ואני שוב מנסה להסתכל על החיים בצורה נכונה, ושוב מתיישבת על הספה, המזגן פועל בשיא הקור שלו, ואם פעם הוא לא היה מצליח לקרר לי את נשמה, היום כן, ומנסה לחמם את עצמי באמת, ולא מצליחה, ושוב, ולא...
יש רגעים כאלו שפשוט הנפש נופלת, חלישות הדעת קוראים לזה, 'חליש'ס...', ומשתדלת להבין שזה טבעי, שיש מקום לדעת איך ליפול, וגם לזכור איך לקום. ומתכרבלת במיטה, ואורות התחייה בידיים שלי, סגור, וכמו שהנפש סגורה, כך גם הוא נשאר, ומשתדלת להחיל את תחיית האומה, ואורת הקודש עלי, על חיי שלי, ולא מצליחה. ואורות התשובה נכנסים בבלגן, דופקים, ורוצים גם כן להכנס! שובו אלי ואשובה אליכם, ניגון של אלול מתערבב ומערבל את הרגשות והבלגן. ומילותיו של הרב קוק מטורפות, ומדברות ונוגעות. ו'יש ללמוד את אורות התשובה ללא גבול'! ואני מנסה לשוב אל עצמי, אל האמת שלי שקיימת, שאני יודעת אותה, והקושי של אורות התורה סוחף אותי אליו, מבקש באתגר שבו לשים את התורה במרכז חיי, ואורות התחייה נותנים לי כח וחיות, והכלה והחלה. ואורות הקודש מסבירים לי את יראת ה' והרוממות, והרצון והדבקות, והשאיפות, והתובנות. ומילות שיר השירים ורבי עקיבא 'כל הספרים קודש, ושיר השירים קודש קודשים!', ודמעות, של אהבה ויראה, ורצון. והכספות. ודבקות! והנפש טוב לה, למרות שיש בלגן ואהבה ויראה ורצון וכאב ואובדן. ורק אורות התשובה מצליחים לפתוח בי שער אלי, אליו. וההרמוניה הזו, והבלגן הזה, והקושי שלא נגמר, והחישול, וההשתדלות, והשמחה שבמציאה, והכאב שבחסרון, והשילוב של כולם יחד, מסבירים לי את עצמם, ומביאים לי כל אחד מהם קצת מה' שלי, ממי שנתן לי את האתגר, מביא לי את הכוח.
ולמרות שהכל בלגן, והמילים מבולגנות, ואין משפט אחד שמצליח להתחבר כדי דבר הגיוני ופשוט במורכבותו, והכל כ"כ חסר, והאומה יתומה, והרעיה עגונה, והדוד מתגעגע, הכל מסודר. וחסר.
.