ומה עם המשפחה של הבחור המגניב והחתיך- מה הם אומרים? יש לכם עם מי לדבר שם?

נראה לי הכי נכון לדבר קודם כל עם כל הגורמים הסובבים, ולראות- אם המשפחה שלו בעד אז יהיה יותר קשה, אבל אם גם הם בהלם ולא בענין בכלל- אז משני הכיוונים תוכלו לשבת, לדבר, לשקף מה זה חתונה, מה זה עול של בית וילדים וכו'.

אולי מעצמם הם יבינו שזה עוד מוקדם.

. אתם יכולים לחכות ולא לדבר בנושא ואולי הם בעצמם ירדו מזה. אם לא אז לשבת אתם אם רשימה של שאלות מעשיות - איפה יגורו, איך ישלמו חשבונות, האם הם רוצים ילד עוד שנה. אבל הכי חשוב זה בלי רגשות, שזה יהיה שיח פרקטי נטו. ושהם יהיו אחראים על ארגון חתונה ועמידה בתקציב.

מצד שני הם כבר בני 18 וגם אם הם עושים טעות ואפילו יתגרשו בעוד שנה זאת אחריות שלהם. ברגע שהם יבינו שאחריות שלהם והורים גם ישדרו את זה אז הם יתייחסו לחתונה ברצינות. לא נראה לי שזאת גישה נכונה שהורים יהיו מוכנים או לא מוכנים שהם יתחתנו. הורים יכולים להחליט שלא מממנים את החתונה ולא עוזרים -זכותם המלאה אבל הם לא יכולים להחליט אם בת שלהם תתחתן או לא. יכול להיות שעם קצת עזרה והכוונה הם יצליחו לבנות בית בסדר גמור. 

ובקטע של "לעשות את זה בחכמה" - תלוי בבחורה כמובן, אבל אם היא מספיק חכמה ומכירה אתכם היא תדע לזהות כל מהלך שלכם וזה יפגע מאוד באימון שלה בכם. מצד שני אם אתם יותר חכמים ממנה והיא לא תדע לזהות "מהלך חכם" - כדאי לכם מאוד להיזהר מזה, אפילו יותר כי בידיכם כוח לבנות ולהרוס וכידוע הרבה פעמים כוונות טובות מובילות לא למקום אליו רצינו להגיע.

רציתי רק להעיר שאני רואה מסביבי זוגות שהתחתנו לקראת גיל 30  ושיח שלהם לא שונה משיח של אחותך וחבר שלה. הם עובדים ולומדים מה שכיף, נעזרים בהורים, נמצאים במינוס, עוברים דירה בלי סיבה ולוקח להם איזה 5 שנים קצת להתפכח. כך שזה לא עניין של גיל.  

אם ההורים חושבים שזה לא הזמן ולא נכון אז צריך קודם כל להפגין יד ברזל בנוגע לעזרה כספית.

לשבת עם הזוג ולתכנן איתם את החתונה.

1. אולם וחתונה כ 60 אלף ש"ח

2. צלם 6000 ש"ח

3. קניות שמלת כלה/בגדים לחתן/מוצרי חשמל/ עוד כ 30 אלך ש"ח

4. שכר דירה ותשלומים נלווים עוד כ 30 אלף שח לשנה

5. כלכלת הבית אוכל וכו' עוד 2000 שח לחודש.

(גם אם אפשר להשיג דברים ביותר זול לשדר להם דווקא את היקר)

ואז לשאול אותם איך בדיוק אתם הולכים לארגן את כל זה לבד?

להסביר להם את החשיבות של ההתארגנות הכלכלית אחרת יהיה להם מאוד קשה לממש את אהבתם הכל כך גדולה.

ואם מחר יהיה להם ילד הם צריכים יכולת בסיסית לגדל אותו אי אפשר לסמוך על הנס ועל ההורים...

לתת להם שנתיים שלוש להתאפס עלך עצמם ואז...

שיהיה בהצלחה

שאם היא רוצה שההורים יתמכו בה היא צריכה להוכיח להם שהיא מספיק בוגרת ואחראית שהיא ובן זוגה ישבו יחד ויבדקו כמה עולה מחייה בסיסית לזוג בלי ילדים מה אם צריכים לעשות בשביל שיהיה להם את הסכום הזה. כמה עולה לגדל ילד האם יש להם צפי לעוד שנה שיהיה להם את הסכום הדרוש לגדל ילד? אם לא האם הם דיברו על האפשרות למנוע הריון? האם הם הלכו לרב להתייעץ איתו? 

(גילוי נאות אני התחתנתי בגיל 18 אבל ממש לא חושבת שזה מתאים לכל אחד בכל מקרה לפני שסיפרנו להוריי בחשש גדול ישבנו וחשבנו על כל הדברים האלו מראש נפגשנו עם רב לקבל אישור למנוע הריון מצאנו עבודה לבעלי והתחלנו לחסוך כמה שיותר מוקדם תכננו את המשך החיים ללפחות 4-5 השנים הקרובות עשיתי פסיכומטרי בתיכון כי ידעתי שאני רוצה להתחתן נרשמתי ללימודים וכ"ו זה עדיין לא התקבל מאוד יפה אבל ברור שבמצב כזה יש יותר מצב לדון בדברים ולקבל את זה בצורה טובה יותר).

לא לומר להם "לא" (זה פשוט לא עובד ורק יוצר התנגדות, כמו שכתבו כאן) -

אלא להסביר מה המשמעויות ומה נדרש מהם בכדי להחזיק מעמד ולנהל משפחה.

ואם החתן הצעיר טוען שפרנסה משמים וכל זה,

אפשר לשאול אותו לא על העתיד הרחוק וכו' אלא רק "מאיפה אתה חושב לממן את החתונה שלך?"

*מגניב להתחתן ראשונה, בכלל לא מגניב להתגרש ראשונה*

מי שיושב בישיבה ומשחק בגמרות עושה דבר ענק ומשמעותי, לא פחות מהמשחק שלך בעבודה.

אל תיכנס עכשיו ללפרנס או לא לפרנס. דיברתי על המינוח המזלזל שהשתמשת בו.

אצלינו יש בחור חסידי מאורס שלא נפגש , והוא בהחלט לומד טוב

אני רואה שמתקשים פה להשלים עם הניק שלי... או שזו סתם סיבה לבדיחה

"כך אבי הטוב אמר לי 
כשהייתי בת עשרים 

"יין מר, פרח בר, 
לא יותר כי זה יכאיב. 
אבל בת עשרים הייתי 
לא ידעתי להקשיב..." 

היינו בסרט הזה. אמנם קצת יותר מבני 18, אבל התחתנו ילדים. מניסיוני יש לזה 3 סיבות עיקריות:

1. חשוב שתביני שהרצון להתחתן בגיל צעיר בא ממקום מאד אמיתי של שאיפה לצמיחה עם בגרות ואישיות. מהמקום שלהם הנישואים נראים כמו מסגרת עוצמתית שבונה אישיות עצמאית עם יציבות וקביעות בחיים וגם מעניקה אושר גדול. הם רוצים להתחתן כי חינכו אותם שאין הרבה דברים בחיים ששווה להתמסר למענם כמו חיי נישואים טוטאליים. 

2. קשה לי להאמין שהם לא יודעים ולא מכירים נישואי בוסר מקרוב ומרחוק. אותי זה לא כ"כ הרתיע בהשוואה לרווקות מאוחרת למשל. בוודאי כשרואים איך הרבה גרושי בוסר מצליחים לקום מחושלים ולהמשיך הלאה.

3. להתחתן במדינת ישראל זאת זכות בסיסית מוכרת יותר מהזכות להקים עסק עצמאי בהלוואות מסוכנות או מהזכות ללמוד לתואר הומאני באוניברסיטה ע"י מלגות ומענקים. אם הבנקים היו מופקדים על כל ענייני האישות במדינה במקום הרבנות, השרשור הזה לא היה עולה בכלל.  

"הוא יפליג", אבי אמר לי 
"אל איי האגדה 
וללב שלך בעצם 
אין מקום במזוודה, 
וללב שלך בעצם 
אין מקום במזוודה" 

יין מר... 

אך אבוי, ימים הגידו 
ולימדני המכאוב 
אני כבר בת עשרים ושתיים 
מה צדק אבי הטוב 
אני כבר בת עשרים ושתיים 
מה צדק אבי הטוב 
 

זוגות רבים כמותם נופלים כעול על ההורים/משפחה

ואם ניתן לצפות את זה מראש - כדאי להתריע

בכלל, כהורים,

לראות את הילד מועד ולא לחוש לעזרתו לא נכון בעיני

ואם מבחינתם זו מעידה ומתכון לכשלון - התעלמות לא מתאימה ולא אחראית

להתעלם זה בוודאי אסור

אבל אי אפשר לכפות עליהם שום דבר

תגידי לה שאת איתה לחלוטין. ואת רוצה לעזור לה לעשות את זה הכי טוב.

תתחילי מכסף- לשבת ולחשב איתה מה יהיו ההוצאות שלהם, בניית תוכנית כלכלית לחתונה עצמה ולשנה הראשונה שלהם כזוג.

תמשיכי מזוגיות- תלמדי איתה על זוגיות, על עבודת המידות, על מה זה אומר באמת מעבר לכל העננים הורודים.

אישות- תלמדי איתה את הנושא (או שתשלחי אותה להדרכת כלות) תדברו על הריון, לידה, גידול ילדים.

תפרטי לה לפרוטות את כל הנושאים האלו, מה זה אומר בתכל'ס, ביום יום.

אם אחרי כל זה היא עדיין תרצה- אז אולי היא יותר בוגרת ממה שנדמה ללך כאחות גדולה.

והיא לפחות תדע מה מצפה לה ותהיה מוכנה להתמודד עם מה שיבוא.

זו ראיה שאין עליה תשובה...

הצליח גם גשמית וגם רוחנית וגם משפחתית. הי"ד.

אלא שמן הסתם זה לא מתאים לכל אחד. תלוי באנשים, בנסיבות, במשפחות, בנחישות הרצון, וכו'.

קודם כל, לנסות להיות בנעליה.

דרך אגב, במצב כזה ראיות שכליות פחות משכנעות..

וגם, יתן לה תחושה טובה- שזה תמיד טוב.

לאמר "לא", אינו רלוונטי ולא יעיל.

לנסות להיות שם בשבילה.

ולא יפה להגיד- אך גם נישואי גיל 25 עלולים להתפרק.

וגם נישואי "בוסר" עלולים לעלות יפה.

הכי טוב זה להיות מחושב, וכו וכו'.

אך כידוע, לא תמיד דברים קורים "איך שחשבנו ורצינו..."

וכמובן- תפילות!

בהצלחה

וגם העניין של הכסף זה נכון לגבי כל גיל.

הרי כשמתחתנים לא תמיד נשארים באותה עבודה ולפעמים צריך לעבור לאזור שקשה למצוא בו אח"כ עבודה.

[אני התחתנתי עם תואר ובשנה הראשונה לא מצאתי עבודה בכלל, רק דברים זמניים ולא מספיקים.]

אז פרנסה היא אכן משמיים, ואני מניחה שהיא תתחיל לענות את כל מה שהיא תעשה בשביל להביא פרנסה הביתה אחרי החתונה... כי אין לזה סוף.- זה משהו שהיא תבין מעצמה אחרי השבע ברכות ואחרי שהם יצטרכו ללכת לסופר לעשות קניות, ואם היא לא תחשוב אז בעלה יחשוב וגם יצטרך למצוא פיתרון.

אני לא הייתי מעודדת סתם ככה להתחתן בגיל הזה, אבל זה לא חסר תקדים והרבה עשו את זה לפניה ועלה להם יפה.

פועל עשרים וארבע שעות ללא הפסקה, מהרגע שנולדים

עד הרגע שמתאהבים"

(מתוך 'לצאת מהדעת' של הרב יהושע וצבי אייל)

1. אנחנו נמצאים בתחילת החופש הגדול. האם הם לפני שמינית או שסיימו שמינית?

2. איפה הם נפגשו ומתי? עדיין לא היו מחנות בני עקיבא השנה... האם הם בקשר מאז המחנה של שנה שעברה?

בס"ד

שאני קוראת הודעה כזאת.

זוג מאוהב שמצא אחד את השניה. שרוצה להקים בית. שלא מעוניין לבזבז את ימי הנעורים על חוויות חולפות ואכזבות שווא. זוג שהגיע להחלטה כל כך משמעותית, יפה, טבעית.

כן, להתחתן בגיל 18 זה הדבר הטבעי. חבל ששכחנו זאת.

אני התחתנתי בגיל 18. היו המון שפירגנו ונתנו לנו כוח ואמון. והיו גם המון שזלזלו והפכו את העניין ללא פחות מטרגדיה.

חבר'ה, תרגיעו.

אני יכולה להבין חששות. אבל החששות האלה קיימים גם אצל זוג שמתחתן בגיל 25. וגם אצל זוג שמתחתן בגיל 40. פרנסה ו"איך להסתדר" זה כמעט תמיד עול (לעתים נעים וקל) שרובץ על הכתפיים. חלק מההתמודדות הזוגית, חלק מהבית. ואפשר למצוא אותו בכל מקום...

חתונה בגיל צעיר

זה אומר שנבנים ביחד. שקל יותר לוותר, להבין, להכיל. לצחוק ביחד על דברים.

זה אומר אהבה של נעורים שנצרבת בזוגיות לכל החיים.

נשמע לכם קסום, ילדותי וקיטשי?

ובכן, יכול להיות שזה כך.

אבל כך גם צריכה להיראות האהבה.

כבר שכחנו שרומנטיקה אין פירושה עצבות, אכזבות ומסעות אינסופיים עבור "האחד".

ואגב

נכון, יש כאלה שהם "יחידים" בכך. אבל מוזר מאוד, כי אצלנו בשכבה למשל, כמעט כולן היו "יחידות" כאלה...

לדעתי

אל תקחו להם את המתנה הטובה שהביא להם, וגם לכם! הקדוש ברוך הוא.

זה הזמן של המשפחה לתמוך, לאהוב. להראות להם שאתם שמחים בשבילם. לשבת איתם ביישוב הדעת ולשוחח על החיים שאחרי החתונה ולעזור למצוא רעיונות כיצד לקיים אותם בצורה שפויה.

אתם אמנם מעדיפים שיחכו שנה -

אבל מי ערב לכם שבשנה הזאת יצילחו לשמור על עצמם בקדושה?

ומי ערב לכם שיצליחו בכלל לשמור על אהבתם?

ומאיפה הזכות לצער זוג ולהפריד ביניהם?

ולסיום - סיפור.

חמותי היא רבנית שעוסקת הרבה עם נערות. אני זוכרת איך פעם הגיעה אליה בחורה דתית שיצאה מהמסגרת והיתה יותר חילונית מאשר דתית. היא "מצאה" לה בחור והם התאהבו (לא "נדלקו" כדרך החיים-בסרט, אלא התאהבו ונקשרו) ורצו להתחתן. ההורים פגשו את הבחור, היה מקסים, חמוד, חכם. אבל בכל זאת, בני 18. אז ההורים לא הסכימו.

אני זוכרת איך חמותי דיברה עם האמא ואמרה לה: עדיף שיתחתנו וחס וחלילה יתגרשו, מאשר שלא יצליחו להישמר בקדושה, או מאשר ייפרדו עכשיו, יצטערו, וינטרו לכם על כך כל חייכם.

הזוג הזה התחתנו. היום הם נשואים באושר עם ילדים.

ולא, הם לא "יחידים". כל כך הרבה סיפורים כאלה כבר מזמן לא הופכים את תופעת החתונה בגיל צעיר לדבר נדיר ששייך ליחידי סגולה.

יאללה, מזל טוב.

אני חושבת שמשפחה שמצליחה לחיות טוב עם מספר ילדים ועובדים בעבודות חלקיות (ועוד טוענים שעבדו פחות לפני הילדים) יוכלו להסתדר מצוין גם כשיצטרכו לחתן ילדים (במצב כזה הם פשוט יגדילו את אחוזי המשרה שלהם) זה ממש לא טריוויאלי ללמוד לחיות ממעט ולא להרגיש את הצורך לרדוף אחרי כסף. שוב אני ממש לא כזאת ואישית לא הייתי מסוגלת לחיות כך אבל יש לי הרבה הערכה לכאלו שמשליכים את יהבם לקב"ה (ואין הכוונה ללא לעשות השתדלות ההשתדלות פשוט תלויה במידת האמונה)

באמת קצת תמוה בעיני.

וכי לכל הזוגות שמתחתנים יש הורים משני הצדדים שמממנים הכל? בוודאי שלא. מכירה לא מעט שעבדו קשה ומימנו הכל לבד. והם מסתדרים נהדר בחיים.

וכי זוג שמתחתן צריך מיד אחרי החתונה לחשוב על איך הוא יחתן את הילדים שלו? יש עוד כמה דברים בדרך שצריך לחשוב עליהם...

וכי כל זוג צעיר או עם כמה ילדים מכניס 10 אלף בחודש? וודאי שלא.

ובכל זאת- יש הרבה משפחות שחיות בשמחה ובנחת, וגם אצלם הילדים מתחתנים והכל בסדר.

לא אומרת שצריך להיות בשאננות כל הזמן. ואם אפשר לחסוך אז חוסכים.

אבל השאלה איך נחתן את הילדים היא ממש לא השאלה המרכזית בעיני.בטח שלא לזוג צעיר עם 2 ילדים.

וגם לא לשני ילדים בני 18 שרוצים להתחתן.

אני בטוחה שיש המון זוגות שהתחתנו צעירים בלי כלום ביד, ולאט לאט התקדמו- תואר, תעודה, עבודה, בית. 

בזמן האחרון נושבת כאן בפורום רוח כזאת שרק לאנשים מרוויחים ומצליחים מתאים להקים משפחה. ומי שאין לו הכנסה של X כסף הוא רשלן

העם לא בנוי רק ממצליחנים שמרוויחים עשרות אלפי שקלים בחודש אלא הרבה אנשים שמרוויחים שכר מינימום

אם יש לה.

גם אני התחתנתי בגיל מאוחר, ואחרי תואר, ואחרי סטאז' ואחרי עוד שנה עבודה

וכשהתחתנתי הייתי צריכה להתחיל ה-כ-ל מחדש. כי פתאום לא מוצאים עבודה במקום החדש

ורק דברים מזדמנים

וצריך לדאוג לאוכל ושכר דירה וכו'

אבל לא צריך לדאוג לילדים כשצריך לדאוג לשכר דירה ולאוכל! 

אחרי כמה שנים כשתהיה תעודה או תואר ותהיה עבודה והיא תתחיל בקטן כי לא יקבלו אותה ישר למשרה מלאה (כמו ברוב המקומות) ואח"כ אחרי כמה שנים תקבל קידום או תוספת שעות וכו' וכו' לאט לאט כמו כולם.

ואז היא תוכל לחסוך לילדים שלה ולחתן אותם בכבוד.

ולך יש מאיפה לחתן את הילדים?

היה לך גם כשהתחתנת? בשנה הראשונה לנישואים? כי אם לא- אוי ואבוי. איך התחתנת??!??

ההורמונים חזקים מאד בגיל הזה, והסבירות שניתן יהיה לשנות את דעתם, אינה גבוהה. אבל תשתדלו. כי זה מאד לא פשוט להיות גרוש(ה) עם ילד(ים) כבר בגיל 20 פלוס...

אז או שיחיו באושר עד 120 (10%-20%) או שימצאו את עצמם בגיל 23, בלי להבין מה הם עושים ביחד, ועם ארבעה ילדים...(80%-90%).

כבר עברנו את זה עם זוג המוכר לנו מקרוב מאד.  הם עברו כמה תהפוכות מאז החתונה,

והם מודים בעצמם שעשו שטות גדולה, וזה ממש נס שהם לא גרושים היום, כמה שנים לאחר מעשה...

סתם כדוגמה - הנה ההרגלים שלהם בעניין סדר ונקיון:

אחרי החתונה, הם המשיכו להתנהג כמו ילדים, תיכוניסטים. בית הפוך, ומטונף, מטבח מלוכלך וכיורים מלאים כלים....שירותים ומקלחת ללא נקיון בסיסי.

זה היה כל כך מגעיל, שהפסקנו לבקר אצלם. והאמהות שלהם היו באות ומנקות -

וצמד התיכוניסטים, לגלגו למה בכלל צריך לנקות.

רק אחרי שהיא ילדה, בגיל 19 וקצת, הם התחילו להתנהל בצורה יותר סבירה. 

ויש להם כמה וכמה חברים וחברות, שהיו מאוהבים ומלאי הורמונים עד הגג,  וכיום הם כבויים, הרוסים, גרושים שלא באושר, עד עצם היום הזה.

בחיי שמזמן לא קראתי דבר מריר כל כך. אני מניחה שזה בגלל הסיפור העצוב שהתוודעת אליו.

הורמונים הם דבר טוב! הידד!

הפסיקו להוציא עליהם לעז ולשלוף אותם כנשק יום הדין כל אימת שמדברים על נעורים.

אני כל כך שמחה שהתחתנתי כשעוד היו לי הורמונים "בשמיים". וכי על מי הייתי מבזבזת את הורמוניי? על דייטים אינסופיים? ומה על בעלי החמוד שנתן לי את נשמתו וחשקו? יש דבר טוב ובריא מזה?

או אולי אנחנו יותר חכמים מהקדוש ברוך הוא, שהזריק לנו פצצות הורמונים בדיוק בגיל שבו הוא רצה שנתחתן.

אולי בשביל שנדע לשחרר קצת מהשכל.

לאהוב עד הסוף.

לא להתבחבש ולחפור אלא פשוט לתת נשיקה ולסלוח.

שהלב שלי ידפוק חזק גם כשאני לא מסכימה איתו, ויזכיר לי למה בחרתי בו ולמה הוא בחר בי.

כן כן. ה"הורמונים" האלה הם שלום בית גדול, הם הבנה, סלחנות, קשר ועומק.

הם חיוניות. הם יכולת להשתנות - ביחד.

ועכשיו לתהפוכות.

קדימה נשואים, כל מי שלא עבר "תהפוכות" בחיי הנישואים שלו - שיקום עכשיו.

תהפוכות יש לכולם. וסוד: לאחותי שהתחתנה כשהיא נושקת ל-30, יש תהפוכות גדולות בהרבה ממה שחוויתי אני. למה? כי ככה זה כשאיש ואישה שהם שני עולמות שונים, נפגשים.

הם מתהפכים. הם לומדים אחד את השניה. הם צריכים להתרגל. להבנות. לבנות.

וכמה כמה כיף להיות אמא כשאת בעצמך עוד נערה. אבל זה כבר נושא אחר.

אני מזמינה אותך לכיורים של הבית שלי.

הם נקיים חבל על הזמן. ולא, לא הדחתי כלים. בעלי היקר, לרגל ההריון החמישי, קנה לבית מדיח כי נמאס לו מהררי הכלים.

ואת הקטע המגעיל הזה של נקיון השירותים, עיכלתי רק כשהבן שלי נגמל מהחיתול והתחיל להשתמש באסלה (סוג של להשתמש...).

כן, וארוחת צהריים? ובכן,זה דבר שבעלי היה צריך לספר לי עליו. בהסבר מפורט. אז זה היה קצת מביך, קצת מצחיק, קצת אולי פוגע (בו וגם בי, שיהיה). ולקח לי קצת זמן לדעת איך לבשל.

אבל הי, עברתי את החוויה הכיפית הזאת לצד - בעלי -! ולא לצד חברות לדירה (בנות, אתן מהממות, לא מזלזלת בכן. רק באה להדגיש את היתרון).

אז מה קרה?

השמיים נפלו?

תודה לה'

יש תהפוכות. יש אי הסכמות. יש חשבונות לשלם. יש כיורים מלוכלכים. ולפעמים - ה' ישמור - גם אין ארוחת צהריים.

אבל תודה לה'

יש בית. יש אהבה. יש ילדים. יש פרנסה. יש חיים.

יש יישוב הדעת.

יש אהבת נעורים. יש דבר חזק מזה???

(ומעניין אותי מאוד מאיפה הנחתת עלינו את האחוזים המופרכים הללו. מדרום סודאן? כי אני גרה ביישוב מדהים,מלא זוגות צעירים מלאים בהורמונים שמגדלים ילדים מאושרים בהרבה אהבה).

על פי נתוני הלמ"ס - http://www.cbs.gov.il/reader/cw_usr_view_SHTML?ID=633

שיעור הגירושין בגילאים 17-19 עומד על כ 30%.

ערך זה יורד ל 14% בגילאים  20-24  ואח"כ מתייצב על כ 12%.

ב"ה שאתם חיים באושר את חגיגת ההורמונים שלכם, אבל חיי משפחה לא בונים על סיפוקים קצרי מועד. ולא תמיד זה דבק חזק מספיק. התאהבות, אינה נמשכת לנצח. ולפי דו"ח הלמ"ס - לפחות 40% מהאנשים הצעירים שנישאים - לא בשלים לחיי משפחה.

חיי משפחה זה עסק רציני, והעובדות הסטטיסטיות מראות תמונה מדאיגה, שמצריכה זהירות.  ולא כולם חיים ביישובים, ולא כולם חיים בכיף. הרוב לא !

ולפעמים זה מתחיל נחמד - ונגמר עצוב עצוב.

כמה טוב וכיף לך שאין לך חברות גרושות. ואת לא נחשפת לעולם אחר לגמרי. אבל יש כאלה לא מעטות.

את יודעת מה זה אומר להיות תקועה לבד - עם ילדה קטנה בגיל 21 - לאחר שהתברר לך שהבחור ממש ממש לא מתאים לך ? "הוא נחמד, אבל ממש ממש לא זה" !! את יודעת מה זה לכלה צעירה לגלות שהחתן הצעיר,  לא נגמל מהרגלי גלישה באתרי תועבה ? או אחרת שגילתה צ'אטים שלו.... האם שמעת על כאלה סיפורים שמספרות כלות צעירות לרב בלשכה, או אחת שאומרת לרב ש"פשוט לא בא לה עליו", כי הוא ממש ילדותי, והוא לא גבר, והוא לא מפרנס,  והבחור המסכן, הסדרניק, עם ראש באדמה, בוכה כמו תינוק.

את מוזמנת לבדוק בלשכת הרבנות בעיר הסמוכה למקום מגורייך. אם תרצי תקבלי שם של רב. זה מה שהוא עושה כל היום. וגם אשתו.

ב"ה שכולם יהיו תמיד שמחים ומאושרים, עם בית מלא ילדים מקיר לקיר. 

קודם כל 40% זה לא 90% ואפילו לא קרוב. אתה באמת המצאת אחוזים.

דבר שני- הסיבות לגירושין הן אותם סיבות בכל גיל כמו שאתה מציג את זה.

אם היא לא רוצה אותו יותר כי הוא גולש באתרים, זה נראה לך קשור לגיל? לי לא נראה. מה דעתכם?

כי הוא ממש ילדותי, לא גבר ולא מפרנס- קשור לגיל? לא כ"כ. זה קשור לאינטרקציה ביניהם.

תשאל את הרב באיזה גילאים מגיעים רוב הזוגות שמגיעים אליו... 

הבעיות הן אותן בעיות, אבל אנשים בוגרים עם יותר הבנה של החיים ויותר ביטחון עצמי יכולים גם להתגבר עליהן. בגילאים צעירים הרגישות הבוסרית מקשה לראות את התמונה הרחבה ומנפחת פערים קיימים. 

חסידי גור יכולים להתחתן בכל גיל, כי להם יש תקנות מחמירות שאוסרות עליהם להתייחס לרגשות הפרטיים בחיי הנישואים. לשאר העולם זה לא שייך. 

40% זה ממש לא מעט. זה כמעט כל זוג שני או שלישי. אם אולפניסטית מתחתנת בלי לברר את הטעם שלה בגברים, יש לה סיכוי גבוה שהיא תמצא את עצמה מול שוקת שבורה - או להישאר נשואה ולהתמודד עם התסכול בהצלחה או לא בהצלחה - או להיות גרושה. וכן אמור בבחור צעיר. 

בגילאים כאלה קל לחשוב שמי שגולש באתרים או לא מצליח לפרנס הוא חסר תקנה עולמית, בגלל ציפיה תמימה שמיד אחרי החופה הוא יכנס לתלם. אתמול אמרת לכולם שאתה בשל לנישואים אבל כשמשאירים אותך לבד אתה מתנהג כמו בן 16?! עבדת עלי ועל כולנו! 

לצעירים שרוצים להתחתן קשה מאד להודות שכמו כולם גם הם ימשיכו להתבגר ולהתפתח אחרי החתונה עד גיל 20+, אבל ירצו או לא הם לא יכולו למנוע את זה. 

אם תדברי עם רבנים בכירים בציונות הדתית (שאליהם מגיעים בסוף כל המקרים האלו) תגלי שצפרירים ממש לא מחרטט. 

זה מאוד תלוי אם החתונה היא בעידוד ובהכוונת ההורים או לא.

פה זה נשמע מקרה קלאסי שלא.

באיזה חתך נמצאים ה"זוגות הצעירים" שאת מכירה? 18-19? או יותר לכיוון 20-22? כי זה הבדל מאוד משמעותי.

מורי ורבי היה מתלונן תדיר על כל הרבנים שמעודדים זוגות צעירים להתחתן בלי הרבה מחשבה

והוא, בתור יועץ נישואין מפורסם - היה צריך לטפל בהם אח"כ..

אחרת לא הייתה לו פרנסה

מדובר בראש ישיבה גדולה ורב ישוב עם אפס זמן פנוי

זוגות מגיעים אליו רק מפני שהוא מוצלח

אלא בלעזור לעמ"י.

הרבה פעמים לזוגות האלו גם אין כסף ליעוץ טוב (התחתנו בגיל 18, כן?) יעוץ טוב עולה באיזור ה 400-600 ש"ח לפגישה. ובד"כ זוגות כאלו מגיעים אליו כבר בגיל 22. לא בדיוק גיל שבו הכסף נוזל מהאוזניים...

שהם עדיין מתנהגים כ"ילדים"??

הם בני 18.. למה בדיוק את מצפה? זו היא צורת דיבור אופיינית בגיל הזה.

זה עדיין לא אומר שהנישואין שלהם נידונו לכישלון

ושצריך כמה שיותר לסכל את ההחלטה שלהם להתחתן

כל עוד אין דברים עקרוניים,

לא מבינה למה שאלמנט הגיל יפריע.

וראיתי שכתבת שזה לא הגיל..

אבל אם אין שום דבר אחר שציינת,

מסתבר שמודע או שלא, כנראה שזה מה שמפריע

הדבר הטוב ביותר שתוכלי לעשות זה להתפלל שה' יכוון דברים בצורה נכונה.

כמו במשל ההינדיק: לא מתווכחים עם הבן של המלך

על העובדה שהוא לא תרנגול הודו

אלא יורדים איתו מתחת לשולחן ומהמקום שלו מדברים איתו בגובה העיניים.

גם אם להורים ולך לא נראה שהם מתאימים (לא כתבת מה דעתם על הבחור)

עליהם לשחק ולשדר התלהבות רבה

איזה זוג נפלא.....וכו'

ואז מתוך העמדה הזו לשכנע אותם למה למען האהבה הנפלאה שלהם

כדאי להם להתחתן עוד שנה/שנתיים.

לא בעיה למצוא לכך נימוקים גם לפי הראש של בני 18

אם הם באמת לא מתאימים או שהם בוסריים

סביר להניח שתוך שנה היחסים ביניהם ממילא יעלו על שרטון מעצמם

ואם אכן הם זוג מהשמיים-יתחתנו נא בעוד שנתיים....

וזה לא מן הנמנע ששנה אחרי החתונה היא תמצא את עצמה עם ילד ועם בן זוג שבכלל לא מתאים לה. אני ממליצה לא לשתף פעולה עם העניין הזה. 

תשלחו אותה לדבר עם דמות תורנית שהיא מעריכה (לא עם אבא ואמא, זה בד"כ מפגן עצמאות כנגד אבא ואמא)

שיכירו את כל האמצעים הקיימים ויחליטו לבדם בעצת רב מה מתאים להם יותר. בגיל צעיר כזה הגוף מתמודד עם זה יפה מאד ואין בעיה להפסיק ולהיקלט גם בגיל 20+. הם ממילא לא צפויים להיזדקן בשנים הקרובות. רק חשוב שיפנימו שהריון ולידה הם פצצת אנרגיה לזוגיות שיכולה גם לפגוע ח"ו אם לא מתכוננים אליה מראש. שידעו שעדיף להם להקדיש זמן לגיבוש והכנה. עדיף להם שיחכו שנה-שנתיים בשביל שיהיו בשלים להוליד כמה צאצאים שיוכלו, מאשר שיכנסו למערבולת כבר אחרי ההיריון הראשון. 

אם חלילה זה יתברר כזיווג בוסרי, עדיין אפשר יהיה להתחיל חיים חדשים ממקום בוגר יותר. 

זה שהם מתחתנים בקטע מתריס, ילדותי, מתלהב...

הבחורה הכירה את הבחור באיזה מחנה בנ"ע!!!

ברור שאם רוצים להתחתן מוקדם ובקטע מטומטם שכזה, הכי חכם זה למנוע הריון לשנתיים ולראות איך הנישואין האלו מתעכלים.

אבל כמו שאין להם שכל שלא להתחתן, אין להם שכל למנוע הריון.

ודרך אגב, יש דברים לגבי מניעת הריון שלומדים לפי ניסוי וטעיה (כל אחת ואיך שהגוף שלה מגיב לכל האמצעי מניעה האלו) ובהחלט יכולים להיות פנצ'רים עד שמבינים מה הכי מתאים לך, במיוחד אם הבחורה בת 18...

למה לא להפנות אותה לפסיכולוגית טובה למשל?

זה לא שאני נגד להתייעץ עם רבנים/דמויות תורניות. אבל למה הם מקבלים את המונופול על כל תחומי החיים?

יש נושאים שכדאי לבחון מעוד נקודות מבט חוץ מזו התורנית. או במקביל.

במקרה הספציפי אני לא.

זוג כזה יותר מתלהב מדמויות תורניות ונותן להם משקל לא פרופורציונלי למציאות. לכן דמות תורנית בשיחה אחת תוכל לפתור את זה, שלא כמו יועץ טוב שמתוייג אצלם בתור "עוד אחד מהמבוגרים הפסימיים האלו שלא מבין כלום בהקמת בית בישראל"

כל ההסתכלות הזו זה חלק מהילדותיות שמובילה לחתונה בגיל כזה. לכן צריך לתת פתרון ילדותי ושטחי כמו ללכת לרב שהוא "מותג" בציונות הדתית, יותר ממה שהוא מבין ביעוץ זוגי. 

ליועץ הם יסכימו ללכת בגיל מבוגר. כשההסתכלות היא יותר שקולה ובוגרת.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ח' בניסן תשפ"ו 9:11

עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' בניסן תשפ"ו 23:22

1.לכל אדם בעולם יש drive שונה לתקשורת שיכול להשתנות גם מתקופה לתקופה ולפעמים מיום ליום. יש אנשים שככל שהם עמוסים, אין להם כח לדבר, ויש אנשים שדווקא הפוך, ככל שהם עמוסים הם רוצים לדבר ולפרוק וזה מעניק להם נחת וכן הלאה. אגב זה לאו דווקא אומר שהם לא נהנים מהתקשורת פשוט הם לאו דווקא ייזמו אותה (מסתבר שאלה שני חלקים שונים במוח: מוטיבציה והנאה).

עכשיו אפשר לגשת לסוגיה הזאת בשתי דרכים, אפשר להציף את העניין ולהגיע לכל־מיני פשרות וכו' כו' ויש כאלה שזה עובד להם. לעניות דעתי... אין בדיוק עניין "להכריח" מישהו לדבר איתך אם הוא לא כזה רוצה. עכשיו השאלה היא אם פשוט היא בן־אדם שפחות יוזם (או בתקופה שהמוח שלה לא משדר לה אותות ליזום, אם תרצה להגדיר זאת כך) ואז פשוט תתרגל לעובדה שאתה יוזם, או שאין לה ראש לדיבורים ואז לעניות דעתי הקטנה אין עניין "להכריח" מישהו שלא במוּד... כמו בכל־דבר. ופשוט לקבל את זה כמו שזה, זה לאו דווקא אישי. סתם לגבי עצמי, אני מסוג האנשים שממש לא אוהבים לדבר כל יום, אולי פעם בשבוע, אבל זה עדיין הרבה ביחס למישהי שהכרתי שאוהבת לדבר פעם בכמה שבועות, יש בזה משהו קצת מבאס אמנם, אבל תמיד ידעתי שהיא מאוד מחזיקה מהידידות שלנו פשוט זה הקצב החברתי שלה ואין לנו מה לעשות אלא להעריך אחד את השני.

ועוד משהו קטן, עם כל הכבוד לנו בסופו־של־דבר חיי היום־יום לא כאלה מעניינים... היום נסעתי לעבודה בדרך חזור קפצתי לסופר נשרף לי המוח מהתור חזרתי הכנתי חביתה עם פפריקה למדתי קצת הלכות והלכתי לישון. מחר... אותו דבר בדיוק. מחרתיים... אותו דבר רק בלי הסופר. יש אנשים שנהנים מעצם השיח ומעצם זה שמדברים יש כאלה שאוהבים לדבר על דברים מעניינים בלבד (אני שייך לקבוצה ב' ואם אין לי משהו מעניין לדבר עליו אני מסוגל לשתוק גם חודשים). זה לא משהו אישי אלא קשור למבנים מסוימים במוח (רמת גירוי והפרשות של כל־מיני הורמונים כתוצאה מאינטרקציה חברתית).

עריכה: וגם כמו שהזכירו כאן יש אנשים שתקשורת טלפונית / התכתבות זה פשוט לא בשבילם. ויש כאלה שמתים על זה. אין מה לעשות בעניין.

2. ראשית להיות מאובחן עם דיכאון זה לא נדיר מחד וגם לא בהכרח מלמד על העתיד מאידך, דיכאון מז'ורי זאת אפיזודה אקוטית שברוב המוחלט של המקרים תחומה בזמן, בשונה מהפרעות אישיות או מחלות כרוניות כמו סכיזופרניה / ביפולר / כו'. מה שאתה מתאר זה יותר בפן האישיותי + סף גירוי רגשי או משהו כזה, שזה שונה.

זאת הערה צדדית אבל עכשיו לגופו של עניין. המקרה שאתה מתאר הוא מאוד מאוד בעייתי כי א' עצם ה"עצימות" של הסיטואציה מספיקה כדי לערער את היציבות ולסחוט רגשות רעים. ב' לא די בכך אלא יש לה ציפייה מאוד עמוקה למשהו שאינך מסוגל לעשות (וגם רוב האנשים הרגילים אינם מסוגלים אליו).

עכשיו כמובן הפתרון האופטימלי שאליו מגיעים זוגות מאוד מוצלחים הוא שכל צד עושה את כל מה שהוא יכול כדי לשמור על יציבות. מצדה למשל זה יכול להיות טיפול מקצועי (פסיכולוגי או פסיכיאטרי), ללמוד לא לצפות ממך לעשות את מה שאינך יכול, ללמוד וויסות רגשי וכן הלאה וכן הלאה. ומצדך להיות מודע לקשיים שלה ומניין הם נובעים ומהי הדרך הסבירה (לא נמנעת מחד ולא "התאבדות המונית" מאידך) להתמודד איתם כשהם צפים. כמובן מצריך המון מודעות ונכונות אולי טיפול זוגי אבל עד שמגיעים לשם והמכשולים בדרך...

עכשיו תראה לדעתי אם אתה "תיכנע" לבלגן שלה גם אם זה ימצא חן בעיניה לטווח קצר זה הולך ליצור המון, המון, המון מרירות אצלך לטווח ארוך (יכול להיות גם ברמה של התניה פבלובית...) וחוץ מזה שזה ממוסס את יסודות הקשר אני מאמין שבסופו־של־דבר ככל שאתה תרגיש שמח ובטוח תוכל להקרין את זה וככל שתרגיש גרוע ככה גם האווירה הכללית תהיה גרועה יותר ויותר.

נו אז מה בכל־זאת אפשר לעשות? אני חושב שגם אם לא נפתור לה ברגע זה את כל הבעיות, לפחות כסעד זמני כדאי להציף את הנושא ולא למרוח אותו לנצח. להגיד מה אתה מסוגל לעשות ומה אתה לא מסוגל לעשות, אילו דרכים של תמיכה רגשית (ולא טיפול או פתרון בעיות! אינך אביר על סוס לבן) אתה כן יכול לתת ואילו סוחטות אותך, אילו דרכים חלופיות יכולות לעזור לה לפרוק קיטור (שזה כבר שייך יותר לפן טיפולי, אבל יש כל־מיני כישורים שאפשר ללמוד, מיינדפולנס / CBT / טיפול באומנות / סביבה תומכת רחבה יותר ולא רק אתה כו' כו' וכו'). ומהצד השני איך לגרום לה להרגיש חשובה אהובה מוערכת נתמכת וכן הלאה ולשמור על התחושה שהקשר אכן מספק לה את הביטחון וההגנה שבנות כל־כך אוהבות מבלי שאתה תאבד את השפיות. תוספת: ואולי גם במקביל להבין את המקום של ההתמודדות שלה ולבנות איזושהי דרך שבה אתה תומך בה באופן שמטיב לשניכם.

עכשיו איך מנהלים שיחה כזאת... יכול להיות שכדאי ייעוץ זוגי רק בשביל שהדיון יהיה בסביבה נייטרלית שמעודדת שיח פתוח, אני מתאר לעצמי שזה לא יהיה הכי נעים אם תתנפל עליה ותגיד לה "שמעי מתוקונת וואלק אין לי כח יותר ליללות האלה פעם הבאה שאת מרגישה רע אני אציע לך כוס מים ושבי ציירי ציור" (אלה לא המילים אבל התחושה שיכולה להגיע בצד השני אולי כן קצת נטישה או זלזול או וואטאבר צריך להתגבר איכשהו על השלב הראשוני הזה).

אמנם אתם חצי שנה ביחד אבל יש לכם כנראה עוד איזה 100 שנה אז כן צריך להתחיל לחשוב איך אתם מנעימים את הזמן הזה.

רציתי להציע גם שהיא תלך לטיפול רגשי

השאלה איך אומרים לה את זה בלי שהיא תיפגע.

המטרה בטיפול רגשי זה להעצים אותה.

לתת לה כלים לגדול.

בתור עזרה ראשונה -

האם יש לה תחביבים?

מה היא אוהבת לעשות?

אני חושבת שזה יעזור לה

לעשות יותר את מה שהיא אוהבת.

אני לא יודעת למה היא סטודנטית, אבל יש מקצועות דורשים ממש. במיוחד אם היא עובדת גם… גם ימים חופשיים, יש המון מה לעשות בהם בלא מעט מקצועות…

ויש אנשים שגם לא מתחברים לתקשורת בטלפון.

אלו שני דברים שיכול מאוד להיות שמשפיעים על חוסר התקשורת שלה איתך ועל העובדה שאתה זה שיוזם.

ובאמת גם יש פעמים שלא חושבים על זה אפילו מרוב עומס… גם אם לא עשו משהו חשוב אלא אפילו ראו סרט, לא תמיד יש את זה בראש.

ויש בנות יותר רגשיות. אני לא אומרת שזה לא יותר מהרגיל, וכמובן שלא אומרת כלום על הדיכאון, אבל תדע שזה תקין על גבול מסויים. כלומר גם אם תטפלו בזה, והמצב ישתפר, סיכוי גבוה שחלק מזה יישאר.

אני לא אומרת בשביל לייאש או משהו, אלא בשביל שתהיה מודע לזה.

וכן נשמע שכדאי לטפל בדיכאון שלה.

ובעיקר לדבר איתה ולשתף מה אתה מרגיש. לא להאשים ולא להתגונן. לתקשר ולדבר.

בהצלחה!

לוקח זמן בזוגיות רגילה עד שמוצאים דרך נכונה וטובה לתקשר, ואצלכם יש את המרחק ותקשורת טלפונית שזה מקשה פי כמה, וכל אחד זקוק לתקשורת אחרת, תמצאו ותדברו על הדרך ותדירות שמתאימה לשניכם, ממש טבעי שזה קשה.

בקשר ל2,

יכול להיות שיש נקודות מסוימת שהן טריגריות בשבילה ומפעילות אותה, וכשלוחצים על אותן נקודות רוב האנשים מגיבים בחוסר פרופורציה, ב"ילדותיות" בחוסר איזון,

כי הדבר השטותי שעליו אתה חושב שהיא עושה סרט,

הוא הקצה החשוף של קרחון הטראומה שלה.

מציעה כמה דברים,

דבר ראשון אל תקרא לה ילדותית או שטותית (בינך לבין עצמך) כי אתה עדיין לא מכיר אותה, וגם אם זה תסכול שנראה לך על שטות, כנראה זה יושב על משהו עמוק יותר. לרוב אם תתבונן תמצא חזרתיות במשבר סביב אותו נושא.

נסה להגיע בסקרנות, ולא בשיפוטיות, להבין מה עומד מאחורי זה.

אם אפשר, תנסה לתקשר איתה על זה כשהיא לא בקרייסס, אבל רק אם אתה בא בעיניים טובות, ולא בשיפוטיות שהיא ילדותית.

ותציע לה טיפול.

אף פעם אל תציע תוך כדי משבר, רק אחרי שאתם מלבנים את הדברים, וגם אז מתוך דאגה "אני רואה שקשה לך" ולא מתוך מקום ש"את בעייתית".

לא נשמע ממה שכתבת שזה דיכאון, יכול להיות שהיא מתמודדת עם קשיים אחרים (שאולי גם הובילו לדיכאון)

אנחנו נשואים כמה שנים, וכשאני מסתכלת על השנה הראשונה שלנו, שהייתי מאושרת ומאוהבת, אבל הייתי שמחה לשנות הרבה מהתנהלות שהיתה לי כלפי בעלי.

תחילת הנישואים עדיין יתכן והיא מחפשת ביטחון שאתה אוהב אותה ולכן מחכה לחיזוק שלך-יוזמה שלך לשיחות. תנסה לומר לה בצורה עניינית אוהבת שאתה ממש רוצה להרגיש שהיא מתגעגעת ואן תוכל לפעמים להפתיע עם טלפון או הודעה זה יחזק אותך.

לגבי ילדותיות- זה סובייקטיבי,אבל גן כאן אולי עדיין לא נוצר קשר זוגי שהוא חדש אז נח לה לקבל את האופציה שלך דרך זה. נשמע שההתנהלות שלה לא ילדותית-היא לומדת, מתפרנסת, מעודדת אותך ללכת בדרך שלך. אז זה המקום הקטן שלה לדרוש תשומת לב שחסרה כשאתה רחוק. אולי אם מלכתחילה תנסה לפרגן על מה שעושה היא לא תצטרך להתבכיין ואתה לא תצליח להוביל שיחה למקום גבוה יותר? שוב, זה מזוית של מה שעברתי. ואני מחשבת מחוץ לבית לבוגרת מאוד, אבל יש מקום מול בעלי שאהבתי מאוד להתרפק, וזו הדרך אולי להתרפק עליך מרחוק.

חצי שנה זה כלום, ואם אתם לא יחד יום יום אז בכלל. אבל זה לא מוקדם מידי ללמוד ולנסות לשפר את הראיה מהתקשורת.

מזל טוב והרבה הצלחה! 

שנית - מזל טוב גדול לחתונה. לשירות צבאי קרבי יש מחירים משמעותיים. מחירים אישיים ומחירים זוגיים ומשפחתיים. אני ממש לא אומא זאת כדי להחליש אותך, אבל צריך להיות מודעים לזה.

חלק מהותי מיצירת היחד הזוגי ותחזוקו - זה הנוכחות הרצופה ביחד. כמובן אנשים גם לומדים/עובדים/מתפללים/הולכים לאירועים וכד', אבל הסדר הרגיל הוא שלפחות נפגשים כל ערב, אוכלים ביחד, ישנים אחד ליד השני, כל שבת נמצאים ביחד וכו'. זה נכון כל החיים, זה נכון גם אצל זוגות וותיקים, בלי תחזוקה היחד הזוגי מתייבש. אבל, זה נכון שבעתיים אצל זוג צעיר, שעוד צריך לייצר את היחד הזה. לא סתם במלחמת רשות התורה פטרה חתן בשנתו הראשונה - השנה הזאת, הנוכחות היום-יומית בה חשובה מאוד.

אנחנו לא במלחמת רשות, אנחנו במלחמת מצווה, באמת אין אפשרות לפטור את החתנים, גם ככה יש חוסר מטורף בקרביים. אני לא מעודד אותך להפסיק, להפך, לך בכחך זה והושעת את ישראל. אבל צריך מודעות למצב ולמורכבות שבו.

אחרי כל ההקדמה הזאת, לגופם של דבריך:

ההגדרה 'ילדותיות' לא מקדמת אתכם לשום מקום. יש לה התנהלות שאתה לא רגיל אליה ואולי באמת מלמדת על קושי, אבל היא אדם בוגר וכדאי להתאמץ ללמוד את העולם שלה. הרבה פעמים נשים מתתנהלות בצורה קצת ילדותית ליד או באוזני הבעל, כי הם מנסות להרגיש שיש להן על מי לסמוך, מישהו חזק להשען עליו. מעבר לזה - יתכן שזה הדרך שלה למלא את החוסר בנוכחות שלך.

גם לגבי הטלפונים, סביר שדווקא המרחק, מעצים את הצורך שלה, כנראה שאפילו באופן לא מודע, שאתה תחזר אחריה. מעבר לזה, מסתבר שאתה הרבה לא זמין. סביר שהיא מתגוננת מהאכזבה שבנסיון ליצור קשר שוב ושוב ומשאירה את הצפיה לזה שאתה תתקשר.

בהצלחה רבה

אתה זמין בטלפון כל היום? כי אם לא אין שום טעם שהיא תתקשר אליך כשהיא יכולה ותנסה להשיג אותך, ועדיף שאתה תתקשר אליה שאתה יכול. בעלי גם עכשיו בצבא ואני לא מתקשרת אליו בכלל, אני יודעת שאין טעם כי הוא כנראה לא יענה וכשהוא יוכל הוא יתקשר.

לגבי 2, אני גם חושבת שטיפול יעזור, אבל לא בהכרח כי משהו לא תקין אצלה, אלא כי נשמע שהיא בתקופה מאוד מאוד מציפה בחיים. היא עובדת ולומדת במקביל, שזה קשוח מאוד, והיא גם התחתנה לא מזמן והיא כלה טרייה עם כל ההצפה שבזה, ובעלה לא בבית רוב הזמן שזה קשוח בטירוף. האמת שביחס לכל זה התגובה שלה נשמעת לי ממש נורמלית, והיא פשוט צריכה ללמוד איך לאזן את עצמה ולהתרגל למצב הזה, שהוא קשה מאוד

יכול להיות שהיא הורמונלית?

מניעה הורמונלית יכולה מאוד לגרום לכאלה מצבי רוח

אתה בסדיר צבא, זו שפה שונה דינמיקה אחרת, התנהלות שונה. שים לב לזה

מותר לה לשכוח ממך, זה בסדר.

אין קשר בין תסכול לדכאון אל תחבר ביניהם. זה שאובחנה בדכאון קל כמו רוב אזרחי המדינה לא אומר שהיא דכאונית.

מתןסכלת יש הרבה סיבות וזה גם בסדר לןמדים להתנהל ביחד.

אם אחרי חצי שנה אתה לא מסוגל לא יודע מה לעשות והגעת לקצה ההכלה

תעשה לעצמך ולה טובה לכו לייעוץ זוגי, זה לא לפורום נדרשת עבודה להבין מהות האשה והגבר בתוך הקשר הזוגי ובפרט כשהמציאות היא לא זוגית לרוב כי אתה בצבא ומידי פעם צריך לקפוץ למציאות זוגית

הייתי שולחת אותך לחקור ולהבין מהו המהות של הגבר

אחרי שיח של קושי / אתגר/ רגש/ בכי שלה

לא תקין שמה שאתה חושב עליו זה לעזאזל למה אני צריך להתמודד עם זה . ?

( שאלה שצריכה להישאל למה זה כזה מפריע לך ? גילוי של רגש מצידך ?מה אתה מכחיש בך שמעורר את זה? בילדות ?)

אלא

איזה כיף שאשתי סומכת עלי מתייעצת איתי אני משנה לה את המצב רוח לטובה

ואם אתה בהכחשה לזה משהו לא תקין .

תוסיף את זה שאין דבר יותר קשה מלצאת עם גבר קרבי בסדיר .

וכל הכבוד לה שהיא שורדת את זה בכלל

(אולי היא לא כזו ילדותית כמו שציינת?)

בנוגע לזה שהיא לא יוזמת .. יכול מאוד להיות ששידרת לה שאתה עסוק/ עמוס.

( תגיד לה כיף לי לשמוע אותך תתקשרי גם את ..)

נשים אוהבות יחס (בלשון הרחוב צומי ..) אתה מביא לה את זה?

(שאלה שעולה : למה היא צריכה להגיע לבכי כדי שתתיחס ?)

מעבר לזה שבכי אצל האישה זה חלק מהחיים שלה

ואתה צריך ללמוד לקבל את זה ..

כמה פעמים אתה אומר לה שאתה מעריך אותה?

כמה פעמים אתה פונה אליה לא כדי להשיג משהו? לא כדי לסמן וי על אמרתי לה לילה טוב ?

אלא אני באמת רוצה לשמוע מה שלומך ?

בלתי נסבל בעייני שהיא משתפת אותך סומכת עליך 

ואתה קורא לה ילדותית . 

אתה חייב הכוונה הייתי ממליצה על יהונתן קליין

מגיב פה אבל זה להרבה תגובות שהיו.

אתם מציגים את זה כאילו אני לא מכיל בכלל אבל זה לא מה שכתבתי, אנסה לדייק.

גם אחרי כל ההכלה יש פעמים שכל מה שקורה היא צורחת ומגיבה כמו ילדה- משפטים "לא באלי את זה" "די הכל באשמתך" (על זה שהיא לא הצליחה איזה נשהו במטבח "לא יודעת מה אני מרגישה" "לא רוצה לא רוצה לא רוצה" ובסוף בשעת המעשה אני מכיל מאוד ומנסה לעודד ולהרים אבל הגעתי למצב שכל מקרה כזה כבר מצטרף לקודמים ואני לא יודע אם אוכל להכיל עוד מקרים כאלה בלי להיגמר מהם ולפנצר אותי

מרגיש וויתור על עצמי.

מנסה להבין איך ממשיכים הלאה אחרי שזה קורה ולהתמלא כוחות כדי להיות שם בשבילה

הרי התחתנתי איתה ברור לי שהיא החזקה והמושלמת באדם- סתם נק' שקשה לי איתה ואשמח לעצות

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך י"א בניסן תשפ"ו 10:08

"נקי יהיה לביתו" - הנקיות הנפשית מאפשרת להתמקד יותר בבן הזוג וזה גם טבעי בהתחלה

(יש בזה משהו מאד משחרר! זהו, אני לא צריך לחפש יותר, התחתנתי! עכשיו אנחנו מכירים אחד את השני כדי שנוכל לבנות לאט לאט את החיים שלנו כזוג)

כדאי לזכור שהשנה הראשונה

היא שנה לא תמיד פשוטה

היא הבסיס לשנים הבאות בע"ה

וזאת שנה שלומדים בה הרבה אחד על עצמו ואחד על השני

אז בהצלחה גדולה בע" ה!

דבר שני

לפעמים ממבט ראשון על הבנאדם

הרושם ראשוני אולי יותר מאופק/ סבלני

לאט לאט  כשנמצאים בסביבה שבה מרגישים נוח וחופשי להתבטא או להגיב לסיטואציות, התגובה הופכת אמוציונאלית יותר וממילא נחשף רובד/ פן נוסף באישיות מולנו, שלא התגלה קודם (בנישואין ההתבטאויות/התנהגויות יכולות להיות שונות מאשר בדייטים. אפשר להסתכל על זה גם חיובי- מהצד השני זאת יכולה להיות קלילות - ואז כשמשהו לא מסתדר התגובה בהתאם)

לפעמים זה עניין של מודעות לניהול רגשות/ ניהול כעסים

ולכן לא הייתי ממהרת לשלוח אותה לטיפול חיצוני.

יצירת תנאים לשיחה פתוחה וכנה איתה, בלי לפגוע, לחסום או לשפוט אותה, יכולה לתת לך עוד הבנה והיכרות עם העולם הפנימי של אשתך.

ואז תוכל להציג גם מה שנראה מהצד שלך ואת המחשבות שלך בנושא

וביחד תראו איך מגיעים לעמק השווה.

אתם רק התחלתם את החיים כזוג ,

ההיכרות/ הבנייה של הזוגיות לוקחת זמן ומתפתחת לעומקים ורבדים נוספים ככל שהשנים עוברות.

לכן מאחלים שיהיה בניין עדי עד- בניין שהולך ונבנֶה כל הזמן, עדי עד.

אם בכל זאת יש קושי בתקשורת-

אפשר לפנות לייעוץ (אולי משם ייתנו המלצה לטיפול קצר בנושא הרגשי, אבל בעיניי זה מוקדם מידיי לעשות צעד כזה)

דבר שלישי שחשבתי עליו ממש עכשיו

לפעמים בחורה לא צריכה פיתרון לבעיה. היא חכמה ויודעת לפתור את הבעיות שלה ולהסתדר. 

היא פשוט רוצה להרגיש ש"יש לה על מי להישען" ולבדוק את הגבול - שיש לה מרחב ביטחון, שאוהבים ומקבלים אותה בכל מצב, שהיא יכולה "להשליך" את הלב שלה על בעלה (והוא יקבל אותה וישדר לה ביטחון) התגובות ה "ילדותיות" מבטאות בצורה קצת מוקצנת קושי מסויים באופן כדי להבליט ולהדגיש את הצורך הנפשי "תראה אותי, תראה את המאמצים שלי ואת ההשקעה" 

אז אולי הסמנטיקה/ התנהלות שלה מופיעה קצת לא כמו שהיית מצפה ממנה לאור ההיכרות שלכם

וזאת דווקא ההזדמנות ליצור שיח או תגובה לסיטואציה בצורה בוגרת ומכבדת.  

יכול להיות שהיא תקלוט טוב את היחס המכבד והבוגר שלך-  אליה שלא תלוי בשום תגובה שלה, וממילא השיח שלה יישתנה גם.

להחזיר לה באותה מטבע של ילדותיות לא כדאי, כי יכול לדרדר את ההרגשה של שניכם.

בהצלחה רבה

מזל טוב!

תזכו לבניין עדי עד

בשמחה ובבריאות

מתוך אהבה ואחווה, שלום ורעות. 

בעיות קשות מדי לפתרון באמצעי הזה. בהצלחה. יתכן שאם היית משתחרר או לפחות משרת במקום יותר קרוב. חלק מהבעיה הייתה נפתרת. במצב הנוכחי כמעט בלתי אפשרי, שתצליחו לצאת מזה לבד. דבר ראשון תבקש העברה. ככה יהיה יותר קל לטפל. גם המצב ביניכם יש מקום להניח שישתפר. חצי שנה זה כלום בשביל נישואין. במצב שאתם נמצאים בו, קשה לבנות משהו שאפשר יהיה להתייחס אליו. בקש העברה. הבית בעדיפות עליונה. 

לגבי 2, משתנה. תשאל אותה איך היתה פותרת את הבעיה אם לא היית יוצר קשר כרגע....

 רוצה להגיב דווקא בתור נשואה ותיקה
יש מצב שגם אשתך כבר הגיעה לכאן וגם כבר קוראת. 
השנתיים שלוש הראשונות שלנו היו ממש קשות אפילו שאנחנו ממש מתאימים והיה לנו ברור מהרגע הראשון שמצאנו אחד את השני ואפילו שלא היה לנו אתגר של צבא. 

אז למה היה קשה?
כי היינו צריכים ללמוד לדבר על מה שקשה לנו. כי לא התרגלנו לחיות בזוג ואני הייתי ממש בראש שאני לא מבקשת טובות ומצד שני, גם כשהייתי צריכה ממש, לא ביקשתי וציפיתי שהוא יבין. 
ולאט לאט למדנו לדבר אחד עם השני ולהגיד מה קשה לכל אחד ואיך אפשר לעזור לזה. 
אצלנו זה כבר היה תוך כדי ילדים. 

אצלכם, אתה בצבא והיא לבד. הלבד יכול להיות ממש קשה ולפתח איזה שריון כזה כדי להתמודד ואולי לכן היא לא מתקשרת ומצד שני אתה בודד ורחוק וצריך את הקשר הזה. 
וגם בקושי- אתה תופס את זה כילדותיות אבל היא בסף השבירה שלה, במצב לא הגיוני ומגיבה באופן לא הגיוני. 
בשני המקרים כדאי לדבר. 
בענייין של הקשר- להגיד לה שאתה רוצה וצריך גם לשמוע ממנה. 

בעניין של הקושי שלך, אשתו- תמיד כדאי לא להגיע למצבי שבירה. להקדים תרופה למכה. תחשבו ביחד איפה המקומות הללו ותנסו למנוע אותם ואז יהיה הרבה פחות להכיל. אבל גם כשיהיה, אתה צריך להכיל. כי היא לבד ומתמודדת. 

כמובן שהשיחה חייבת להיות פנים אל פנים ולא בטלפון. 

ודבר אחרון- אני לא יודעת כמה זמן נשאר לך בסדיר אבל יכול להיות ששווה לקצר או לעבור דירה קרוב להורים או כל מיני דברים שיכולים לעזור. 
בסוף זה הבית שלכם. 
ותזכרו שהשנים הראשונות קשות גם כשאין צבא והיא האשה המושלמת שלך ואני בטוחה שאתה האיש המושלם שלך. 

בהצלחה! 

א. קודם כל מזל טוב גדול לנישואיכם, אתם ממש נשואים טריים בשנתכם הראשונה, השנה בה התורה מנחה אותנו "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשק לקח".

עצם המציאות של השנה הראשונה לנישואים, ללא כל שאר האתגרים שמסביב - מביאה עימה אתגר והתמודדויות רבות.

על כן הפניות הזו לעבוד ולעבד יחד את היחד שלנו כזוג חשובה מאוד.

ב. מעבר לכך, ציינת שאתה גם חייל קרבי בסדיר.

רק הנתון הזה לכשעצמו מוסיף עוד אתגר קשה שבעתיים.

גם לך. כמובן. ותודה עצומה מכל עם ישראל על המסירות והנתינה הזו שלך!

גם לאשתך היקרה. שמתמודדת כאישה של חייל קרבי בסדיר. עם המון התמודדיות, המון לבד, המון חששות, המון שינויים.

וגם לכם כזוג נשוי. 

רק לפני חצי שנה עוד הייתם רווקים

כל אחד גר בבית אחר, אולי אם גרתם אצל ההורים לא הייתם צריכים לנהל בית מבחינת ניקיונות, בישולים, כביסות, קניות, משכנתא, חשמל, גז וכל השאר,

ובעיקר - השינוי הזה מרווקות לנישואים שהוא שינוי בפני עצמו ומצריך הסתגלות לאט לאט ובהדרגה וקבלת כלים שם

וכמובן בצבא הכל שוב מתעצם ונהיה קשה שבעתיים.

ג. לא זאת בלבד,

ציינת שאשתך גם לומדת כעת

וגם עובדת במקביל

נשמע שיש על שניכם עומס עצום

גם פיזי וגם מנטלי וגם רגשי, נפשי.

ד. השיח העיקרי שלכם הוא בטלפון - שכמובן לא ניתן להגיע לאותה אפקטיביות ואותם עומקים כמו פנים מול פנים. זה משנה המון.

(כמובן שכדאי בזמן שכן מתאפשר כן לקיים שיחות טובות ועמוקות ביניכם פנים מול פנים

ולקבוע שמתי שלא ניתן ונאלצים להסתפק בטלפון יודעים יחד שזו באמת פלטפורמה מוגבלת ולוקחים זאת בחשבון).

ה. ציינת שאתה מרגיש שרק אתה מחפש אותה או יוצר את הקשר הראשוני -

כדאי לשאול אותה ישירות ולשמוע ממנה את הלמה שלה (ל' בקמץ).

אולי היא לא רוצה להתאכזב שאתה לא זמין וזה סוג של מנגנון הגנה?

אולי היא לא רוצה להפריע לך ולא יודעת מתי אתה פנוי ומעדיפה שאתה תתקשר כדי לא להפריע?

אולי יש לה המון חוזקות אחרות אבל ליזום שיחה היא לא אחת מהן, אבל יש לה עוד המון אחרות?

אולי אם היא תדע עד כמה זה משמעותי עבורך ומה זה גורם לך להרגיש היא תוכל לחשוב על דרכי שינוי מטיבים עבור שניכם? שתחשבו יחד כמובן...

ואולי עוד הרבה מאוד הנחות.

חשוב לשמוע ממנה ישירות

ולפי התשובה לעבוד.

ו. כדאי לעשות הפרדה בין דבר לדבר כדי לא ליצור כאוס ועומס יתר עם בלאגן בראש ובלב.

כלומר:

לגבי הדיכאון שהיה בעבר - זה לא אומר שום דבר רע מלבד זה שאשתך גיבורה ואלופה שהתמודדה בגבורה עם מכת הדור, דיכאון, ויכלה לו!

שיש לה תעצומות נפש ובטוח גם למדה וגדלה מכך מאוד.

לגבי ההווה - אם יש כרגע דיכאון או כל דבר אחר שמקשה כדאי לאבחן בצורה מסודרת ומקצועית ולטפל בכך.

גם אמצעי מניעה הורמונליים כגון גלולות עלולים מאוד להגביר את עוצמות התנודות במצבי הרוח ואת הדכדוך, לכן חשוב לברר לעומק גם את הנקודה הזו.

לגבי זה שהיא מתוסכלת מדברים ביום יום - בפני עצמו זה כמובן לגיטימי. בטח לאור כל הסעיפים הקודמים שהיא אישה נשואה טרייה, עם המון המון שינויים בבת אחת בחצי שנה הזו,

בעלה בסדיר חייל קרבי,

היא עובדת

היא לומדת

היא מחזיקה בית

היא לומדת את הגוף שלה וכל הלכות טהרת המשפחה שגם לוקחים משאבים לכך

יש מלחמה (בתוך מלחמה בתוך מלחמה...)

אזעקות

חדשות

דאגות

ומה לא...

ובתוך כל זה ממש מותר ואנושי שהיא תהיה מתוסכלת מדי פעם.

אם זה באופן חריג או פוגע בהתנהלות או יושב על משהו עמוק - אז כנזכר קודם, כדאי לאבחן ולטפל בצורה מיטבית כדי להגיע לרווחה נפשית.

ז. המשפט אולי הכי חשוב בכל ההודעה - הייתי ממליצה לך לשנות את המשוואה שנוצרה לך בראש שאומרת "אשתי ילדותית"

ולהפוך אותה ל: "אשתי *אנושית*".

כי היא באמת אנושית. רק בשר ודם.

היא לא ילדה קטנה, היא אישה שמתמודדת עם הרבה מאוד מאוד מאוד.

יכולה להעיד על עצמי (נשואים עוד רגע 19 שנים ב"ה) שאם היה לי רק דבר אחד מכל מה שהיא מתמודדת איתו בשנה הראשונה (או בכלל) - הייתי בהחלט מתוסכלת ואף מגיבה בתסכול עמוק לא פעם ולא פעמיים.

בשנה הראשונה שלנו, והרבה אח"כ, למדתי את עצמי לאט לאט, את בעלי לאט לאט, את היחד שלנו לאט לאט,

ובדרך היו לי המון המון המון פיקשושים.

הכל בסדר.

זה לימוד.

זוגיות היא לימוד.

נישואים הם לימוד.

ללמוד את עבודת השמחה שלי ומי אני ואיך אני עובדת ומהם הצרכים שלי, הקשיים שלי, מנגוני ההגנה שלי וכן הלאה - הכל הכל זה לימוד

לימוד של שנים

ואפשר להתחיל בלימוד הזה

מתוך מקום מעצים ולא מחליש

מתוך מקום שבאמת רואה את האנושיות שבכל אחד ואחת מאיתנו.

ללמוד - מה היא רוצה מעצמה? רגע להעמיק בכך באמת.

ומה אתה?

ומה היא מרגישה עכשיו? רגע לעצור ולהיות נוכחת וקשובה פנימה, קשובה לגוף ולנפש.

ומה גורם לבכי? או עלבון? ומדוע? מה היה שם בעומק שהפעיל את זה? ומה עוד הטריגרים שלי?

ח. כמובן שאתה לא המטפל שלה אלא בעלה האוהב. וחשוב לשים את הדברים במקומם.

מצד אחד להעניק תמיכה, אוזן קשבת, אהבה, הכלה, עידוד וכו'

ומצד שני - במקומות בהם יש צורך טיפולי או צורך אחר מעבר ללהיות בן הזוג - חשוב לפנות לגורם מקצועי.

אתה לא אמור לפתור לאשתך את הבעיות הרגשיות שלה וגם היא לא את שלך.

וזה גם לימוד.

למצוא את האיזון הנכון

ללמוד איפה הנפרדות בתוך הביחד

איפה המקום להתייעץ עם אנשי מקצוע

איפה הביחד בתוך הנפרדות

איפה אני כן יכול/ה להיות שם עבור אשתי / בעלי.

אז צעד צעד

לימוד אחר לימוד

התקדמות אחר התקדמות

תהיו בתוך הלימוד הנפלא הזה ששמו זוגיות

ותמצאו בתוכו גם לימוד מפעים כל אחד כלפי עצמו

ובעיקר - צמיחה אישית וצמיחה זוגית מתוך כל זה.

המון ברכה והצלחה ב"ה

ופסח כשר ושמח

בימים כאלו, בהחלט משתדלים לא להתעכב. לא עמדתי בצורך, אבל מניח שאם הייתי בסיטואציה - ברגע שהמוהל נמצא והתינוק נמצא, הייתי משתדל לבצע את הברית, לפני שתהיה אזעקה...

אגב, לא הבנתי למה 13:15 זה מוקדם, זה כשבע וחצי שעות אחרי הנץ...

ברור שהתכוונת לטוב והתאמצת.

אבל בכל מקרה איחרת, הבן אדם נפגע, אפשר לקחת אחריות קלה ולהתנצל מכל הלב. 

ומוסיף

תלמד מזה

האם אני מתאמץ לראות את המציאות לפי המשקפיים של האחר?

או שאני מקטין ראש ומחשיב רק את המשקפיים שלי 

חתונות מקובל להתחיל כשעה לאחר הזמן בהזמנה (ואצל חרדים אף יותר משעה).

בריתות - בזמן 

אתה לא האבא של התינוק,
נראה שגם לא הסנדק.
הגעת מתי שראית לנכון, שלום.
לא הבנתי את האירוע בכלל..

תהילים פרק לב

א לְדָוִ֗ד מַ֫שְׂכִּ֥יל    אַשְׁרֵ֥י נְֽשׂוּי־פֶּ֗שַׁע כְּס֣וּי חֲטָאָֽה׃
ב אַ֥שְֽׁרֵי אָדָ֗ם לֹ֤א יַחְשֹׁ֬ב יְהוָ֣ה ל֣וֹ עָוֺ֑ן    וְאֵ֖ין בְּרוּח֣וֹ רְמִיָּֽה׃
ג כִּֽי־הֶ֭חֱרַשְׁתִּי בָּל֣וּ עֲצָמָ֑י    בְּ֝שַֽׁאֲגָתִ֗י כָּל־הַיּֽוֹם׃
ד כִּ֤י ׀ יוֹמָ֣ם וָלַיְלָה֮    תִּכְבַּ֥ד עָלַ֗י יָ֫דֶ֥ךָ
נֶהְפַּ֥ךְ לְשַׁדִּ֑י    בְּחַרְבֹ֖נֵי קַ֣יִץ סֶֽלָה׃
ה חַטָּאתִ֨י אוֹדִ֪יעֲךָ֡    וַֽעֲ֘וֺנִ֤י לֹֽא־כִסִּ֗יתִי
אָמַ֗רְתִּי    אוֹדֶ֤ה עֲלֵ֣י פְ֭שָׁעַי לַֽיהוָ֑ה
וְאַתָּ֨ה נָ֘שָׂ֤אתָ עֲוֺ֖ן חַטָּאתִ֣י    סֶֽלָה׃
ו עַל־זֹ֡את יִתְפַּלֵּ֬ל כָּל־חָסִ֨יד ׀ אֵלֶיךָ֮    לְעֵ֪ת מְ֫צֹ֥א
רַ֗ק לְ֭שֵׁטֶף מַ֣יִם רַבִּ֑ים    אֵ֝לָ֗יו לֹ֣א יַגִּֽיעוּ׃
ז אַתָּ֤ה ׀ סֵ֥תֶר לִי֮    מִצַּ֪ר תִּ֫צְּרֵ֥נִי
רָנֵּ֥י פַלֵּ֑ט    תְּס֖וֹבְבֵ֣נִי סֶֽלָה׃
ח אַשְׂכִּֽילְךָ֨ ׀ וְֽאוֹרְךָ֗ בְּדֶֽרֶךְ־ז֥וּ תֵלֵ֑ךְ    אִֽיעֲצָ֖ה עָלֶ֣יךָ עֵינִֽי׃
ט אַל־תִּֽהְי֤וּ ׀ כְּס֥וּס כְּפֶרֶד֮    אֵ֤ין הָ֫בִ֥ין
בְּמֶֽתֶג־וָרֶ֣סֶן עֶדְי֣וֹ לִבְל֑וֹם    בַּ֝֗ל קְרֹ֣ב אֵלֶֽיךָ׃
י רַבִּ֥ים מַכְאוֹבִ֗ים לָרָ֫שָׁ֥ע    וְהַבּוֹטֵ֥חַ בַּֽיהוָ֑ה חֶ֝֗סֶד יְסֽוֹבְבֶֽנּוּ׃
יא שִׂמְח֬וּ בַֽיהוָ֣ה וְ֭גִילוּ צַדִּיקִ֑ים    וְ֝הַרְנִ֗ינוּ כָּל־יִשְׁרֵי־לֵֽב׃

יש המון הסחות שמונעות מאיתנו לשים לב לכל הטוב העצום שעוטף אותנו, ובעיקר מאמץ מטורף של איראן ושלוחות הרשע לזרוע בכולנו פחד, תבהלה, דכדוך, יאוש.

אבל אנחנו ה-ר-ב-ה יותר חזקים וחכמים מהם! ולא ניתן להם!

וממש מזמור לתודה!

זה פלא אלוקי מה שקורה כאן.

אני יודעת שכולנו בתוך תוככי הקושי והאתגר וה"קוצר רוח ועבודה קשה"

אבל ממש כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קמעא קמעא וכל מה שהיא הולכת - היא רבה והולכת (ירושלמי, ברכות)

ובניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל

יש לנו כוח על

כל אחת ואיפה שהיא

כל אחד ואיפה שהוא

ונתחיל ממש בנו פנימה.

כי אם יש לי את עצמי -

אז יש לי את עצמי.

ויש לאחרים את עצמי.

וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אור אינסוף

רק להביט רגע פנימה ולזכור זאת, להתחזק מכך, להאיר בתוכנו מכוח כך.

"כי יש שכר לפעולתך"

יש שכר לכל פעולה ופעולה שלנו

תחזיקו מעמד

אתם הגאולה עצמה!

וב"ה נזכה לראות בחוש ממש את הישועה השלמה שלנו במהרה, בשלמות, במתיקות ובטוב גלוי!!! ❤️

כַּמָה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ!

אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִהקונספציה וְלֹא עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ עָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְלֹא הָרַג אֶת־אייתוללותיהם, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הָרַג אֶת־אייתוללותיהם וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הגנה אלוקית וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ הֶעֱבִירָנוּ בְתוך לימוד אמונה וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שָׁנָה וְלֹא סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ  סיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה השלמה, וְלא נָתַן לָנוּ אֶת הביטחון והתורה. דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ נָתַן לָנוּ אֶת־הביטחון והַתּוֹרָה וְלֹא שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵּנוּ.

אִלּוּ שמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְלֹא בָנָה לָּנוּ אחדות העם דַּיֵּנוּ.

עַל אַחַת, כַּמָה וְכַמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ: שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמהקונספציה, וְעָשָׂה בָמחבלים שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵמנהיגיהם ובכיריהם, וְהָרַג אֶת־אייתוללותיהם, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הגנתו האלוקית, וְקָרַע לָנוּ אֶת־רוע הגזירות, וְהֶעֱבִירָנוּ בְתוֹך לימוד אמונה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְבונקריהם, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמלחמה שנה אחר שנה, וְסיפק לנו אֶת־הַחשמל, מים, אינטרנט וכו' גם במלחמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַניצחון, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הגאולה שלמה, וְנָתַן לָנוּ אֶת־הַביטחון והתּוֹרָה, וְשמר וברך את אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָּנוּ אֶת־אחדות העם.

המצב מתיש, אבל להחזיק ראש מעל המים. אנחנו מכים באוייב מכות נוראיות. אנחנו ב'נהפוך הוא' על מלא.

אויבי היהודים ביקשו להשמיד להרוג ולאבד (ואם למדנו משהו משמחת תורה, אז כשאויב אומר שהוא מתכוון להשמיד אותנו - כדאי להתייחס לזה ברצינות) וכיום אנו מכים בהם מכה אחר מכה, הרג וחרב ואובדן.

לא להיות קצרי רוח, לא להחזיק עיניים על הסטופר, להתמקד בהצלחות הלאומיות ובהצלחות האישיות של כל אחד ואחד.

החיים שלך הם שלך. לא שלהם.

כשמתחילים להסתכל פנימה ולא החוצה מבינים מה המעלות והדברים טובים שכן יש בחיים.

(אגב רוב ככל הדברים שכתבת הם ברי שינוי, אבל העבודה היא לא להשיג את מה שיש לאחר אלא להעריך את מה שכן יש לי. אח''כ לחשוב מה אפשר לשדרג בחיים ואיך).

הפייסבוק יוצר אשליה. מעלים את הרגעים המחוייכים ולא את המורכבויות שיש לכולם. אתה שמכיר גם את הצדדים המורכבים אצלך, אבל אצל אחרים מכיר רק את מה שהם מעלים, חי בתחושה שלכולם יש.

החיים בהשוואה לחיצוניות של אחרים, תמיד יהיו מתסכלים. כדאי לעבוד עם עצמך על שמחה בחלקך. אם לא מצליח לבד אפילו שווה לקחת טיפול ממוקד בזה.

אתה בנוני.

כמו שיש כאלה שיותר, יש גם כאלה שפחות

אולי סיפורם לא מוצג בפייסבוק וכו'

אבל הוא קיים.

לא סתם נאמר באבות. "השמח בחלקו..."

שרשתות חברתיות זה המקום האחרון שמשקף משהו

בעיניי קנאה זה דבר טוב

זה שיקוף של מה שכואב בנפש

על מה כדאי לעבוד ולטפל

כמעט כל מה שכתבת אפשר להשיג ב10 אצבעות

בעבודה נכונה

במודעות למידה יישום והתמדה

גם אם החיים שלך עכשיו בינוניים

אגב רוב האנשים בינוניים ומטה

תסתכל על סטטיסטיקות

בכל נושא

הממוצע/ החציון לא משהו

יותר כמו, "יש כזה בעולם, אני רוצה גם, איפה משיגים?".

התחושה הזו דיכאה אותי למרות שידעתי שזה שקר.

אני בפייסבוק כל יום בין קבוצות של חשמלאים וקבוצות DIY ודורשי עבודה וקבוצות מסויימות בבאר שבע שחשוב לי להיות בהם אבל לא מאשר אף חבר אפילו לא קרובי משפחה.

כשאתה יודע שכולם רוכשים דברים דברים שהם לא צריכים, עם כסף שאין להם כדי להרשים אנשים שהם לא אוהבים, כשאתה מודע לזה שזה משפיע על הנפש בצורה  הרסנית, אתה יכול פשוט להחליט שאתה לא משחק את המשחק הזה יותר.

אף אחד לא מפרסם את ההחזר החודשי של המשכנתא שסוגר עליו, רק מפרסם תמונות של הבית, אף אחד לא מפרסם את ההקרבה של לאכול רק כוסמת ועשבים, רק את הרזון, אף אחד לא מפרסם כמה רע וקשה לו בעבודה (חוץ ממורים) רק כמה כיף ואיזו עבודה נחשקת הם עובדים.

וכולם בינוניים בתחומים מסויימים, כולם מפרסמים רק את ההצלחות, אלה שמפרסמים תמונות מחופשת הסקי באלפים או קרוז בים התיכון לא מפרסמים את הקבלה של כמה עלה להם התענוג כי הם לא רוצים לצאת אידיוטים, אלה שמפרסמים תמונות מחוייכות מהדיסני וורלד לא יפרסמו לעולם את התמונות של הפרצוף שלהם עומדים בתור למתקן שלא באמת מלהיב כמו סרטון של יחידת החילוץ בטלפון.

ופתאום אתה מגיע לגיל 35 ופתאום חבר שסוגר את העסק וידידה שמתגרשת, מעניין, הם תמיד היו נראים כל כך מאושרים בפייס מה קרה?

שמראה מתאם גבוה בין כמות התמונות הזוגיות ברשתות החברתיות, לבין גירושין...

עזוב.

אנשים מראים מה שבא להם לשדר. זה ממש לא אומר מה יש להם באמת.

(ואספר שוב סיפור שכבר סיפרתי כאן בעבר-

חברה טובה, שהיתה תקופה שקינאתי בה כי כמה פעמים כשהייתי שם בעלה הגיע עם זרי פרחים, ומתנות, ומפרגן לה בלי סוף.

אבל אחרי כמה שנים היא התגרשה, וגיליתי שהוא היה מכה אותה, אבל אני נחשפתי רק לזמנים בהם הוא ניסה לפייס...

עבורי זה היה לימוד מטורף לכמה אנחנו לא יודעים כלום על החיים של אחרים, גם אם נדמה לנו שאנחנו יודעים משהו).

אתה רוצה להיות מאושר.

ואתה חושב שהדרך לאושר היא בבית יותר גדול, אישה יפה יותר, להיות פחות בינוני, יותר מוצלח, ויותר בראש הפירמידה.

למזלך סוגיית האושר נחקרת כבר אלפי שנים.

ולפילוסופים יהיו לא מעט תשובות עבורך איך משיגים אושר - ואף אחד מהם לא תולה אושר בחומר כמו כסף או אישה יפה, ממש להפך, לרוב ככל שהחומר גדל יש יותר ניתוק מהעצמי האמיתי ופחות אושר.

לא סתם אחוז ההתאבדויות בקרב נערים בעמק הסיליקון עולה ועולה - העשירים ביותר ואני מניחה שעם הבחורות היפות ביותר, כי כסף מושך יופי.

אז מה כן עושה אושר?

תקרא את ד"ר טל בן שחר.

הוא מסכם את זה

*באיכות הקשרים שסובבים אותנו - משפחה, חברים, ילדים, זוגיות.

ככל שהם טובים יותר האושר עולה.

*תחושת משמעות -מטרה בחיים, סיפוק, משמעות, הגשמה עצמית.

*קשר טוב בינינו לבין עצמנו- לתת לעצמנו להרגיש רגשות, לא להדחיק, שהמעגל האישי שלנו עם עצמנו יהיה בריא.

*הנאה יום יומית- כלומר לא רק להשיג מטרות עתידיות, גם ליהנות מהדרך בחיי היום יום הרגילים.

רוב הפילוסופים גם הגדירו אושר כתחושת משמעות.

יש לו ספרים בעברית אם זה מעניין אותך.

ופרקטית, עזרה ראשונה, תמחק את הרשתות החברתיות, זה חתיכת בולשיט.

מי שמאושר באמת לא מרגיש צורך להוציא את זה החוצה.

מהתורה (מרבה נכסים..ועוד), הרמב"ם , פילוסופים יוונים כמו סוקרטס, אפלטון, אריסטו ואפיקורוס ועוד,

הבודהה, ועד לפילוסופיה המודרנית.

 אף אחד מהם לא הגדיר את תלה את אושר כהנאה רגעית או ריבוי חומר.

חלקם ממש מאמינים שהתנאי לאושר הוא צמצום החומר והסתפקות בצרכים בסיסיים בלבד  (כמו אפיקורוס, בודהה ועוד )

וחלקם לא אומרים שצמצום הוא תנאי לאושר, אבל עושר וחומר הם רק אמצעי ולא יכולים להיות מטרה ברגע שהם הופכים למטרה ורדיפה ותלות ל'לאושר' הם מרחיקים אותנו מהאושר.

האסכולה הקירנאית – ויקיפדיה

מה זה אומר כשאנשים סובלים?"

"אתה מרגיש בסדר, לין?"

"אני בסדר גמור," צחקתי.

"שתית דארו הלילה, כמו השיכור הזה ג'וזף?"

"לא, אני באמת בסדר. בחייך, אתה תמיד מגדיר כל דבר בשבילי. דיברנו הלילה על סבל, ואני רוצה לדעת מה דעתך על העניין הזה."

"זה קל. סבל זה להיות רעב, לא? רעב, בשביל כל דבר, פירושו סבל. בשביל כל דבר, לא להיות רעב זה לא לסבול. אבל כולם יודעים את זה."

אה בעצם חכה יש גם שם ציטוט אחר

"אושר זאת המצאה כדי לגרום לנו לקנות דברים"

תמצא נקודה אחת ברשימה, תחשוב איך להשתפר בה, אם צריך תיעזר במישהו,  תציב יעד, בעוד x חודשים סימנתי ווי על , ככה וככה. אבל זה עבודה,  לא משחק ילדים.

בהצלחה 

במקום "לקנא".

בוא תסתכל עליהם, ותשנה פרדיגמה.

מה אתה רוצה ללמוד מהם? איזה שיעור האנשים האלה באו להביא לך לעולם?

אתה רוצה כסף?

איך אתה מגיע לשם. אפשר לתפור תוכנית.

אתה רוצה בית יפה?

לך למעצבת פנים שעובדת עם עלי אקספרס. אל תשכח גם שצריך לתחזק ולנקות.

אתה רוצה שרירים? לך לחדר כושר. פעמיים בשבוע.

אה, לא? עדיף לגלול בפורום?. זה סבבה. פשוט יש לזה מחיר.

הדבר היחיד שבאמת חשוב לעבוד עליו ולהתאמץ לשנות תפיסה זה לגבי אשתך. זה בן אדם שהתמסר אליך ואתה אליה, ומן הראוי להתאמץ לא לפגוע ברגשותיה. היא גם בן אדם שיש בסיפור שלך.

את הצילום מסך של המינוס בבנק,

תמונה של בוס מאוכזב, או ילד שהתחצף...

אף אחד לא מתאר איזה דברים פוגעים בן הזוג אמר או עשה,

ולא מספר כמה הוא שונא איזה בטטה הוא הפך להיות ...

מה שמעלים זה את הרגעים הכי יפים.

זה בדיוק השקר.

כולם בינוניים.

מי שיש לו 100 רוצה מאתיים, ומי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות.

תמיד רוצים יותר ממה שיש.יש פה אפשרות למנף עבודה על הודיה על הקיים- יש לך בית? יש לך אישה? תודה

ועשינו ותפילה להתקדמות. יש הרבה שבידיים שלך.

אבל תמיד יהיה יותר

אם תשווה החוצה, לעולם לא תהיה שמח במה שיש לך.

מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, שכל אחד עסוק בד אמותיו

רוצה יותר לעצמך? תיצור לך מציאות כזו, במה שאתה יכול. ולא כל אחד יכול לשנות הכל

אנחנו לא נהפוך כולנו לכוכבים רשת שמגלגלים שותפים בעשרות אלפי שקלים. כאילו, תנסה עם בא לך, אבל חשוב לדעת שרוב האנשים חיים את היומיום ה"ממוצע"

לרזות ולהיות שרירי זה בהישג יד

גם להחליף עבודה

עם אשתך לדעתי יש לך עבודה פנימית לעשות.. אני די בטוחה שאם זה מה שהייתה חושבת עליך היית מתבאס. חוצמיזה שהחיים הם לא רק חיצוניות

נכון לא נכון מה שכתבת

זה לא משנה.

לא בריא לחיות ככה

אתה מוכרח להיות במבט אחר

על החיים, או אפילו בלי מבט

בלי לדרג ולתת ציונים יתר.

לזרום עם עצמך ולהיות במצב רוח יותר חיובי

אני מזדהה, קודם כל.

אצלי זה קשור לחוסר אמונה בעצמי. בגלל שאני מרגישה חוסר מימוש עצמי מצד אחד, וחוסר אמונה שאני יכולה להגיע לזה מהצד השני, לא נשאר לי אלא להשוות ולקנא... במקום להתרכז בעשיה. 

צריך איכשהו לחזור לעצמך. וזאת כנראה דרך ארוכה אבל משתלמת. זה הדברים היחידים שאני יודעת.

אז  במקום להסתכל מה קורה בדשא של השכן תתחיל להשקות את הדשא שלך. מאוד ממליצה לך על  צום דיגטלי.

ובעלי תמיד מאזן אותי בנושא הזה.
תמיד יהיו יפות ממני, מוצלחות ממני, עם מספר ילדים יותר גדול משלי, עם גוף יותר יפה, עם בעל יותר וואו, עם בית מתוקתק יותר
אבל איכות חיים פנימית
היא בלהודות על השפע הספציפי שמגיע אליי.
שפע שמגיע בדמות חברה שפתאום שולחת הודעה שמחממת את הלב,
צחוק של ילד,
זמן נחמד ביחד עם בעלי
הוכרת תודה להורים

אני מבינה מאיפה זה מגיע. זה הרצון לשלמות אובייקטיבית. שלמות שהיא בכל הפרמטרים, מקיםה את כל תחומי החיים, וכמובן שלמות עצמית.

התבגרות זה לעזוב את השלמות האובייקטיבית הזאת

לשמוע את השיר החדש והנפלא הזה של ישי ריבו - הנשמה לא meta.

מדבר ממש על ההפסד והשקר העצום ברשתות החברתיות.

ממש כל מילה שם מתאימה.

מצרפת את השיר:

שם המבט.

שם המיקוד.

פנימה.

איפה ואיך אני יכול לתקן? לשפר? להעצים? לבנות?

כי החוץ מלא שקר, מלא זרות, מלא זיוף, מלא הפסד, מלא הסתרה 

ובעיקר מלא במה שלא שייך לי.

אם נבין באמת כמה כוח עצום יש לכל אדם ובטח כל יהודי, זה לא נתפס!

אתה חלק אלו-ק ממש!

עוצמות על גבי עוצמות

נשמה מאירה של אינסוף

ואתה בהחלט יכול להביט בה, פנימה, ולהוציאה מן הכוח אל הפועל ולהביא אותה לזרוח להאיר ולחמם את חייך שלך ממש!

ב"הצלחה רבה

שלא טוב לך בחיים שלך עצמך.

קנאה מסמנת לנו שיש בתוכנו רצונות לא ממומשים, ומקומות או מצבים שהיינו רוצים להשתייך אליהם.

במקום לעסוק בפייסבוק ובחברים, כדאי לשאול את עצמך:

מה הייתי רוצה לשפר בחיים שלי? איך הייתי רוצה להרגיש?

מול עצמי, מול אשתי, מול הילדים?

בכלל?

עם מה מה שאני רואה בחוץ וצובט לי מפגיש אותי בתוכי? שם העבודה האמיתית.

אל תהיה קרבן, תנסה להבין מה חסר לך ואיזה טוב אתה רוצה בחיים שלך,

ומשם תצא לדרך שיהיו לך חיים משמחים ומספקים עבורך. 

כולנו יודעים את זה אבל אף אחד לא מחייך, וכשאני אומר מחייך אני מתכוון לשמחה אמיתית שבאה מהלב, לא שמחה תלוית נסיעה לחופשה בחו"ל, קניית בגד, מחמאה שקיבלנו, עיסקה שנסגרה או חצי בקבוק ויסקי. הרי נצטרך לחזור מחו"ל, ושמחת קניית הבגד חולפת מייד אחרי שהוא נלבש בפעם הראשונה, והעסקה חולפת והסוטול עובר.

אני רוצה שמחה אמיתית, שמחה של אהבה מתמדת, של הסתפקות במה שיש, של הכרת תודה. 

בai אתה יכול ליצור כל מה שתרצה

הנתינה נותמת לאדם המשמעות

ותן בראש ובראשונה לאישתך

"שנתן לי כל צורכי"

בדיוק מה שאני צריך לשליחות שלי