הטענה ש"כל שיטה נכנסת, מהרב שרלו" וכו' מעידה שהרבה זמן כבר לא שמעת או קראת דברים של הרב שרלו.  אין בכוונתי להיכנס לזה עכשיו, מפאת השעה ומפאת הפורום. 

ולא הבנתי את ה-<צ>, זה הרי היה תיאור מדויק (לצערי אני מכיר אותו על בשרי). 

הבעיה היא שעיקר האינטראקציה מתקיימת עם בחורים שזה עתה סיימו שיעורים א-ב... אז זה הרושם שמתקבל אצל ה'כופרים'. 

בכל מקרה - לא לזה התכוונתי בהודעה הראשונה (שנערכה מאז). יש הרבה המשתייכים לתת-המגזר חרד"ל שסבורים שההלכה ש*הם* מקיימים היא היחידה ואין בלתה, וממילא כל מי שמעז לפתוח סוגיות לדיון ולהגיע למסקנות אחרות מוגדר מבחינתם כמי שאינו שומר תו"מ, או אינו שומר *מספיק* תו"מ. והשרשור הזה הוא דוגמה נפלאה לכך. 

אני זוכר את האמבוש שעשו על הרב אבינר כשהוא העז להקל בהלכות נידה. 

זה תמיד 'מורכב יותר' (ברצינות, לא בציניות, למרות שאני בקושי מדבר שלא בציניות אי פעם). ובכל זאת יש דרך שבה עושים דברים, והדרך של לזרוק על מישהו עגבניות בשוק (גם אם 'רק' באופן מטאפורי) - היא בהמית ומגעילה. ובעיקר מייצגת, ומאד לא חד-פעמית. 

ואם אתה רוצה דוגמה נוספת - אז תחשוב על מה שעשו לרב סתו לפני הבחירות האחרונות לרבנות הראשית. 

אי-הסכמה (מאד מורכבת, ושאני מאד יכול להבין אותה) היתרגמה ישר לכך שהוא רפורמי למחצה, לשליש ולרביע (או לשלושת-רבעי), לפרסומים מכוערים ולהשתנה עליו מקילומטר. כמה מכובד. 

הבעיה מתחילה כשחושבים שמחלוקת בבית המדרש יכולה להיות חריפה עד כדי החרמות הדדיות ופסילת ספרים. 

זה כמו שתביא לי ראיה ממה שקורה בפונוביז' היום. זה ביזיון מוחלט, לא תורה ולא מחלוקת לשם שמים. 

ויצאתי עם כמה בנות שעשו צבא. כולן דוסות. פשוט מתת-מגזר שונה מהחרד"ל, כפי שציינו פה. 

בקיצור - גם המושג 'רמה דתית' הוא מגוון, וזה מאד תלוי מה אתה מחפש. 

אציין רק שפעם גם אני התנגדתי באופן עקרוני לשירות צבאי לבנות והיתה לי סטיגמה מאד ברורה לגבי מה אופי הבחורות שהולכות לצבא, עד שהתבדיתי. 

למקום בעייתי מאד מבחינה רוחנית.  אם ההגדרה שלך ל"דוסות" זה שהיא לא מדליקה אור בשבת למשל , אז בסדר.  אבל צניעות וצייתנות להלכה אין כאן. 

אבל מומלץ לבדוק את המציאות לפני שזורקים סיסמאות. אני מכיר את הבנות שאני מדבר עליהן, אתה לא. אתה יכול להמשיך להשמיץ בריש גלי אנשים שאתה לא מכיר, גם זה לא נראה לי הכי צייתנות הלכתית. אבל לבריאות. 

כי כתבתי את זה בהודעה קודמת ואז מחקתי (בהודעה שכתוב בה 'נערך'), אז אין לי כוונה להסביר את זה שוב. 

יש לך שני אופציות להתייחס לגשמיות.

או שכל העולם הזה הגשמי והמדהים גם החיצוני וגם הפנימי שהקב"ה נתן לנו זה ניסיון בלבד שצריך לעמוד בו.

או שהעולם הגשמי הוא טוב ואפשר להפיק ממנו מרגליות וכמובן עם יד על הדופק שהעולם בשבילך ולא אתה בשביל העולם.

האם או במילים אחרות האם העולם הזה חומרי כדי לנסות אותנו או לשמש אותנו כ'היכי תימצי' לעבודת ה'.

לבנות . חוסר הבנה מה זה תלמיד חכם שיכול לפסוק הוא הרסני.

ונכון ,גם בשרות לאומי לא הכל מותר. צריך הרבה שמירה להיכן הולכים.

תלמיד חכם שיכול לפסוק לא חייב להיות 'גדול הדור' ולא בטוח שהוא כפוף אליו. 

הוא כפוף לד' חלקי שו"ע. 

ולגבי גדול הדור - מי הוא? אם זה באופן כמותי - אזי כולנו צריכים להיות חרדים.

ואם זה קשור לחוכמה - על פי מה נמדדת חכמה? 

ובקשר לשאלה שנשאלה - מהיכרותי עם צה"ל העורפי הצבא כמו שהוא לא מקום לבנות דתיות כמו שהוא לא מקום לבנים דתיים (ולבן הניסיון הרבה יותר גדול - כמות הבנים העורפיים שיצאו/ חשבו לצאת עם בנות חילוניות גדול מאוד בתוכם בוגרי ישיבות ומכינות).

במצב הנתון יש תפקידים שחייבים בנות איכותיות (ולרוב הבנות הדתיות שמתגייסות הן איכותיות) ויש חוסר בתקנים.(עד כדי כך שיש מקומות שאם מצליחים לגייס בת דתייה זה תקן אקסטרה ומקבלים שתי בנות). אם מישהי הולכת לצבא כי היא חושבת שיש לה הכישורים והכוח לעמוד בנסיונות והתייעצה עם רב שמכיר אותה אשריה. היא עושה מצווה שאינה יכולה לעשות בידי אחרים וכמובן צריכה לשמור על ההלכה. אגב לפעמים העבודה לא שונה מבת שעובדת בהייטק או בשלל עבודות שנשים עובדות בהן כיום. אם היא הולכת לצבא נטו 'בשביל המדים' אז חבל וזה פסול. אם היא עושה שם תפקיד שהוא לא משמעותי אז שתלך לשירות לאומי. 

מעטפת מעין הסדר יש גם לבנות היום (על מעלותיה וחסרונותיה, כפי שציינת שגם הסדר איננו מעטפת מושלמת)...

וחוץ מזה - האמירה 'יש לבנים ואין לבנות' היא לא סיבה לומר לבנות לא ללכת לצבא, אלא להקים מסגרת מתאימה לבנות (בדיוק כמו שפעם גם 'הסדר' לא היה, עד שבאו כרם ביבנה או הרב עמיטל - מחלוקת מפורסמת - והקימו את המסגרת הזאת). 

שאומרות בפירוש שמי שמרגישה חזקה מספיק מותר לה ללכת לצבא. 

יש כמה פסיקות שונות זו מזו מתקופות שונות שיצאו על ידי רבנים ראשיים שונים..

מעצבן שמצטטים רק את הפסיקה שאוסרת.. 

אשמח לקבל קישורים לעוד.
אני לא פוסל על זה, אבל זה נראה לי משהו שצריך לברר בתפיסת עולם ובתפיסה החינוכית בפרט.
​

מה שכן - מי שזה באמת מטריד אותו ושמאמין לסטיגמות, כנראה באמת חבל על הזמן שלו (ושלה) אם יצא עם בחורה שעשתה צבא... 

אבל בכל מקרה, עברת על רוב הפוסקים שזו דעת הרוב?

אני לא עברתי על כולם, כי הלכות צניעות של לבוש נשים יותר שייך לנשים מאשר אליי אז אינני חוקר את הנושא לעומק...

אבל כן ראיתי את דברי הרב ליאור ולכאורה טעמו עמו, אם יש מכנס המיוחד לנשים כיצד זה שייך ל"לא ילבש"?

איזה משקל יש בכלל ל'החלטה' של 'מועצת הרבנות הראשית'? מי שם על הגוף הזה בכלל או שמע מה יש לו לומר מלבד בנושא גיוס בנות לצבא? 

מזה אלפיים שנה אין סנהדרין בעם ישראל, ורבנים פוסקים לקהילותיהם באופן עצמאי, וכך התרחש ומתרחש גם בארץ ישראל מאז חזרת עם ישראל לארצו ולריבונותו. 

אגב - יש כמה וכמה רבנים שלא מאד מחזיקים מהגוף הזה, ומתקשים להבין את העילה לקיומו...  

אלו מחויבויות יש לאנשים שאינם רואים בעצמם מחויבים לתורה צריכים להתחייב להחלטותיו של הגוף הזה?

וחוץ מזה שזו איננה טענה. אף אחד לא מחויב לשום דבר. מי שרוצה להתחייב למשהו - שיבושם לו. זה לא הופך את הגוף שהוא מתחייב אליו למשהו בעל משמעות כלשהי מבחינתי (בדיוק כמו שאני לא אשמע לפסיקות של האדמו"ר מצאנז רק כי יש כמה חסידים שסבורים שהוא 'מרא דאתרא' או גדול העולם. שיבושם להם, ועמי דעת אחרת בנושא; אני לא רואה סיבה של'רבנות הראשית' תהיה יותר סמכות מאשר לרב פלוני או אלמוני. מה נתן להם את הסמכות הזאת? לא ברור לי). 

וזה לא היה פיוטי. זה פשוט היה גיבוב של מושגים שאינם רלוונטיים. וכי בגלל הטייטל 'רב ראשי' אז פלוני אלמוני הופך ל'מרא דארעא ישראל' (ומהו בכלל התוקף של המושג הזה)? יש לך מושג אלו פוליטיקות מעורבות מאחורי בחינת הרבנים הראשיים? תודה רבה, אני מעדיף את רב הקהילה שלי.

אז צריך להתחיל לנסות ליצור מרא דארעא ישראל, כמו השו"ע לפחות.

כן, האדמור מצאז הוא מרא דאתרא בביה"כ שלו, אולי אפילו יותר מרבני קהילות בקהילות אחרות. זה לא קשור לגדול הדור או למושג מסטי אחר. 
והפוליטיקות האלו באמת בעיה. אז במקום להצטרף אליהם, אולי כדאי שנתחיל להעלים אותן מבית המדרש.
עם ישראל בארץ הוא דבר שונה מקהילה. זה צריך להיות-ומוכרח להיות ברמה התורנית.
חילוני מחויב לא לחלל שבת, בפקודה. האם מעלית שבת נחשבת חילול? ומה עם רמקול שבת? בשביל זה יש רבנות. ככה גם בכל מה שהיא פוסקת, והיא גם צריכה לדעת את מקומה. למיעוט ולריבוי.

לדעתי עיקר העניין הוא אומץ הלכתי ולא הקשבה של הציבור.

אם יהיו פוסקים שיראו יכולות, הציבור ירצה להקשיב להם וצא וראה לגבי מעמדו של הרב עובדיה בעולם הספרדי. הוא התחיל מספיקות שלו וממילא הציבור נמשך, לא צריך להתחיל בציות- לא זו הדרך ולא זו העיר.

לגבי דרך ההקשבה, לדעתי סנהדרין תקום מתוך בחירות דמוקרטיות בעם וככה אנשים יקשיבו להם

וזהזמנים שוניםמהיום, ונכון שגם הרב עובדיה היה בזמן שונה.

דווקא להימנע מפסיקה עיוורת וזה כולל פסיקה עיוורת אחרי הרבנות...

עוד אציין שלפי דעתי הקשבה עיוורת לרבנות, לא תגרום לרבנות לנסות להתקדם להיות סנהדרין כי זה יפגע במעמדם... ממילא אני לא הולך תמיד לפי הרבנות, כדי להדגיש שלא מדובר בסנהדרין!

(ולמקשים על כיצד רבנים יכולים לעשות טעויות כאלו בגלל פחד מאובדן חלק ממעמדם- שיעיינו בדרשות חז"ל על הגורמים לחטא המרגלים, ניתן לראות זאת בהקדמה השנייה ל"אם הבנים שמחה")

אתה מתכוון לחייל חילוני בצבא? אז הוא מחויב בכך רק במקומות ציבוריים, ומי שאומר לו מה מותר ומה אסור זה המפקד, לא הרבנות הראשית, ואם המפקד ממש ממש ממש אכפת לו אז הוא שואל את הרב של היחידה, ושם זה עוצר. ממש לא מגיע לרבנות הראשית, רחוק משם. אין שום נפקא מינא לגוף הזה למעשה. 

שאלת חידוש הסנהדרין גדולה עליי כעת; בכל מקרה הרבנות הראשית איננה סנהדרין ואיננה מתקרבת לשם (תראה לי מישהו שם שיודע יותר מעברית ויידיש במקרה הטוב, או ערבית אם הוא מגיע מהארצות הרלוונטיות). לא בוער לי גם 'מרא דארעא דישראל' ולא מבין למה שיבער למישהו. ועדיין, גם אם יש אידיאל כזה - זו לא סיבה להכפיף את עצמי ואת מה שאני חושב שנכון לפסיקה של מישהו אחר רק כי יש לו טייטל כזה או אחר. 

סליחה אם אני נשמע עצבני, אני עייף וזה לא קשור בכלל.סתם קוצר רוח.
אז גם בניית מקדש, גאולה בכלל. כי ככה זה כשיש מי שהוסמך והוטל עליו לפסוק. גם אם זה לא מוצא חן בעיני, למשל בשירת נשים. מה שנידון בבית המדרש צריך (לענ"ד) להדיין בבית המדרש בדיבוק חברים וחתירה לאמת ולא בתקיעת חרב בכניסה או פריצת גדר.
פעם הרבנות הייתה הבעיה המהותית היחידה שלי.

אף אחד לא תוקע חרב בכניסה לבית המדרש. אם כבר - אז ממסד כמו הרבנות הוא שתוקע חרב, כי הוא פשוט קובע וכביכול לא ניתן להתווכח יותר, כי הוא בעל הסמכות (שוב - כביכול, ולשיטתך בלבד). רבנים פוסקים אחרי שהם מלבנים את הסוגיות בבית המדרש ומחוצה לו, בדיבוק חברים ובחתירה לאמת. זו בדיוק הנקודה - גוף סמכותי והדאגה לסמכות שלו בהכרח מחייב ויתור על החתירה לאמת (סטטיסטית, לא ייתכן שה'אמת' תמיד תהיה עם הגוף הסמכותי רק מפני שהוא בעל הסמכות). 

מותר לך להישמע עצבני ואתה לא צריך להתנצל על זה. 

ולגבי צה"ל - הניתוח שלך את המציאות מאד לא מדויק. אם מישהו מחייב משהו זה הסכמי סטטוס קוו כאלו ואחרים בכנסת או מסמך רוח צה"ל. אפילו לרבנות הצבאית אין שיניים בצבא, ק"ו לרבנות הראשית, שאין שום קשר בינה לבין ההתנהלות בצבא. בפועל אף מפקד לא מחויב לשום דבר, והשאלה מה יקרה אם הוא יעבור על הפקודות הרלוונטיות בצבא תלויה באסרטיביות של החיילים ובמידה שהמג"ד מכבד דתיים. רבנים הם מחוץ לתחום בהקשר הזה לחלוטין. 

וגם שם זה חורה לי. [אמרתי חורה, כנראה שמותר ליל להיות עצבני;)]

חברים התכונתי לכל החברים. וואלה-הלוואי. ושוב:זה נאמר על כל הצצדים. אולי אני טועה, וסביר להניח שברוב זה כן בדיבוק, אבל הפוליטיקות שדברת עליהם, חלאס.(לא עליך זה נאמר, בכללי.)
בקשר לאמת: יש את רמת הלימוד ורמת המעשה. הם ממונים על המעשה והלימוד, ואנחנו על הלימוד והביצוע בפקודתם. אז אם הם טועים כדאי ש'הם' ו'אנחנו' נהיה אותו אחד. כי זו טעות של מישמייצג אותנו, של השליחים שלנו בתפקידי העם.

אני מתייחס לזה ברמת בית משפט. מה שקורה בפועל בגלל מפקדים זה הרבה פעמים לא מה שצריך להיות ולא מה שיוסכם על ידי העם. וסטטוס קוו זה תירוץ נחמד לזה שזה עדיין מה שמקובל עלינו ואנחנו לא משנים את המציאות. גם אם זה עדיין סתם וגם אם זה כי זהמה שבאמת אנחנומבינים שנכון כרגע.
דברתי בעיקר על הרבנות הצבאית, הפסקים שלה.
מסכים. לרבנות בקושי יש שיניים. עכשיו בא נדבר על זה: כמה אנחנו רואים ערך בלהתגייס אליה ומתייחסים לזה ככה? מכ"ש או מש"ק מודיעין-מה היינו מעדיפים? רבנות או אכ"א?
לתקן עולם וזה, גוי קדוש. זה שוב מתחבר לי עם מה שאמר הרבאריאל על זה שאנחנו ציבור ולא יחידים. צריך לעבוד כציבור.

אתה מניח מראש שהרבנות מייצגת אותנו, כי אמור להיות ממסד שייצג אותנו. אני אומר שזו זכות שלא מגיעה להם במצב הנוכחי, ולכן עד שהם לא יוכיחו את עצמם - אני לא רואה סיבה 'להשתגע' כדי ללכת אחר הפסיקות שלהם, בייחוד אם אינני מסכים איתן מצד האמת כפי שאני מבין אותה. ובטח כשיש רבנים שאני יכול לגבות את עצמי בדבריהם. 

חוץ מזה אני גם חולק על מה שטענת שעליהם מוטל הלימוד ועלינו הביצווע של פקודתם. אני משתדל לקיים את מצוות ה', ואת מצוותיו בלבד. אז יש תקנות חכמים שאני מקיים מדין 'לא תסור', אבל זו בדיוק הנקודה - שאין דין 'לא תסור' על הרבנות הראשית, שהיא חסרת כל מעמד הלכתי. 

בקיצור - הטענה שלי היא שייצוג זה מציאות, לא אידיאל. ואם בפועל אני לא מרגיש שהרבנות מייצגת אותי - אז היא לא. ולא משנה כמה תצעק שהיא אמורה לייצג. 

לא שאלתי עליך, שאלתי על הרבנים!
הכי בעליבת (בעל בית) שלי: דחיל רבאק, תשבו להחליט בניכם!
ולגבי הרבנות: בדיוק אותו דבר. אל תנצלו כח ואל תמחקו דעות. אבל זה לא מה שקרה פה, הרב גורן נראה לי היה הרבצ"ר כשזה נפסק ולשנות את זה זה לא קטן.

זה לא במצב אידיאלי, אנחנו מדרדרים את זה כבר שנים.

איני חושב שאם רבנים יושבים ו'מלבנים' ביניהם דברים אז אפשר להגיע להכרעה סופית חד משמעית. עובדה, הקונספט הזה נוסה כבר כמה פעמים בתולדות ישראל, ובכל זאת אם רצו הכרעה של שורה תחתונה אחת - מישהו היה צריך לעמוד עם חרב בכניסה לבית המדרש, או איים על תלמידי בית הלל, או להחרים את ר' אליעזר. 

כי אי אפשר להכריע ביושר ברוב, כי המדינה יכולה לקבל חוות דעת ממי שבא לה, ובמקרה הטוב זה יהיה כמו נבל ברשות התורה. במקרה הפחות טוב: לא יהודי בכלל.

הייתי אומר שגילית מקום חרפתי, אבל אני לא חושב שזו חרפה... כבר התנהלו בפורום 'צעירים מעל עשרים' דיונים על השאלה מה מגדיר את המדינה כ'יהודית', ואכן דעתי בנושא היא מאד מינימליסטית. 

כמו שזה לא מה מגדירמישהו כיהודי. זו אומנם נק' מוצא מינימלית, אבל השאלה אולי היא במה היא יהודית, במה אנו רוצים אותה כיהודית.

ואם זה מקדש בלי סנהדרים זה קצת כמו א"י ללא תורה, ולא חשבתי על זה הרבה-זו סתם אמירה שצריכה מחשבה.

מקבלים גיורים. ולא רק גיורי זרע ישראל, גם גיורים של אתיופים.

תודה רבה!
 

אבל זה לא אומר כלום על רמתה הדתית. כל אחת והמקום שלה, לא משנה אם הייתה בצבא או בש"ל.

מה שכן, בת שהולכת לצבא מכניסה את עצמה לסיכון.

אם ניקח את הניסיונות של ש"ל לעומת הניסיונות של צבא - ברור מה הרבה יותר גרוע.

נפילות יש גם פה וגם שם, אבל ברור שיהיו הרבה יותר בצבא.

לא בגלל החיכוך המתמיד עם חילונים. ממש לא.

בגלל החיכוך המתמיד עם בנים וחברה גברית. זה - גרוע, ואכמ"ל.

בת בצבא תהיה ע"פ רוב מוקפת בנים, עם הורמונים והכל.

כל בת (אפילו ברוריה אשת ר' מאיר) יכולה להיות מפותה.

היום יש קורסים שלמים ללמד את הבנים (אלה שמעוניינים בכך, ה' ירחם) איך לפתות בנות.

צריך קווים אדומים עבים מאד בכדי לא ליפול ברשת (הבנים לא חושבים שזה רע, לא מדובר בציידים אכזריים).

אין אפוטרופוס לעריות.

ולכן, מסכנה זו שחושבת שהיא שונה מכוווווולן ותשמור על עצמה.

כי מספיק נפילה אחת, ועולמה (הדתי) יחשך עליה.

זהו.

אמרתי את זה.

נישא תפילה לה' יתברך שייתן לכל אחד ואחת דעת לבחור נכון.

הבעיה היא שבצד השני היא קיימת ובצורה חזקה יותר.

להיות בן בעורפי מותר?? אתה חושב שבנות לא מתערבות אחת עם השניה 'מי תצליח להפיל את פלוני עם הכיפה?'

והיצר של הבנים מספיק גדול כדי ליפול. 

אז מה שאתה אומר אולי נכון אבל זה לא תשובה שיכולה להספיק. גם אם תגיד שאת הבנים צריכים או שזו המצווה שלהם גם את הבנות צריך וזו המצווה שלהן יש מקומות שלא יסתדרו בלי בנות בצה"ל. 

אז התשובה שצריכה להיות היא לא להוציא את הבנים/ הבנות מצה"ל אלא איך להתאים את צה"ל לבנים דתיים עורפיים ולבנות דתיות עורפיות.

גם אני הייתי עם בנות חילוניות ופיקדתי על בנות חילוניות שהיו הכי מתחשבות.

אבל אני מכיר את המערכת מקרוב ויודע שיש גם בנות שלא.

רק רציתי להגיד שלהגיד שבת דתיה שתלך לצבא מתמודדת עם קשיים זה לא תשובה כי גם בן דתי שהולך לצבא יכול להיתקל באותם קשיים ואפילו יותר קשים.

זה לא תקרא לזה איך שאתה רוצה. עובדות קבלן או התאמת הצבא. 

זו גם המצווה שלהן. הדבר היחיד שלא מצווה לבנות זה לחימה. כלה יוצאת מחופתה למלחמה - פעם זה היה לחלק מים היום כדי לאסוף מודיעין. 

ועדיין לא התמודדת עם השאלה של הבנים העורפיים.

בעיות של צניעות שלא תמצא אותם בקרבי. 

וקרבי יכול לעשות הסדר ולהיות בסביבה שיותר פשוט לשמור בה על הדת מה שעורפי לא יכול לעשות.

חוץ מהטירונות ברוב התפקידים העורפיים החשובים לבוא לצבא זה בדיוק כמו לבוא לעבודה.

הטענה הזו ש'אישה עוברת מרשות אביה לרשות לבעלה' ובגלל זה אסור לה ללכת לצבא היא כל כך מתחכמת וללא ביסוס שבד"כ לא יביאו אותה.

בעיות הצניעות יישארו אותן בעיות.

ולגבי ה'סביבה הדתית התומכת' במילים אחרות אתה שולל כמעט את כל התפקידים העורפיים למעט תפקידים שבמילים עדינות 'לא משהו' ולהרבה מאוד הם לא מתאימים וחוסמים להם כישורים. 

ד"א כיום המסגרות של הבנות הדתיות יותר תומכות מאשר המסגרות של הבנים.

אני כותב את זה מדם ליבי בתור קצין עורפי במודיעין במסלול ההסדר וראיתי הרבה מציאויות מורכבות שקל להגיד מבחוץ מה צריך ומה לא צריך לעשות. אבל המציאות ברובה אפורה.

אבל אתה לא יכול להגיד לבחור דתי לא לשרת בצה"ל כי רק כי הוא לא קרבי. או לשרת בצה"ל ו'להעביר' שנה וארבע/ שלוש שנים. זה לא דרישה הגיונית. זה שצה"ל לא 100% זה נכון. אבל בכל מקום שהוא לא ישיבה זה לא 100%.

וכן, כשבת דתייה מגיעה מהמסגרת הנכונה יש לה ליווי צמוד הרבה יותר מחייל דתי בייניש. כי במדרשות הבינו מה שעדיין לצערי לא הבינו בישיבות ההסדר. שאי אפשר לשלול את התפקידים אלא צריך לעשות את זה בצורה נכונה.

אבל זו לא חוכמה.

כן צריך לעשות צבא.

ואני חושב שכשאתה חי במציאות בה הצבא משפיע לך על הרבה תחומים בחיים, ובוחנים אותך איפה והאם שירתת בצבא.

וכשאני אומר שזו לא דרישה הגיונית אני מדבר לא אליך אלא על הרבנים הגדולים וראשי הישיבות שצריכים למצוא פתרון (כמו שמצאו פתרון של מחלקה נפרדת) ולא להגיד סוגרים הכל. כי זה ראש קטן.

ומאיפה אתה מביא את המידע שקרבי צריך יותר? אם לא היה חוסר בחיילים עורפים(בתפקידים מסויימים) אז ברור שעדיף לשבת ללמוד תורה (אם אתה לא יושב ללמוד תורה אז תלך לצבא בלי קשר).

נועדו בשביל האנשים.

אבל אני מדבר על האיכות. ברוב התפקידים שיש בנות דתיות בצבא - חיל האוויר ומודיעין חסרים כוח אדם איכותי.

וכבר כתבתי למעלה שבת דתיה =2 בנות בהמון מקומות כאלו מרוב שחסרות בנות.

תואר בגרות ופסיכומטרי לא דומה לצבא/ שירות לאומי. מעבר לעובדה שצריך אותך אם לא צריך אני מסכים שעדיף לשבת ללמוד תורה. אבל אם לא לומדים תורה זה דינא דמלכות וצריך לעשות.

אבל צריך אותך. בקרבי בטוח בגו'ב תלוי איפה. ודווקא התפקידים שבאמת נזקקים לכוח אדם שהביינשים/ הבנות הדתיות יכולים לאייש יש בהם בעיות. ולכן אני אומר שבמקום לברוח צריך לתת פתרונות. כמו שעשו עם הקרבים.

ביחידה הקרבית? כי שם זה שוב תפקיד מנהלי היקפי שכרוך בהמון זמן לבטלה. 

נראה לי שארץ השוקולד התכוון ליחידות מודיעין (שירתּי בחמ"ן, לכן אני מביא את הדוגמה שלי משם). בסיטואציות שיחידות כאלו מזמנות פיתוח של מערכת יחסים קרובה היא דבר שבהחלט אפשרי להימנע ממנו, ואני לא רואה כל מניעה שבת תגיע לשם (כפי שציינתי בהודעה קודמת - היו איתי בנות דוסות בבסיס). 

נכון לגבי כל קביעה קטגורית באשר היא, כולל הקביעה ש'בת שהולכת לצבא' בהכרח מוותרת על רמתהּ הרוחנית. וזה בדיוק מה שארץ השוקולד ואני ניסינו להבהיר. 

אני לא חושב שבחורה שעשתה צבא היא בהכרח בעלת רמה דתית נמוכה ממי שעשתה שירות לאומי. 

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה

שהרב גלינסקי אומר שאמנם כתוב "לא טוב היות האדם לבדו" אבל גם לאו דווקא רע. אפשר לעשות מזה רע, אבל לא חייבים. אפשר ליהנות ממה שיש. לשיר בקולי־קולות בבית. לתופף על הבטן. לשים שעון מעורר לתיקון חצות ולימוד בהתעלות עצומה עד עלות השחר. לטוס לביקיני אטול. הקב"ה מבקש השתדלות לא השתגעות.