פעם היה עץ.
העץ היה חי ביער, עמוק בפנים בין כל שאר העצים. הם היו צפופים יחד, מעורבבים ללא סדר, וכל עץ ניסה לתפוס את מקומו ולקבל שמש ואור, לפעמים גם על חשבון העצים האחרים.
כל עץ היה מנסה להשריש שורשים הכי עמוק שאפשר, לצמוח הכי גבוה ולהתפשט לצדדים ככל יכולתו.
בכל פעם שהיה עובר איזה בעל חיים באיזור, היו כל העצים מתמתחים ככל יכולתם, כל אחד מבקש להתגאות בעליו הירוקים העושים צל קריר, בפירותיו המשובחים, ובגזעו העבה.
אבל כשיש כל כך הרבה מאותו הדבר, מי שם לב בכלל?
ובעלי החיים היו ממשיכים הלאה, בלי להבדיל בין עץ למשנהו. מבחינתם התועלת היתה רק בכולם יחד, הרי כל עץ הוא רק עץ, ולמי אכפת בכלל מי מגיע יותר גבוה ולמי יש יותר פירות, הרי בסוף כולם מתערבבים זה בזה.
אבל בכל זאת, היה עץ אחד שונה. הוא לא משך אליו תשומת לב רבה מדי, כי בכל זאת, הוא היה עץ אחד בין המון עצים, אבל מי שעבר לידו נתן בו מבט שני ושלישי, עצר רגע, והתפעל מגזעו הממוצע, מעליו הבינוניים ומפירותיו הטעימים.
באמת, אף אחד לא ידע מה משך כל כך באותו העץ, הרי הוא היה רגיל לגמרי. אבל כנראה שלא באמת.
המיוחד באותו העץ היה שהוא לא ניסה להיות טוב יותר מהעצים האחרים. לא היה לו אכפת בכלל כמה שמש הוא מקבל ביחס אליהם, כל עוד היה לו מספיק.
לא היה לו צורך להיות גבוה מכולם, ולפעמים הוא החליט בכלל לנטות הצידה, סתם כי התחשק לו.
העלים שלו היו רבגוניים וצמחו באי סדר, כי הוא לא ניסה להיות יפה מכולם. הוא פשוט צמח. שם. בדרכו שלו. וגם אם הוא לא היה מודע לכך, למרות הרגילות שלו הוא היה העץ השונה.
בלי רצון מיוחד, או נסיונות מאומצים. הוא היה שונה פשוט כי כך היה. יחד עם זאת, הוא גם לא התאמץ במיוחד להיות רגיל, הוא אהב את צורתו המשונה, אץ ענפיו ועליו המסובכים.
הוא לא חש צורך להשתלב בין כולם, ודווקא הפשטות הזו היא שמשכה את המבטים.
הוא היה שונה, וזה לא היה טוב, או רע, זו פשוט היתה עובדה.
העץ היה חי ביער, עמוק בפנים בין כל שאר העצים. הם היו צפופים יחד, מעורבבים ללא סדר, וכל עץ ניסה לתפוס את מקומו ולקבל שמש ואור, לפעמים גם על חשבון העצים האחרים.
כל עץ היה מנסה להשריש שורשים הכי עמוק שאפשר, לצמוח הכי גבוה ולהתפשט לצדדים ככל יכולתו.
בכל פעם שהיה עובר איזה בעל חיים באיזור, היו כל העצים מתמתחים ככל יכולתם, כל אחד מבקש להתגאות בעליו הירוקים העושים צל קריר, בפירותיו המשובחים, ובגזעו העבה.
אבל כשיש כל כך הרבה מאותו הדבר, מי שם לב בכלל?
ובעלי החיים היו ממשיכים הלאה, בלי להבדיל בין עץ למשנהו. מבחינתם התועלת היתה רק בכולם יחד, הרי כל עץ הוא רק עץ, ולמי אכפת בכלל מי מגיע יותר גבוה ולמי יש יותר פירות, הרי בסוף כולם מתערבבים זה בזה.
אבל בכל זאת, היה עץ אחד שונה. הוא לא משך אליו תשומת לב רבה מדי, כי בכל זאת, הוא היה עץ אחד בין המון עצים, אבל מי שעבר לידו נתן בו מבט שני ושלישי, עצר רגע, והתפעל מגזעו הממוצע, מעליו הבינוניים ומפירותיו הטעימים.
באמת, אף אחד לא ידע מה משך כל כך באותו העץ, הרי הוא היה רגיל לגמרי. אבל כנראה שלא באמת.
המיוחד באותו העץ היה שהוא לא ניסה להיות טוב יותר מהעצים האחרים. לא היה לו אכפת בכלל כמה שמש הוא מקבל ביחס אליהם, כל עוד היה לו מספיק.
לא היה לו צורך להיות גבוה מכולם, ולפעמים הוא החליט בכלל לנטות הצידה, סתם כי התחשק לו.
העלים שלו היו רבגוניים וצמחו באי סדר, כי הוא לא ניסה להיות יפה מכולם. הוא פשוט צמח. שם. בדרכו שלו. וגם אם הוא לא היה מודע לכך, למרות הרגילות שלו הוא היה העץ השונה.
בלי רצון מיוחד, או נסיונות מאומצים. הוא היה שונה פשוט כי כך היה. יחד עם זאת, הוא גם לא התאמץ במיוחד להיות רגיל, הוא אהב את צורתו המשונה, אץ ענפיו ועליו המסובכים.
הוא לא חש צורך להשתלב בין כולם, ודווקא הפשטות הזו היא שמשכה את המבטים.
הוא היה שונה, וזה לא היה טוב, או רע, זו פשוט היתה עובדה.
