כל פעם שאני יושבת בכוך הלמטה הזה, הינה בסיבת העננים הבאים להתעטף עליי.
כלומר, כשמשהו רטוב מתחיל להתדפק לי על האשמורות ואפילו שכל הבוקר היה שמיים בהירים וזורחים.
אתמול זרח לי ירח אחד מסומרר באפור גושי ונוסע, נוסע, כמו כל המכוניות הנוחות והאטומות שחלפו למול העיניים שלי והבטרייה שנגמרה והחושך והרחוב הריק.
הוא זרח וכמעט נצצו לי דברים בעיניים. כמעט כי בחוץ וכי ילדות גדולות לא בוכות על כל דבר, אפילו שזה בכלל לא כל דבר, זה אפילו לא שום דבר, ואפילו שבכלל אני קטנה כל כך ורק מבחוץ זה נראה כאילו. כאילו כשהגב ישר וזקוף והפנים לא חשודות זה באמת ככה. כמה חושך׳ים יש בתוך של כל הדמויות האנשים המתהלכים ישר והשריונות שלהם כבדים מאד. כשהכל סינטטי ומסומטר ובדיוק, קיום בדיוק, כשהכל עצמאי ומסוגל לבד ולא צריך עזרה.
אבל שריונות זה גם בית, ובסופו של דבר, למי קל להיפרד מהבית שלו.
הייתי מחוץ לבית וזה כמעט גרם לי להאבד גם מהבית הצמוד נורא הזה, האיפוק,
הגבורה שבלהשליט את השכל על הרגשות שלך, אבל לא.
ובסוף הגיע אוטובוס והייתי לבד אבל ליד אנשים. זו, האמת, לא רק אשלייה - הם גם יכולים פיזית להושיט יד וניסיתי את זה, ועדיין.
המוח שלי בלינדר את הפחד עמוק עמוק עם התצרף הבלתי-מתקבל-על-הדעת של הדמות שכה שונה מדמיוני, חיצונית, ואנחנו כה לא דומות כאחיות מבחוץ אבל הילדה האחרת שם שאולי היא כן רואה אנשים מבפנים אמרה שאנחנו דומות והיא צודקת, כי אני באמת הרבה מאד אחות שלה בלב ובתוכו הגודש מחשבות רגשות הזה, וכן אוהבת אותה אפילו, והבלבול.
הוא השתרע עליי חזק נורא שרציתי לצעוק אל מחשבותיי -
לו, בבקשה, תואילו רק לשלוב ידיים לכדי משפטים סדורים, ואף אם יהיו אלו תמיהות?
לא ראיתי שום נוף בכלל והפלאפון הורדם כך שהייתי כמה דקות נתונה בלעדית עליי ועל הקורות,
כמה דקות שאולי היו חסד ואז צפה בתודעתי השאלה החיוורת-
לאן, אלוקיי, נעלמה לי העצמאות
שבלבד.
