תמיר אוהב את הפרדסים והשדות שמקיפים את המושב.
הוא אוהב לרוץ יחף, שערו הארוך והגולש מתנפנף ברוח כמתריס אל העולם: לא תצליח לעצור אותי!
בעצם, כל הופעתו של תמיר היא כזו.
תמיר אוהב חופש, ודשא ירוק, ושמש שצורבת בעוז.
הוא אוהב גלים שוטפים, וחול רך שאפשר להתגלגל בו.
תמיר אוהב גם את השמיים, הוא אוהב את הלילה, את הכוכבים שמנצנצים, ואת הירח- שאפשר ללחוש לו בשקט את כל הסודות, והוא יקשיב תמיד, עד האחרון שבהם, וישתוק בהזדהות.
דודה מרגלית טוענת שתמיר הוא ילד חסר רסן. השכנים אומרים שהוא פרא אדם, ומשתדלים להרחיק את ילדיהם הקטנים ממנו.
אבל לתמיר לא אכפת, הוא אינו זקוק לידידים בשר ודם.
הטבע מאיר לו פנים, ותמיר משיב לו אהבה עזה.
ממיטתו הקטנה בקצה סלון ביתה של דודה מרגלית, יכול תמיר לראות פיסת שמיים קטיפתית. לפעמים גם הירח מופיע שם, ותמיר לומד אט אט את סדר הכוכבים.
כשהוא לא מצליח להירדם, הוא מתיישב מכורבל בשמיכתו, פותח מעט את החלון ולוחש: "שלום ירח, ערב טוב, כוכבים שלי. התגעגעתי."
ואז הוא פותח את הידיים הכי גדול שאפשר, עוצם עיניים ונושם נשימת כוכבים ארוכה.
הוא בוחן את גודל הירח, ומספר את הדבר הכי טוב שקרה לו היום. אם לא קרה שום דבר טוב, הוא משתדל להמציא סיפור יפה, כי הוא יודע שהירח אוהב לשמוע רק דברים טובים.
היום תמיר משתדל למצוא סיפור טוב בשביל אדון ירח, אך הוא לא מצליח.
"אתה מבין", הוא אומר "היה לי יום קצת קשה.. דודה מרגלית הכריחה אותי לטפל בתרנגולות, לנקות את הרפת, להשקות את הגינה, ואחר- כך גם לסדר יפה את האבנים לשביל.
אני אוהב את התרנגולת של דודה מרגלית, במיוחד את רותי, אבל הייתי עייף היום, וגם היה חם כל כך!
דודה מרגלית אומרת, שעכשיו כשדוד יוסף ואבא לא נמצאים אני חייב לתת כתף. ואין זמן למנוחה.
אני חייב להקשיב למה שדודה מרגלית אומרת לי. כי אני גר אצלה, מאז שאמא הלכה. "
דמעות זולגות מעיניו של תמיר כשהוא ממשיך:
"דודה מרגלית אמרה שאמא לא תחזור עוד. אף פעם. איזו מן אמא זו, אדון ירח, שלא חוזרת אף פעם?"
הדמעות מטפטפות מפניו של תמיר, והוא שם לב שגם הכוכבים נהיו עצובים פתאום.
הוא מחליט לשיר להם שיר, שאמא תמיד הייתה שרה לו אחרי נשיקת לילה טוב.
אך אויה, מה זה? הוא לא זוכר איך השיר מתחיל!
תמיר מנסה להיזכר במילות השיר, או במנגינה- אך אלו בורחים ממנו.
הוא מנסה להיזכר באמא הטובה, אך גם תווי פניה מיטשטשים. עכשיו הדמעות נהפכות לבכי ממש.
הוא פותח עוד קצת את החלון, ומביט בירח שמבין תמיד הכל. "אמא... אמא..." הוא לוחש "לאן הלכת? מדוע עזבת אותי כאן לבד? אמא..."
הוא ממשיך לבכות עד שנרדם, ראשו שעון על החלון.
בבוקר, דודה מרגלית מוצאת את תמיר שוכב מכורבל בפינת מיטתו, ראשו מתחת לחלון הפתוח.
"מדוע החלון פתוח, תמיר?" היא כועסת, "יכולת לחטוף נזלת, חלילה!"
תמיר לא עונה.
דמעותיו ממשיכות לזרום ולהרטיב את פיג'מתו הלחה.
הוא כועס על דודה מרגלית, ועל הירח, שלא עונה לו, איפה אמא ואבא, ולמה הם לא חזרו יותר אף פעם, לעולם?
הוא אוהב לרוץ יחף, שערו הארוך והגולש מתנפנף ברוח כמתריס אל העולם: לא תצליח לעצור אותי!
בעצם, כל הופעתו של תמיר היא כזו.
תמיר אוהב חופש, ודשא ירוק, ושמש שצורבת בעוז.
הוא אוהב גלים שוטפים, וחול רך שאפשר להתגלגל בו.
תמיר אוהב גם את השמיים, הוא אוהב את הלילה, את הכוכבים שמנצנצים, ואת הירח- שאפשר ללחוש לו בשקט את כל הסודות, והוא יקשיב תמיד, עד האחרון שבהם, וישתוק בהזדהות.
דודה מרגלית טוענת שתמיר הוא ילד חסר רסן. השכנים אומרים שהוא פרא אדם, ומשתדלים להרחיק את ילדיהם הקטנים ממנו.
אבל לתמיר לא אכפת, הוא אינו זקוק לידידים בשר ודם.
הטבע מאיר לו פנים, ותמיר משיב לו אהבה עזה.
ממיטתו הקטנה בקצה סלון ביתה של דודה מרגלית, יכול תמיר לראות פיסת שמיים קטיפתית. לפעמים גם הירח מופיע שם, ותמיר לומד אט אט את סדר הכוכבים.
כשהוא לא מצליח להירדם, הוא מתיישב מכורבל בשמיכתו, פותח מעט את החלון ולוחש: "שלום ירח, ערב טוב, כוכבים שלי. התגעגעתי."
ואז הוא פותח את הידיים הכי גדול שאפשר, עוצם עיניים ונושם נשימת כוכבים ארוכה.
הוא בוחן את גודל הירח, ומספר את הדבר הכי טוב שקרה לו היום. אם לא קרה שום דבר טוב, הוא משתדל להמציא סיפור יפה, כי הוא יודע שהירח אוהב לשמוע רק דברים טובים.
היום תמיר משתדל למצוא סיפור טוב בשביל אדון ירח, אך הוא לא מצליח.
"אתה מבין", הוא אומר "היה לי יום קצת קשה.. דודה מרגלית הכריחה אותי לטפל בתרנגולות, לנקות את הרפת, להשקות את הגינה, ואחר- כך גם לסדר יפה את האבנים לשביל.
אני אוהב את התרנגולת של דודה מרגלית, במיוחד את רותי, אבל הייתי עייף היום, וגם היה חם כל כך!
דודה מרגלית אומרת, שעכשיו כשדוד יוסף ואבא לא נמצאים אני חייב לתת כתף. ואין זמן למנוחה.
אני חייב להקשיב למה שדודה מרגלית אומרת לי. כי אני גר אצלה, מאז שאמא הלכה. "
דמעות זולגות מעיניו של תמיר כשהוא ממשיך:
"דודה מרגלית אמרה שאמא לא תחזור עוד. אף פעם. איזו מן אמא זו, אדון ירח, שלא חוזרת אף פעם?"
הדמעות מטפטפות מפניו של תמיר, והוא שם לב שגם הכוכבים נהיו עצובים פתאום.
הוא מחליט לשיר להם שיר, שאמא תמיד הייתה שרה לו אחרי נשיקת לילה טוב.
אך אויה, מה זה? הוא לא זוכר איך השיר מתחיל!
תמיר מנסה להיזכר במילות השיר, או במנגינה- אך אלו בורחים ממנו.
הוא מנסה להיזכר באמא הטובה, אך גם תווי פניה מיטשטשים. עכשיו הדמעות נהפכות לבכי ממש.
הוא פותח עוד קצת את החלון, ומביט בירח שמבין תמיד הכל. "אמא... אמא..." הוא לוחש "לאן הלכת? מדוע עזבת אותי כאן לבד? אמא..."
הוא ממשיך לבכות עד שנרדם, ראשו שעון על החלון.
בבוקר, דודה מרגלית מוצאת את תמיר שוכב מכורבל בפינת מיטתו, ראשו מתחת לחלון הפתוח.
"מדוע החלון פתוח, תמיר?" היא כועסת, "יכולת לחטוף נזלת, חלילה!"
תמיר לא עונה.
דמעותיו ממשיכות לזרום ולהרטיב את פיג'מתו הלחה.
הוא כועס על דודה מרגלית, ועל הירח, שלא עונה לו, איפה אמא ואבא, ולמה הם לא חזרו יותר אף פעם, לעולם?
:'(
