משהו ששמעתי אתמול מהרב דוד אביחיל.
בדיוק עברנו את הפרשיות שמדברות על יצחק. יצחק, למרות שממבט ראשון נראה שהמידה היחידה בו היא הגבורה/הפחד, נקרא ע"ש הצחוק. הצחוק של האדם נובע מאספקט של הפתעה. כשאדם מספר בדיחה לחברו ,יש מהלך כלשהוא ששזור בסיפור הבדיחה שהמאזין מצפה לו. ברגע שיש תפנית בסיפור, הרי שיש הפתעה למאזין וזה מה שגורם לצחוק. אז בעצם הצחוק נגרם מהפתעה או פליאה שקיימת לאדם ממה שקורה סביבו. הצחוק והפליאה מקורן במידת הכתר שהיא מ3 המידות העליונות. ילדים, בדרך כלל נמצאים ב2 מצבים - או צחוק או בכי. זהו מצב בריא מאד כיון שהם כל הזמן מופתעים מן המציאות ובוחנים אותה. כשמתבגרים, אז הפלא נעלם מחיינו ואנחנו חווים שגרה ולא מופתעים מדבר, וזוהי רעה חלה שצריך להתמודד איתה.
כמו כן חשיבות השמחה בעבודה השם - אי אפשר להתנבא בלא שמחה. כך מצינו במקורות. ואם כן, למרות שכיום אין נבואה, התפילה שהיא הדבר הכי קרוב לזה חייבת להיעשות מתוך שמחה.
יש מספר נקודות שנוגעות אחת לשנייה והן השמחה-צחוק-חיוך. כולן קשורות באותו השורש. כשאדם מחייך אל חברו, הוא מקשר את עצמו ואת חברו למידת הכתר שזאת המתנה הכי גדולה שהאדם יכול לתת לחברו (הרב הביא מקור ששכחתי מהו שמדבר על מצב שבו אם אדם נותן מתנה יקרת ערך כספית לחברו ללא חיוך - כאילו לא נתן לו דבר, בעוד אם רק מחייך אליו ללא נתינה פיזית כלשהיא - כאילו נתן לו הכל).
הרב מבחין בין 3 אופנים של צחוק:
1. ליצנות - בלשוננו זו הציניות. הציניות הורסת כל חלקה טובה בנפש ומציגה לכאורה סוג של "שמחה" אבל זהו רק זיוף. ציניות היא ניסיון להתמודד עם המציאות העצובה ע"י בדיחות שצוחקות על המצב. הבעייה היא שאת המחיר משלם מי שציניקן - כיון שבתוך תוכו הוא עדיין נשאר עם האמת שבעינו היא מרה. ליצנים הם 1 מ4 כיתות שלא מקבלות פני שכינה. מה שאומר שחז"ל החמירו מאד עם הליצנים. יש גם בתהלים - "ובמושב לצים לא ישב" - הלצים יותר גרועים מהחטאים ומהרשעים. יש מקור שטוען שיש אופן אחד של ליצנות שהוא מותר - וזה אם זה נעשה כנגד עבודה זרה. כלומר להתבדח באופן ציני על ע"ז, וגם מקור זה טוען שצריך תנאים כדי שזה יהיה מותר.
2. קלות הדעת - מצב שבו אדם צוחק על עצמו ומשתטה. זהו מצב שהוא על הגבול בין מותר לאסור וצריך שאותו אדם שעושה את זה יהיה במודעות, כי יש סיכוי גבוה שמלצחוק על עצמך, אתה תתחיל לצחוק על אחרים וזהו דבר שאסור.
בחסידות יש מעלה בהשתטות כל עוד היא נעשית לשם שמיים. כמו כן, אסור לאדם לבזות את עצמו כיון שהוא עלול ע"י כך באמת להרגיש בזוי באמת, לכן הדבר צריך להיות במידה המותרת. צריך עיון.
3. מילתא דבדיחותא - זהו הצחוק הבריא והמותר ע"פ חז"ל, שלא מזלזל באדם אחר ולא באדם עצמו. חידודי לשון כאלו ואחרים, הפתעות מחיי היומיום וכו'.
מכאן נעבור לעצבות. כידוע, כל דבר שלילי שקיים, יש לו שורש חיובי שבגללו הוא מתקיים. לכולם, חוץ מלעצבות. העצבות אין לה שורש חיובי בכלל והיא מכלה כל חלקה טובה בנפש האדם. לכן אסור להיות עצוב, לעולם. העצבות יכולה לנבוע מכמה סיבות - גאווה, כעס, קנאה וגורם נוסף הוא כשאדם לא מממש את היצירתיות שטבועה בו - זה מתכון לעצב. העצב בהיותו שלילי הוא מקור לחולאים רבים (פיזיים ונפשיים כאחד). התרופה לעצבות - הצחוק ושמחת החיים - כשאדם עמל (והרב הדגיש שלא הכוונה כאן בתורה, אלא עמל ומוציא את כוחות הנפש שלו מהכוח אל הפועל), זה מרפא את הגוף ואת הנפש.
ואיך זה קשור לפורום?
הרב מדבר על החשיבות של החיוך כששני בני זוג מתראים. הרב מייעץ לזוגות - תמיד כשנוצר קשר עין בין 2 בני זוג - לחייך. זה רק מחבר יותר. קל וחומר כשמדובר בגבר ואשה שרוצים להכיר כדי לברר אם זה מתאים להם להתחתן.
תודה לשניכם!
לתומי סברתי שאתה שיעור ד'