שלום חברים , מכיוון שאני כנראה עומד להתגייס עוד חודש וחצי בעזרת ה' , עלתה לי שאלה מאוד חשובה-
אני בוודאות רוצה ללמוד בישיבה אחרי הצבא , אבל מה הסיכוי שאני אוכל? כולם אומרים לי שאחרי הצבא יהיה לי דברים אחרים על הפרק : אני ארצה לעבוד , לחסוך , ואם ארצה להתחתן או שבכלל כבר אהיה נשוי? איך אוכל לעצור הכל וללמוד בישיבה? ולמרות שיש הרבה אנשים שעושים את זה , הטיעונים הללו נשמעים מאוד הגיוניים... האם אפשר להקים בית וללמוד בישיבה?
הייתי מאוד שמח אם תוכלו לחלוק איתי את תובנותיכם ואת נסיונכם בנושא הזה.
ובאותה נשימה - שלכולנו תהיה שנה טובה ושנכתב ונחתם בספר החיים!
תודה רבה וחג שמח!
אמן וכן למר. בקצרה- ניתן בהחלט! חיים טובים ןחתימה טובה!נפש חיה.
נכון שזה קשה ורוצים להתחיל כבר את "החיים" ללמוד לעבוד וכו... אם באמת אתה רוצה את זה וזה חשוב לך מספיק זה בהחלט אפשרי וממש לא קשה אני מכיר הרבה אנשים שעושים את זה וחלקים אפילו נשואים ועם ילדים..אם זה באמת חשוב לך וזה חלק בבלתי נפרד ממך אז אתה לא תוותר על זה כמו שלא תוותר לדוגמא על לימודים אקדמיים או טיול אחרי צבא ועוד דוגמאות רבות ואחרות שיהיה הרבה בהצלחה!!!
מסכים עם כל מילה. הכלללל עניין של סדרי עדיפויות. אתה צריך לשאול את עצמך בשיא האמת איפה התורה אצלך, לא לדבר אידאלים ולהגיד כל מיני דברים שלא קשורים אליך.
אבל כמו שאמר למטה "בחור כארזים" , יכול להיות שסדר העדיפיות שלי לאחר הצבא ישתנה...בגלל זה כמו שאמרתי אני חושב על להתגייס לנצח יהודה כדי לשמור על התורה כחלק מחיי גם בצבא.
אתה בטוח שאתה מוכן לצבא, גם מבחינה נפשית וגם מבחינת ידע הלכתי? לא מספיק שתענה בחיוב, צריך לחשוב האם אחרי שירות של שלוש שנים עדיין תרצה בכלל ללכת ללמוד בישיבה. אם אתה לא מוכן כמו שצריך אתה עלול להחלש. לאו דווקא להוריד את הכיפה, אלא אפילו רק מהרצון לשבת ללמוד ולהתחזק בישיבה. חוץ מזה, הטיעונים שהבאת אכן חזקים. יהיו הרבה סיבות מצויינות למה לא ללמוד אחרי הצבא. זה אפשרי בהחלט ללכת ללמוד אחר כך, אבל זה באמת תלוי כמה זה חשוב לך, או ליתר דיוק יהיה חשוב לך כשתגמור את השירות.
אני עושה כל מה שאני יכול כדי להיות מוכן בצורה הטובה ביותר , ולמען האמת אני חושב אפילו להתגייס לנצח יהודה בשביל שלא יקרה מה שאמרת. למרות שכמובן גם שם קיים סיכוי. אתה חושב שזה רעיון טוב?
בנצח אולי מקבלים תנאים טובים מבחינה דתית, אבל לפי מה שאני יודע לא כדאי לך לסמוך על החברה שם. מי שמגיע לשם מהמגזר החרדי הוא בדר"כ נוער שוליים, והדתיות שלהם מפוקפקת במיקרה הטוב. למרות שיש גם מקרים אחרים, בעיקר חבר'ה מהציבור הדתי לאומי שרצו תנאים טובים יותר. אני מציע לך רעיון, משהו שחבר שלי עשה. לך לישיבת הסדר, תלמד איזה שנה וחצי ותתגייס בתור בייני"ש. את השנה וחמש הראשונות תעשה ביחד עם החברים מהישיבה, ובסוף תחתום ויתור (תוכל לעשות את זה בכל שלב, אבל מבחינה דתית עדיף לך להישאר עם הביני"שים) ותשאר לשירות מלא. אחר כך תוכל לחזור לישיבה לעוד זמן...
אני הייתי בגבעתי, אבל הייתי ביני"ש. אני מניח שהתנאים בנצח יהיו טובים יותר, אבל תצטרך לדעת להתמודד עם החברה. נכון שבגבעתי יהיו חילונים גמורים, ובתאורה זה יותר גרוע, אבל דווקא אנשים שכאילו דתיים עלולים להשפיע עליך יותר. נראה לי כדי שתתיעץ עם מישהו שהיה בנצח
לפי מה ששמעתי ממישהו ששירת שם , הגדוד מורכב מהרבה חב"דניקים ודתיים לאומיים , או חרדים שהחליטו להתגייס , ואין שם הרבה שיכולים להשפיע עליי לרעה מבחינה דתית.
בתור אחד שנמצא כבר שנתיים וחצי בצבא והיה בקורס מכים, בגדוד וקצינים, מההיכרות שלי מה שמשפיע עליך סה לא רק החבר'ה אלא הרבה אתה עם עצמך. הרבה ביינישים לא מתפללים והרבה חבר'ה שהתגייסו לבד יותר מקפידים ומחוברים לדת מכולם. נכון שסביבה יכולה לעזור, אני התחלתי במחקלת בייניש ואין ספק שזה יתרון אבל בקצה זה תלוי אך ורק בך עם עצמך. לגהי גבעתי או נצח, לא רוצה כי לא מכיר מספיק את נצח אבל לא כולם שם דתיים כמו שחושבים. ממליץ לך להתייעץ עם אנשים ששם, ולא לפחד!! תסמוך על עצמך! אם אתה רוצה ומחובר, אז יהיה לך קשר ואולי גם תחזור לישיבה. לי היו תקופות חלשות וגם תקופות מדהימות שהיו לי יותר משמעותיות מאשר הישיבה אפילו. תאמין בעצמך, ופחות תסמוך ותפחד מהמערכת. בהצלחה
כבוגר לא מעט זמן בצבא, אין ספק שבנח"ל חרדי יהיה לך יותר קלעובד
מבחינה דתית מאשר בכל מקום אחר בצבא.. יש היום בעיות רבות וכל הזמן המצב הולך ונשחק- אגב, נחל חרד"י הוא גדוד חי"ר טוב מאוד, שקיבל כל מיני הצטיינויות בעבר-
"שלוש שנים צבא..מוריד את הכיפה..." ולענייננו..אם אתה מתגייס רגיל עדיף לא ישר אחרי שמינית ולהתגייס לשח"ר..אם קרבי אז יש לך את פלוגת רותם בגבעתי ועוד משהו כזה שלא יפגעו בך דתית... אם לא זה אז הסדר ובמצב הנוכחי זה יותר בעיה מבחינה דתית(עיין פקודתהשילוב הראוי החדשות..)
רה"י שלי יודע בדיוק את הפרטים וחייל ג'ובניק יכול להיות מעכשיו בכל מקום כולל בסיס של 100 אחוז נשים(!) ..לא רג מקומות מסויימים כמו קודם לבן תורה(יחסית...) אלא בכל בסיס!! חפ"ש נפגע פחות מקצין(שכאמור מוכר את הנשמה שלו בפועל) אבל גם נפגע ובזה אין חילוק בין חפש רגיל לבייניש. אם תרצה לטעוןאחרת צטט בבקשה מפקודת השילוב הראוי החדשה עם קישור. תודה
והכי חשוב אחי.. בצבא , הכל אבל הכל תלוי בך.. בגלל שהכל שם יחסית חותך לטוב או לרע.. אתה יכול לבחור להתחזק מיזה... וככה זה רק יגביר את הרצון שלך ללמוד בישיבה.. ואתה יכול גם ההפך.. תגיע חדור מטרה בכל הנושא הקשור לעבודת ה׳
אפשרי בהחלט. אבל לא ישיבה בעיר.. זו צריכה להיות ישיבה בישוב או מקום רחוק וצריך מראש להגדיר כמה זמן לפחות יושבים ללמוד לפני שמשלבים משהו אם בכלל.. יש ישיבות לבוגרי צבא, ישיבות גבוהות, וגם ישיבות הסדר שאפשר לעשות בהם את זה- הכי טוב אם יש לך מקום מועדף שאתה מתחבר אליו כי אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ- וכן אם יש רב שאתה מחובר אליו כדאחז"ל אם דומה הרב למלאך ה' תורה יבקשו מפיהו וכו'- אם יש לך שאלות אשמח לעזור!
כל שיקולי המקום הנפשי אני משאירה לאחרים כי זה לא הניסיון שלנו.
אנחנו התחתנו בצבא.. (אחרי 4 שנות לימוד בישיבה גבוהה כאשר בעלי יצא לצבא אך ורק כשהרגיש שהוא מוכן אמיתי) בעלי השתחרר ואנחנו כבר שנתיים בישיבה ויש לנו ילדה.
זה אורח החיים שלנו לפחות לשנה שנתיים הקרובות.
אם זה מה שבוער לך ולאשתך לעתיד בע"ה בלב- אלה חיים נפלאים.
אבל חשוב לאהוב באמת את התורה ולהאמין בזה כי אם לא זה מתכון לקשיים גדולים.
למרות שתמיד אפשר לעזוב...
הרבה סביבנו בדיוק כמונו..ויש שמתחילים לצאת ללימודים ועבודה ועדיין נשארים לא רחוק מהישיבה וזה ערך גדול בעיני.. שיש לבית חיבור לעולם התורה..
אבל דוגמאות מלפני 5 שנים במונחים של ההיתדרדרות של צהל זה כמו יובל! אם לא הספיק לך ההרצאה של הרב לוינשטיין אחרי הפקודה החדשה זה ממש גזירת שמד! אני חםני כמה חודשים השתחררתי ואלו ששנה מתחתי מהישיבה(שיעור ג) במצב פי כמה יותר בעייתי וזה ממשיך...
וגם אם תמיד יש תקווה שישאר ירא שמיים אחרי הצבא - מה אתה משכנע אותו ללכת קודם לצבא? אם כבר המלצת לו שיקשר לצדיק(טוב לדעתי) אז שישאח אותו מה לעשות ולא אותנו. הפורומים האלה זה יד קלה על ההדק...תבינו שאתם משמעותיים בהחלטה גורלית לכל החיים של הבנאדם! "אני הסתדרתי" ..אז מה? הממלכתיות מעוורת עיני חכמים...
הוא לא יכול להוציא דח"ש ולא להיות ביני"ש! אני עניתי וגם אחרים ענו לו על השאלה שלו בעניין האם אפשר ללמוד אחרי צבא. לא האם להתגייס או לא. הוא הציב את זה כעובדה. לא שכנעתי אותו בשום דבר...
מעניין כיצד זיכרונות העבר מתהפכים ומשתנים כאשר נקודת המבט שלנו משתנה, בין אם בעקבות מבט מבחוץ ובין אם בעקבות שינוי פנימי.
דאגה לבן זוג יכולה להפוך בדיעבד לשתלטנות, רצון להיות שותף בחייו עלול להתפרש כתלותיות, והתעקשות שנראתה בעבר כביטוי לאכפתיות יכולה להפוך לסימן של חוסר כבוד. לפעמים מספיק שינוי אחד בנקודת המבט כדי שזיכרונות שלמים יקבלו משמעות שונה לחלוטין.
אפשר לראות זאת אצל זוגות שנפרדים עם מעט מרירות. אדם שבעבר היו יכולים להישבע שהוא קרוב למושלם הופך פתאום, בעיניהם, לאדם שתלטן, רעיל ומגעיל. כאילו כל אותן שנים נצבעו מחדש בצבע אחד.
המבט שלנו והמסקנות שאנחנו מסיקים בהווה משפיעים באופן דרמטי על האופן שבו אנחנו זוכרים את העבר.
יש לכך שני היבטים מעניינים: זיכרון סלקטיבי וריפריימינג.
זיכרון סלקטיבי הוא הנטייה שלנו לזכור פרטים מסוימים ולשכוח אחרים. אנחנו עשויים לזכור היטב את הרגעים שבהם נפגענו, אך לשכוח את הפעמים שבהן אותו אדם היה שם בשבילנו. לחלופין, אנחנו עשויים לזכור דווקא את הרגעים הטובים ולהדחיק את הקשיים.
ריפריימינג, לעומת זאת, הוא שינוי המסגרת הפרשנית שדרכה אנחנו מסתכלים על אירוע. לא בהכרח שכחנו משהו או שינינו את פרטי הזיכרון, אלא שהמשמעות שאנחנו מעניקים לו השתנתה. אותה שיחת טלפון שבעבר נתפסה כדאגה יכולה להיתפס היום כניסיון לשלוט, ואותה בקשה לקרבה יכולה להיראות כתלותיות.
במובן מסוים, בכל פעם שאנחנו נזכרים במשהו אנחנו קוראים מחדש ספר שכבר קראנו. העלילה נשארת לכאורה זהה, אבל אנחנו כבר אנשים אחרים, עם ניסיון, רגשות ותפיסות שונות. לכן גם הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על העבר משתנה.
כמובן, ייתכן שנקודת המבט החדשה היא דווקא הנכונה. אולי האדם באמת היה שתלטן ורעיל, ואולי רק לאחר שהתרחקנו הצלחנו לזהות דברים שלא ראינו קודם. אבל אני חושב שלפני שמפילים על אדם, על קשר או על עצמנו פצצה, כדאי לעצור ולנסות להיזכר כיצד ראינו את הדברים בזמן אמת. לא כדי להעדיף את הפרשנות הישנה, אלא כדי לבחון אם הפרשנות החדשה שלנו אכן מוצדקת.
יכול להיות שאותו אדם באמת רק דאג, והוא כלל לא יבין מאיפה הגיעה פתאום המסקנה שהוא רעיל. כמובן, ייתכן שהוא אכן התנהג בצורה פוגענית, ואולי הפרידה הייתה הכרחית. אין כאן ניסיון להצדיק התנהגות רעה או לשמר קשרים שאינם טובים לנו, אלא ניסיון להבחין בין המציאות לבין הפרשנות שאנחנו מעניקים לה.
יש לכך גם השלכות על האדם שמקבל את ההאשמה. כאשר מאשימים אדם ברעילות, במיוחד אדם עם ביטחון עצמי נמוך או פחד מפגיעה באחרים, ההאשמה עלולה להפוך לחלק מהתפיסה העצמית שלו. הוא עלול להתחיל להאמין שהוא אכן אדם רעיל, לשחזר את הזיכרונות שלו בהתאם למסקנה הזאת ולראות גם את המעשים הטובים שלו בעבר באור שלילי.
כך הוא עלול לקחת איתו לקשרים עתידיים תחושת אשמה שאינה בהכרח מוצדקת, לחשוש מכל ביטוי של דאגה או קרבה, ואפילו לפגוע ביכולת שלו לנהל קשרים בריאים.
בסופו של דבר, אני חושב שצריך לזכור שהיכולת שלנו לפרש מחדש את העבר אינה הופכת כל פרשנות חדשה לאמת. לפעמים אנחנו מגלים דברים שלא ראינו, ולפעמים אנחנו פשוט מסתכלים על אותם דברים דרך משקפיים אחרות.
כדאי להיזהר מלהפוך את האדם שהיינו, את האדם שמולנו ואת הקשר שהיה לנו לדמויות חד-ממדיות רק מפני שכיום אנחנו רואים אותם אחרת.
סתם שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני ? איך אפשר להפוך את זה לזורם ? איך שהוא הייתי חושב שאקטואליה, דברים שקורים בעולם ואצלנו זו נקודת פתיחה טובה. אבל בדרך כלל הצד השני (מהנסיונות שלי) לא יודע להחזיר את הכדור כשהשיחה הולכת לשם. לשאול על תחביבים וכו' זה גם כן משהו נורא יבש בדרך כלל.. אלא אם כן יש לצד השני משהו מעניין, אבל זה לא המצב בדרך כלל
וגם כאן - לא לקבוע עובדה - ניפגש ביום X במקום Y. לקבוע מתוך דו שיח -
לשאול על ההעדפות של הצד השני.
על מה לא הייתי מדברת -
שאלות יבשות על הכרטיס של הצד השני.
אקטואליה.
דברים שקורים בעולם.
למה?
בהנחה שהצד השני קרא את הכרטיס שלי, מה הקטע לחזור על הדברים?
מה שכן אפשר לעשות, זה להתעניין בפרט מסוים -
ממש מסקרן, איך נכנסת לתחביב X?
שאלה כזו מביעה שזה לא משהו יבש, זה באמת מעניין אותך איזשהו פרט שתפס לך את העין, ונותן לה מקום לבטא את האישיות המיוחדת שלה.
אתה אומר שאין שום דבר מעניין בכרטיס??
בטוח יש שם משהו. אנשים חדשים מגיעים ממקומות שונים, עם תפיסות שונות, בחירות מעניינות שהם עשו בחיים שלהם.
אני חושבת שנכון להגיע לקשר מתוך סקרנות ורצון להכיר את מי שעומד מולך.
אתה גם יכול לעשות משהו כזה - לא יודע מה בדיוק את יודעת עליי, אבל יש אולי משהו שתרצי לדעת עליי לפני שניפגש?
אקטואליה ודברים שקורים - זה לא המקום בעיני - תחילה של קשר זוגי צריכה לעסוק בכם. לכן השאלות המתאימות יותר בסגנון של - איך עבר עלייך היום? יש משהו שאני יכול להביא לדייט כדי לשמח אותך?
משהו שמראה התעניינות ספציפית בעולם שלה, לא משהו כללי על תוצאות הבחירות או משהו כזה.
בעיני, אם שניכם ראיתם פרטים אחד של השני וגם ביררתם אחד על השני - פרטי ההיכרות של התחביבים ורקע לא כאלה משמעותיים.
הייתי בעיקר שואל שאלות שנוגעות ל"איך עבר עליך היום?" בהכי פשוט ואנושי. נגיד מספרת חוויה אז אני מקשיב שואל ומתמקד בחוויה. לא מה זה אומר בתור דייט אלא ליצור אווירה נוחה ונעימה. וכן הייתי גם משתף קצת איך עבר לי היום ולזרום בהתאם לכמה שהיא מתעניינת וכמה מתחשק לי לספר.
ועוד שאלה שאפשר לשאול זה "איפה אתה בחיים כיום?" נגיד אם היא סטודנטית, איך הולך לך בלימודים וכן על זה הדרך. הרבה פעמים השאלות הללו מתחברות.
דווקא באיזור דייט 3 ומעלה שטיפה יותר מכיר ונותנים אמון זה בזו אז יותר מרגיש לי טבעי לשאול שאלות אישיות בהדרגה.
אני יודע שיש הרבה כאלה שלא עושים כמו שכתבתי וזה בסדר גמור כל אחד מה שטוב ונעים לו
וגם לא צריך להאריך מידי, קצת לשאול שאלות בסגנון ש @advfb כתב ואז כשהאוירה קצת יותר נינוחה לעבור לתאם פגישה, אפשר גם להגיד משהו כמו "טוב... אז אני אשמח שנדבר יותר/שנכיר יותר... מתי מתאים לך..."
יש כאן אנשים שמתמודדים עם אכילת לב? יעני יצאתם עם מישהי/ו תקופה ואחרי כמה זמן אתם אוכלים את הלב על טעויות שעשיתים דברים שלא אמרתם וכו'? איך אתם מתמודדים עם זה?
אני לדוגמא יצאתי עם מישהי ואני כל כך אוכל את הלב על זה שהיו דברים שהיה צריך להגיד שלא אמרתי לדוגמא בדייט האחרון שלנו שבאמת הייתי מאוהב בה עד השמיים שיחקנו משחק כרטיסיות והיה שאלה אם היית יכול לעשות דבר משהו ולא לדפוק חשבון (משהו בסגנון) מה היית עושה? ואני כל כך רציתי להגיד לה הייתי אומר לך שאני אוהב אותך, והיא באמת הבחורה הכי טובה שיצאתי איתה בזכותה השתניתי הפכתי להיות בחור אחר אחרי הפרידה פתאום מצאתי המון חסרונות שיש בי שקשורים בהכרח לזוגיות בטחון עצמי וכו' ובזכותה פשוט השתניתי הפכתי להיות בחור אחר לגמרי (גם יותר הרזיתי ושניתי הרבה דברים בחיצוניות שלי) האמת שניסתי להגיד לה את זה לפני כמה חודשים ולהחיות את הקשר אבל היא חשבה שזה לא מתאים ווואלה מאז אני פשוט אוכל את הלב שלי איך להתמודד עם זה?
כלומר זה שאתה השתפרת ונהיית גבר יותר טוב זה לא כדי לחזור אליה על 4 ולהיות סמרטוט שלה כדי שתרצה אותך.
(שזה בערך מה שעשית עכשיו)
אתה צריך להיות טוב ולהיות עם ביטחון עצמי ולהתמקד בטוב שבעצמך. להיות מגנט למשהו יותר טוב מאשר קשר שאתה מתגעגע אליו אבל בגדול היית שם במקום שבו אתה "צריך להוכיח את עצמך" ואתה "לא מספיק טוב" בעיניה. אתה לא שם לב לזה אבל אני כן וזה רע. רע ממש.
יש אנשים שהם מגיעים לחיים שלנו בשביל ליצור בהם מהפך- כאלה שממש ברור שזה לטובה מה שהם העבירו.
וכאלה שרק חכמת הבדיעבד מגלה את הטוב שיצא משם.
בסיטואציה כזאת אם מרגישים שיש משהו פתוח, אני חושבת שצריך לסגור את זה מול הבן אדם- במידה ויש אפשרות לחזור ובאמת יש בזה תועלת כלשהי ולא רק תחושה פנימית של הרגל ורצון לחזור לשם כי המוח מתנה את זה בתור 'הכי טוב'.
במידה וזיהית שזה המוח שחושב שרק שם נמצא טוב, הייתי ממליצה לבדוק מול עצמך איך אתה יכול להשתחרר מזה.
לי אישית הדבר שעזר זה שהבחור התחתן, ה' עשה איתי חסד.
זה הופך אותו לפחות משמעותי בסיפור שלי?
התשובה היא: לא.
אבל מה זה כן עושה?
זה לא הופך אותו לסיפור!
החיים שלנו לא מתחילים ומסתובבים סביב קשר של אדם ששינה בנו כ"כ הרבה, שוב כותבת מהמקום שלי.. אבל ככה אני הרגשתי בפרספקטיבה של כמה שנים.
שבאיזשהו מקום כל דבר טוב שיש בי תליתי בצד השני כי הוא "גילה לי".
וזה לא בריא, כי אם יש חלישות הדעת- הבריחה הראשונה של התת מודע תהיה להיזכר בו, כי רק איתו הרגשתי x,y,z
כתבת שניסית,
אז זה הזמן לשחרר ולבנות ביטחון ואהבה עצמית שלא תלויה בה (סליחה שזה חריף)- כותבת מה שראיתי בחוש על עצמי ועל הקרובים אליי.
אם אתה מחפש משהו מסוים, הגיוני ללכת למקום שבו סביר להניח שתמצא אותו.
אתרי הכרויות, אפליקציות, מפגשי פו"פ - מיועדים לזה.
האתר הזה לא מיועד להכרויות, אבל בהחלט יש לא מעט זוגות שהכירו פה.
אבל
כמה מהם הם מסורתיים?
עדיף ללכת למקום שבו מטרת ההיכרות היא "קשרים רציניים" כפי שהיא רצתה, ומסתובבים שם יותר אנשים מהזרם שאותו היא מחפשת.
זה מגדיל את הסיכויים למצוא מישהו עם פוטנציאל התאמה גבוה יותר.
לצורך העניין,
מי שמחפש עבודה בהייטק - כנראה לא ימצא אותה באמצעות שיטוט ברחוב, ואמליץ לו להירשם ללינקדאין. מי שמחפש לעבוד כמוכר בחנות, דווקא הגיוני שימצא בדרך הזו, ולא אמליץ לא להירשם ללינקדאין למען מציאת עבודה.
השאלה היא מה אתה מחפש ואיפה סביר שקשר כזה יווצר.
א. היא מחפשת מישהו מסורתי - פחות הגיוני שיקרה כאן.
ב. זכור לי שהיו פה שרשורי הכרויות כאלה ואחרים, ואולי כדאי להזכיר שאפשר לפנות למנהלי הפורום כצד ג' - אבל כניק חדש, לא סביר שיש כאן מישהו ספציפי שמעניין אותה - כי אנשים לא מציגים את עצמם פה כמו שהם היו מציגים את עצמם באתר הכרויות.
אז לא נראה לי נכון להפיח בה תקוות שווא שפה זה מקום עם סיכויים גבוהים בשבילה.
איך לא נותנים לקשר בשלב של לפני הצעה בכלל להעיק?אונמר
שואלת בשביל זוג אחר. (אני נשואה ולא עברתי שלב של קשר ודייטים)
הם בקשר כבר חודשיים. שמחים ואוהבים מאד.
אממה?
הוא בצבא, יוצא סופש פעם בשבועיים.
יוצא שהקשר מורכב הרבה על הטלפון.
בנוסף, עד שהוא כן יוצא יש מלא מימד של התשה. גם פיזית אחרי כל השבועיים בצבא,
וגם נפשית אחרי שבועיים שמדברים ומחכים ויוצא שהדייט מלא פעמים דיי נפול.
גם בשבועיים שהקשר הוא יותר טלפוני, יש מלא שעולים דברים שפחות כיפיים,
כמו התלבטויות ומחשבות על האם נכון ומה נכון, והכל הם משתפים אחד את השני / שניה,
מה שבסופו של יום יוצר שהרבה מהקשר מורכב על פתרון בעיות או מחשבה על מה נכון.
יש להם ציפיה שדברים יהיו יותר חביבים ונחמדים ושמחים,
אבל הם לא מצליחים לייצר את זה.
הם לא מתקדמים להצעה ולהתארס, כי הם כן רוצים להישאר בקשר להמשיך להכיר ולהבין יותר.
אבל איך נשארים בשלב כזה שאין בו ביטחון בקשר?
איך מייצרים את זה שהקשר יהיה מלא בטוב ולא מלא בחוסר ביטחון של זה ש'עדיין לא התארסנו אז מי אמר שזה יהיה זה בטוח'?
אני חושבת שקודם כול צריך להפריד בין הקושי שמייצרות הנסיבות לבין קושי שנובע מהקשר עצמו.
חודשיים שבהם נפגשים פעם בשבועיים הם לא חודשיים של היכרות כמו בקשר שבו נפגשים פעמיים בשבוע.
קשר בתנאים מורכבים מצריך יצירתיות וגמישות משני הצדדים. אפשר לייצר חוויות משותפות גם מרחוק, בשיחות וידאו, משחקים משותפים, ואולי גם למצוא הזדמנויות לנסוע אליו ולהיפגש מעבר ליציאות הרגילות.
חשוב גם לשים לב שההתקדמות הרגשית ( וגם הטכנית) לא נשענת בעיקר על שיחות טלפון, כי קרבה שנוצרת משיחות ארוכות לא תמיד משקפת את עומק ההיכרות במציאות.
וכשכבר נפגשים, צריך להבין את המגבלות של שני הצדדים. הוא מגיע מותש פיזית ונפשית מהצבא, אבל גם עבורה ההמתנה וההתמודדות עם המרחק אינן פשוטות. כדאי להתאים את הציפיות מהמפגשים למציאות הזו.
לא כל מחשבה, חשש או התלבטות צריכים להפוך לשיחה זוגית. בשביל זה כדאי שיהיו אנשים נוספים שאפשר להתייעץ איתם, שאפשר לעבד איתם מחשבות בלי להעמיס הכול על הצד השני.
ובעיקר, לא כל שיחה צריכה להיות עמוקה ולא כל דייט צריך להסתיים במסקנות. צריך להשאיר מקום גם לצחוק, ליהנות ופשוט להיות יחד. בטח באינטנסיביות כזו של קשר.
ביטחון בקשר לא מחייב ודאות לגבי סופו וגם לא ממש אפשר להיות מושקעים כל כולך בקשר אם סדר הפעולות מתהפך. הוא יכול להיבנות גם מתוך התחושה שיש מספיק טוב כדי לרצות להמשיך להכיר. לא צריך לצפות שהקשר יהיה כולו שמחה ונטול ספקות, אבל כן חשוב שהספקות לא יתפסו את רוב המקום. כי אם כל הזמן עסוקים בלברר האם טוב לנו יחד, לא משאירים מספיק מקום לחוויות שיאפשרו לנו באמת לדעת את זה. חלק משמעותי מהבירור הוא לא רק לדבר על הקשר, אלא גם לחוות אותו.
יצא לי לשלוח לא מעט חומרים כאלה לגברים ברמות הקפדה דתיות שונות אחרי אזהרה מתאימה. כולם הפיקו תועלת. אבל אני בטח לא עושה את זה לפני קבלת רשות ואני לא חושב שזה מתאים לפה.
לפעמים גברים חושבים שכנות מחייבת לשתף בכל ספק והתלבטות, אבל חשוב להבחין בין פתיחות בריאה לשיתוף יתר.
התלבטויות הן חלק טבעי מהיכרות, אך לא כל ספק צריך להעלות מול הבחורה. לפעמים נכון לקחת זמן עם עצמך להבין מה מפריע ולהתייעץ עם אדם שאתה מעריך.
היה גבר שמאוד הערכתי שידע לומר לי ,אני צריך קצת זמן עם עצמי, וחזר אליי אחרי שעיבד את הדברים. בעיניי זו בגרות ואחריות רגשית.
לעומת זאת גבר אחר שגם היה כמה אבל אובר שיתוף חוזר של :רוצה, לא רוצה, מתלבט" עלול לערער את תחושת הביטחון של הבחורה בקשר!
המסר הוא לא להסתיר רגשות או להימנע מכנות. להפך, כנות היא בסיס לקשר בריא. אבל יש הבדל בין לשתף את הצד השני באמת שלך, לבין להפוך אותו לשותף לכל סערה פנימית שעוברת עליך... ולזרוק את זה עליו.
בעיניי, גבריות בוגרת היא לדעת להיות כן ופגיע, ובו בזמן לגלות אחריות רגשית ושיקול דעת לגבי מה משתפים, מתי ואיך.
לא מעט קשרים עלולים להסתיים דווקא בגלל התנהלות כזו, ולא בהכרח בגלל חוסר התאמה. שימו לב לזה.
כי יש כביכול חורים בדרך של בנית הקשר. ושיחת טלפון לא יכולות להחליף נוכחות אנושית.
מה שהייתי מציעה זה לדבר על זה- כלומר על מה שאת שואלת אותנו, שישטחו אחד בפני השני את עצם המורכבות הזו. שיחה כזו כנה, של לפגוש את האמת של המציאות יכולה דוקא לייצר העמקה בקשר וקירבה. וגם אם לא - זאת האמת ומאמינה שכדאי לפגוש אותה. ביחד.זה חשוב.
ועוד משהו לא כדאי לתת לזה כותרת של מועקה, אלא זו התמודדות מאתגרת, כי באמת גם המציאות של המילואים והמלחמה הקיומית היא מאתגרת בלי קשר, ואין דרך יותר יפה להציג את זה. זה אמיתי.
שיקבלו את השמחה כל אחד לחוד ושניהם ביחד- מכך שהם עושים את התנועה הנכונה, פוגשים מבררים משוחחים, מסכימים להרגיש לחשוב לתקשר את כל מה שעובר... בלי הלקאה עצמית. אדרבה הם הם הגיבורים שמתמודדים ושואפים לבניית בית בתוך כל הכאוס. ועוד דבר- אולי אחרי שיחה כזו ילכו שניהם לכותל להתפלל על זה... שיכניסו את רבונו של עולם איתם... שיעלו את הכאב לתפילה ... וההליכה הזו ביחד לשם ההתכווננות הזו היא תנועה נכונה במאמצים..
אני מקווה שכל אלו יכולים להרפות את המתיחות ולהוסיף נינוחות. העיקר לא להיאבק עם המצב. אלא לפגוש אותו בענווה ולהתמודד. בשכל ישר ברגש ישר בישרות.
הייתי מציעה אולי שילכו כזוג לשוחח עם רב מסוים או דמות רוחנית שתחבר אותם לאמונה ולרצון השם בנקודה הזו, לגודל, שתתן מאור פנים, הארה של תורה , שתתן כוחות להמשיך ולבחון את הקשר.. בנחת...ותסייע ב"ה לנקות מהמרחב את מה ש"מיותר"..
אפשר ל משיך לצאת, קשר טוב קשה לייצר ככה. שיורידו את מימד הזמן והלחץ. ויתנו לזמן לעשות את שלו. לפי מה שאת מתארת זה יכול לקחת הרבה זמן. אם טוב להם ככה. שיהיה. לא להילחץ.
אבל כדאי לייחד אותן ספציפית לאדם שעליו עושים את הספירה.
תעשי רשימה של כל המעגלים שהיא נמצאת בהם, ותראי מה רלוונטי. נגיד אם היא בחוג נגרות, אפשר להכניס את החברות מהחוג לספירה, למרות שזה לא מופיע ברשימות הסטנדרטיות.
גם לא חייבים שזה יהיה דווקא 30 יום. אם אין לך איך למלא את זה, גם 16 יום ספירה זה מכובד.
ואל דאגה, רוב הספירות שראיתי היו מלאות בפאשלות ואנשים שבקושי זורמים ושולחים תמונה ישנה עם מספר שנוסף בעריכה. לא צריך לצפות שזה יהיה מושלם.
