בס"ד

בטלית בזמן התפילה.

אכן. זה בניגוד לדעת השו"ע, עפ"י האר"י.

רק מה? בארצות שחיו בהם יוצאי ספרד היה סכנה להראות עם ציציות בחוץ מפני הגוים ולכן נהגו להחביא את הציציות מפני הסכנה והמשיכו עם זה...אבל צריך להחזיר עטרה ליושנה ולקיים דין תורה, כי בלי לראות את הציציות מה הקטע?

לפי רוב כשאנשים שוללים משהו שנאמר הם מנמקים את עצמם....

בס"ד

המצב בכל ארצות האסלם היה כזה שלא אפשר אילו בכל אשכנז היה שפיר ואפשר? אפילו אם לא היית סתם זורק את הטענה הזו אלא מביא ראיות היה קשה לי להאמין שהיתה מציאות מוחלטת כזו שגרמה לזה להישכח לגמרי פה ולהישאר פה.

ולרוב אנשים נוהגים לברר קצת ולא לזרוק סיפורי סבתא לא הגיוניים לפני שהם תוקפים ככה מנהגי ישראל קדושים.

אבל אענה בכל זאת כי ככה זה, אני לא באתי לחנך אותך, חס ושלום.

יכול להיות באמת שלא היה אפשר, וגם בארצות אשכנז אני מניח שאי אפשר, ויש עוד חתיכה לפאזל (או כמה חתיכות), אבל רק הצגתי דבר מסויים שיש לשים עין עליו, ויכול להיות ואולי שמעתי שבזוהר מופיע משהו, אבל שוב, לא פסוקים כמו הזוהר, וקשה לראות את הציצית ואת התכלת ולהיזכר בכסא הכבוד כשהם תחובים בתוך המכנסיים....

בס"ד

אם כבר אתה מדבר על בוטות, לתקוף מנהג ולומר עליו "זה חמור מאוד" ו"צריך לקיים דין תורה" בלי לברר אותו לעומקו רק כדי "להציג דבר מסויים שיש לשים עליו עין" זה הדבר הבלתי ראוי.

ותעשה לי טובה, אני עם ציצית בחוץ, אתה לא תעבוד עליי שכשהציצית בחוץ רואים אותה כל הזמן, רוב הזמן אתה בכלל לא שם לב אליה, ובשביל הזמנים שכן- אז גם לספרדים יש טלית בזמן התפילה והם גם פוגשים את הציצית שעליהם מדי בוקר ומדי ערב.

אבל תודה שלהגיד "חרטה" ו"סיפורי סבתא" זה לא ענייני בכלל, אבל האמירה של זה מאוד חמור וצריך לקיים דין תורה ואין מה לעשות, זה מה שכתוב בתורה והנמנהג הזה לא מופיע בחז"ל) אולי קשה ולא הייתי צריך לכתוב ככה, אבל זה ענייני.

והטלית זה כמו להגיד שהאדם יכול להיות יהודי בבית הכנסת ושאר היום התנהג כמו גוי ומספיק בבית הכנסת שלוש פעמים ביום...

אני כן רואה את הציצית כל הזמן...

כנסת?

רוצה לדעת למה? כי אנשים לא רגילים לזה ולכן זה עלול לעורר שנאה וקטטה ושאר מרעין בישין, לכן רק בבית ובסוכה ובישיבה ובקהילה של הישיבה שלי אני מניח כל היום כפי הגדר ההלכתי האמיתי.

אבל זה לא פייר, אתה התכוונת למשהו יותר רחב ולאו דווקא לזה ספציפי, או אולי כן...כי בעצם, אני מתכוון שמה שצריך לפי התורה תמיד זה מה שצריך תמיד בלי כל מיני חשבונות של פחד מהגוים, ובאמת אין עוד משהו שעולה לי לבד מציצית ותפילין, אבל ודאי שיש מה לשפר כמובן.

ודי לחכימא

איפה אתה לומד?

ובציצית לא

אתה לא מהרהר אף פעם ביום? אף פעם אין לך מקרה לילה? אף פעם אתה לא מחלל שבת בטעות? אתה מתכוון בברכת אבות ובכל מה שחובה להתכוון פיקס? אתה עושה כיבוד אב ואם בשיא השלמות ללא נפילות? אתה באמת אוהב את רעך כמוך תמיד? אתה אף פעם לא עובר על אבק גזל? אתה ענו מכל אדם? (אם התשובה היא כן אין לך יוהרא גדול מזה...)

אז כמו כן, צריך לשמור על גוף נקי, אבל אם בטעות יצא הפחה פעם פה ופעם שם וזה לא משהו ככה קבוע אז זה כמו כל מצווה שמשתדלים, וברור שאם יש למישהו בעיה והוא כל הזמן לא נקי בגופו ולא יכול לשמור על עצמו אז צריך, כמו בכל מצווה, לשגשת לרב שלו ולשאול מה יעשה ואולי הוא רק יניח בתפילה, אבל אם קורה ופעם ביום או ביומיים או בשלושה או בארעה בטעות יצא לי חצי הפחה (ותאורתית מותר להפיח אם אין בזה ריח אך בגלל שזה אובייקטיבי אז בפועל אי פאשר לסמוך על זה, אבל לפי רוב אם כבר, וזה רחוק, אני מפיח עם תפילין, זה קטן כל כך שלכאורה לא עברתי שום איסור) אז לא נורא, עושים תשובה, כמו בחטא שעושים, שגגות לא אמורות למנוע מאיתנו לקיים מצוות (עיין תגובות של גדולי הרבנים על התוספות הזה שאומר שאין לעלות לארץ כי אנחנו לא בקיאים במצוות התלויות בארץ...אומרים שזה לא היה תוספות אלא תלמיד תועה שהכניס את זה).

ומה הבעיה? אז כשבאים לאכול סעודת קבע מורידים תפילין, וכן בלאו הכי אסור להרהר בכללי, וגם קלות ראש זה דבר נורא ואיום, כאילו מה באמת מונע? אני לא ארחיב יותר שלא לפגוע באנשים אבל פשוט זה לא קשה, ועל כן אין בזה יוהרא כי אני לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד או דבר כזה, אלא פשוט ככה כתוב בתורה וזהו, אז מניחים, וזה לא מצווה בלתי אפשרי לקיים

אני גם משתדל להניח כמה שיותר פשוט הוא שאל למה עם ציצית כן ותפילין לא אז עניתי לו

וגם אם כן, נראה אתכם שומרים על גוף נקי בלי להסיח את הדעת מהתפילין ובלי להכנס ליהורא

ואיזה יוהרא יש בזה (עיין בבתוגבה הקודמת שלי)? ובנוסף, היסח הדעת זה לא דבר קשה, זה לא להסתובב כל היום ולהגיד "תפילין, תפילין, תפילין...", צריך ללמוד את ההגדרות ואז רואים שזה לא כל כך קשה או מסובך

"נהגו שלא להניחם כל היום...מהראוי לישא אותם כל היום וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא ורבנן סבוראי והגאונים ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעת ומ"מ לא יניחם כל היום [עמג"א סק"ב] ולענ"ד לא נראה כן וכן שמענו שיש יחידי סגולה ומה גם בדורות שלפנינו שהיו נושאים כל היום ועכשיו נהגו ג"כ היחידים השרידים ללמוד מעט בהם אחר התפלה [ע"ש במג"א שהביא מתשו' רמ"ע מפאנו שתיקן להניחן שנית במנחה ואשרי חלקם]", ולכן לא משמע שהוא אוסר אלא אף אומר שיש בחינה שזה טוב להניח כל היום, כמו גיסו חתנו הנצי"ב זצ"ל

הבאתי אותו, כמי שסובר שמעיקר הדין אין חובה כל היום. (מקור למה שסמיילי כתב שלא לכל הדיעות צריך כל היום).

אבל לדעתי, מה שאתה כתבת קודם, הוא נגד השו"ע שכתב-

"מצותן להיות עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה":

אם היית כותב, שאתה אישית, ועוד אנשים רבים יכולים להיזהר ולכן מניחים, זה לא היה נגד השו"ע. אבל המשמעות של מה שאמרת, שצריך להניח, ואם נכשלים נכשלים.

[וזכור לי ששמעתי שיש מחלוקת ראשונים האם המצווה כל היום, לא ראיתי את הדיעות בפנים].

[נקודה חשובה נוספת בנושא, היא המחלוקת מהו היסח הדעת בתפילין. כי לפי הדיעות המחמירות אולי באמת יהיה איסור עבור רוב מוחלט של האנשים להניח כל היום].

קודם כל, אני הבנתי שהכוונה למי שאוסר להניח תפילין, הרי השולחן ערוך אומר שזה חובה רק נהגו שלא, וכן רבים אמרו שנהגו שלא, אבל לא פוסקים כשולחן עוך רק בגלל שהוא השולחן ערוך, רואים את הסוגיה בכללותה ופוסקים, ואני למדתי את הסוגיה שלמדנו אותה בישיבה בעיון, וגם היסח הדעת וזה, והעניין הוא מאוד פשוט, כשמסתכלים בראשונים (חוץ מהריטב"א וגם המאירי או הר"ן כמדומני) אז ודאי שיש בזה מצווה להניח כל היום, אז ספק דאורייתא לחומרא וזה חובה ולא רק מצווה, וכן בהיסח הדעת זה קשה מאוד לעשות כדעת אותם יחידים מכמה וכמה וקושיות חזקות שאין לי זמן לפורטם עכשיו, ולכן בהסתכלות פשוטה בסוגיה נראה שיש חובה להניח כל היום (אין מי שאוסר לבד משתי דעות יחדניות שלא להלכה) וגם מי שאומר שנהגו שלא ועדיף שלא אומרים בדיעבד כי לכתחילה ודאי שמצווה, ולכן כשמעיינים ומבינים מה זה היסח הדעת וזה אפשר להגיע למסקנה כי פשוט מאוד שאם נכשלים נכשלים עדיין זה לא מבטל את החובה, ואכן, קשה על השו"ע אם כן, לפי הבנתך את השולחן ערוך, אבל אני הבנתי אחרת, שהוא אומר שבגלל שרוב האנשים קשה להם לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (וגם שים לב שהוא חי בזמן אחר לחלוטין כמו שאר הראשונים גם כן) אז נהגו שלא להניח, אבל אין הוא רשאי להפקיע את מצוות תפילין בגלל זה וגם הרמב"ם לא רשאי כי יש כללים, והוא לא מפקיע, ולכן כשמסתכלים ואומרים שזה הגיוני להניח תפילין לי רוב כי אפשר לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (אתה מפיח כל צעד שלישי או משהו כזה??) אז למה שלא להניח והרי זה חובה דאורייתא! וספק דאורייתא לחומרא, ולא מבין איך אפשר בכלל להקל בזה (אבל אל תבין אותי לא נכון, אני לא מקטרג במי שלא מניח בגלל שנהגו לא להניח וכו', רק להגיד שאסור או נהגו שלא ולכן אסור זה מקומם וממש חורבן שלוקחים כלה וגונבים ממנה את תכשיטיה).

שבת שלום!

במס' שבת על הסיפור של אלישע בעל כנפיים כמדומה לי, וכן פרי מגדים שלדעתו זו מצווה מן המובחר.

אבל כל אחד בדעתו ושניהם דעת יחיד ולא להלכה ששאר הפוסקים או אומרים שחובה להניח כל היום או שלפחות יש מצווה ואין בזה איסור, אז ודאי שיש להכריע שודאי חובה להניח כל היום ולהשתדל בזה כמה שאפשר

"ודאי שיש להכריע שודאי חובה" לדבריך, רוב גדול של גדולי ישראל בדורות האחרונים, מדי יום, בטלו מצווה זו.

גם מבין אלה שכן השתדלו להניח תפילין כל היום, לפחות חלקם לא הורו לאחרים שחובה לנהוג כן. [אף לאנשים שוודאי היו נשמעים להם].

גם אם נניח שזו דעת יחיד בראשונים [איני יודע], זה עדיין לא פשוט לומר שאין לפסוק כמוה, אם זה מה שהיה מקובל למעשה על רוב גדול של האחרונים.

כתבת קודם "איך אתה פוצה פה נגד החפץ חיים", על מישהו שנקט כדעת אחרונים ספרדים נגד דעת הח"ח, האם אתה יכול לפצות פה נגד מספר עצום של גדולי ישראל, מזה דורות, שמדי יום ביומו נהגו אחרת?

אז לאט לאט, קודם כל זה באמת דעת יחיד כי אני למדתי את הסוגיה, ואין מי שאוחז ככה להלכה, כי כל אלה שמורים לא להניח זה מחמת המנהג לא להניח ומחמת חולשת הדורות ולא מצד איסור. קודם כל. שני כל, מתוך הסוגיה ודאי שיש להכריע לחייב, רק מה? יש מחלוקת גדולה איך לפסוק הלכה, האם ללכת אחר מנהג כל ישראל (כמו שמחזיק הרב קוק ומקובלים ספרדיים וכו') או לעיין בסוגיה ולפסוק כפי שמוכרע מהסוגיה, דהיינו מה יותר חזק- הלכה או מנהג? ואם תעיין, כמו השו"ע וערוך השולחן ועוד, גם אלה שאומרים שנהגו לא להניח ולכן אין להניח, מסכימים שזה חובה להניח כל היום מתוך הסוגיה, רק משיקולים אחרים (או מנהג או בגלל הקושי) מקילים ובצדק (לדעתי זה לא בצדק, אבל מי אני? לדעתם זה כן וחלילה לי להוציא לעז ולפתוח פי ככה לזלזל בתלמידי חכמים), לכן יש להבדיל בין לזלזל בדעה השנייה להגיד שהוא פסול לבין להגיד מה דעתי (או דעת רבותי יותר נכון) בצורה נוקבת, כי זה האמת כפי שאנחנו מבינים אותה, ועל הצד השני נגיד שככה הם מבינים שזה האמת, וזה מחלוקת, ולא קרה כלום. 

ורוב גדולי הדורות שהזכרת ודאי שלא בטלו את המצווה הזאת כי לבטל אותה צריך לא להניח תפילין בכלל כל היום, וזה לא עשו, אז נכון שלא הניחו כל היום, וגם אלה שכן הניחו אך לא הורו להניח כל היום, כאמור שהיו להם שיקולים אחרים על אף שזה אולי מה שהיה צריך לעשות, ודרכם שלהם לא פסולה אף שאני אוחז כמו רבותי שלא מחזיק מזה אלא חושב אחרת, אבל אין צורך לפסול את הצד השני בשביל להגיד את האמת שלך.

ולגבי מה שאמרתי איך אפשר לפצוע פה כנגד החפץ חיים זה ודאי לא היה נכון כשאני מסתכל על זה עכשיו, והנה, טעיתי, אבל מה היה הסברא מאחורי זה (כי גם בטעויות יש סברות מאחוריהן כמו בחטא אדם הראשון ועד ימינו)? שכולם אומרים חד וחלק שזה לא חמור ואין אפשר להגיד את זה שזה חמור מזלזל בת"ח ואומר שהם חוטאים ולא יודע מה, לכן רציתי רק להביא שאף שאני אומר שזה חמור זה על סמך דעות אחרות, ואיני בא לפסול את מי שנוהג על פי הקבלה ומכניס את ציציותיו, רק שיש גם דעה הפוכה שזה מאוד חמור ויש לדעת את זה ולא לחשוב שאין שום בעיה להכניס את הציציות, זו בעיה חמורה מאוד כפי שכותב החפץ חיים, רק מי שנוהג על פי הקבלה לא סתם מכניס את הציציות אלא בגלל שהוא נוהג על פי הקבלה ולכן על אף החומרא הוא רואה את זה לנכון כן להכניס, רק לא אהבתי את הפשיטות שזה בסדר, אלא זה מחלוקת, ומי שנוהג כמו הקבלה לא צריך להרגיש לא בסדר, רק רציתי לעורר לזה שיבחין בכך שלא מקיים "וראיתם אותו", אבל גם הקבלה ידעה את זה ואם ככה היא הנהיגה אז מי שאני שאגיד שזה פסול, אבל עדיין, כמו שמי שיש לו היתר לצאת לחוץ לארץ לא אמור לצאת בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא ולחשוב שזה בסדר ואין בעיה, יש בעיה, רק שהוא ודאי לא צריך להרגיש שהוא עושה משהו לא נכון כי יש לו היתר, אבל עדיין ידע כי זה מאוד חמור לצאת לחוץ לארץ, בלי קשר אם צריך או לא, כמו שמי שצריך לחלל שבת אז הוא מחוייב ואם יימנע הוא עובר על איסור, אבל את החילול שבת שהוא חייב לעשות הוא לא יעשה בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא מתוך ידיעה שזה מה שצריך לעשות, אבל כמובן שכאן זה פחות אבל הרעיון לפחות בכללי.

שבוע טוב!

בין ההלכה למנהג.

זה לא שמה שהראשונים כתבו זו הלכה, ומה שעשו בפועל זה מנהג.

אם הרב עובדיה יוסף לא הניח תפילין כל היום, אז הוא סבר שמותר לו לא להניח תפילין כל היום, בין אם הוא כתב על זה תשובה, ובין אם לא.

יכול להיות שבין השיקולים שלו להכרעה הזו תפס המנהג מקום כזה או אחר. אבל גם כאשר פוסק, ראשון או אחרון, כותב פירוש יכול להיות שמסתבר לו יותר להסביר את הסוגיא באופן תואם למנהג, ולפעמים זה מפורש בדבריו. [וגם בגמרא, מצאנו התייחסויות מפורשות למנהג בהכרעת ההלכה].

נכון שיש יתרון למקרה שהפוסק גם נימק את דבריו, וברור לנו שהוא עסק בסוגיא הזו לעומק, אבל ברור שבין הפוסקים הרבים שנהגו כך, רבים עסקו לעומק בסוגיא הזו, גם אם לא כתבו על כך.

השאלה היא לא "הלכה או מנהג", אלא  עד כמה לשקול את המנהג בהכרעת ההלכה אל מול שיקולים אחרים [נניח, מספר הפוסקים שמצדדים בשיטה זו, או קשיים מסויימים בה].

ובשאלה הזו יש גישות שונות בין הפוסקים, באופן כללי ובכל מקרה לגופו. 

עד כמה המנהג מכריעה את ההלכה...

כי זה מה שהאר''י אומר

ומה הייתה הסכנה? ממה שזכור לי מלימודי ההסטוריה בנושא. [לא זכור לי הרבה], יהודי ארצות ערב חוייבו ללכת בלבוש שהבדיל אותם מהערבים, כך שגם בלעדי הציצית הם זוהו כיהודים. האם יש לך מקור שהיתה סכנה מיוחדת בלבישת ציצית דווקא?

מה אתם הולכים עם חוטים תלויים מהבגדים? ולא, אין לי, זה דבר שזכור לי ששמעתי, אבל סוף כל סוף זה רק רעיון שהועלה מהזכור לי שבא לבטא את הכאב מזה שיש יהודים שלא רואים להם את הציציות ובכך גם זה נותן כביכול מחסה לאלה שלא שמים ציציות כי לא יודעים מזה....

אבל, אין מה לעשות, חיפשתי ולא מצאתי מקור לדברי כלל, אבל כן מצאתי ב' תשובות מעניינות בעניין וראוי להסתכל: http://www.kipa.co.il/ask/show/107200-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D, http://www.kipa.co.il/ask/show/237268-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

אחרי כל זה, אני עדיין בדעתי שזה חשוב מאוד שיהיו בחוץ, אבל זה דעתי, לא שאני פוסל אף אחד, כמו שאני לא פוסל את מי שנוסע לחו"ל אף שאני חושב שכל ההיתרים הם תירוצים, זה דעתי הענייה על פי התוכן הפנימי מהותי מאחורי זה שיש להבין לפני שמיד נכנסים בי שאני אומר שזה חמור מאוד, אבל ודאי גם אני אשם בתקיפות...

אמנם, אף שלגבי הספרדים ספציפי אין לי מקור, עדיין היו שפחדו מלהוציא את הציציות בכלל הגלויות (כמובא בחפץ חיים שאביא להלן), ועוד אם אני חריף, מי לנו כחפץ חיים שלא יוציא לעג על אחד מישראל, ואלו דבריו: "ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז ומה שאומרין שהולכים בין הנכרים לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף ואלו היה להם איזה דורון ממלך ב"ו שחקוק עליו שם המלך כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד וק"ו בציצית שמרמז על שם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וכדלקמן בסימן כ"ד ס"ה כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו" (משנה ברורה ח':כ"ו), אני רק אומר...

לא תמיד פוסקים לפי מרן השו"ע

ואם החפץ חיים אומר שזה חמור איך אתה פוצע פה כנגדו?

וזה לא כ''כ פשוט לספרדים ללכת עם ציציות בחוץ

מחשבה שלי- לפעמים כבר אין לנו מה לעשות, כזה כבר התייאשנו, אתה מרגיש שזה כבר מעבר לך.

אתה כל כך עמוק בתוך, ואין לך שמץ אין יוצאים. באמת.

זה כמו כזה ייאוש עמוק, או פשוט שום שמץ מה לעשות.

ואז נשאר פשוט להגיד לה'- וואלה אני עשיתי את שלי, איפה אתה אבא?! כואב לי, איפה המקום שלך?

למה צריך את זה? בוא דבר.

וזה בא מהמקום הכי עמוק. וצועקים ''איההה'' איפה אתה אבא

.. אמנם ברכות התורה מסתמכות על פסוק מהתורה בפרשת האזינו.:

כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ: (דברים פרק לב

את ברכת התורה בבוקר לפני עסק בתורה הוא מדאוריתא. לכן מי שספק אם ברך ברכת התורה (לא מדבר על עליה לתורה) , ספק דאוריתא לחומרא, ויברך רק את "אשר  בחר בנו". או שימתין לברכת אהבת עולם ויפטר בה

קראתי השתכנעתי

נחמד מאוד

(מוסיף בעריכה, אחרי בדיקה בכמה ספרים היום: יעויין כאן בשני העמודים הראשונים כנגד ראיותיו מברכות, וכאן כנגד ראייתו מנדרים)

הבית יוסף (בסימן קלט) מסביר על פי הראשונים שחזל תיקנו לברך תמיד כשקוראים בציבור (גם אם העולה בירך לעצמו רגע לפני כן) משום כבוד התורה

…כנראה כבוד התורה עולה על ספק ברכות להקל.

למשל שאם אין לוי הכהן עולה גם לשני ומברך שוב, למרות שהוא בירך את אותן ברכות לפני רגע

אז אני משער שלכן זה לא היה בשבילם ספק..

… במועד שני של גלויות גם הם לא לבטלה למרות

שמועד שני של גלויות כבר לא נחוץ מאז שלוח השנה קבוע ולא משתנה.

נפש החיים שער ב פרק יב

"והענין כי מלבד זה הצער שנעשה למעלה כשמקבל עונשו ביסורים רחמנא לצלן. אין ערוך ודמיון כלל זה הצער של מעלה נגד עוצם הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון רחמנא לצלן. כענין הבן יקיר שנתפתה ביינו ונפל לארץ ונשבר מפרקתו וגופו והוא מסוכן. והוא עצמו אינו מרגיש אז כלל סכנת נפשו. כמו שכתוב (משלי, כג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. אמנם אביו לבו מתמרמר מאד על זה וכאשר הרופאים קשרו הנשברים והניחו רטי' ותחבושת מסמנים חריפים. והבן מר צורח על הכאב שלו מהסמנים החריפים האוכלים בשרו.

ועם כי אביו מצטער לצעקתו ורבות אנחותיו עתה. אין ערך כלל הצער של עתה נגד הצער והיגון הראשון שהיה לאביו בעת שנפל ושיבר עצמותיו אשר כמעט נתיאש מחייו אז.

כן ממש על זה האופן. הוא ענין העון רחמנא לצלן. שבעת שהאדם עושהו הוא גורם למעלה צער גדול ועצום לאין ערך. והאדם עצמו אינו מרגיש אז בזה כלל. ולא ידע כי בנפשו הוא. כי הוא נחשב אז כמת חס ושלום כמאמרם ז"ל (בר"פ מי שמתו) רשעים בחייהם קרויים מתים. ויש עוונות שעל ידיהם נפשו נכרתה חס ושלום לגמרי מהתקשרות חבל הקדושה. אבל הוא יתברך שמו אב הרחמן. כביכול בצרתו לו צער. ומרוב רחמיו וחסדיו יתברך שמו שולח לו יסורין אשר המה רטיה ותחבושת למרק עונו ואז האדם מרגיש כאב יסוריו ומצטער. ובזה מתעורר גם כן צער למעלה כנ"ל. אמנם אין ערוך כלל זה הצער נגד הצער שגרם למעלה בעת עשותו העון חס ושלום. ולכן כשכל תכלית האדם לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו. הוא רק על הצער של מעלה המשתתף עמו בצערו. ושב ומתחרט באמת על עונו שגרם על ידו הצער של מעלה. אז היסורין מסתלקין מעליו ולא עוד אלא שמודדין לו כמדתו וכופלין לו פרנסתו. נגד הב' מיני צער שגרם למעלה ועתה מתחרט על שניהם. זדונות מתהפכין לו לזכיות:"

תחילת פרק ה':
 

יֵשׁ שָׁם יָמִים שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל מִתְעַנִּים בָּהֶם מִפְּנֵי הַצָּרוֹת שֶׁאֵרְעוּ בָּהֶן כְּדֵי לְעוֹרֵר הַלְּבָבוֹת לִפְתֹּחַ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְיִהְיֶה זֶה זִכָּרוֹן לְמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּמַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיָה כְּמַעֲשֵׂינוּ עַתָּה עַד שֶׁגָּרַם לָהֶם וְלָנוּ אוֹתָן הַצָּרוֹת. שֶׁבְּזִכְרוֹן דְּבָרִים אֵלּוּ נָשׁוּב לְהֵיטִיב שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, מ) "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אבותם וגו': 

ובמשנ"ב (או"ח ס' תקמ"ט, ס"ק א') אחרי שמצטט דברי הרמב"ם - מוסיף:

...ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר.

 ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם וכמו שכתבנו למעלה:

יש דעות אחרות ובוודאי סותרות באופן גמור

אבל בפשטות דבר ה' לעגלון היה מותו המיידי...

בכל אופן, אפשר לציין זאת לשבח עגלון, שכיבד את הקב"ה. אולי בזכות זה (לפי חלק מהדעות) יצאה ממנו רות המואבייה...

משום מה היה זכור לי שאמר רק דבר סתר.

עכשיו עיינתי ואת צודקת, אתם צודקים.

מתקפל.

הם כינויים לעשיית דין

ייתכן שהמקרא פשוט לא טרח להזכיר את מה שהוא אמר, ואני מניח שזה מה שקרה.

יכול מאוד להיות שהוא נשא נאום או מסר נבואי קצר, אולי האשמה על כך שהוא שעבד את עם ישראל ושה' נוקם ממנו כעת.

כמובן, אפשר לדרוש שכוונתו שזה דבר ד' - הריגת עגלון

או הכוונה שיש לו ביצוע דבר ה' לעשות

יהוצפן, שאהוד בכלל לא דקר אותו. זה היה חייזרים. הכל תפירת תיק של השבכ המואבי נגד אהוד

שרבי מאיר אומר לו לעשות תשובה