לא הצלחתי לקרוא את כל השירשור.
אבל פותחת שרשור חדש בעקבות הרבה מחשבות שעלו אצלי לאחרונה בלי קשר לשרשור הקודם.
הפותחת דיברה על הקשיים של האמא הלידות הגידול הכוחות הסבלנות ונשים ענו לה באותה המטבע.
אני רוצה לדבר מצד של הילדים.
גדלתי במשפחה של 13 ילדים. משפחה יפה ומטופחת.
גדלנו בבית גדול ויפה עם הורים אינטלגנטיים שעבדו ועובדים ב"ה במשרות חשובות, והצליחו לפרנס אותנו בכבוד. ( היתה עוזרת שניקתה את הבית וקיפלה כביסות) לא היה חסר לנו דבר ב"ה.
לאמי יש טעם משובח וסטנדרטים גבוהים בנקיון בסדר. בדרך ממילא נראנו תמיד יפה, והבית היה מעוצב נקי ומסודר. אנחנו הילדים ניחנו במתנות שמים ורובנו היינו בין המצטיינים בכיתה ( לא הטובים. המצטיינים) נשמע מושלם נכון? נכון.
על המשפחה שלנו מצביעים כשרוצים לדבר על עידוד ילודה כי תראו אותם. מוצלחים, יפים, מוכשרים...
יופי.
אני רוצה להסיר את המסך ממה שרואים חיצונית.
גדלנו בסוג מסוים של הזנחה. אפילו שההורים שלי בטבעם אנשים מאאאאאוד מסורים. ויחסית למשפחות גדולות הם היום הורים מעורבים תומכים מכילים. המסירות טבועה עמוק באישיות שלהם.
אבל הם לא הצליחו באמת להשתלט על 13 ילדים שנולדו ב18 שנים.
רק היום אני מבינה כיצד הם חיו.. כלומר כיצד הם שרדו את החיים.. הם חיו בתוך כיבוי שרפות. בין ים של מטלות. 13 ילדים תמיד מזמנים הרפתקאות שמשאירים את ההורים נטולי כוחות.
כשאח אחד מתחיל פתאום לגמגם ולאחר מתחילות בעיות התנהגות כשברקע יש את היומיום הסוחט: הנקה. גמילה מחיתולים. טיפולי שיניים. חוגים. ארוחות. סדר.
להורים אין ברירה ומטפלים בבעיות הדחופות, אלה שעומדות על סדר היום ומהבבות באדום בולט..
אין לי מושג מה החוויה של אחיי ואחיותיי.
זו החוויה שלי: אמא שלי לא היתה פנויה אלי כמו שהייתי רוצה שתהיה פנויה. היא מעולם לא ידעה איפה אנחנו אוחזים בתורה. איזו מורה אני מחבבת יותר ומי המדריכה האהובה עלי בבנ"ע, לא תמיד היתה פנויה לסיפורי מריבות/ אכזבות וכו'. ממילא בתקופת גיל התבגרות לא מצאתי בה כתובת אפילו שמאוד רציתי לשתף. ראיתי את העומס, את החוסר פניות. ושתקתי.
הם רצו להיות הורים מושלמים. אבל הורים ל13 ילדים צפופים
לעולם לא יכלו להתקרב לזה. איך אפשר אם מהרגע שחוזרים הביתה מהעבודה ( עייפים כן?) הידיים עמוסות בעבודה?
אני זוכרת לטובה: את ימי שלישי בכיתה ג שהיתה לי מורה מכשפה ונשארתי קבוע עם אמא בבית. את סיבובי הקניות רק איתי את ההשתגעות סביב החוג לציור שככ רציתי.
בטח שנם התאמצו.
אבל גם זוכרת: את הפעמיים שהיה לי יום קשה בבי"ס ולא היה למי לספר. את הרצון והצורך בחיבוקים ונשיקות אבל אלו ניתנו לקטנים ממני ולא נותר זמן ומקום. את הפעמיים שיצאתי מהבית ואיש לא ידע ולא שם לב.. את מסיבת סיום של כיתה ו' שאמא פיספסה כי באותו יום היתה מסיבת סיום לאחותי בכיתה יב ולאחי בכיתה ח'...
אתן יודעות איפה אני רואה את ההבדל? היום. כשנשארו בבית בת בשירות לאומי, בן בישיבה, בן בכיתה ז ובת בכיתה ה.
ופתאום אני שומעת מאמא שלי מה יהיה עם**** יש לה היום מבחן בתורה ו**** לא אוהב את הילד שיושב לידו בכיתה ופתאום היא מנתחת איתי את האישיות של***.
ואני מבינה שסוף סוף היא חווה אמהות שפויה. כל ילדיה נשואים. נשארו רק 2 ילדים בבית שחיים שם ביומיום וסופסוף יש לה את הזמן להציץ לתוך המחברות, לעודד חברויות, לדאוג ולהתמסר...
אני יודעת שאוהבים להדחיק את זה בציבור שלנו. לספר על האור והמיוחדות והאחווה שבמשפחה גדולה.
אני חייבת לעצור ולומר. כל ילד זה אומר עוד עומס נפשי עוד זמן שהוא צריך מאמא או מאבא לא זמן טכני! כי אתזה קל לפתור ע"י עוזרות בית. הכוונה לזמן נפשי, לשבת לשוחח עם אמא, כל ילד צריך שההורים ישבו וידברו עליו כל יום ביניהם ויראו היכן הוא עומד מה קורה איתו..
כל תינוק שנולד לוקח זמן מכל האחים הקיימים ומשאיר אותם עם פחות זמן מצד ההורים. כן!!
לא מבינה למה לא 6/ 7 ילדים ? גם זה אומר המממממממממווווןן גם פה יש מסירות אין קץ והתחלקות בלי נתפסת. גם במשפחות עם 5-7 ילדים יש אחווה משפחתית, ואחים אחיות שנותנים ומפרים אחד את השני.
כשאחותי הקטנה נולדה הכי גדולה היתה בת 18 כמעט בשירות לאומי. מה הן נתנו זו לזו?
היום אני נשואה. וכועסת על כל מיני דבריםכך לדוגמא היתה לי כל הזמן עקמת בגב שלא טופלה עד סוף והיום מונעת ממני לקחת אפידוראל בלידות (הוריי דווקא לקחו אותי לרופא ומשם לפיוזטרפיסטית אבל זה לא החזיק מעמד כי אמא שלי לא עמדה בלהקדיש לי שעה וחצי פעמיים בשבוע אחרי צהריים. כלומר להסיע אותי למקום לחכות ולחזור)
הייתי ילדה טובה תלמידה טובה. היה קל "לשכוח" ממני. אבל תכלס יש בי חסכים פיזיים ונפשיים.
אמנם קטנים.
גדלתי להיות אדם עצמאי מועיל וערכי ( או לפחות משתדל)
היום אני באמצע התואר השני שלי ועם ילדה מתוקה.
אך האמת היא שיצאתי/נו בריאים בנפשנו למרות המשפחה הגדולה ולא בגלל.
ובמקרה של משפחתנו מדובר על אמא "אשת חיל" , אבא מעורב ותומך . יכולות כספיות. זוגיות טובה והתמסרות..
מה עובר על ילדים/ משפחות בלי הפרמטרים הללו? בעיניי זה אסון!.
אנשים לא שמים דעתם וליבם לעניין בכלל.
חושבים על הכוחות של ההורים. אבל מה עם ה"כוחות" של הילדים? אולי יש במשפחה ילד קצת "רגיש" שלא מתאים לו כזה עומס מסביב? אולי החוסר הפרטיות משגעת את הבכורה וזה הזמן להאט את הקצב?
אנא קחו בחשבון את הילדים הקיימים יכול להיות שהם יודו לכם אם יהיה להם אח אחד פחות אבל יותר אבא ואמא.
מבטיחה.
אשמח לשמוע על אישה ( נשואה) שגדלה במשפחה מעל 10 ילדים ולא מסכימה בכלל עם מה שאמרתי...
בבקשה תהיו כנים/ות עם עצמכם.
אבל פותחת שרשור חדש בעקבות הרבה מחשבות שעלו אצלי לאחרונה בלי קשר לשרשור הקודם.
הפותחת דיברה על הקשיים של האמא הלידות הגידול הכוחות הסבלנות ונשים ענו לה באותה המטבע.
אני רוצה לדבר מצד של הילדים.
גדלתי במשפחה של 13 ילדים. משפחה יפה ומטופחת.
גדלנו בבית גדול ויפה עם הורים אינטלגנטיים שעבדו ועובדים ב"ה במשרות חשובות, והצליחו לפרנס אותנו בכבוד. ( היתה עוזרת שניקתה את הבית וקיפלה כביסות) לא היה חסר לנו דבר ב"ה.
לאמי יש טעם משובח וסטנדרטים גבוהים בנקיון בסדר. בדרך ממילא נראנו תמיד יפה, והבית היה מעוצב נקי ומסודר. אנחנו הילדים ניחנו במתנות שמים ורובנו היינו בין המצטיינים בכיתה ( לא הטובים. המצטיינים) נשמע מושלם נכון? נכון.
על המשפחה שלנו מצביעים כשרוצים לדבר על עידוד ילודה כי תראו אותם. מוצלחים, יפים, מוכשרים...
יופי.
אני רוצה להסיר את המסך ממה שרואים חיצונית.
גדלנו בסוג מסוים של הזנחה. אפילו שההורים שלי בטבעם אנשים מאאאאאוד מסורים. ויחסית למשפחות גדולות הם היום הורים מעורבים תומכים מכילים. המסירות טבועה עמוק באישיות שלהם.
אבל הם לא הצליחו באמת להשתלט על 13 ילדים שנולדו ב18 שנים.
רק היום אני מבינה כיצד הם חיו.. כלומר כיצד הם שרדו את החיים.. הם חיו בתוך כיבוי שרפות. בין ים של מטלות. 13 ילדים תמיד מזמנים הרפתקאות שמשאירים את ההורים נטולי כוחות.
כשאח אחד מתחיל פתאום לגמגם ולאחר מתחילות בעיות התנהגות כשברקע יש את היומיום הסוחט: הנקה. גמילה מחיתולים. טיפולי שיניים. חוגים. ארוחות. סדר.
להורים אין ברירה ומטפלים בבעיות הדחופות, אלה שעומדות על סדר היום ומהבבות באדום בולט..
אין לי מושג מה החוויה של אחיי ואחיותיי.
זו החוויה שלי: אמא שלי לא היתה פנויה אלי כמו שהייתי רוצה שתהיה פנויה. היא מעולם לא ידעה איפה אנחנו אוחזים בתורה. איזו מורה אני מחבבת יותר ומי המדריכה האהובה עלי בבנ"ע, לא תמיד היתה פנויה לסיפורי מריבות/ אכזבות וכו'. ממילא בתקופת גיל התבגרות לא מצאתי בה כתובת אפילו שמאוד רציתי לשתף. ראיתי את העומס, את החוסר פניות. ושתקתי.
הם רצו להיות הורים מושלמים. אבל הורים ל13 ילדים צפופים
לעולם לא יכלו להתקרב לזה. איך אפשר אם מהרגע שחוזרים הביתה מהעבודה ( עייפים כן?) הידיים עמוסות בעבודה?
אני זוכרת לטובה: את ימי שלישי בכיתה ג שהיתה לי מורה מכשפה ונשארתי קבוע עם אמא בבית. את סיבובי הקניות רק איתי את ההשתגעות סביב החוג לציור שככ רציתי.
בטח שנם התאמצו.
אבל גם זוכרת: את הפעמיים שהיה לי יום קשה בבי"ס ולא היה למי לספר. את הרצון והצורך בחיבוקים ונשיקות אבל אלו ניתנו לקטנים ממני ולא נותר זמן ומקום. את הפעמיים שיצאתי מהבית ואיש לא ידע ולא שם לב.. את מסיבת סיום של כיתה ו' שאמא פיספסה כי באותו יום היתה מסיבת סיום לאחותי בכיתה יב ולאחי בכיתה ח'...
אתן יודעות איפה אני רואה את ההבדל? היום. כשנשארו בבית בת בשירות לאומי, בן בישיבה, בן בכיתה ז ובת בכיתה ה.
ופתאום אני שומעת מאמא שלי מה יהיה עם**** יש לה היום מבחן בתורה ו**** לא אוהב את הילד שיושב לידו בכיתה ופתאום היא מנתחת איתי את האישיות של***.
ואני מבינה שסוף סוף היא חווה אמהות שפויה. כל ילדיה נשואים. נשארו רק 2 ילדים בבית שחיים שם ביומיום וסופסוף יש לה את הזמן להציץ לתוך המחברות, לעודד חברויות, לדאוג ולהתמסר...
אני יודעת שאוהבים להדחיק את זה בציבור שלנו. לספר על האור והמיוחדות והאחווה שבמשפחה גדולה.
אני חייבת לעצור ולומר. כל ילד זה אומר עוד עומס נפשי עוד זמן שהוא צריך מאמא או מאבא לא זמן טכני! כי אתזה קל לפתור ע"י עוזרות בית. הכוונה לזמן נפשי, לשבת לשוחח עם אמא, כל ילד צריך שההורים ישבו וידברו עליו כל יום ביניהם ויראו היכן הוא עומד מה קורה איתו..
כל תינוק שנולד לוקח זמן מכל האחים הקיימים ומשאיר אותם עם פחות זמן מצד ההורים. כן!!
לא מבינה למה לא 6/ 7 ילדים ? גם זה אומר המממממממממווווןן גם פה יש מסירות אין קץ והתחלקות בלי נתפסת. גם במשפחות עם 5-7 ילדים יש אחווה משפחתית, ואחים אחיות שנותנים ומפרים אחד את השני.
כשאחותי הקטנה נולדה הכי גדולה היתה בת 18 כמעט בשירות לאומי. מה הן נתנו זו לזו?
היום אני נשואה. וכועסת על כל מיני דבריםכך לדוגמא היתה לי כל הזמן עקמת בגב שלא טופלה עד סוף והיום מונעת ממני לקחת אפידוראל בלידות (הוריי דווקא לקחו אותי לרופא ומשם לפיוזטרפיסטית אבל זה לא החזיק מעמד כי אמא שלי לא עמדה בלהקדיש לי שעה וחצי פעמיים בשבוע אחרי צהריים. כלומר להסיע אותי למקום לחכות ולחזור)
הייתי ילדה טובה תלמידה טובה. היה קל "לשכוח" ממני. אבל תכלס יש בי חסכים פיזיים ונפשיים.
אמנם קטנים.
גדלתי להיות אדם עצמאי מועיל וערכי ( או לפחות משתדל)
היום אני באמצע התואר השני שלי ועם ילדה מתוקה.
אך האמת היא שיצאתי/נו בריאים בנפשנו למרות המשפחה הגדולה ולא בגלל.
ובמקרה של משפחתנו מדובר על אמא "אשת חיל" , אבא מעורב ותומך . יכולות כספיות. זוגיות טובה והתמסרות..
מה עובר על ילדים/ משפחות בלי הפרמטרים הללו? בעיניי זה אסון!.
אנשים לא שמים דעתם וליבם לעניין בכלל.
חושבים על הכוחות של ההורים. אבל מה עם ה"כוחות" של הילדים? אולי יש במשפחה ילד קצת "רגיש" שלא מתאים לו כזה עומס מסביב? אולי החוסר הפרטיות משגעת את הבכורה וזה הזמן להאט את הקצב?
אנא קחו בחשבון את הילדים הקיימים יכול להיות שהם יודו לכם אם יהיה להם אח אחד פחות אבל יותר אבא ואמא.
מבטיחה.
אשמח לשמוע על אישה ( נשואה) שגדלה במשפחה מעל 10 ילדים ולא מסכימה בכלל עם מה שאמרתי...
בבקשה תהיו כנים/ות עם עצמכם.
).
)
וזה ככה מלא פעמים בערב שאנחנו הולכים לישון מאוחר יותר ממה שתיכננו כי שנינו עייפים אחרי היום אז רק נחים קצת עם המחשב ואז מגלים שכל הערב נגמר וכבר נהיה מאוחר ממש...
