לא יודע מה הוא היה אומר היום. דעתי האישית היא שכמה שפחות התערבות, כך יותר טוב. שמואל הורביץ' כמדומני אמר שאדם צריך למחול על רבותיו הראשונים. בברסלב יש עניין שהעולם מסדר את עצמו, אסור להתערב, אסור להוכיח, אם כל אחד יהיה אמיתי ויתעסק בעניינים שלו העולם יסתדר וכל אחד ישחק את התפקיד שלו. כך אני רואה זאת, לתת לכל אחד לעבור מה שהוא צריך לעבור, ושילמד.

איך אמר קונפוציוס? 'רק מי שחטא יכול להפוך לקדוש'. כן. שיפלו, שיקומו, שיתגברו, בסוף החזקים והאמיצים והחכמים מגיעים. אל מי? אל עצמם.

אני בדרך כלל משתדל להיות אדם נחמד ולא להשתמש במילים בוטות, אבל ההבלים שכתבת על התורה, על לומדיה ועל תלמידי החכמים מצריכים תגובה... בעז"ה לכשיהיה לי פנאי אכתוב 

נראה לי מיותר בבחינת dont feed the troll

אני לא יודע למה אתה חושב שהתכוונתי, כשאני אומר בעיות מיניות אני מתייחס לספקטרום עצום של בעיות שהשורש שלהן הוא חוסר מודעות מינית, דבר שנובע מחינוך לקוי ועיוותי נפש שנגרמים מהחינוך הזה.

האינטרנט מלא בעדויות כאלה ואחרות. דתיים שזוחלים לחתונה בגלל שיש להם קושי להתמודד עם היצר זה לא דבר חריג, זו בהחלט בעיה מינית, וזה גורם לאחר מכן לבעיות אישיות ובעיות בנישואין.

כמה דתיים מתמודדים עם נושא המיניות בצורה לא נכונה, ומפעילים כנגד עצמם אלימות רוחנית ולפעמים אפילו פיזית ממש? המון, היו על זה מספיק אשכולות כאן בפורומים ובמרחבי האינטרנט. יש תופעה גדולה של אלימות עצמית, רגשית, פיזית רוחנית, אנשים הורגים את עצמם לאט לאט.

למה? כי מצד אחד הם לא מקבלים חיות משום מקור אחר, ומצד שני אין להם את הכלים והיכולת לעשות משהו שיוציא אותם מהמעגל האלים הזה.

שופן, אחד מהפסנתרנים הגדולים, הבין כבר לפני הרבה שנים מה שאלפי דתיים ובני ישיבות עדיין לא מצליחים לקלוט. כך הוא כותב לבת זוגתו:

"שוב אשעמם אותך במכתבי במחשבותי על השראה ויצירתיות, אך את תביני שמחשבותי אלו קשורות במישרין בך. חשבתי רבות על השראה ויצירתיות ולאט, לאט, הבנתי מהותן של אלו. השראה ורעיונות חדשים באים לי רק לאחר פרישות ממושכת מאישה. משנמלאתי תשוקה לאשה ונותרתי מרוקן מכל אוני, בורחת ההשראה ממני, יבש מעין ההשראה שלי והרעיונות לא צצים עוד בראשי. תארי לעצמך, כמה מוזר ונפלא הדבר שהכוחות המשמשים להפריית אשה וליצירת אדם, הם אותם הכוחות המשמשים ליצירת אמנות. כמה מוזר ומופלא שגבר מבזבז את אונו היקר בעבור רגע אחד של שכרון חושים.

אפשר לומר זאת גם על מדענים, המקדישים עצמם למחקרים מדעיים, או לגילוי תגליות. הנוסחה כנראה פשוטה: יהא התחום אשר יהא, היוצר חייב להתנזר מאשה, כדי שהכוחות בגופו יצטרפו לכוחות במוחו על מנת שיגיע להשראה, שתאפשר לו להוליד יצירת אמנות טהורה.

חשבי על כך, המשיכה המינית לאשה והתשוקה הופכות להשראה, אבל הדבר אמור רק במי שבורך בכשרון וביכולת. לא יוצלח שיתנזר מנשים, אולי יצא מדעתו מתסכול, אך לא ייצור דבר הראוי לאל או לאדם. מצד שני אהבה נכזבת או תשוקה שלא באה על סיפוקה, המתחדדת מול זכרון דמות האהובה ונושאת עימה תסכול שאין לשאת, עשויה לתרום ליצירתיות. נוכחתי בכך בשירתו של נורוויד [משורר פולני ]"

האש הזאת באדם, היא המקור לכל תולדה רוחנית וגשמית. אסור לדכא אותה, כי זה דיכוי של הכח שמפרה את החיים כולם. יש אנשים שיכולים וצריכים להשתמש באש הזאת להרחבת הדעת והתודעה שלהם, יש לזה שיטות ודרכים, צריך ללמד ולהדריך, זה דורש תרגול.
לדרי המטה, גם בשבילם יש פתרונות, גם להם יש שיטות ודרכים שניתן להקנות להם.

לא נאריך על זה פה, אבל זה פשוט מגוחך שאברכים ובני ישיבות רובם ככולם עדיין במדרגה הנמוכה הזאת של 'קשה לי לשמור עיניים'. ואפשר לחשוב איפה הם כבר נמצאים, לא ממש החלונות האדומים. מודעות, פנימיות, זה כל העניין.

האמירה שלהם לא קשורה לשום דבר. הם לא ברסלב וחסידות בכלל וברסלב בפרט לא מעניינת אותם. את הדעות שלהם הם צריכים לשמור לעצמם, ולא לנסות להתערב בעניינים שמהם והלאה, כך ראוי לכל אדם שיש לו מעט דעת. לזוז הצידה, לשתוק, ולא לקפוץ בראש חוצות להביך את עצמך. האמירות האלה מעידות על האומרים אותם, שלא מסוגלים לקלוט את הרקע ההיסטורי ואת החשיבות הרוחנית של הנסיעה לאומן.

זה לא שונה בהרבה מכל השטויות על סמארטפונים. אין מה לכבד אותם יותר מדי. איזה הוא מכובד? המכבד את הבריות. האנשים שאני מדבר עליהם לא מעוניינים לכבד את הבריות והבריות לא מעניינות אותם בכלל. הם מרוכזים רק בעצמם, הם רק רוצים עד ועד ועד כבוד והם לא בוחלים באמצעים. מידה כנגד מידה. לאן שמכוון האדם, כך הוא מקבל. הם מכוונים אך ורק לעצמם, לכן לתת להם כבוד זה חוסר כבוד כלפיי המקום ברוך הוא. מכבדיי אכבד, זוכר?

תשמע, אני צודק, ואני גם טועה, ואתם גם צודקים ואתם גם טועים. הבנת?

הפחד משתק אתכם. אני לא מזלזל ברמב"ם חלילה. הוא היה אחד מן הגדולים והכל, אבל מה לעשות, הוא פחות מעניין אותי.

הרגליים רועדות לכם. תמיד הייתה לי סלידה עמוקה מפילוסופיה. צחקתי הרבה כשרבי נתן כתב בחיי מוהר"ן על מורה נבוכים 'ימחול לו ה' מה שעות בזה עיוותים שאין כמותם הנוגעים בעיקר תורתנו הקדושה'.

אני אומר את מה שאני אומר מתוך כאב על החינוך הלקוי והשטחי שמקבלים נשמות טובות שמגיע להם הרבה יותר.

בכל מקרה, אין טעם להמשיך עם זה. עולם כמנהגו ינהג, השם יעזור.

כשבחורה אומרת לך שהיא רוצה שבעלה יקבע עיתים לתורה,

לרוב היא מתכוונת שזה המינימום שהיא רוצה,

וברור שהיא תשמח ליותר מזה (כל עוד משק הבית יפעל באופן תקין).

לענ"ד אתה פשוט מפרש אותן לא נכון!

חוץ מזה, כשאתה מציג בפניהן את עניין לימוד התורה בצורה של אחוזים ומערכת שעות,

זה נראה פשטני וילדותי מדי, והאמת גם לא כ"כ מציאותי.

(שאל רבנים גדולים כמה אחוזים הם יודעים מהתורה,

 קשה לי להאמין שמי מהם יגיד לך שהוא יודע אחוזים גדולים,

 הם יגידו לך שתמיד תמיד יש מלא מלא מלא מה ללמוד.)

ומן הסתם, לכן הן מתייחסות לדבריך לא כ"כ ברצינות.

כל בחורה דוסית תשמח מאד שתלמד כמה שיותר בתנאים הבאים:

א. שתדאג למשק בית תקין (כלומר, חינוך ילדים ופרנסה סבירה וכד').

ב. שתספק אותה רגשית.

אם אתה תעמוד בתנאים האלה, קשה לי להאמין שמישהי תרצה למנוע ממך אפילו שניה אחת של לימוד תורה..

(לא הבנתי כ"כ את הפסקה השניה, יש פה איזשהו קצר.)

אם כך, איפה נמדדת ההקרבה של האשה בלימוד התורה? אם היא דורשת פרנסה שתספק את כל צרכיה, ושהבעל יעבוד בשווה לה במשק הבית, ותדיר יספק אותה רגשית, ורק אז שילך ללמוד תורה, זו לא חכמה... כך לא יגדלו לנו תלמידי חכמים שכ"כ כ"כ חסרים לנו, אני בפנים ומרגיש את זה מאוד חזק. מבחינתי האשה זה הדבר היקר בעולם ואשקיע בה, ועם זאת צריך לזכור איזו משימה חשובה ה' מטיל עלינו (מי שיכול). 

ואגב "תמיד יש מלא מלא מה ללמוד" - זה דווקא באמונה ומחשבה, אבל לימוד הלכה למעשה מעמיק (אליבא דהלכתא) בהחלט ראלי להקיף את כולו. ועוד, הרי ה' לא יכול לצוות את האדם לעשות אינספור מעשים.

זו המציאות. לאישה יש מבנה רגשי מסוים ויש לה צרכים שטבועים בה. היא צריכה כסף, היא צריכה מזון רגשי, חפירות שכליות על עיונים בגמרא ומחשבות על התורה לא יתנו לה את זה. אם לא נותנים לה שפע גשמי ורוחני ורגשי, תהיה לה תרעומת תמידית עלייך בפנים. עד שיום אחד זה יתפרץ. לכן איש המעלה יתכונן לצרות האלה וימנע אתן מראש.

אני לא אומר בהכרח שזה סותר קריירה תורנית, אבל מי שחפץ בכך צריך להבין את האישה שלו בצורה מאד מעמיקה, ולדעת מי היא. מי היא, דווקא היא. הבעיה היא שהרוב לא מבינים, כי הם לומדים מספרים על זוגיות ושלום בית וממה שאמרו להם. מישהו כתב לי על כך, אמר לי שכנראה ראובן דונין, המשפיע החב"די אמר זאת '"החכם עיניו בראשו ולא ראשו בעיניו, אבל הטיפש הראש שלו תקוע בעכוזו. הוא לא רואה ולא שומע ורק מריח את הסרחון של עצמו".  איך אמרו? 'דעת קנית מה חסרת?' מי שיש בו דעת, הוא יצליח בכל דבר ועניין, גם בזוגיות וגם בקריירה, אם ישתדל.

אישה בין כה וכה מקריבה המון.

אם נסתכל על סיפורי החיים של כמה מהראשונים והאחרונים נגלה שיש לכאן ולכאן. סיפורים על זוגיות נפלאה ואהבת נעורים שנמשכה עד למוות, וסיפורים על 'מצא ולא מוצא'.

ככלל צדיקים ותלמידי חכמים אמיתיים היו אנשים מאד קיצוניים ותמהוניים. כשאנחנו מסתכלים היום אנחנו רואים בעיקר סתם דתיים. איפה העידן שבהם פוסקי הלכה גדולים ורבנים גדולים היו גם מהמרים כפייתים? איפה העידן שהם הרביצו למשמשים שלהם? שאיימו להעיף סטירה למי שרצה לנשק להם את היד? שהם חטפו מכות מגויים וצחקו על כך?

לגבי הפסקה השניה, אני לא מצליח כרגע לחשוב איך להעביר לך את מה שהתכוונתי בצורה יותר טובה.
אני חושב שכדאי לך לדבר עם רב (או דמות תורנית אחרת) שאתה מעריך,
והוא יוכל להסביר לך את זה יותר טוב מתוך ההיכרות שלו איתך.
(אתה יכול פשוט לצטט לו את מה שאתה כתבת ומה שאני הגבתי)

לגבי לימוד אליבא דהלכתא, תתפלא שגם בתחום זה יש מספיק חומר לימודי כך שאין באפשרותך לסיימו עד סוף ימיך.
נכון שיש תרי"ג מצוות דאורייתא ועוד מספר סופי של מצוות דרבנן,
אבל על כל מצווה ומצווה (בעיקר דאורייתא) כשיורדים לעומקה מגלים אינסוף הגדרות ודקדוקים וסברות.
אפילו רבנים גדולים כמו הגרש"ז אויירבך והגרי"ש אליישיב שלמדו תורה בכמויות לא נספרות,
גילו סברות חדשות וחידושים הלכתיים גם בשנות חייהם האחרונות.

לגבי ההקרבה של האשה,
מבחינה הלכתית אתה מחוייב לספק אותה ולפרנס אותה ואת הילדים ולחנך את הילדים.
אפילו אם האשה תשב רגל על רגל כל היום ולא תעשה כלום, אתה מחוייב לדברים אלו!
אם אתה לא תתחייב - לא יתנו לך להתחתן! (זה אמור להיות כתוב מפורשות בכתובה שבע"ה תתן לה)
אז זה לא נראה לך קצת מוזר 'לגדול בתורה' אבל לא לקיים את ההלכות שהתורה ציוותה?

אני חושב שהקרבה זה דבר שצריך להגיע ממנה, ולא ע"י ציפיות, רצונות או דרישות שלך.
לענ"ד ההקרבה הזאת אמורה להגיע מתוך אהבה והערכה אליך ומתוך הבנה שלה שזה מה שמתאים וטוב לך.
לדעתי, קודם צריך לבנות קשר של אהבה והערכה, ומתוך זה היא תלמד להעריך את הלימוד שלך ותרצה מעצמה לאפשר לך ללמוד כמה שיותר.

אספר לך מעט על הוריי,
אמא שלי היא די בוודאות הרבה פחות דוסית מהבנות שאתה כנראה פוגש
(אם לא הייתי הבן שלה, הייתי אומר שהיא כמעט דתייה לייט).
ואם היו שואלים אותה בתקופת הדייטים, כמה שעות ביום נראה לך שבעלך ילמד תורה?
היא הייתה עונה, מקסימום חצי שעה ביום!
בפועל אבא שלי היה כמה שנים אברך, כיום הוא מלמד תורה, וחוץ מהשעות שהוא מלמד,
הוא לומד יותר מ-6 שעות ביום.
ואמא שלי מאפשרת לו את זה והיא שמחה ומאושרת מזה, כי היא יודעת שזה מה שהכי נכון וטוב בשבילו..

לעומת זאת, יש לא מעט נשים שיגידו לך בשלב הדייטים שהן רוצות בעל אברך,

אבל לאחר החתונה, כשהן מבינות את המשמעות של זה - הן מתחרטות!

א. התכוונתי שיש קצר בינינו, שלא הבנת אותי. אילו אחוזים? מערכת שעות.? ולא כתבתי שאני מציג בפניהן משהו.

ב. כל כמה חודשים אפשר להקיף נושא בתורה. יש כמה עשרות כאלו. ונכון שמדי פעם יש שאלות שמתחדשות, או פתאום מבינים הגדרה יותר לעומק. ה'בית' כבר נקנה, זה לא אומר שאין שיפוצים מדי פעם. לא התכוונתי לשיפוצים.

ג. נראה לי שכשהקב"ה ברא את האשה שתהיה "עזר כנגדו", הוא לא התכוון שתעזור רק במשימה לגדל ילדים, אלא בהחלט גם לגדל את מעלתו הרוחנית. זוהי תכלית בריאת האדם. (וכידוע האשה תקבל שכר שווה בשווה). זו הסתכלות מאוד בריאה לענ"ד, שאני מרגיש שחסרה.

אגב למדתי לעומק את הנושא, הכתובה היא לא הלכה, זהו הסכם ממוני לכל דבר... כלומר אין אידאל לבנות אותו כך או אחרת, בהסכמת הצדדים. בזמן חז"ל אשה כמעט ולא יכלה לעבוד בכלום, ולכן הבעל היה המשענת היחידה שלה.

הוא מתחייב נותן לה מזון, בגדים, תרופות, ועוד קצת דברים כגון לבנות לה קבר והטבות לאחר מותו. והיא נותנת לו את כל המשכורת שלה, פירות נכסיה, אבידות שהיא מוצאת, והוא יורש אותה אם מתה. והיא חייבת לעשות לו 11 מלאכות (כיבוס, בישול, אפיה, טחינת חטים, טויה, לשמש בפניו כגון להביא לו חפצים שמבקש, מאכילה את בהמתו, ועוד.) חלק ממלאכות אלו היא נפטרת אם היא מביאה שפחה שתעשה זאת במקומה.

בקיצור הכתובה מבחינה ממונית לא הכי מטיבה עם הבנות כמו שמקובל לחשוב... רגל על רגל? לא נראה לי. התורה לא חייבה אשה לחנך את הילדים, אבל מי שלא עושה זאת בעיני היא... אני מחפש מישהי ישרה שלא רק "יוצאת ידי חובה".

הייתי מבקש מישהי עם אידאלים, כמו שאני דורש מעצמי... 

אני טועה?

עם זאת, חז"ל קבעו "חכם קודם למלך ישראל".(מסכת הוריות יג,א) וכתב רמב"ם בפה"מ שם "לפי שתועלת החכם לאומה גדול יותר מתועלת המלך".

כידוע אין יותר אידאליסטי ממלך, הוא יותר מרמטכ"ל וראש ממשלה גם יחד...

כל אחת תעשה מה שטוב לה, אידאלים זה תמיד טוב, אני רק מציג את הדברים.

טענתו (ע"פ הבנתי) היא שהאידיאל הכי גבוה (הדבר שהכי ראוי לשאוף אליו) הוא להיות ת"ח. ברור שאדם שלא מסוגל לכך לא ישאף לכך ואף לא מצפים ממנו שישאף לכך, וכמו"כ ברור שישנם מעשים נוספים שראוי לשאוף אליהם. אך גם כאשר ישנם מעשים ראויים רבים וישנם אנשים שונים המתאימים לבצע תפקידים שונים בכ"ז כל (או לכל הפחות רוב) האנשים ראויים ומסוגלים לבצע יותר מתפקיד אחד וכאן יכול להיכנס "דרוג מסוים" וממילא יש השלכה לכך שישנו אידיאל יותר גבוה מאידאל אחר.

אז כן אמנם נאמר שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים (ברכות יז.), אך בכל זאת על האדם לשאוף, במידת האפשר, להיות שייך למרבים ולא לממעטים

(אין דבר יותר אידיאליסטי ממלך... נו שוין...)

א. יודע לענות ברוב הנושאים שתשאל אותו, בפרט הלכה למעשה. 

ב. יודע להכריע בין מחלוקות

ג. מלמד לאחרים, 'דמות'.

ד. לומד כפי יכולתו באמת, אחד שלא מתפנק בשינה וכד' 

ה. מיישם את מה שלומד.

אם הייתי כותב סתם "חכם" כמו במקור, זה לא היה כ"כ ברור לאנשים...

ומצוה לקום בפני כל אחד שלמד קצת בישיבה? לא מכיר.

ברור שישנן נשים המעוניינות שהבעל יהיה בעל שיעור קומה בלימוד תורה וידיעת ההלכה.הדבר בא כתהליך זוגי מתוך הכרת החשיבות הקריטית בין בית רגיל לבית השואב את כוחו מהתורה.תמיד רציתי ללמוד אבל אישתי היתה זו שאגדל בתורה יותר.לכן עשינו מעשה! פינינו את הבוקר ללימוד תורה !מצאתי עבודה (רצינית ומוכרת במגזר בתפקיד ניהולי) שאיפשרה לי להתחיל בצהרים לאחר לימוד של דף יומי,חברותא,הלכה.נכון ,"התפשרנו" שלא נטוס לחו'ל והמשפחה תמשיך לחייך למרות פשטותה.

מאידך ראינו תמיד ברכה בעמלינו.בסוף היום מתפנה לעבודות הבית ו....לחזרה על לימוד הבוקר.

חברים זה אפשרי,זה מומלץ .רק תרצו.

לא תלמיד חכם אבל מאמין שאני בדרך

אני יכולה לספר לכם קצת על עצמי-

תמיד רציתי בעל שישב וילמד...

וב"ה זכיתי! ולא רק בזה!
 

בעלי יושב ולומד ואנחנו נשואים באושר כבר 10 שנים כמעט!
יש לנו כמה פיצק'לאך... ב"ה

ואני עובדת משרה מלאה מחוץ לבית כדי להביא קצת כסף הביתה.

ואני שמחה ומאושרת!
 

יש לי בעל שלומד על מנת לקיים!
שאוהב ללמוד! ומנצצל את זמנו כדי ללמוד!
 

גם בשבת. לא נח כמעט חוץ מכמה שעות בלילה-

ולומד ומלמד אחרים בלי שום תמורה כספית.

גם ממני זה דורש לא מעט- להישאר שבתות רבות עם הילדים לבד כשבעלי הולך ללמד.

טובעלי יודע זאת ומכיר לי טובה על כך ומעריך...

ועוד ועוד...

ב"ה! מקווה שימשיך כך!
שואיפתי היא שנכזה יחד שגם הילדים שלנו יחיו ככה כמונו.

עם הרבה רצון, התמדה, כוחות, הסתפקות במועט שמחה והרבה אושר!!

מאחלת לכולם כנ"ל- למי שרוצה באמת!!
גם מצד הבעל וגם מצד האישה!
 

בהצלחה רבה

אין מילים...

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי