יוצא מהרכב ב2:00, מקפל את החליפה (אל חשש, לא שלי, מהעבודה)
צועד צעדים טרוטים ונם את שנתי.
למחרת משכים קום אלי שחר.
תפילת עובדים. מגיע לביתי ובא לצאת לדרכי, מגשש אחר כיס חליפתי.
והנה הנער איננו . התעודת זהות עם עוד כמה כרטיסים ועניינים, איננה.
ופני חפו.
התחלתי להתהלך סחור סחור ולעקוב אחר מהלכי בליל אמש,
יצרתי קשר עם הנהג שהוריד אותי , אבל הוא כנראה השלים שעות שינה.
עשיתי רונדלים על ציר האיבוד , אך אין קול ואין עונה.
כל הדרך בבקרים אני תוהה למה זה בא? ומנסה להתחזק באמונה.
חוקר איך מחדשים כל מיני דברים והדולרים עפים.
חוסם את הכרטיס אשראי. ומגיע אל ביתי בתהיה.
ולפתע אחר פתיחת המעלית. ניצבת מולי אישה צדקנית עם עגלה ושתי ילדים.
ובידה מחזיקה תעודה כחולה, של רשות האוכלוסין וההגירה.
ואני לא ידעתי כיצד להודות, לה לבורא ולכל הנסיבות.
חסכה לי סכום לא מבוטל ועוגמת נפש.
והיא בתמימותה רק השיבה אבדה.
מצאתה על הכביש הראשי!! בעירה.
מבחינתה עשתה את שליחותה נאמנה והלכה.
ולי רק לי נשאר למלל ולהודות.
וללמוד לעצמי שלפעמים אבדות נשמרות היטב ושבות.
תודה לא-ל חי שעוד ישוב מקדשו לבנות.
וזהותנו העצמית תעמוד שוב לדורות.
יש לך זיכרון צילומי לניקים …