זה לא בטיפים, הבעיה היא בהדרכות שמתנתקות מהאינסטינקט הבריא של הורה וילדו תחת הבטחה שבסוף זה יעבוד.
לפני הטיפים והשיטות צריך קודם להבין את עולם הילד, בנפש, בחיבור, בהתפתחות הקשר, וגם ביכולת ההתמודדות, ההכלה, בניית חוסן ועצמאות.
ייעוץ שמדלג על השלב הזה בעיני הוא חטא ופשע.
וזה שיש לזה כותרת מפוצצת "ייעוץ שינה"
לא בהכרח הופך את זה למשהו באמת מקצועי.
לכן נדרשת זהירות ולפקוח עין היטב על העצות ומה הגישה שעומדת מאחוריהם ומה ההכשרה של היועצת.
על גבי זה, אם יש טיפים שגם עובדים וגם נכונים להתפתחות הילד, אדרבא ואדרבא.
לאחת יעבוד להקדים את השינה, לשניה יעבוד לאחר את השינה, לאחת יעבוד אור קטן בחדר, לשניה יעבוד חושך מוחלט.
לאחת יעבוד לקלח סמוך לשינה, לשניה יעבוד לקלח הרבה לפני השינה.
כל עוד הטיפ לא סותר צורך שנובע מבשלות של הילד, סבבה.
לא כל יועצות השינה מספיק מודעות לזה, אולי היום יש שינוי, אבל נכון ללפני 10 שנים, השוק היה רווי בעצות אחיתופל.
לגבי הנקודות שכתבת, מסכימה עם המסקנה, אבל מה שמוביל אליה בעיני זה שגוי.
לא לתת לילד לבכות, כי זה לא עוזר. ואם זה היה עוזר?
אז היינו נותנים לו לבכות ולהתמודד לבד?
לא לתת לילד הרגשה שמיטה זה מקום רע, כי ישר כשהוא רואה מיטה הוא יבכה.
ואם הוא לא יבכה, ויכנע לסיטואציה, אז זה בסדר ליצור לילד חוויה רעה סביב השינה?
יש ילדים "לא פראיירים" שיודעים לבטא היטב אל הצרכים שלהם- ולכן לא עובד לא להיענות לצרכים שלהם.
יש ילדים שפחות יודעים לבטא את זה. שמקבלים יותר בהכנעה החלטות שלא מיטיבות עימם. אז זה סבבה להתעלם מהצרכים שלהם?
לכן בעיני השאלה היא לא אם זה עובד או לא, אלא האם השיטה לטובתו מבחינה התפתחותית או לא לכתחילה.
(עצמאות היא חלק מההתפתחות, בסוף כאדם בשל הוא צריך כלים להירדם עצמאית, השאלה מה הדרך ובאיזה שלב בשלות זה קורה)
