לא הייתי נוסעת למלון משלמת כסף-במצב אסורים.

אלא אם כן זה שבת משפחתית או גיבוש כיתה/חברים וכו..שזה לא תיזמון תאריך כפי שמתאים לי

או שיש כאלו שלא שומרים נגיעה....

גם בתור נשוי טרי לא אהבתי את זה אבל אני מבין את אלה שכן.

שאנשים אוהבים מבטאים את זה והגיע הזמן גם להכיר בעובדה שרבים מאד עושים את זה, אני מרשה לעצמי להניח שאף אחד לא עבר את הגבול הנעים והסביר.

אחרת לא היתה כותבת פה

אני מאוד מבין את הצד שלך- יש משהו לא נעים בלהיות במקום כזה,

לא סתם יש בהלכה הגבלה מסויימת על איך ומה מותר להציג ברבים.

אם הכאב שלך הוא על ההלכה- זו הלכה מאוד חשובה בעיני, אבל צריך גם לדעת שהיא לא מוחלטת,

כלומר- להחזיק ידיים ואפילו לחבק יכולות להיות מותרות הלכתית במידה וזה נהוג בציבור. כלומר-

מכיוון שהם מגיעים ממקום שבו זה מקובל, זה מותר להם. עכשיו כנראה שאתם חיים במקום שיותר

מקפיד בענין הזה ושומר יותר בצניעות את הנושאים הללו- זה לא אומר שהם לא מקפידים על ההלכה,

אלא שהגבולות שהם מכירים שונים.

יהיו אנשים שדעתם שצריך שדברים כאלו יהיו יותר חשופים וכאלו שיחשבו שצריך פחות.

אני פחות מתחבר להצגת חיבה ברבים.

זה נושא יותר אפור - נשואים טריים

זו לפחות תשובה אחת של רב.

תביא לי את המקור לאיסור- ואת המקורות שלו- איפה ובאיזה סימן בשו"ע כתוב שאסור להחזיק ידיים?

מה המקור של ההלכה הזו? ראשונים? גאונים? גמרא? פסוק? וכו' במקום לבקש מקורות שמוכיחים שמותר,

בו נתחיל עם המקורות שמוכיחים שאסור...

מי שלומד מספרי קיצורים לא יודע הלכה. הוא יודע הלכות.

הלכה מתחילה בגמרא, ראשונים אחרונים ופוסקים. יש התחדשות, אבל לפני שקופצים להגיד - "זו ההלכה",

אני אשמח שתביא לי את מקור ההלכה שלך, לא איזה משפט שאתה זוכר מספר קיצורים.

סעיף וסימן בשו"ע יהיו נחמדים, אפילו גמרא, משהו, מקור שאפשר לדון בו.

עובדה שבאתר ישיבה כששאלתי הרב גדעון וויצמן כותב שאם דרך המקום בכך אפשר ללכת יד ביד בפהרסיא.

אז ככה שיכול להיות שהספרי קיצורים שחכו לפעמים להגדיר מה עיקר הדין, מה גדריו, מה תקנות חכמים

וטעמן ובטח שמה חומרה בעלמא. שלא תבין לא נכון- אני מקפיד על זה ורואה בזה דבר נפלא ומבורך. אבל

מכאן ועד להפוך את זה ל"הלכה למשה מסיני" הדרך ארוכה...

בעיני חוץ מזה שיש פה זילזול בהלכה

זו גם התנהגות מגעילה כלשעצמה, שאנשים לא מתחשבים בסביבה שלהם ועושים דברים שלא מקובלים ופוגעים ברגשות של אחרים. כמו שלא יפה להתארח אצל משפחה טבעונית ולהוציא מהתיק חמגשית עם בשר... אותו דבר גם כאן.

מבחינה הלכתית, את לא צודקת , כל גילויי חיבה אסורים ברבים, לא רק "דברים אינטימיים" אלא גם ליטוף חיבוק ולהחזיק ידיים. מדובר בחוסר צניעות.

אני לא חושב שיש רב שיחלוק על זה.

וכיוון שכך, אם אדם נמצא במקום דתי, שבת לזוגות, ראוי שיכבד את המקום שבו הוא נמצא "וישמור על הכללים". בדיוק כמו שברור שזה לא מתאים (גם למי שמחלל שבת רח"ל) להוציא איפון מהכיס באמצע ארוחת שבת... מי שמתנהג ככה פוגע.

ואני מעתיק תשובה מאתר "ישיבה", תשובה של הרב יעקב אריאל.

אנו נשואים, ב"ה, כשנתיים ועדיין עם כל מאמצינו לא מצאנו גדר ברור מהו הדבר שאסור לבני הזוג להראות בפרהסיה מצד צניעות ומה מותר? האם יש להתנהג ממש כאסורים - הבננו שלא! אז מה כן? החל מלהעביר מיד ליד ועד ללכת קרובים (לא בבוטות) או לשתות מאותו בקבוק (גם כן לא בבוטות אלא כמו שחברים שותים מאותו בקבוק זא"ז בטיול)? 
מה הכללים?! (ולא פרטים לדוגמאות הספצפיות האלו, שהרי אין לדבר סוף)

אציין שאני אברך כולל ואשתי אברכית (דהיינו אין ביננו וויכוח בזה, פשוט איננו יודעים מה הכללים).

תודה רבה!

תשובה:
מגע של חיבה וכל הדומה לו, לא ראוי לעשותו בפרהסיה

בס"ד

כשמעבירים משהו מיד ליד זה סתם משהו יומיומי שלא קשור לחיבה, פעולה שנעשית לצורך,

ולכן היא  מותרת.

חיבוק זה משהו שאין בו שום צורך מבלבד הבעת חיבה.

להפך משמעותו היחידה היא חיבה.

גם כשאת מחבקת אימא\אחות\חברה - זה רק בגלל אהבתך אליהן.

אין כאן שום מקום לפרשנויות שונות ומשונות.

פשוט מה המשמעות של הפעולה.

כל עוד זה משהו סתמי יומיומי לצורך- מותר.

הבעת חיבה ברבים אסור.

אולי יש דיעות אחרות אני לא יודעת, אבל את מה שנכתב כאן לא צריך לעוות סליחה.

בס"ד

רק שזה לא מה שמובא בתשובתו של הרב...

ומסכימה עם נקודה, שגם חיבה שאינו אינטימי אסור.

ובכל זאת לדעתי אין הרבה נשים שהיו יושבות ומלטפות את אמא שלהן ביד. לכאורה זה לא כזה אינטימי, אבל שלא כמו חיבוק או נשיקה על הלחי, מתי פעם אחרונה ישבת ליד אמא שלך ופשוט ליטפת לה את היד? ואם כבר נשיקה על הלחי- לכאורה אין בעיה כי זה משהו שתעשי גם עם אמא או אחות?...

לעניות דעתי החלוקה שלך נכונה מול הילדים. כן, חשוב לי שילדיי יראו שאני אוהבת את בעלי ושאנחנו נוגעים- גם נשיקה על הלחי- בכל נגיעה שאגע בילדים שלי. אבל מחוץ לבית, הגבול הוא יותר רחוקץ

למעשה אין קביעה הלכתית מה הגבול-
ואני מעתיק מאתר ישיבה תשובה של הרב גדעון וויצמן
שאלה:
מה הגדרים של אי הבעת קירבה בפהרסיא(בזמן שמותרים)? מה עיקר הדין? מה נהוג? בעניין הבעת קירבה מול הילדים? מול בני משפחה (הורים, אחים, אחיות)?
תשובה:
שלום וברכה, אין בזה קביעה הלכתית אלא הדבר תלוי בחברה. אם במקום מסוים מקובל שבעל ואשה הולכים יד ביד ברחוב כשהאשה טהורה אז מותר ללכת ככה, אבל אם אין זה מקובל בחברה מסוימת אז אין ללכת ככה. כמובן שיש להיות צנועים ולא להגזים בקירבה בפרהסיא. אותו הדבר כלפי הילדים, הכלל שצריך לגדל ילדים בריאים וקדושים, למצוא איזון בין להיות קדושים לבין להיות מקורקעים בעולם הזה. כל טוב

צריך להבין שהרבה מהלכות צניעות הן עניין חברתי- יש דברים שהם "ערווה"- כלומר מוגזמים בכל מקרה- יש דברים שהם יומיומיים ואין בהם שום עניין של חיבה- והם מותרים בכל מקרה, ויש באמצע- והאמצע הזה משתנה מחברה לחברה.

בהחלט יפה ונכון

אהבה היא לא חטא

אבל הצניעות היא מהערכים המקודשים ביהדות.

נסעו זוגות לשיפור הזוגיות לשבת

יתכן שחלק מן הזוגות הזוגיות שלהם לא ממש טובה, הם באו לשבת חשבו שהם ישמעו הרצאות בנושא איך לשפר

ולדעתי זה לא יפה, לשבת מול זוג ולהוציא לו את העיניים . הבעל או האישה חושבים לזוג טוב, הם אוהבים, למה אנחנו לא טוב לנו.. לא מסתדרים..

ומה שגם לפעמים אלו שנראים אוהבים לא בטוח שזה באמת ככה בבית. הרבה פעמים חיצונית נראה שהכל מדהים וטוב ומסתבר שלא תמיד כך פני הדברים

הזוג הזה שישב בלובי או בשולחן והראה לכולם כמה הם אוהבים ,יכול להשאיר הרגשה רעה לזוגות שקשה להם יותר.

שלא בטוחה שהמגע, שלדעתך מיותר, נובע מאהבה פנימית עמוקה.

לפי התיאורים שלך זה נשמע לחץ חברתי זול.

ואגב, תכירי קצת תראי שגילויי חיבה (לפחות בעולם החילוני) הרבה פעמים הם נטו עבור ה"שואו". לא אומר כלום על מה שיש בינהם.

כך או כך, אני מבינה את הרגשתך.

האם הכול היה אמיתי?

יש להניח שחלק מהזוגות "עשו הצגה"

מי שבאמת אוהב לא נוטה בהכרח לחשוף את אהבתו ברבים

עושה רושם שבשבת בה מדברים על זוגיות

אנשים הרגישו צורך להראות שאצלם הכול בסדר....

לדעתי אם המארגנים היו דתיים 

זו היתה הזדמנות מצויינת לדבר על מה זו אהבה

ואיך ומתי מבטאים אותה

חבל שזה לא נעשה....

בס"ד

שמתי לב שהרבה פעמים מגע חיבה מופגן ברבים- בא לכסות על מה שאין באמת.

לא אומרת שזה בהכרח כך, אבל לא מעט.

אפשרות נוספת, שהם לא נפגשים במהלך השבוע (כגון- שהבעל בצבא וכו' ) ומבחינה טבעית הרי הם מכסים על כך כשהם נפגשים.

ואני בטוח שגם אתה עובר עבירות ולא מקיים כל סעיף ודיקדוק בשו"ע.

ושוב, אני אבקש, מקור לאיסור שהחלטת שהוא כזה חמור- מה מקורו, מה גדריו ועל איזה יסוד הוא עומד,

ובבקשה- אל תסתמך על ספר קיצורים- אשמח למקורות מהגמרא או הפוסקים.

@מקרוני בשמנת

@matan

@כמו צמח בר

@מרב.

הנה מקורות לאיסור. נראה לי די החלטי. (סורי יצא ארוך)

---אם לא בא לכם לעיין בזה עד הסוף – דלגו ל סימון הזה ----- אני אסכם.

(הקדמה להכל – והיסוד להם - ביבמות צ: "מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך - אלא שהשעה צריכה לכך" ונבאר עד היכן מגיע "איסור" ביטוי אהבה ברבים.)

זה מתחיל, אני חושב, ברמ"א- על שולחן ערוך אבן העזר הלכות אישות סימן כא סעיף ה

"י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים (נ"י פרק חזקת הבתים)."

עליו הט"ז אומר ש- (המודגש הוא שלי, לענ"ד הרלוונטי לדיונינו)

ט"ז אבן העזר סימן כא ס"ק א-
סעיף ה (א) (עד כאן חסר) ומזה יליף בנימוק"י דרך ארץ שאין ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בזה בדברים לפני אחרים עכ"ל וכתב בדרישה דנראה לו דוקא בחיקה אסור אבל לעיין ברישיה כשהוא יושב אפשר דמותר אבל בתשובת רשב"א סי' אלף קפ"ח משמע דגם עיון ברישיה אין נכון שמדמין זה ליציקה על הידים ורש"י פי' בגמ' מידע ידיע דיצר הרע וכו' דאין כאן חוצפה דאיגניה בכנפי דשרה דמידע ידיע דיצר הרע ליכא בהאי עלמא לא צריכנא לאצטנועי מיניה עכ"ל משמע דהעיקר משום דגניא בחיקה הוא וקשה דא"כ למה הוצרכו להזכיר דמעיינה ברישיה ונראה לי דתרי טעמים היו שם שלא רצה ליכנס שם דחדא משום אברהם גופיה דאין לו לאדם לעשות מילי דחיבה עם אשתו בפני אחרים משום צניעות כההיא מעשה שהטיח באשתו תחת התאינה והלקוהו וגם כאן הוא מעין תשמיש בזה שנית שלא יעורר תאות אחרים על ידי זה שיבא לידי הרהור שיזכור תשמיש על ידי זה על כן אמר דמצד אברהם עצמו היה שלא כהוגן ח"ו ששכב בחיק אשתו שנית אפילו עיון ברישיה לחוד אינו נכון כדי שלא יביא אחרים לידי הרהור על זה השיב אברהם דאפילו השכיבה בחיקה אין איסור כי בהאי עלמא אין צריך לצניעות דידוע שאין כאן תשמיש ממילא אין כאן איסור אפילו לדידיה מכל שכן לאחרים אם כן מוכח מזה דאפילו עיון בראשו לחוד אינו נכון בפני אחרים. ונראה דיש חילוק בזה דעיון לחוד אינו מפני אחרים דוקא באשתו דכל הרואה זה נזכר לקירוב שלהם ע"י תשמיש ויבא לידי הרהור ע"י זה משא"כ בבתו ואחותו ונכדו דאין כאן זכרון תשמיש מותר בפני אחרים אבל שכיבה בחיקה פשיטא דאסור בכולם אפילו שלא בפני אחרים דדבר זה הוא קירוב גדול ובשאר עריות ואפילו בפנויה אסור אפילו עיון בראשו לחוד כן נראה לענ"ד נכון:"

(עיין במקורותיו. בב"ב נח. סיפורו של ר' בנאה על אברהם. גם הגר"א הפנה לשם. ויש איזשהו דיון פנימי בין הט"ז לדרישה על מה האיסור שאליו התכוון ר' בנאה שבגינו אינו נכנס (אלא שאין יצה"ר אז כן נכנס בסוף) – שכיבת אברהם בחיכה של שרה או ה"עיון בראשו".[זה איכשהו קשור לשני הטעמים, איסור לעשות דברי חיבה בפני אחרים(שכיבה בחיכה), והבאת אחרים לידי הרהור - ]לא מספיק ברור לי החילוק...)

נמוקי יוסף על הרי"ף בבא בתרא דף לא. (על הגמ' של ר' בנאה מה שהביא הט"ז)

"יצר בהאי עלמא ליכא. שמעינן מהגדה זו דרך ארץ שאינו ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בדברים הללו בפני אחרים:"

וכך כתב הרב פיינשטיין ביו"ד ח"ב סימן קמ"ז – (עמוד רנג. על אותה עובדא דר' בנאה)

"והא אסור לעשות עניני חבה מאיש לאישתו בפני אחרים שלא יבואו האחרים לידי הרהור."

---------------------

נסכם, שני סיבות למה "אסור"\"דרך ארץ"\"אינו נכון" להראות חיבה ברבים. א. צניעות. ב. לעורר תאוות אחרים. זו תורה. זו דעת חז"ל. (ראיתי פה ושם היתרים לזה, אבל בעיקר לנתינת יד, כי נהוג ככה בסביבה שבו אנו מסתובבים. לא לגילוי אהבה מוחלט. כנשיקה או חיבוק כמו שמצויין מעלי. אשמח אם תאירו את עיני.[אציין שברוב השו"תים באינטרנט לא ראיתי אף אחד שאומר שיש מקור לאיסור זה אלא רק שזה לא ראוי. תמוה לאור המקורות שהובאו למעלה.])

אינני מתיימר להיכנס למצב האהבה והצניעות בין בני הזוג. (אני "רק" מאורס, עוד לא הועמדתי במצב ובנסיון.) אבל אולי אפשר להרחיק לכת ולומר שזוג שלא רואה בזה בעיה - (אישית, צניעותית - בינו לבינה, לא ל"לעורר תאוות אחרים" שלזה אין לבני הזוג מילה בעניין.) יש לו בעיה בביטוי האהבה שלו. משהו שם פגום. גם אם את עושה זאת רק "בשבילך ובשבילו"!!! (עצם אי ההרגשה בבושה שכולם רואים אתכם אוהבים זה מה שמוזר, לענ"ד זה טיבו של האיסור.) לא חשבתי על זה מספיק. אז זו רק זריקה של מחשבה.לגבי הסיבה השניה - אנא בבקשה הימנעו מלהביע את דעתכם עליה. משפטים כמו "למה אכפת לכם למה וכמה ואיך אנחנו אוהבים?" (@מרב.) 

 הם לא רלוונטים כלל. שאני רואה זוג אוהב מבטא אהבה זה מעורר אצלי תאווה. ולענ"ד אני הבריא. (מי שמעוניין לשמוע הסבר זה בפרטי. זה פשוט אישי מדי.)

אמנע מטיעון ה"קנאה" שיש בין בני זוג וה"מלחמה" שיכולה להווצר. (תחרות מי מלטף יותר, שצויינה בשבת שבעקבותה נפתח השרשור). זו מלחמה שנובעת מחולשה. בני זוג צריכים לדעת שגם עם סביבם יש מלא מלטפים הם צריכים להתאפק. כי זה אסור. (אא"כ תפקחו את עיני לשיטה אחרת..)

[חשוב לי להסביר, לא באתי לתרץ תגובה כמו "בקיצור אתם חילונים...". אפילו שההודעה שייצרה תגובה זו הסעירה לי משהו בפנים. כואב לראות מרחק כה רב מההלכה. ובשבילי לי גם מהאינטואיציה הטבעית.]

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

שום חיבה ושום גילויי חיבה, לא בבית ולא בחוץ ולא בשום מקום ולא בשום זמן.

ככה ניפטר מכל הדילמות..

יש גמרא שעוסקת ב"מעשה באחד"- שזה לא עניינים של חיבה, לפי רוב המפרשים זה עצם המעשה,

וגם כאן אומרת הגמרא "לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך".

על זה באים ובונים קומה נוספת, שגם דברים הדומים או קרובים לו, אסורים בפני אחרים, משני הטעמים

שהזכרת לעיל, האחד- צניעות, השני - אחרים.

ומתוך זה הגענו להבנה שטעם הדין שייך לשני הדברים. מצד הצניעות אפילו "מעשה באחד" הוא לא איסור, כי לא ראוי לכך שילקוהו, ומה שעשו עשו על מנת לגדור שלא יהיו פרוצים.

לכן נשאר לנו הטעם שאותו מביא הרב פיינשטיין בסופו של דבר להלכה פסוקה "שלא יבואו האחרים

לידי הרהור" - וכאן נשאלת השאלה ההלכתית איפה עובר גבול ההירהור, היום בהרבה מקומות דתיים,

זוג שמחזיק ידיים- לא יגרום להירהור.

שים לב לט"ז שמדייק בהדגשה שלך "שגם כאן הוא מעין" משמע שאם אין זה מעין אז לא היה מקום

לאסור.
יותר מזה, לא השו"ע ולא הטור מביאים את זה- משמע שהם לא סוברים לאסור וגם הרמ"א מביא את

זה ב"יש אומרים" שלא קשור כמעט לדיון בסעיף זה.

בקיצור- נכון שיש עניין כזה והוא מופיע, אבל לא ברמת דיוק כזו שאפשר להבין ממנו שכל חיבה אסורה,

וכך גם רבים נוהגים כיום. ומה שנהגו ישראל(גם הצדיקים שבהם) מצווה לחזר אחר טעמים לסיבה

שנהגו להיתר(כמו הרמ"א בסימן הזה שמביא טעמים להסביר למה כן נוהגים להשתמש אע"פ שהשו"ע

אוסר)

ולהסתמך רק על ט"ז אחד ולהגיד שכל מי שלא עומד בפסיקת הט"ז הזו(כן, ראיתי שהביאו בחלקת

מחוקק והגאון מביא את הטעם מאותו מעשה דר' בנאה) הוא לא דתי ולא הלכתי-זה מופרך...

כל מה שאמרתי הוא שזה יותר מסובך מאשר "זו ההלכה וזהו".

מי שמחזיק ידיים לא עושה משהו אסור. מעבר לזה יש לדון מה גבולות הדין הנזכר.

ברור שזה דין אמיתי. מעשה דר' בנאה גם הוא אגדתא וגם ללמוד ממנו זה לא ברור.

מתמיהה שהשו"ע והטור מתעלמים לחלוטין מהדין הזה, וגם הרמ"א מכניס אותו בי"א.

אני מקפיד בדין הזה, אולי אפילו יותר מדי... אבל חשוב לי להדגיש שזה דין לא ברור.

לעניין נישוק- הרב גץ(של ישיבת המקובלים בית אל) היה מקפיד לנשק את אישתו על הלחי

כל ערב שבת, גם בפהרסיא. ככה שהדברים מורכבים יותר.

כמובן שכל אחד ילבן את הדין וגדרותיו עם רבותיו.

בס"ד

אם זה עשוי לגרום

למישהו להרהורים אני לא יודעת איזה מגע הוא בסדר...

(אני יכולה להקליט לך בווצאפ כמה אנחנו צוחקים פה )

אבל ישלו מזל שהוא נפל על זוג כמונו ולא על מישו שיפגע... 

מוטי. ישלי הרבה מה להגיד עליך. חילוני אתה לא. גם דתי אני לא בטוחה. מצטערת, האמת כואבת.

אין לי מושג למה, לא אהבתי ודי.

ונטול עדינות לטעמי. וגם קצת מאכזב. וממש לא משנה/עניין שלנו אם הם מותרים או לא.

ובחיים לא נתנו לי להרגיש ככה.

הייתי שם תלוש מהמציאות ומנותק מההקשר (יחד עם עוד כמה בעלים מסכנים), אבל בסך הכל עשו הרבה כדי שיהיה לי נעים.

יש עיתון שאני משלם עליו לא מעט ועוזר להעביר את השבת ופה ושם גם חריגים אחרים, אבל בגדול זה היה די אתגר , עד שבשלב מסויים הפסקנו עם זה.

זה כמו תינוק שהרגע נולד...

אז כל הסחה מוציאה אותך מריכוז.  לאט לאט תלמדי לזרום עם זה בכל מצב

אני גם לא הולכת לשבתות כאלו היום, אבל זה דוקא כבר בגלל שיש לי ילדים, ואין שירותים בחדר, ואין מים חמים לבקבוק . ואין מנעול לחדר ועוד מליון סיבות של חוסר נוחות

יש לי מלא חוויות טובות מכל הנסיעות. כל עוד שאין ילדים זה הרבה יותר קל להתגמש ולנסוע

גם היינו נוסעים מרגע לרגע, קמים ולוקחים דברים ונוסעים

היום זה הרבה יותר קשה עם ילדים. לדעתי יהיו עוד הרבה שנים שיותר קשה לנסוע בגלל הילדים ואז נשארים בבית

אני שמעתי רק שזוגות צעירים פיזית הרבה יותר יחד. בוקר צהרים וערב- מה שבהמשך החיים כשיש ילדים יותר קשה.

אני יודעת שלזוגות צעירים יותר מקלים

אני בעד. ממש ממש

מחר?

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

זה מבאס, אבל לא נורא. פשוט קיצוניות מטורפת מהשבת ההיא במלון.

(ומבחינת הישיבה- בהחלט הייתי שוקלת לשנות את זה איכשהו... ולא הייתי באה כזוג צעיר ליותר מידי שבתות כאלו... פעם-פעמיים בשנה גג)

ככה זה כשמתחתנים שבועיים לפי שבועות  

אני סבור שמגע חיבה סביר בגבולות הטעם הטוב הוא בריא ואנושי מאוד. 

אני מאוד מתקשה עם כל ההסתרות והריחוק שאני רואה בין בני זוג בפומבי. יש בזה משהו חולה קצת לדעתי. 

לדעתי גם ילדים שרגילים שהוריהם מגלים גילויי חיבה בפומבי הם מרגישים ביטחון יותר במערכת המשפחתית ויותר טבעיות, שמותר לגעת, מותר לחבק ומותר להרגיש נאהב בקטע האינשי. יש להם גם היררכיה אבא ואמא אוהבים ויש אותם וזה מפיג המון מתח. 

זה עניין של חינוך, אם היית באה מחברה שבה זה היה הדבר הכי נפוץ. זה בכלל לא היה מרגש אותך ולא היית מונעת מזה. אבל אם אדם מגיע מחברה שבה כל קרבה בין בני זוג נשואים ! (אני לא מדבר על לא נשואים ) היא פשוט לא קיימת בפומבי אז ודאי שכל חיבוק וכו יגרום לך לאי נוחות. 

אני מעדיף שילדיי יגדלו במקום בו למשל אחרי תפילת ליל שבת, הגברים יוצאים החוצה מהתפילה ומחבקים ומנשקים את נשותיהם באופן מתון ונעים יחד עם חיבוק ונישוק הילדים .רואה בזה דבר מבורך.

תחשבו כמה מתחים זה יכול להפיג, תחשבי כמה פעמים דווקא האישה ממש זקוקה ליחס ותמיכה מהבעל שלה ודווקא הפומביות נותנת תחושה של הכרה וביטחון כשנמצאים מול אנשים זרים, או סתם שנמצאים מול זוגות אחרים (כל עוד כמובן שזה לא בא כאקט חיצוני שמחפה על בעיה באינטימיות, אלא כהוספה על הקיים ב4 אמותיכם).

כל ההסתרות האלו יכולים ליצור מצב שזוגות יתביישו במה שקורה אצלהם, יתביישו לשתף , גם ככה אף אחד לא יודע, כי הכל רק בחדרי חדרים אז אפשר להשאיר את זה ככה. לעומת זאת כשיש גילוי חיבה סבירים נורמטיבים בפומבי זה נותן תחושה שאין הסתרות וצריך לטפל, כי אם זוג לא בתקשורת ולא במגע , הוא ירגיש לא נוח מול הבחוץ, אז אולי הם יצטרכו לעשות הצגה בחוץ אבל מתוך שלא לשמה יבואו לשמה וזה עדיף בעיני. 

@מרב. @ישמח משה @מקרוני בשמנת

אישית קשה לי עם הפגנת חיבה ברבים- חיבוק, הנחת ראש על כתף, עיסוי בגב ודומיו- כשברור שפעולות אלו נובעות מהאהבה הפשוטה והבריאה בין איש לאשתו. ואני לצערי מכירה כאלו מקרוב. לשבת בשולחן שבת מול זוג שמתלטף זה ממש לא נעים. 

למה- כי זה מוזיל את הרגשות היקרים הללו

כי זה מעורר קנאה ומביע חוסר התחשבות ואנוכיות (התרכזות בנו ובנו בלבד)

כי זה מעורר תאווה וגורר אי נחת (ממש גורם להתפתל בכסא- לסרטים אני לא הולכת כדי לא לראות דברים כאלה, אז למה נגזר עליי לשבת מול זוג כזה??)

כי זו לא דרכה של תורה

מלבד ההערות שלכם מה מקובל בחרבה בה אתם נמצאים, עזבו את המקום בו אתם עומדים עכשיו-

בתגובות שלכם ניכרה התגובה מהבטן, רגשית-

אני לא חושב כך, אני לא מרגישה כך, אצלנו כולם ככה...

אבל מבחינת האמת- האם מה שאתם נוהגים כרגע הוא האידיאלי? כך תרצו לראות את עצמכם עוד עשור?

או שאתם מתבטאים כך כי ככה נוח, בשל לחץ חברתי (אם בחברה שלך כולם מתנשקים בציבור, אולי זה השמן להחליף חברה?!), או כי אין לכם כוח נפשי לומר לעצמכם- עד כאן, זה כבר לא ראוי??

בהלכה יש המון סעיפים שהם "רוח ההלכה", שהם תלויי הקשר. 

אך ב"ה יש רבנים שקובעים מה ההקשר היום. 

ואם נשפוט לפי חברי הפורום- יש לא מעט גילויי חיבה אליהם מוצמדת תווית לא הלכתית. וזה אומר דרשני.

ודבר אחרון- @@ישמח משה - כתבת שלדעתך הבעת חיבה בין איש לאשתו גדלת דור בריא של ילדים. בכל שנות ילדותי זכור לי פעם אחת שראיתי חיבוק של אהבה בין הוריי. וגם כמה נשיקות על הלחי בודדות. כל זה לא מנע ממני להפוך לבת זוג אוהבת שלא מרגישה שהמגע "דוחה" או "פרוץ", ועם זאת- העדינות חשובה פה, כי אם הייתי רואה מעבר למה שהיה עליי לראות- זה היה רע. הספיק לי המבע בעיניהם ללמוד אהבה והערצה של בן הזוג מהי. ולהתמלא ברגשי אהבה וקדושה, שארצה לממש בביתי. וב"ה זכיתי.

מאחלת גם לכל קוראי הפורום ולעצמי- שנזכה לחיות ברחוב של עדינות צניעות וטהרה, של חיבה מסותרה ואהבה ברורה.

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב