עבר עריכה על ידי נפשי תערג בתאריך י"ד בתשרי תשע"ז 09:29
מן משל שכתבתי, מעניין אם תצליחו להבין למה התכוונתי.ב"ה
זה כמה שנים שאני יושב בודד כלוא בין קירות, חלון אחד הוא כל תקוותי, כל עולמי. אוהב אני להסתכל בו ולראות נופים ממקומות רחוקים, אנשים מכל קצוות תבל.
אתם מבינים? אני כלוא אבל לפחות יש לי חלון ובשבילי הוא החלון לעולם כולו, איני זוכר מתי כלאו אותי שוביי בחדר הקטן, אך טובה קטנה עשו עימי שפערו בחדרי את החלון.
דרכו אני אוהב, מתרגש, צוחק, כל דבר שארצה לחוש מתאפשר לי רק בזכות החלון, בלעדיו הייתי סתם נעול בין קירות- מתנוון לאיטי.
אך בלילה כשאור החלון כבה, אני מהרהר לי בליבי שמא החלון הוא זה ששבה אותי והקירות נבנו סביבו ולא הוא זה שנפער בהם, ומראה לי החלון עולם ומלואו רק שלא אצא מחדרו. אך עודני כלוא בשבי החלון המרצד, את הכל הוא ייתן לי, שלא ארגיש באמת, שלא אחווה, אצפה מהצד כי איני יכול באמת להיות ולהגשים- אני כלוא.
ורק אז בסתר ליבי אני יודע שאני יכול לחוות, לחיות, להיות ולהגשים את מי שאני, שעולם שלם מחכה רק לי, וגם אם לא יהיה נוצץ וזוהר כמו שהראה לי החלון, חיי אלה יהיו שלי ורק שלי- אני רק צריך לצאת ולהשתחרר משבי החלון.
