אם אתה שואל אותי, היו צריכים לכתוב חית טרף, לא חיות. כבר שנים שאינך נושך או מזיק, זו אני שטורפת. אתה עצוב מדי, מפחד מהצל של עצמך. אני זו שמסתובבת סביב הזנב שלך, נושכת, טורפת אותך לאט לאט, בקצב איטי שמשגע אותך. אם כבר למות, אתה תמיד אומר, לפחות שיהיה זריז. אבל אני לא רוצה להרוג אותך. אני רק רוצה לשבוע. נולדתי רעבה מדי.
אני אוכלת אותך כל יום מחדש עוד קצת ועוד, כל פעם משהו אחר. את הלב אני הכי אוהבת, כי אתה מעניק לי ממנו פיסות פיסות וכל טעימה ממנו היא הנאה צרופה, אושר מענג. אני מחכה לרגשות שלך כמו לקינוח אחרי ארוחה טובה.
לפעמים אני לא בטוחה ממה אתה מפחד יותר, ממני או מעצמך? הבחירה בחיים האלה לא הייתה שלי.
הייתי רוצה להבטיח לך שיהיה בסדר, אבל לא יהיה. אני לא אתן לך למות או לברוח מכאן, גם לא להפסיק לפחד. כי אני טורפת. נלחמת. לא מוותרת על הסיכויים שלי אף פעם. ויש בי אהבה אליך, אבל לא כמו שיש בי רצון לקבל אותך בחלקים קטנים שממלאים אותי. אתה אוהב, או סתם טיפש שאתה נותן לי את כל מה שאתה יכול. אבל כך או כך, אני לא אשבע לעולם.
שנינו יודעים שהכלוב הזה קטן מדי, אלוהים כבר לא שם לב אלינו. הוא לא מאמין בנו יותר. אנחנו לא אלה שנכנסו לכאן אחריו בעיניים עצומות וחיוך מלא דבש. הילדים שהיינו גדלו, התפתחו, מתחו ידיים וגבולות ופתחו עיניים חכמות. נשארו רק אי אלו מילים, מעט שריטות, הרבה דם.
אל תבכה, אנחנו אלו שהפכנו להיות
חיית טרף וצל של בן אדם.
