בס"ד
אני ממש חדשה פה, מקווה שזה מתאים לפורום הזה. הייתי חייבת לפרוק. וכבר לא בא לי לשתף אנשים שמכירים אותי. אז סליחה על החפירה ואם זה לא במקום. תודה =)
רק אהבה. תרפא את הפצעים, לא הזמן.
עבר כבר זמן מה מאז שנפרדנו, בעצם אני לא יודעת למה אני אומרת נפרדנו, הרי אתה נפרדת ממני, אמרת שאתה מרגיש עלוב להגיד שנפרדת ממני, אבל זאת הייתה האמת. אני עוד הייתי מוכנה להמשיך לעבוד על הקשר, כי זוגיות טובה נבנת בעבודה, אבל של שניים. אבל אתה החלטת לוותר עליי, על הקשר שנרקם בנינו.
שלושה חודשים יצאנו יחד, הקשר הכי ארוך ומשמעותי שלי עד עכשיו, כבר דיברנו על חתונה ועל הרבה נושאים הקשורים לחתונה, ובאופן טבעי התחלתי לפתח ציפיות ואפילו קצת רגשות אלייך. על אף שניסיתי, באמת שניסיתי, להנמיך ציפיות ולחסום את צינורות הלב שלי, כי הרגשתי שאתה לא לגמרי איתי. לא לגמרי מעוניין בי כאשתך לכל החיים. לצערי מסתבר שצדקתי בניסיון לחסום את ליבי, אך אנחנו לא שולטים בלב כנראה, כי לא לגמרי הצלחתי להימנע מלפתח אלייך רגשות.
היו לך את הסיבות שלך, אני יכולה להבין, יכולה להבין את כולן. ודיברנו על כל הסיבות הללו כמעט מתחילת הקשר. מה שקצת קשה לי להבין זה למה לא עצרת את הקשר הזה בהתחלה? כשידעת על כל הסיבות האלו! למה למשוך אותי שלושה חודשים? למה לגרום לי לפתח ציפיות ורגשות? למה להכאיב ללב שלי?
יודע משהו? אני כבר לא מאשימה אותך, לא כועסת עלייך. באיזה שהוא מקום האשמה היא שלי, הטעות היא שלי, שלא עשיתי רגע, סטופ! ואמרתי את הדברים שמפריעים לי בצורה פתוחה וגלויה יותר. שלא הייתי נחרצת יותר לגבי דברים מסוימים כשהרגשתי שאתה לא החלטי ושנתתי לרגש להוביל אותי ופחות לשכל.
אני כועסת על עצמי, שבשיחה שנפרדנו לא אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד על כל אחת ואחת מסיבותייך, אלא רק הקשבתי, אמרתי בסדר. ושתקתי. רק רציתי לנתק את השיחה אחר דברייך. ולבכות. פשוט לבכות.
מכל דבר בחיים לומדים וצריך להפיק לקחים ולהמשיך הלאה. למדתי הרבה מהקשר הזה, על זוגיות ובעיקר על עצמי. אז בכל זאת תודה לך על כך.
רק אהבה תרפא את הפצעים, לא הזמן. לא מזמן נתקלתי במשפט הזה וכל כך הזדהיתי איתו, כי עבר זמן ואתה עדיין במחשבות שלי, כל הזמן -בא והולך, אז אני מחכה לאהבה שתגיע לרפא את הפצעים שלי, כי הזמן לא יעשה זאת לבדו.
