אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. כל הפקה פקה הזה סביב השירות לאומי והצבא זה כבר לעוס ומטופש. יש כמות לא מבוטלת של בנות איכותיות שמתגייסות לצבא, איכותיות מאד. דפנה מאיר הי"ד היא דוגמה יפה, וכמוה יש הרבה, בעזרת השם כן ירבו.

בכלל הרב שמתגייסים לצבא לא עושים את זה כדי לתרום לחברה- זה יוצא להם בטעות. רובם מתגייסים לצבא מכל הסיבות הלא נכונות: אדישות, הליכה עם הזרם, עודף גבריות, אהבת הנשק, דאגה לקריירת העתיד, לחץ סביבתי וכו'.ערך כמו "תרומה לחברה" לא מתאים בשום חלק בפאזל הזה.

רגע...בעצם, שום דבר בקטגוריית ה'ערכים'  לא מתאים, כי לרוב הנוער אין דבר כזה, אבל כשעורכי הסקרים של חדשות 2 מתקשרים כל אחד משתמש בערכים- פטריוטים או אחרים- כדי להסוות את הסיבות האמיתיות והמביכות הנ"ל לגיוס שלו. כיום, הרוב מתגייסים מטעמים אגוצנטריים (וזה בסדר), אבל הם לא מוכנים להודות בכך, אפילו לא בפני עצמם, הם ממציאים לעצמם כל מיני סיבות בעזרת רציונליזציה ואינטלקטואליזציה. לחברה היא ערך רק כשהיא נעשית בכוונה ומתוך מודעות מלאה לחשיבותה, והיא באמת מועילה רק כשהיא שוקעת בתודעה והופכת למה שאנחנו קוראים "גישה".

צה"ל בניגוד מוחלט לכל זה, הופך את התרומה לחברה מבחירה לחובה, מגישה לתקופה מוגדרת של שנים, חודשים ושעות, וככה יוצא שצה"ל למעשה מקטין את תרומת הנוער לחברה במקום להגדילה (וזה אפילו בהנחה שהשירות הוא אכן תרומה לחברה) למה? פשוט מאוד, מפני שהנוער לומד את חשיבות הציות לפקודות במקום ללמוד את חשיבות התרומה לחברה, אין שום ערובה לכך שעם סיום השירות בצה"ל הוא ימשיך לתרום לחברה. למעשה, המציאות הנהנתנית של הנוער מוכיחה שההפך הוא הנכון. התרומה הצבאית האוטומטית, הרובוטית, שמלווה כל הזמן ב"מתי הסיוט הזה כבר יסתיים?" ובספירה לאחור של הימים, באה בהכרח על חשבון התרומה כגישה של הפנמת ערך ושל רצון טוב. במקום להשריש גישה של תרומה לחברה, הצבא מנפיק תעודות של "אני את שלי כבר עשיתי" לחיים האזרחיים ומחסל בהם את הרגשת הצורך לתרום לחברה. לא מסובך, נכון?

לעומת זאת יש לנו לא מעט דוסות חמודות שבוחרות ללכת נגד כל הקשקושים והאיומים ודיקא להשקיע את זמנם ומרצם בשירות צבאי משמעותי, במקום לקדם את עתידן על ידי לימודים אקדמיים וכיו"ב.

אמא שלי תמיד אומרת 'חמור ישאר חמור גם אם תפזר עליו אבק כוכבים'. לתלות את הקלקול העלק רוחני של כל מיני בנות כאלו ואחרות, זו שטות. לתלות תוצאות שקשורות במציאות הפנימית של האדם, במציאות החיצונית, זה אומר דרשני. צניעות זה עניין של הוויה פנימית, פחות של לבוש ושאר הדברים. מי שבאמת צנועה וענווה לא יבחינו בה גם אם היא תשפוך על עצמה נפט ותגלגל בנוצות תרנגול.

מי שמתקלקל ופורק עול והשאר הדברים, ובכן, זה בגלל האישיות שלו ופחות קשור לאחרים. כן, זה הכל עניין של חינוך. אם אסק שמיים שם אתה ואציעה שאול הנך, גם בזוהמה ובטינוף ובמדור הקליפות צריך למצוא את ה' יתברך. ה' בכל מקום, ה' איתך ואצלך. כשאנשים מתפתים ונגררים ומתקלקלים, זה נוגע לחוסר המודעות שלהם, לא לסביבה. כל הברברת נגד הצבא והשירות לאומי זה טיפשי באותה מידה כמו הברברת נגד סמארטפונים ואינטרנט. האיכותיים יודעים לא להקשיב, אז מטבע הדברים הם גם מתגייסים וכו'.

'כערך'. צניעות זה עניין פנימי לגמרי. אני אסייג את דבריי. נכון, המציאות החיצונית משפיעה בהחלט. בהקשר של הצבא זה לא אמור להוות בעיה, אנחנו לא מדברים פה על לאס וגאס. רבי זושא דווקא אמר, שהשכינה יכולה להיות אפילו בתוך בית הזונות, אם נמצא שם אחד לקבל את פניה. איפה נמצא מקום השראת השכינה? פשוט מאד, בלב. שם צריך לעשות דירה נאה.

מה ההבדל בין דתייה שרוצה חבר והוללות אבל פוחדת מלעבור על ההלכה, לבין חילונית שרוצה מאד חבר אבל צו המצפון שלה אומר לה לחכות לקשר אמיתי ופנימי שלא ינצל אותה? אין ממש הבדל. הן רוצות ומתאוות לאותו הדבר, וכל אחת נמנעת בכך מסיבתה שלה.

זה הכל עניין של חינוך. את מי את היית מעדיפה, בן ישיבה גבוהה שכולו סרחונות בפנים, או חילוני הגון ונאמן? נזם זהב באף חזיר, או כבש?

זה העניין של הסנה. בוער ואינו נשרף. התורה היא אש. כך כל אותם דתיים שהתורה לא שורפת מהם את התאוות ואת הרע. שוב, הכל מודעות. הבחירה והשליטה היא תמיד בידי האדם. לאדם אין שליטה על המציאות החיצונית, יש לו שליטה על עצמו. אם הוא לא יתן לאחרים כח, הכל יהיה בסדר. פשוט מאד, אסור לתת לשום דבר חיצוני להכנס פנימה. גם אם קרה ונכנס, מסלקים את הכלבים החוצה.

הלכות ומצוות הצידה, המוסר נמצא בחדרי הלב. יש בנות שבכלל לא יודעות מה זה מצוות והלכות ואין להן שום עניין להיות פרחות ולהתהולל ולהתקלקל.

אין מה לעשות, כל עד אנשים יתפסו דברים רק בתור 'ציווים הלכתיים' וערכים דתיים, הם לעולם לא יזכו למודעות אמיתית, ולכן בנקל הם יתפתו ויגררו, כי אין להם את הדבר הבסיסי ביותר.

פעם הבעל שם טוב תפס את עצמו והתחיל לדפוק את הראש שלו בגזע עץ. התלמידים שלו, רבי יעקב מפולאנה והמגיד ממזריטש נבהלו ושואלים אותו 'רבי, למה אתה דופק את הראש בעץ?' מה הוא ענה? מי שימנע את הגאולה הפרטית והכללית יהיו הרבנים בדור ההוא.

שירות לאומי זה בכלל דבר מיותר לגמרי. מוטב לסגור את המפעל הזה. הכספים והמשאבים שהמדינה מבזבזת על הדבר הזה גדולה לאין ערוך מהתועלת שצומחת ממנו. הכל בכדי ליצור 'שוויון' מזויף. עלה תאנה שמוטב לשרוף.

בכלל, מה בעצם ההבדל בין "דתייה" שקיבלה פטור בגלל שהיא דתיה וכרגע עסוקה בלהעיר הערות מיניות למתאם הפרוייקט שבא למשרד בו היא עושה את השירות הלאומי שלה (קבלי סקופ בלעדי - שירות לאומי הוא לא רק עבודה סיזיפית בבית חולים אלא יכול להתבצע גם במשרדי ממשלה נוחים או אפילו בגן ילדים חרדי בבעלות פרטית!) לבין "לא-דתייה" שקיבלה פטור מפני שהצהירה ברבנות שהיא שומרת שבת וכשרות וקיבלה שם מסמך חתום וכעת עסוקה בלהתמזמז עם חבר שלה בערב שבת-קודש? שתיהן קיבלו את אותו פטור, ושתיהן עוברות על חלק מתנאיו.

אבל כנראה ששכחתי את העיקר - שלפטור הזה אין שום קשר לדת, והוא סתם אתנן פוליטי. בגלל זה חבר כנסת מאחת ממפלגות היהודים-אמיתיים התעצבן שצה"ל מפעיל לחצים על בנות שהן לא-ממש-דתיות לבטל את הפטור המזויף שהוא ועסקניו כה טרחו להשיג להן.

קחי לדוגמה שתי בנות, לשתיהן יש מערכת אמונות שלא מסתדרת עם שירות צבאי - האחת היא פציפיסטית, והשניה היא שמרנית - משהו בין מה שמכונה "מסורתית" ל"דתייה".

לכאורה, החוק מאפשר לשתיהן להשתחרר מטעמי מצפון (כן, גם הפציפיסטית - מפתיע, נכון?.)

למעשה, הבחורה הפציפיסטית תצטרך לעבור תהליך משפטי ארוך ומשפיל למדי, במסגרתו יהיה עליה להוכיח באותות ובמופתים שהיא מתנגדת למלחמה, צבא ואלימות בערך מאז שעמדה על דעתה (התחפשת לחיילת בכיתה ז'? כנראה שזה מערער לך את הקייס!), היא תצטרך להתייצב מול ועדה של אנשי צבא ולבקש מהם להכיר בה כפציפיסטית (בוועדה לא יושב שום פציפיסט משום מה, ככה שזה בערך כמו לבקש מבנות שרוצות הצהרת-דתיות להיבחן ע"י כומר פרבוסלבי ששמו ולדימיר-בשר-חזיר) ורק אז אולי-אולי לקבל את הפטור. יש גם מסלול קצר יותר לפטור, של קב"ן, שגורר איתו את הכתם של פרופיל 21.)

הבחורה הפציפיסטית תוכל להשתחרר ע"י ועדת המצפון (לוקח המון זמן) או קב"ן (למרות שהיא לא אבנורמלית) ואז ללכת להתנדב בשירות לאומי. כנראה שאם היא תשתחרר על קב"ן זה לא יהיה במוסדות ממשלתיים מגניבים וכנראה שאפילו לא במערכת החינוך אלא בעבודה קשה בבית חולים.

הבחורה השמרנית נהנית מתנאים הרבה יותר נוחים. ביקור קצר במשרדי הרבנות (שכפי שהוכיחו כתבות מעריב לנוער כבר לפני 15 שנה - אפשר לבצע אותו גם כשאת עם תסרוקת פריקית, נזם באף ולובשת רק אוברול) בו היא תצהיר שהיא שומרת שבת וכשרות, תקבל טופס חתום, תביא את הטופס ללשכת הגיוס והופ - פטור חוקי ללא שום התניה מיוחדת.

לאחר שהבחורה השמרנית זכתה לפטור, היא יכולה להתנדב לשירות לאומי. כאן יש לה גם אפשרות לקבל פרס יפה על ההשתמטות שלה, ולהעביר שנה של "התנדבות" בגזילת פרנסתן של אמהות וסטודנטיות בעבודה כפקידה במשרד החוץ למשל. אם היא ממש שמרנית, היא יכולה גם לקבל את הסיוע והמענקים של בת שירות גם כשהיא עובדת בגן ילדים חרדי-פרטי, וזאת באותו הזמן שבעיתונות החרדית נאסר באיסור חמור לפרסם מודעות שקוראות לבנות לשרת בשירות לאומי (פעם התפרסמה מודעה כזו בטעות ב"יתד נאמן" ומיד גררה התנצלות בגלל הפגיעה ברגשות הציבור הקדוש.)

אבל כל זה לא חדש ולא מפתיע. כל מי שעיניו פקוחות בוודאי כבר שם לב למערך ההשתמטות המאורגן והמשומן שיש לקבוצת-לחץ מאוד מסוימת. לצבא יש את העוז לעשות "אבו עלי" על מישהי שהצהירה בכזב שהיא דתיה ויצאה ביום שישי (כן, לפעמים אכ"א שולחים חוקרים פרטיים), אבל אני עוד לא ראיתי בלשים שעוקבים אחרי בייניש שעובד בשחור בזמן שהוא אמור להיות בשל"ת למשל.

עכשיו רק צריך להציב בלשים במשרדי ממשלה, כדי לתפוס את כל הדתיות שלא התגייסו והלכו לשירות לאומי בגלל "הפריצות בצבא שלא תואמת את אורח חייהן" וכעת הן עוגבות על פקידים מזדקנים וחשקנים.

תיאורטית, קיימת הזכות לפטור משירות צבאי מטעמי דת ומצפון. אמנם אין לנו ממש בישראל כתות כמו הקוויקרים שנאסר עליהם לשאת נשק, אבל ברמה העקרונית, צה"ל והמחוקק מכירים בפציפיזם על רקע אמונות אישיות או קבוצתיות.

מבחינה מעשית, הפטור הזה מוענק לקבוצה אחת בלבד - בנות שאומרות שהן דתיות (לא בהכרח דתיות). אפילו לא לבנים דתיים (שנמנעים מגיוס ע"י שיטה שונה, חרדי שינסה להסתפק בהצהרה כמו זו של הבנות עלול למצוא לוכדי עריקים בביתו.)

לכאורה, דינו של פציפיסט אמור להיות כדינה של אותה בחורה שמצהירה ששירות בצבא אינו עולה בקנה אחד עם מערכת אמונותיה. יש אפילו ועדה שאמורה לבחון בקשות כאלו של פציפיסטים.

אלא מה, שמשום מה אני כמעט ולא שמעתי על פציפיסטים ששוחררו משירות מטעמי אמונה ומצפון. בין אם ע"י אימוץ כל מיני קריטריונים טהרניים-להפליא לגבי "מיהו פציפיסט" ובין אם בחיטוט בעבודות בית-ספר מכיתה ט' שמביעות תמיכה במהפכה הצרפתית, פציפיסטים לא זוכים להכרה המובטחת להם, ופציפיזם לא מהווה עילה לפטור משירות. רק סוג אחד של אמונות זוכה להכרת הצבא, כאמור.

לפיכך, כאשר פציפיסט מקבל פטור משירות צבאי, הוא לא מקבל אותו על רקע מצפונו, אלא בצורת פרופיל 21. אדם שמאמין שנשיאת נשק איננה מוסרית וכי אמונתו איננה מתירה לו לקחת חלק כלשהו בארגון שמטרתו המוצהרת היא הרג מאושר ע"י המדינה לא יכול להשתחרר על בסיס האמונה הזו ללא התיוג המכתים של "בלתי-כשיר-נפשית".

ופציפיסטים הם לא בהכרח פחדנים שיברחו מדם. באופן "מפתיע" ניתן למצוא המון פציפיסטים מוצהרים שמסרבים לשאת נשק או לקחת חלק בלחימה, אבל מסייעים כרופאים, פאראמדיקים וכו' לכל מיני חלכאים ונדכאים בפינות אלימות ואפלות של העולם - מקומות מבעיתים כל כך עד שגיבורי-המחסומים ופלס"רי-המעצרים שלנו היו נמלטים מהם בדמעות-שליש לו נדרשו לסגור שם שבת אחת.

בסין היו אומרים על כאלה שלמדו ולמדו את הזן בודהיזם וטרם הגיעו לדרך האמיתית והנכונה, שהלימוד שלהם מנצנץ וזורם בפיהם בהבנה שכלית, ולשונם צחה וחדה בכדי שיזכו בניצחונות - משול לבתי שימוש בנצבעו באדום עז. זה רק מוסיף לריח.

בכל מקרה, אני תמיד אומר שהאמת מתפשטת ומחלחלת גם למקומות הנמוכים ביותר ויכולה להיות מובנת גם בדיוטות התחתונות. אפשר לראות את זה בסרטים, בסדרות, בכל דבר ועניין יש מסרים רוחניים שמגלמים אמת גדולה יותר. גם משפטים עממיים במקרים מסוימים מהווים צמצום של אמת עמוקה וגדולה. בהרבה מאד רעיונות וספרים אפשר פשוט להוריד מהם את המליצה והמילים המרשימות והגאות דקדושה ולסכם אותום במשפט אחד.

בכל מקרה, אני לא פונה עם התגובות שלי לקהל הרחב. ואני בטח לא פונה לבני הישיבות ולאוהדי הרבנים. מי שמבין, אחלה. מי שלא, גם אחלה. שבת שלום ומי יתן ותלמד הרבה ותזכה לברר בירורים ולתקן עצות נפלאות בשבת הקדושה.

אסרה על בנות להתגייס לצבא. אסרה על ב-נ-ו-ת - לא על דתיות אלא על כל הבנות.

מי שחושב שהוא יותר חכם מהרבנים הראשיים- הוא כסיל.

שהיא ניסתה להתחיל איתך

מה לעשות.  לדעתי, כמו שהולם אמרה רק בלי הזילזול אלא באסרטיביות "לא מתאים שאתה אומר לי חמודה, אני לא חברה שלך". תהיי קשוחה. לא משחקים איתך. 

גם אם זה בנאדם מבוגר: "לא נעים לי שאתה קורא לי חמודה, אני מצפה שתפסיק עם זה".

חוץ מזה, יש לי שיווי משקל. 

אם כבר, אז "בוההווווו!" 

נ.ב. נכון שאתה בשמירה?

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי