הם תמיד אמרו לה שהיא קצת שונה. קצת אחרת, שמבע עיניה מזכיר מין אופל שכזה.
והיא רק הזיזה קצת את הכתף שלה, הקטנה, הצרה, הדקה, ולא אמרה מילה. אופל, אופל הם אומרים שיש לה בעיניים. אופל.
אחרי זה, בבית,על המיטה, לבד, היא חושבת על מה שהם אומרים לה. מנתחת כל מילה, כל משפט, כל הברה, וכל דבר חי בה. בועט בתוכה. נושם מתוכה. אופל.
"את תמיד חושבת". נופר פעם אמרה לה, "המבט של העיניים שלך תמיד מהורהר, את לא זורמת". על המשפט הזה היא חשבה וחשבה וחשבה. בטח המבט של העיניים שלה היה פי שתיים יותר כבד ויותר מהוהרהר מתמיד. והיום, היום גלית אמרה שיש לה אופל בעיניים. איזה מין מילה מוזרה שזאת, אופל. היא בחנה את העיניים שלה. כחולות, קטנות, קרובות מדי. בחנה את הגוף שלה, גבוהה מדי, גלמונית חלק יגידו, ורזה, רזה, מידה שמאל בכל הבגדים. היא לא אוהבת את המראה שלה. היא גם לא אוהבת את המבט שלה. אז למה אנשים שוב ושוב דואגים להזכיר לה את זה? לדרוך לה על הנקודות הכואבות. לשבור אותה, לנפץ אותה. הכל במין טוב שכזה. טוב מזויף שכזה.
"ורד, בואי לאכול ארוחת ערב", אמא שלה קוראת לה. מהסלון .היא שומעת אותה אבל לא רוצה לאכול איתם. רוצה עוד קצת את הלבד שלה. עוד קצת את המחשבות שלה והעצב שלה והגלים שלה וכל מה שמפריע ומערבל אותה. עוד קצת לחוות ולנתח את כל מה שאמרו לה היום. ותמיד היא היתה כזו, מין 'ילדה זקנה' שכזו, שחושבת יותר מדי, שמנתחת יותר מדי, שנעלבת הרבה יותר משאר הילדות בכיתה, שמעדיפה לקרוא ספר בהפסקה במקום לשחק עם כל החברות ב'גומי' ו'קלאס'.
היא שומעת שוב את אמא שלה קוראת לה ויוצאת מהחדר.
במטבח היא רואה את כל האחים שלה. יושבים ביחד. מדברים, צוחקים ושוב יש לה הבלח של בדידות. כולם פה ביחד, רק היא לבד. ובזוית עיניה היא רואה את אבא שלה שקט מתמיד, והיא מבינה באמא שלה שגם היא שקטה מתמיד ויש בינהם מתח, היא מומחית בלזהות מתח והיא פשוט מזהה אותו.
אופל. עכשיו היא בטוחה שיש לה עוד אופל בעיניים. עוד משה הצטרף להם שם.
זה לא סתם שהם ככה.
משהו קרה.
. סקרנת אותי!)
