שלום,
אני (כינוי) נומינקה, בקרוב בת 24.
לפורום התוודעתי לפני כמה חודשים. לא קראתי מספיק שרשורים כדי לצייר לי תמונה עקבית של כל אחד מחברי הפורום, אבל כן מספיק כדי להיווכח שיש כאן אנשים רציניים שאני יכולה לבקש מהם עצה.
רקע כללי - אני בכורה למשפחה לא גדולה עם הורים צעירים, מהמרכז. חכמה, חברותית (ועם זאת צריכה גם הרבה), בתחילת תואר שני במקצוע מכובד. ההורים שלי טיפחו, השקיעו ומשקיעים בי הרבה, והם תולים בי הרבה ציפיות. למשל, בבית-הספר ובתיכון תמיד הייתי הילדה המושקעת עם הרעיונות הכי מקוריים, בזמן הלימודים קיבלתי פטור כמעט גורף מעזרה בבית, ועל אף שאיננו משפחה עשירה רק ביקשתי וקיבלתי, החל מבבגדים יפים וכלה במאכלים אהובים. תציירו לכם תמונה של בית חם עם הורים מפנקים וילדה אולי קצת מפונקת אבל לא במידה שהפכה אותי לבלתי נסבלת בחברה, להפך, הקב"ה חנן אותי בחן ואני מרגישה אהובה בכל מקום.
אני מנסה לשים את האצבע על הזמן בו החלו להיווצר הסדקים בתמונת הבית החם שציירתי לכם עד לחורבן הכמעט מוחלט שבו הוא נמצא היום. כיום ההורים שלי חיים כמו שני שותפים קרירים בימים הטובים, וכמו שני אנשים שאש אוכלתם בימים הפחות טובים. במבט לאחור גם בילדותי ובשנות הנעורים אני לא זוכרת שהייתה שם אהבה גדולה, אבל אז המצב גם לא היה גרוע, וכיוון שלא הכרתי דברים אחרים זה היה נראה לי בסדר. בשנים האחרונות, שוב, קשה לשים את האצבע אבל נגיד החלק משנות העשרים שלי, המצב הדרדר. הם לא יוצאים יחד. הם לא אוהבים או מכבדים זה את זה. הם מתקוטטים על אותם דברים שוב ושוב ואני יכולה לחזות בדיוק איזה מעשה של מי יגרום לפיצוץ. אבא שלי משתמש במילים שאין הדעת סובלת, ובמגרש הזה של חריפות לשון ותחכום הוא "אוכל" את אמא שלי בלי מלח (הוא גם הרבה יותר חכם ממנה). מצד שני יש מצבים שבהם אני יכולה להבין את הזעם של אבא שלי ובהם אני מצדדת בדעתו (בלב). שבת וחגים בפרט הפכו למקור של חרדה עבורי. יותר מ-24 שעות של יחד, כשכל רגע ההר יכול לגעוש. מה יהיה המצב ביניהם? איזו הערה אבא שלי יזרוק עכשיו ויהרוס את כל שולחן השבת? כשהם רבים, אני, זאת שירשה מאביה את יכולת הדיבור והשנינות (אך מבלי לנבל את פי), נאלמת דום. פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לומר משהו שירגיע את הרוחות. ולמרות שכל מריבה כזאת מותירה עוד שריטה בנשמתי אני מחדדת את אוזני כדי ל"אמוד נזקים" ולהעריך עד כמה המצב גרוע עכשיו.
כל-כך הרבה פעמים אחרי שנדמה שהמצב משתפר הייתי מקווה ומייחלת שהשקט השברירי יימשך והנה הכל יהיה בסדר והם ישלימו. אבל התקווה הזאת התנפצה פעם אחר פעם אחר פעם, והיום אני מבינה שכל שקט כזה דומה להפסקת אש עם חמאס. יש הפסקה, אבל בזמן הזה רק צוברים עוד מטענים.
היו לא מעט ימים בהם בכיתי במר ליבי לתוך הכר בלילה. הלב שלי נחמץ כשאני חושבת על הזוגיות של ההורים שלי, על החלומות שלהם לשותף לחיים שהתנפצו לרסיסים ועל הגיהנום שהם גורמים אחד לשני. אני רחוקה מלהיות טיפוס רגשן, ולכן עוצמת הכאב שהנושא גורם לי מפתיעה גם אותי, לא אגזים אם אומר שאני מרגישה כמו המזבח שמזיל דמעות. חברה מהאוניברסיטה אמרה "זה לא החיים שלך, תנסי לא לקחת כ"כ ללב", אני מנסה ולא מצליחה, הם ההורים שלי ועצוב לי בשבילם גם אין בידי לעשות דבר עבורם.
במיוחד קשה לי כי מטבעי אני אדם פתוח מאד, אבל על הנושא הזה הטלתי וטו וקברתי עמוק עמוק בלב. מלבד חברה טובה שרק לאחרונה שיתפתי, לא שיתפתי כמעט אף אדם בקושי הזה. הסיבה העיקרית היא שאין לי זכות על ההורים שלי ולחשוף את חומרת המצב. אני גם מתביישת לומר שהאבא החכם והאוהב שלי מנבל את פיו. חברה טובה אמרה לי "הלוואי עלי זוגיות כמו של ההורים שלי" - גם אנשים כאלו יהיה לי קשה לשתף.
וכל ההקדמה הזאת היא כדי להבהיר לכם מדוע אני מפחדת וחוששת להתחתן.
אני מפחדת להיכשל, אני מפחדת לחזור על הדוגמא שראיתי בבית. אני מפחדת להיות כמו אמא שלי שבעלה בז ומקלל אותה. אני מפחדת להיות כמו אבא שלי שאשתו עושה שוב ושוב דברים שהיא יודעת שמכעיסים אותו ולא זורמת איתו אף פעם בטיולים ובדברים ומקטרת המון. אם יש בחורות שצריך לעזור להם לרדת מן הענן הוורוד וחלומות על אביר וסוס לבן אזי אני המקרה ההפוך - בחלומות שלי צפויים לי מכשולים רבים והסוס שחור. לבחורות האלו מספרים שנישואים לא רק כיף זה בעיקר עבודת מידות, אני רק יודעת לומר כמה נישואים זה קשה ומצריך סבלנות. לי צריך לתאר את הנפלאות בזוגיות טובה. כשאני רואה זוג שטוב לו, אני מרגישה כמו ילד מורעב שמגיע לבית של חבר אמיד. אני צמאה לראות את זה כדי להאמין שאני יכולה גם, כי שאיפה יש. אבל החשש הוא ששאיפה זה לא מספיק ושאני אחקה דפוסים גרועים. האם לדעתכם כדי לי ללכת ליועץ זוגי? מה עלי לעשות כדי להשתחרר מן הפחדים המעיקים? המחשבות האלו טורדות את מנוחתי והופכות למעיקות יותר ויותר עם העלייה של הגיל.
לא מזמן ביום שישי אחד בין שטיפה אחרונה לסדור הפלטה אבא שלי אמר לי "איפה עוד תמצאי אבא כזה שנותן לך ודואג לך להכול, אין הרבה אבות כאלו", נכון, אין הרבה אבות כמוהו שיקנו וייסעו ויבאו וילכו ויחפשו בדיוק את מה שהבת שלהם ביקשה, גם אם זה מאוחר בלילה, וידאגו ויכוונו והכי יאהבו בעולם. אבל אבא שלי לא מבין שאת אחד הדברים הכי חשובים שילד צריך הוא לא נתן לי - שלום בבית.
נ.ב
שאלה שבטח עלתה בראשכם מיד - כבר יצאת עם בחורים?
התשובה היא לא, ולחששות שלי בהחלט יש יד בכך שעד גיל 22-23 לא הרגשתי שום רצון או לחץ להתחתן. כעת ישנה סיבה אובייקטיבית שבשלה אני עדיין לא יוצאת ושבעז"ה מקווה שתיפתר בקרוב. ישנו עוד עניין שאולי אכתוב עליו בהמשך, אבל כרגע אשמח שתתייחסו לקושי שהעלתי.
