(אין לווידוי-זיכרון הזה סוף. גם לא אמצע או התחלה, לא סדר הגיוני או כרונולוגי או כל סדר אחר כלשהו. הכי שלא כהרגלי שאפשר נתתי ללב לדהור על הדפים, בכתיבה שאינה אופיינית לי בכלל. אשמח להארות והערות.)
מי התפיח אותך ככה כמו שמרים בקינמון של אמא, אגרפתי אותו. מי, מי. הוא היה מדושן ועמוס והזדקרו ממנו גבשושיות. המקל של מברשת השיניים ומברשת השיער וסתם כל מיני חפצים קשוחים לא פחות מן הטיפוס שאני, ככה מנקדים את כל השטח האחורי שלו ומשפדים לי את הגב.
רציתי לדחוק אליו פרצוף, לדחוק עמוק ולהריח, אבל בשביל להתכדרר צריך להתכדרר, ולמי יש זמן עכשיו. זוזי, זוזי, בלילות נכבים כל התאים האפורים שבמוח חוץ מתא הפיקוד. התא הכי עסוק ובהול. הכי מטורף ביקום הזה.
זזתי. היינו אני והוא, צוות שלם של לוחמים, אני מלאה ביתושים והוא מלא בחולצות. ומטענים ומחסנית עדשות והאלו, פלסטיקים מהליגה הראשונה. אלופי העולם בשיפודי גבות.
אני אדחוף לך קרטון שמה, רטנתי. קרטון של פיצה אני אדחוף לך שם, הכי מגעילה בעולם עם זיתים ופטריות ותירס, אבל לא ביותר מעשר שקל, אני אדחוף ואייצב את הגב שלך שיתיישר עם הגב שלי ויפסיק להציק כבר.
הגב שלי לא באמת ישר. זה הכל דיבורים כדי להקניט את החבר הכי נאמן שלי, החבר החום וורוד המתפורר שלי, אבל הגב שלי הוא בעצם מגדל קפלה מפורק. פעם היה מגדל, היום יש מפורק. ועוד איזה יש.
כל הזכרונות בבת אחת על גב אחד, כל המיטות עם הקפיצים השבורים, כל העלים החומים הנדבקים, כל היוגורטים מולר'ים, כל הוופלים תות כל פסלי החירות המאולתרים כל הפנטסטיקים כל המזרונים הירוקים כל השלטים של ימינה עם חץ כחול בבת אחת.
האמת ששלט אמיתי של ימינה עם חץ כחול יש רק אחד; בראש שלי יש אינסוף. כמו בית דפוס עם מאה אלף מכונות שכולן מטרטרות וממשיכות ומטרטרות ומשכפלות בעליזות איומה את השלט האחד והיחיד, ימינה בכחול וחץ בכחול, בכחול, ימינה, טיפונת ימינה, בום, פנייה חדה שמאלה, ואז תיזהרי מתוקה.
יש כאן מדרגות תלולות. תלולות ואפלוליות וענודות במעקה. ככה זה, יורדים לאט לאט, שתהיה הסתגלות בריאה אל האש, ועוד איזה בריאה, להישרף לא נשרפים בבת אחת. איבר איבר, אצבע אצבע, רקמת עור רקמת עור, שתהיה אש יפה ונמוכה ויציבה. אש בריאה.
אני והחבר המפלצתי על הגב נדחקים בסיבוב המדרגות ורואים איזו דלת של מקלט, לא מתעכבים, אצה לנו הדרך, פנייה חדה שמאלה מהמדרגות ודלת ירוקה.
מימיננו חלון ריבועי, הוא משקיף אל חצר מדושאת כהוגן אשר בסופה קיר ושער, משמאלנו קיר, סתם קיר לבן חלק באופן קוסמטי אבל לא חלק באמת. כמו נערה מתבגרת ששופכת בקבוק מייק אפ שלם על הפרצוף כדי שאף אחד לא יזכור את הפצעים. ככה הקיר. מסוייד כהוגן אבל באמת שבור וסדוק ופצוע מתחת. מי יודע כמה אנשים התאגרפו בו בעומדם כך, מול הדלת הירוקה הזו, מול השער האחד לפני האחרון, מול החבל הקריר והנעים למגע על צוואר הנידון למוות, מול לחיצת יד מנומסת של דרקון השגעון רב התהילה בכבודו ובעצמו.
ברוכים הבאים לגיהנום הפרטי שלי, לכבשן ריסוק הדימוי העצמי שלי. זה כבשן אשר שדים מלבים את הלהבות שבו, לעולם אינו פוסק מלהתיך ולהשמיד כל זכר של דימוי, אני יודעת, העקשנות הזאת, זהו אותו מפעיל עלום לבית הדפוס ולכבשן הדימוי. אותו מפעיל עלום.
אני כמעט מישירה מבט אל הזגוגית הנעוצה בדלת הירוקה, אני כמעט מישירה אני כמעט רואה אני כמעט נזכרת, הגוף שלי מצטמרר, הגב מתהדק אל כל גבשושית בולטת ומציקה ונעשה גומות גומות, כמו בצק נמתח ומתאם עצמו אל תנאי השטח, אני כמעט מישירה מבט ואז בורחת.
מקפצת על רגל אחת, כמה שיותר מהר כמה שפחות מאמץ, חייבים לעלות במדרגות זה בלתי נמנע אוי המסדרון אוי אוי אוי. אי אפשר, מוח תשתתק תשתתק מי צריך אותך אל תיזכר אל תיזכר די מוח די אני בחוץ אני רצה אני רצה, אני רצה, אני בורחת, איזה ריח נפלא של עוגת שמרים עם קינמון, ככה רותחת מהתנור של אמא, איזה ריח נפלא, לא לדאוג, בוא נעצום עיניים, הכל בסדר, לזכור זה מסוכן, מה משנה הכל.
הרי בסוף, אתה יודע. בסוף מצאנו את הדרך הביתה.
)
