שלום לכם.
אפשר להגיד שאני לא צעיר וקצת הרבה מעל גיל 20, אבל חשוב לי לדבר עם אנשים שפחות או יותר בגילכם.
קצת רקע ונתונים טכניים:
ההורים שלי עלו לארץ לפני כ25 שנה והם עוד לא הסתגלו ולמנטליות של החיים בארץ.
אנחנו ארבעה אחים, ב"ה, שלושת האחים הגדולים זכו להקים בית, והאח הקטן (שכבר לא כל כך קטן, 34 עוד רגע) נותר בבית. הוא מי שאני רוצה להתייעץ לגביו.
אני אתחיל מהשורה התחתונה - אני מקבל את התחושה שאחי בדיכאון.
ההתנהלות שלו היא כשל בן אדם ללא תכלית, לא נהנה משום דבר ומחפש רק דרך להעביר את הזמן.
מעבר לזה סף העצבים שלו נמוך מאוד ולא פעם יצא לנו לשמוע אותו מרים את הקול שלו על ההורים שלנו.
הוא היה בטיפול פסיכולוגי לפני שנתיים אך ללא הועיל.
אפשר להגיד שהוא ילד מפונק, ניסינו כמה פעמים לומר לו לצאת מהבית ולהתפתח ואפילו פנינו להורים להוציא אותו מהבית כדי שיפתח עצמאות ויתחיל את חייו אך ההורים לא מוכנים לעשות זאת והוא מבחינתו טוב לו כך. לאחרונה הוא אף פוטר מעבודתו וכיום הוא רק עוזר לאבא בעבודה בחנות.
הייתי שמח אם יש פה מישהו שהיה במצב הזה או שמכיר את הסיטואציה ויוכל לתת איזושהי הכוונה כדי לעזור לנו בסיוע לו ולהורים, אנחנו על סף הרמת ידיים...
אבל לא עם הכל.
