אבל לפסול לפי זה- זה שטות בעיני.

שאדם שהיה או נמצא במסגרת כזאת עבר דברים מסויימים שחישלו וביגרו אותו במובנים מסויימים, אבל הביקורת היא בעיקר על זה שמבחינת בנות מסויימות על זה קם ונופל דבר. 

ברגע שבחורה פוסלת עוד לפני שהכירה את אותו בחור בגלל זה - זה עצוב. רוב מוחלט, אם לא כל הבנות, לא מבינות ולא יכולות להבין בכלל מה זאת מסגרת קרבית (ויצא לי מעט להיות בה), מה קורה בה ומה ההשלכות שלה על כל אדם. בחור יכול להיות בשייטת ולהיות מבחינה אישיותית אחד האנשים האחרונים שארצה לדבר איתו. 

זה באמת תלוי בבגרות הנפשית. הצד החיובי הוא שזה חוסך לי היכרות יותר אישית שאח"כ תיפגע. עדיף שאם זה מה שהיא חושבת שישר תאמר...

וכמובן שיש בעיות (בכל מקום בצבא וגם מחוצה לו), לא הלכת קצת לקיצוניות השניה ? 

זאת לא סיבה מוצדקת לצאת כנגד השירות הצבאי.

כשם שהוא התקלקל בצבא - הוא יכול היה להתקלקל באוניברסיטה, בעבודה ובכל מסגרת אחרת. 
בדר"כ אדם שמתקלקל בצבא זה לא קורה פתאום משום מקום, אלא היה קיים בו תהליך לכיוון הזה והצבא בסה"כ "זירז" תהליכים. 

אדם מתקלקל כאשר הוא נעשה לפסיבי וחסר רצון לשמור את מה שקיים בו או להתקדם הלאה. 

בכל מקום בחיים יהיו אתגרים קשים. בצבא בקרבי זה בעיקר פיזי (ואין ספק שגם מנטלי), אבל מבחינה חברתית - האדם תמיד מוקף באנשים ששונים ממנו והשאלה היא רק בכמה. 

גם אנשים שעובדים 30 שנים בהיי-טק יאמרו לך שזה הדבר הכי שוחק בעולם כי כל מסגרת שהיא רצופה ותובענית תשחוק אדם ממוצע. אונ' ורוב מקומות העבודה מושתתים על סביבת אנשים אז זה לא מדוייק בכלל לומר שאין אינטראקציה. 

בעיניי הצבא זה סתם תירוץ לנפילה רוחנית. בימינו, ואני אומר לך מניסיון, קל להיות דתי בצבא יותר מבשאר המסגרות האזרחיות. יש התחשבות, יש הרבה דתיים מסביבך - זה לא היה פעם וזה חסר תקדים. ב"ה.

בכל מסגרת האדם מתמודד עם שחיקה שבסה"כ מציבה לו מראה מי הוא באמת. 

אם אתה חושב שבאזרחות (ואפילו בתפקידים בג'וב) אין קושי פיזי ולחץ נפשי - אתה לא פחות מטועה. כמובן שהם מסוג שונה, אבל היכולת שלהם לגרום לשבירה מנטלית - היא שווה לחלוטין, השאלה איזה אדם עומד מולם. 

האמירה שלי היא שזה פשוט לא רלוונטי לצאת נגד הצבא בגלל שהוא "מקלקל" אנשים, מכיוון שהוא לא עושה דבר מיוחד חוץ מללחוץ על הנק' העמוקות של האדם ומוציא את האמת ממנו. 

פשוט לא מסכים. זאת קביעה שרירותית מידי. מאיפה אתה יודע שיש יותר ? אני לא הייתי יותר מידי זמן במסגרת הזאת ולכן אני לא אומר שבאזרחות יש יותר משם, אבל בעיניי זה פשוט משתנה בין אדם לאדם. באופן הכללי - בכל מסגרת זה קיים וזה תלוי איך מתייחסים לזה. 

אני לא אמשיך להתווכח איתך כי זה חוזר על עצמו פשוט...

שלא כולן חושבות ככה, אבל עצם זה שאני נתקלתי בזה וחברים לא מעטים נתקלו בזה במעגלים רחבים בחיים - זה מעיד על תופעה לא קטנה שדורשת חשבון נפש. 

כל בעיה שמעלים לפורום כאן אפשר לפתור באמירה: "תשתדל לא לקחת קשה, פשוט תמשיך הלאה", אבל הרעיון הוא להעלות למודעות תופעות שצריכות בירור, זה הכל. 

שהן צריכות חשבון נפש מסיבה פשוטה: הן פוגעות לא רק במי שמסרבים להם אלא גם בעיקר לעצמן. 
יש לי הרבה חברים מדהימים שהתפספסו רק בגלל זה, וזה דבר כ"כ שטותי לפספס עליו.

מזדהה איתך שזה דבר שטותי. מזדהה עם הרצון לעורר על זה.

אבל לא עם הדרישה לעשות חשבון נפש, כי אינך המשגיח שלהן, לא חבר שלהן, ובעצם, לא אף-אחד שאחראי באיזושהי מידה על המוסריות שלהן.

שוב, אני חושב שאתה בהחלט יכול להדגיש את הפגיעה לא רק בעצמן, אלא גם באלה שמתפספסים. ואני בהחלט חושב שאתה יכול לבקש מבנות לבחון את דרכיהן, ולהבין שהן פוגעות ונפגעות לדעתך.

אבל לדעתי, אין זה מסמכותך לומר "הן צריכות חשבון נפש". לא לכל אחד אפשר לומר שהוא זקוק לחשבון נפש; אינך יכול לדעת כמה חשבון נפש הוא עושה, אינך יכול לדרוש ממנו לעשות חשבון נפש נוסף. זה לא בסמכותך. כך דעתי.

שאתה סותר את עצמך. אתה חושב כי ניתן לבקש מבנות לבחון את דרכיהן אבל לבקש חשבון נפש זה כבר מוגזם ולא מוסרי כשבעצם זה אותו הדבר ממש. מה זה חשבון נפש אם לא בחינת המעשים והדרך שלך ? 

ברור שאני לא המשגיח שלהן, אבל זה הרעיון של הפורום - להעלות נושאים לבירור.

אחי, אני אומר לך בוודאות גמורה שזה נטו בגלל זה. 
 

זה לא פרט רלוונטי בכלל

אבל מה השיקול של הבנות שזה ממש חשוב להן קרבי?

שזאת מעין סטיגמה שכזאת שמי שקרבי הוא יותר "גברי", יותר אמיץ ובעל גבורה ואילו מי שלא הוא די "רך", שקט ועדין מידי.

בין מה שציינתי לבין מה שהוספת הוא שאת שלך ניתן למדוד ולבדוק עוד בשלב הבירור (מה שאין כן שאר הדברים שדורשים זמן של היכרות אישית).

באופן כללי הסיבה שהבאת היא לא מדוייקת גם משתי סיבות עיקריות:

א. יש אנשים שמבחינת הכישורים שלהם יתרמו הרבה יותר לעמ"י כאשר יעשו את התפקיד בג'וב מאשר בקרבי. קחי לדוג' גאון מחשבים. לא עדיף להשקיע אותו ביחידת מודיעין עילית מאשר כעוד לוחם שממילא יש המון ביחס לגאוני מחשב ?

ב. אני מדבר על בני ישיבות וקשה לי להאמין שמישהו שנכלל בתחום הזה ייחשד על חוסר אידיאליזם או אכפתיות מהצבא. 

אם הבחור יציג את עצמו כמאמין בצבא ובאידיאלים הכרוכים בכך - אין סיבה שהיא תפסול, בגלל זה אמרתי שזה פחות סיבה שחושבים עליה כי היא ניתנת לבדיקה מהירה. 

אל דאגה, הבנתי שזאת לא דעתך...

אבל בכ"מ אם זה חשוב לה היא תברר בתוך רגע אם הוא אידיאליסט או לא. הנק' היא שזה דבר שאפשר לראות מהר וע"פ זה להחליט אם להמשיך או לא.

כשאת מחדדת את זה - אין ספק שזה נשמע כ"כ שטחי. 

מה ההבדל בין מישהי שלמדה רפואה לבין מישהי שלמדה פסיכולוגיה ?ההבדל היחיד ביניהן הוא בסה"כ תחום ההתעניינות והכישרון ! איך למען ה' זה מעיד על אופי, מידות וכו' ???

זה לא ייאמן שאנשים באמת עושים את המשוואה הזאת לגבי קרבי (במיוחד כשמדובר על מסגרת שהיא חובה ולא שואלים אף אחד...). 

אשרייך על היכולת להשתנות. אני בטוח שזה היה לא פשוט בכלל !

את יכולה לנסות להסביר - אבל אני כבר אומר לך שיהיה לך מאוד קשה למצוא תירוץ טוב לעניין...

קודם כל מסכים עם מה שכתבת ושוב מחזק אותך על החשיבה מחדש והגבורה להשתנות ! לא ברור מאליו בכלל. 

דבר שני, נדמה לי שמעבר למה שדובר כאן - הסיבה העיקרית היא התרבות המערבית שמחנכת אותנו לדימוי חיצוני והחשיבות המנופחת שלו. 

כל סרטי האקשן, סיפורי המור"קים וה"וואסח" בסניפי בני עקיבא אכן משדרים על אותו גל - ככל שתהיה ביחידה יותר מובחרת תהיה יותר מעניין, יותר מסוקר, יותר איכותי.
 

סטיגמות זה דבר שהחברה מטמיעה בתוך הציבור ומה שיתפוס יתפוס. אין מה לעשות, המציאות מוכיחה שמי שיש לו כנפיים יותר גדולות מתנוססות על המדים - מקבל יותר תשומת לב. 

שלא יצטייר שח"ו אני מזלזל במי שנמצא במקומות האלו. לא צריך לפרט ולהרחיב כמה שזו מצווה ענקית ואיזו שליחות זאת. בסה"כ מבהיר את הנק'.

יצאתי עם בחור שהיה מת להיות בקרבי..

אבל מבחינה בריאותית (אסטמה) לא נתנו לו.

צודקת לחלוטין ואני מכיר אישית סיפורים מקרוב עד כמה שזה ניסיון לא פשוט בכלל. אשרייך על הכוחות הגדולים !

מאחל לכם שה' ילווה אתכם תמיד בכל צעד וצעד ושיזכה אתכם בבית קדוש וטהור ! 

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי