הי
זו פעם ראשונה שאני כותב כאן, רוצה לשתף ואולי גם להיעזר בעצותכם.
נראה לי שרלוונטי אז אציין שאני בחור חילוני אך מאמין מאוד בקב״ה.
אני בן 29, נשוי ותינוק בן שנה, התחתנתי לפני כשנה וחצי לאחר הריון לא מתוכנן שהחלטנו לשמור ולהתחתן מיידית עם קבלת הבשורה על ההריון.
היה לי טוב עם אשתי טרם ההחלטה להתחתן וההריון אבל מאז היחסים שלנו בירידה (היינו חברים שנה קודם לנישואים), ירידה שחוותה התעצמות כלפי מטה מאז לידת הילד.
אנחנו רבים בלי הפסקה. היא טוענת שאני לא מספיק מעריך ורגיש, אני לעומת זאת מרגיש שהיא לא מספיק מכבדת אותי ומתעניינת בי.
אנחנו מגיעים מעולמות שונים לגמרי, הן בתחומי העניין והן בגישה לחיים.
אני מטבעי בחור מאוד אופטימי, פרקטי וריאלי והיא מאוד פסימית, הומנית וניגשת לחיים בכבדות יתרה.
אוסיף שהיא מאפלת בעצמה באימונים אישיים וכיו״ב על מנת לשפר את האישיות שלה בתחומים של בטחון עצמי והצבת מטרות להגדרתה.
אנסה לקצר, בתקופה האחרונה המצב הפך גרוע עוד יותר. אנחנו רבים באמת בלי הפסקה, מגיעים למקומות נמוכים בריבים, לא נהנים מהשהות יחד גם כשאנחנו לא בריב, שנינו כבר התבטאנו אחד כלפי השניה על הרצון שלנו להתגרש.
ומאז התחלתי לחשוב על זה לעומק, ואני נשוי רק שנה ומשהו, ויש לי ילד, ואהבתי אותה מאוד פעם, ואני באמת רוצה שרק יהיה לי, לה ולנו כמשפחה טוב, לא מושלם- גם טוב זה בסדר בשלב הזה.
הבעיה שלא משנה. מה אנחנו מנסים אנחנו מתפוצצים מהר אחד על השניה.
עד לא מזמן הייתי מגדיר את עצמי כאחד שיודע להוביל מהלכים עם בני אדם ובייחוד עם אנשים הקרובים אליי. הייתי סבלני וסובלני יותר, קשוב ואפילו אכפתי יותר. היום אני לא מצליח לבטא בבית את הדברים האלה שכתבתי ואני פשוט מרגיש שאני צריך כיוון, עצה, דרך, נקודת אור שאליה אכוון ואתחיל תנועה.
אשמח לשמוע את דעתכם
זו פעם ראשונה שאני כותב כאן, רוצה לשתף ואולי גם להיעזר בעצותכם.
נראה לי שרלוונטי אז אציין שאני בחור חילוני אך מאמין מאוד בקב״ה.
אני בן 29, נשוי ותינוק בן שנה, התחתנתי לפני כשנה וחצי לאחר הריון לא מתוכנן שהחלטנו לשמור ולהתחתן מיידית עם קבלת הבשורה על ההריון.
היה לי טוב עם אשתי טרם ההחלטה להתחתן וההריון אבל מאז היחסים שלנו בירידה (היינו חברים שנה קודם לנישואים), ירידה שחוותה התעצמות כלפי מטה מאז לידת הילד.
אנחנו רבים בלי הפסקה. היא טוענת שאני לא מספיק מעריך ורגיש, אני לעומת זאת מרגיש שהיא לא מספיק מכבדת אותי ומתעניינת בי.
אנחנו מגיעים מעולמות שונים לגמרי, הן בתחומי העניין והן בגישה לחיים.
אני מטבעי בחור מאוד אופטימי, פרקטי וריאלי והיא מאוד פסימית, הומנית וניגשת לחיים בכבדות יתרה.
אוסיף שהיא מאפלת בעצמה באימונים אישיים וכיו״ב על מנת לשפר את האישיות שלה בתחומים של בטחון עצמי והצבת מטרות להגדרתה.
אנסה לקצר, בתקופה האחרונה המצב הפך גרוע עוד יותר. אנחנו רבים באמת בלי הפסקה, מגיעים למקומות נמוכים בריבים, לא נהנים מהשהות יחד גם כשאנחנו לא בריב, שנינו כבר התבטאנו אחד כלפי השניה על הרצון שלנו להתגרש.
ומאז התחלתי לחשוב על זה לעומק, ואני נשוי רק שנה ומשהו, ויש לי ילד, ואהבתי אותה מאוד פעם, ואני באמת רוצה שרק יהיה לי, לה ולנו כמשפחה טוב, לא מושלם- גם טוב זה בסדר בשלב הזה.
הבעיה שלא משנה. מה אנחנו מנסים אנחנו מתפוצצים מהר אחד על השניה.
עד לא מזמן הייתי מגדיר את עצמי כאחד שיודע להוביל מהלכים עם בני אדם ובייחוד עם אנשים הקרובים אליי. הייתי סבלני וסובלני יותר, קשוב ואפילו אכפתי יותר. היום אני לא מצליח לבטא בבית את הדברים האלה שכתבתי ואני פשוט מרגיש שאני צריך כיוון, עצה, דרך, נקודת אור שאליה אכוון ואתחיל תנועה.
אשמח לשמוע את דעתכם
תגובה נפלאה