בס"ד

בטלית בזמן התפילה.

אכן. זה בניגוד לדעת השו"ע, עפ"י האר"י.

רק מה? בארצות שחיו בהם יוצאי ספרד היה סכנה להראות עם ציציות בחוץ מפני הגוים ולכן נהגו להחביא את הציציות מפני הסכנה והמשיכו עם זה...אבל צריך להחזיר עטרה ליושנה ולקיים דין תורה, כי בלי לראות את הציציות מה הקטע?

לפי רוב כשאנשים שוללים משהו שנאמר הם מנמקים את עצמם....

בס"ד

המצב בכל ארצות האסלם היה כזה שלא אפשר אילו בכל אשכנז היה שפיר ואפשר? אפילו אם לא היית סתם זורק את הטענה הזו אלא מביא ראיות היה קשה לי להאמין שהיתה מציאות מוחלטת כזו שגרמה לזה להישכח לגמרי פה ולהישאר פה.

ולרוב אנשים נוהגים לברר קצת ולא לזרוק סיפורי סבתא לא הגיוניים לפני שהם תוקפים ככה מנהגי ישראל קדושים.

אבל אענה בכל זאת כי ככה זה, אני לא באתי לחנך אותך, חס ושלום.

יכול להיות באמת שלא היה אפשר, וגם בארצות אשכנז אני מניח שאי אפשר, ויש עוד חתיכה לפאזל (או כמה חתיכות), אבל רק הצגתי דבר מסויים שיש לשים עין עליו, ויכול להיות ואולי שמעתי שבזוהר מופיע משהו, אבל שוב, לא פסוקים כמו הזוהר, וקשה לראות את הציצית ואת התכלת ולהיזכר בכסא הכבוד כשהם תחובים בתוך המכנסיים....

בס"ד

אם כבר אתה מדבר על בוטות, לתקוף מנהג ולומר עליו "זה חמור מאוד" ו"צריך לקיים דין תורה" בלי לברר אותו לעומקו רק כדי "להציג דבר מסויים שיש לשים עליו עין" זה הדבר הבלתי ראוי.

ותעשה לי טובה, אני עם ציצית בחוץ, אתה לא תעבוד עליי שכשהציצית בחוץ רואים אותה כל הזמן, רוב הזמן אתה בכלל לא שם לב אליה, ובשביל הזמנים שכן- אז גם לספרדים יש טלית בזמן התפילה והם גם פוגשים את הציצית שעליהם מדי בוקר ומדי ערב.

אבל תודה שלהגיד "חרטה" ו"סיפורי סבתא" זה לא ענייני בכלל, אבל האמירה של זה מאוד חמור וצריך לקיים דין תורה ואין מה לעשות, זה מה שכתוב בתורה והנמנהג הזה לא מופיע בחז"ל) אולי קשה ולא הייתי צריך לכתוב ככה, אבל זה ענייני.

והטלית זה כמו להגיד שהאדם יכול להיות יהודי בבית הכנסת ושאר היום התנהג כמו גוי ומספיק בבית הכנסת שלוש פעמים ביום...

אני כן רואה את הציצית כל הזמן...

כנסת?

רוצה לדעת למה? כי אנשים לא רגילים לזה ולכן זה עלול לעורר שנאה וקטטה ושאר מרעין בישין, לכן רק בבית ובסוכה ובישיבה ובקהילה של הישיבה שלי אני מניח כל היום כפי הגדר ההלכתי האמיתי.

אבל זה לא פייר, אתה התכוונת למשהו יותר רחב ולאו דווקא לזה ספציפי, או אולי כן...כי בעצם, אני מתכוון שמה שצריך לפי התורה תמיד זה מה שצריך תמיד בלי כל מיני חשבונות של פחד מהגוים, ובאמת אין עוד משהו שעולה לי לבד מציצית ותפילין, אבל ודאי שיש מה לשפר כמובן.

ודי לחכימא

איפה אתה לומד?

ובציצית לא

אתה לא מהרהר אף פעם ביום? אף פעם אין לך מקרה לילה? אף פעם אתה לא מחלל שבת בטעות? אתה מתכוון בברכת אבות ובכל מה שחובה להתכוון פיקס? אתה עושה כיבוד אב ואם בשיא השלמות ללא נפילות? אתה באמת אוהב את רעך כמוך תמיד? אתה אף פעם לא עובר על אבק גזל? אתה ענו מכל אדם? (אם התשובה היא כן אין לך יוהרא גדול מזה...)

אז כמו כן, צריך לשמור על גוף נקי, אבל אם בטעות יצא הפחה פעם פה ופעם שם וזה לא משהו ככה קבוע אז זה כמו כל מצווה שמשתדלים, וברור שאם יש למישהו בעיה והוא כל הזמן לא נקי בגופו ולא יכול לשמור על עצמו אז צריך, כמו בכל מצווה, לשגשת לרב שלו ולשאול מה יעשה ואולי הוא רק יניח בתפילה, אבל אם קורה ופעם ביום או ביומיים או בשלושה או בארעה בטעות יצא לי חצי הפחה (ותאורתית מותר להפיח אם אין בזה ריח אך בגלל שזה אובייקטיבי אז בפועל אי פאשר לסמוך על זה, אבל לפי רוב אם כבר, וזה רחוק, אני מפיח עם תפילין, זה קטן כל כך שלכאורה לא עברתי שום איסור) אז לא נורא, עושים תשובה, כמו בחטא שעושים, שגגות לא אמורות למנוע מאיתנו לקיים מצוות (עיין תגובות של גדולי הרבנים על התוספות הזה שאומר שאין לעלות לארץ כי אנחנו לא בקיאים במצוות התלויות בארץ...אומרים שזה לא היה תוספות אלא תלמיד תועה שהכניס את זה).

ומה הבעיה? אז כשבאים לאכול סעודת קבע מורידים תפילין, וכן בלאו הכי אסור להרהר בכללי, וגם קלות ראש זה דבר נורא ואיום, כאילו מה באמת מונע? אני לא ארחיב יותר שלא לפגוע באנשים אבל פשוט זה לא קשה, ועל כן אין בזה יוהרא כי אני לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד או דבר כזה, אלא פשוט ככה כתוב בתורה וזהו, אז מניחים, וזה לא מצווה בלתי אפשרי לקיים

אני גם משתדל להניח כמה שיותר פשוט הוא שאל למה עם ציצית כן ותפילין לא אז עניתי לו

וגם אם כן, נראה אתכם שומרים על גוף נקי בלי להסיח את הדעת מהתפילין ובלי להכנס ליהורא

ואיזה יוהרא יש בזה (עיין בבתוגבה הקודמת שלי)? ובנוסף, היסח הדעת זה לא דבר קשה, זה לא להסתובב כל היום ולהגיד "תפילין, תפילין, תפילין...", צריך ללמוד את ההגדרות ואז רואים שזה לא כל כך קשה או מסובך

"נהגו שלא להניחם כל היום...מהראוי לישא אותם כל היום וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא ורבנן סבוראי והגאונים ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעת ומ"מ לא יניחם כל היום [עמג"א סק"ב] ולענ"ד לא נראה כן וכן שמענו שיש יחידי סגולה ומה גם בדורות שלפנינו שהיו נושאים כל היום ועכשיו נהגו ג"כ היחידים השרידים ללמוד מעט בהם אחר התפלה [ע"ש במג"א שהביא מתשו' רמ"ע מפאנו שתיקן להניחן שנית במנחה ואשרי חלקם]", ולכן לא משמע שהוא אוסר אלא אף אומר שיש בחינה שזה טוב להניח כל היום, כמו גיסו חתנו הנצי"ב זצ"ל

הבאתי אותו, כמי שסובר שמעיקר הדין אין חובה כל היום. (מקור למה שסמיילי כתב שלא לכל הדיעות צריך כל היום).

אבל לדעתי, מה שאתה כתבת קודם, הוא נגד השו"ע שכתב-

"מצותן להיות עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה":

אם היית כותב, שאתה אישית, ועוד אנשים רבים יכולים להיזהר ולכן מניחים, זה לא היה נגד השו"ע. אבל המשמעות של מה שאמרת, שצריך להניח, ואם נכשלים נכשלים.

[וזכור לי ששמעתי שיש מחלוקת ראשונים האם המצווה כל היום, לא ראיתי את הדיעות בפנים].

[נקודה חשובה נוספת בנושא, היא המחלוקת מהו היסח הדעת בתפילין. כי לפי הדיעות המחמירות אולי באמת יהיה איסור עבור רוב מוחלט של האנשים להניח כל היום].

קודם כל, אני הבנתי שהכוונה למי שאוסר להניח תפילין, הרי השולחן ערוך אומר שזה חובה רק נהגו שלא, וכן רבים אמרו שנהגו שלא, אבל לא פוסקים כשולחן עוך רק בגלל שהוא השולחן ערוך, רואים את הסוגיה בכללותה ופוסקים, ואני למדתי את הסוגיה שלמדנו אותה בישיבה בעיון, וגם היסח הדעת וזה, והעניין הוא מאוד פשוט, כשמסתכלים בראשונים (חוץ מהריטב"א וגם המאירי או הר"ן כמדומני) אז ודאי שיש בזה מצווה להניח כל היום, אז ספק דאורייתא לחומרא וזה חובה ולא רק מצווה, וכן בהיסח הדעת זה קשה מאוד לעשות כדעת אותם יחידים מכמה וכמה וקושיות חזקות שאין לי זמן לפורטם עכשיו, ולכן בהסתכלות פשוטה בסוגיה נראה שיש חובה להניח כל היום (אין מי שאוסר לבד משתי דעות יחדניות שלא להלכה) וגם מי שאומר שנהגו שלא ועדיף שלא אומרים בדיעבד כי לכתחילה ודאי שמצווה, ולכן כשמעיינים ומבינים מה זה היסח הדעת וזה אפשר להגיע למסקנה כי פשוט מאוד שאם נכשלים נכשלים עדיין זה לא מבטל את החובה, ואכן, קשה על השו"ע אם כן, לפי הבנתך את השולחן ערוך, אבל אני הבנתי אחרת, שהוא אומר שבגלל שרוב האנשים קשה להם לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (וגם שים לב שהוא חי בזמן אחר לחלוטין כמו שאר הראשונים גם כן) אז נהגו שלא להניח, אבל אין הוא רשאי להפקיע את מצוות תפילין בגלל זה וגם הרמב"ם לא רשאי כי יש כללים, והוא לא מפקיע, ולכן כשמסתכלים ואומרים שזה הגיוני להניח תפילין לי רוב כי אפשר לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (אתה מפיח כל צעד שלישי או משהו כזה??) אז למה שלא להניח והרי זה חובה דאורייתא! וספק דאורייתא לחומרא, ולא מבין איך אפשר בכלל להקל בזה (אבל אל תבין אותי לא נכון, אני לא מקטרג במי שלא מניח בגלל שנהגו לא להניח וכו', רק להגיד שאסור או נהגו שלא ולכן אסור זה מקומם וממש חורבן שלוקחים כלה וגונבים ממנה את תכשיטיה).

שבת שלום!

במס' שבת על הסיפור של אלישע בעל כנפיים כמדומה לי, וכן פרי מגדים שלדעתו זו מצווה מן המובחר.

אבל כל אחד בדעתו ושניהם דעת יחיד ולא להלכה ששאר הפוסקים או אומרים שחובה להניח כל היום או שלפחות יש מצווה ואין בזה איסור, אז ודאי שיש להכריע שודאי חובה להניח כל היום ולהשתדל בזה כמה שאפשר

"ודאי שיש להכריע שודאי חובה" לדבריך, רוב גדול של גדולי ישראל בדורות האחרונים, מדי יום, בטלו מצווה זו.

גם מבין אלה שכן השתדלו להניח תפילין כל היום, לפחות חלקם לא הורו לאחרים שחובה לנהוג כן. [אף לאנשים שוודאי היו נשמעים להם].

גם אם נניח שזו דעת יחיד בראשונים [איני יודע], זה עדיין לא פשוט לומר שאין לפסוק כמוה, אם זה מה שהיה מקובל למעשה על רוב גדול של האחרונים.

כתבת קודם "איך אתה פוצה פה נגד החפץ חיים", על מישהו שנקט כדעת אחרונים ספרדים נגד דעת הח"ח, האם אתה יכול לפצות פה נגד מספר עצום של גדולי ישראל, מזה דורות, שמדי יום ביומו נהגו אחרת?

אז לאט לאט, קודם כל זה באמת דעת יחיד כי אני למדתי את הסוגיה, ואין מי שאוחז ככה להלכה, כי כל אלה שמורים לא להניח זה מחמת המנהג לא להניח ומחמת חולשת הדורות ולא מצד איסור. קודם כל. שני כל, מתוך הסוגיה ודאי שיש להכריע לחייב, רק מה? יש מחלוקת גדולה איך לפסוק הלכה, האם ללכת אחר מנהג כל ישראל (כמו שמחזיק הרב קוק ומקובלים ספרדיים וכו') או לעיין בסוגיה ולפסוק כפי שמוכרע מהסוגיה, דהיינו מה יותר חזק- הלכה או מנהג? ואם תעיין, כמו השו"ע וערוך השולחן ועוד, גם אלה שאומרים שנהגו לא להניח ולכן אין להניח, מסכימים שזה חובה להניח כל היום מתוך הסוגיה, רק משיקולים אחרים (או מנהג או בגלל הקושי) מקילים ובצדק (לדעתי זה לא בצדק, אבל מי אני? לדעתם זה כן וחלילה לי להוציא לעז ולפתוח פי ככה לזלזל בתלמידי חכמים), לכן יש להבדיל בין לזלזל בדעה השנייה להגיד שהוא פסול לבין להגיד מה דעתי (או דעת רבותי יותר נכון) בצורה נוקבת, כי זה האמת כפי שאנחנו מבינים אותה, ועל הצד השני נגיד שככה הם מבינים שזה האמת, וזה מחלוקת, ולא קרה כלום. 

ורוב גדולי הדורות שהזכרת ודאי שלא בטלו את המצווה הזאת כי לבטל אותה צריך לא להניח תפילין בכלל כל היום, וזה לא עשו, אז נכון שלא הניחו כל היום, וגם אלה שכן הניחו אך לא הורו להניח כל היום, כאמור שהיו להם שיקולים אחרים על אף שזה אולי מה שהיה צריך לעשות, ודרכם שלהם לא פסולה אף שאני אוחז כמו רבותי שלא מחזיק מזה אלא חושב אחרת, אבל אין צורך לפסול את הצד השני בשביל להגיד את האמת שלך.

ולגבי מה שאמרתי איך אפשר לפצוע פה כנגד החפץ חיים זה ודאי לא היה נכון כשאני מסתכל על זה עכשיו, והנה, טעיתי, אבל מה היה הסברא מאחורי זה (כי גם בטעויות יש סברות מאחוריהן כמו בחטא אדם הראשון ועד ימינו)? שכולם אומרים חד וחלק שזה לא חמור ואין אפשר להגיד את זה שזה חמור מזלזל בת"ח ואומר שהם חוטאים ולא יודע מה, לכן רציתי רק להביא שאף שאני אומר שזה חמור זה על סמך דעות אחרות, ואיני בא לפסול את מי שנוהג על פי הקבלה ומכניס את ציציותיו, רק שיש גם דעה הפוכה שזה מאוד חמור ויש לדעת את זה ולא לחשוב שאין שום בעיה להכניס את הציציות, זו בעיה חמורה מאוד כפי שכותב החפץ חיים, רק מי שנוהג על פי הקבלה לא סתם מכניס את הציציות אלא בגלל שהוא נוהג על פי הקבלה ולכן על אף החומרא הוא רואה את זה לנכון כן להכניס, רק לא אהבתי את הפשיטות שזה בסדר, אלא זה מחלוקת, ומי שנוהג כמו הקבלה לא צריך להרגיש לא בסדר, רק רציתי לעורר לזה שיבחין בכך שלא מקיים "וראיתם אותו", אבל גם הקבלה ידעה את זה ואם ככה היא הנהיגה אז מי שאני שאגיד שזה פסול, אבל עדיין, כמו שמי שיש לו היתר לצאת לחוץ לארץ לא אמור לצאת בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא ולחשוב שזה בסדר ואין בעיה, יש בעיה, רק שהוא ודאי לא צריך להרגיש שהוא עושה משהו לא נכון כי יש לו היתר, אבל עדיין ידע כי זה מאוד חמור לצאת לחוץ לארץ, בלי קשר אם צריך או לא, כמו שמי שצריך לחלל שבת אז הוא מחוייב ואם יימנע הוא עובר על איסור, אבל את החילול שבת שהוא חייב לעשות הוא לא יעשה בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא מתוך ידיעה שזה מה שצריך לעשות, אבל כמובן שכאן זה פחות אבל הרעיון לפחות בכללי.

שבוע טוב!

בין ההלכה למנהג.

זה לא שמה שהראשונים כתבו זו הלכה, ומה שעשו בפועל זה מנהג.

אם הרב עובדיה יוסף לא הניח תפילין כל היום, אז הוא סבר שמותר לו לא להניח תפילין כל היום, בין אם הוא כתב על זה תשובה, ובין אם לא.

יכול להיות שבין השיקולים שלו להכרעה הזו תפס המנהג מקום כזה או אחר. אבל גם כאשר פוסק, ראשון או אחרון, כותב פירוש יכול להיות שמסתבר לו יותר להסביר את הסוגיא באופן תואם למנהג, ולפעמים זה מפורש בדבריו. [וגם בגמרא, מצאנו התייחסויות מפורשות למנהג בהכרעת ההלכה].

נכון שיש יתרון למקרה שהפוסק גם נימק את דבריו, וברור לנו שהוא עסק בסוגיא הזו לעומק, אבל ברור שבין הפוסקים הרבים שנהגו כך, רבים עסקו לעומק בסוגיא הזו, גם אם לא כתבו על כך.

השאלה היא לא "הלכה או מנהג", אלא  עד כמה לשקול את המנהג בהכרעת ההלכה אל מול שיקולים אחרים [נניח, מספר הפוסקים שמצדדים בשיטה זו, או קשיים מסויימים בה].

ובשאלה הזו יש גישות שונות בין הפוסקים, באופן כללי ובכל מקרה לגופו. 

עד כמה המנהג מכריעה את ההלכה...

כי זה מה שהאר''י אומר

ומה הייתה הסכנה? ממה שזכור לי מלימודי ההסטוריה בנושא. [לא זכור לי הרבה], יהודי ארצות ערב חוייבו ללכת בלבוש שהבדיל אותם מהערבים, כך שגם בלעדי הציצית הם זוהו כיהודים. האם יש לך מקור שהיתה סכנה מיוחדת בלבישת ציצית דווקא?

מה אתם הולכים עם חוטים תלויים מהבגדים? ולא, אין לי, זה דבר שזכור לי ששמעתי, אבל סוף כל סוף זה רק רעיון שהועלה מהזכור לי שבא לבטא את הכאב מזה שיש יהודים שלא רואים להם את הציציות ובכך גם זה נותן כביכול מחסה לאלה שלא שמים ציציות כי לא יודעים מזה....

אבל, אין מה לעשות, חיפשתי ולא מצאתי מקור לדברי כלל, אבל כן מצאתי ב' תשובות מעניינות בעניין וראוי להסתכל: http://www.kipa.co.il/ask/show/107200-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D, http://www.kipa.co.il/ask/show/237268-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

אחרי כל זה, אני עדיין בדעתי שזה חשוב מאוד שיהיו בחוץ, אבל זה דעתי, לא שאני פוסל אף אחד, כמו שאני לא פוסל את מי שנוסע לחו"ל אף שאני חושב שכל ההיתרים הם תירוצים, זה דעתי הענייה על פי התוכן הפנימי מהותי מאחורי זה שיש להבין לפני שמיד נכנסים בי שאני אומר שזה חמור מאוד, אבל ודאי גם אני אשם בתקיפות...

אמנם, אף שלגבי הספרדים ספציפי אין לי מקור, עדיין היו שפחדו מלהוציא את הציציות בכלל הגלויות (כמובא בחפץ חיים שאביא להלן), ועוד אם אני חריף, מי לנו כחפץ חיים שלא יוציא לעג על אחד מישראל, ואלו דבריו: "ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז ומה שאומרין שהולכים בין הנכרים לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף ואלו היה להם איזה דורון ממלך ב"ו שחקוק עליו שם המלך כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד וק"ו בציצית שמרמז על שם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וכדלקמן בסימן כ"ד ס"ה כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו" (משנה ברורה ח':כ"ו), אני רק אומר...

לא תמיד פוסקים לפי מרן השו"ע

ואם החפץ חיים אומר שזה חמור איך אתה פוצע פה כנגדו?

וזה לא כ''כ פשוט לספרדים ללכת עם ציציות בחוץ

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

"ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה"

=> מסקנת הגמרא במסכת נזיר היא:

– אם התכוון לאיסור ועלה בידו היתר, צריך כפרה

– גם אם התכוון לספק ועלה בידו היתר, צריך כפרה

"כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם משל לשני בני אדם שצלו את פסחיהן אחד אכלו לשום מצוה ואחד אכלו לשום אכילה גסה זה שאכלו לשום מצוה וצדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשום אכילה גסה ופושעים יכשלו בם אמר ליה ר"ל האי רשע קרית ליה נהי דלא קא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא קא עביד אלא משל לשני בני אדם [...]

ואחד אכלו לשם אכילה גסה - או מחמת תאוה שאכלו ברעבון:"

=> כאן היות ואין שום צד של איסור במעשה אלא פגם בכוונה אז אמנם לא עשה מצווה מן המובחר אבל בהחלט עשה מצווה

ולדעתי החתולית הזמנית זה המקרה הכי דומה, אין שום צד של איסור במעשה הדיווח / איום עצמו, זה שהכוונה כזאת או אחרת אמנם פוגע במצווה מן המובחר אבל עבירה אין כאן

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!