קיבלתי במייל וכתבו שאפשר להעביר הלאה.
הפיסקה האחרונה חזקה מאד.
עמונה – בירור רעיונות – הרב אלחנן בן נון
(הדברים נכתבים כשאיננו יודעים איך תסתיים הפרשה,
וענינם העיקרי לברר עקרונות הלכתיים ורוחניים כפי יכלתי)
חובת המחאה והשלכותיה
שאלה - עברנו לא מעט פינויים והרס, גם כאלה הגדולים מעמונה. למה חשוב להאבק על זה אולי עד כדי הפלת הממשלה?
תשובה – קודם כל, צריך לזכור שהרס בתים שנבנו בעמל רב, בכסף רב, ביגיעה רבה ובהיתר רשמי, הוא נורא. המשמעות המשפחתית הכוללת היא קשה ביותר. רק לפני זמן קצר ראינו מחזות קשים של אנשים שבשעות ספורות של שריפה אבדו את ביתם ואת כל רכושם, ונשארו חסרי כל. אין ספק שזהו מראה קשה גם בלי קשר ללאומיותו של אדם, ק"ו שהוא נעשה בגלל ריב אחים, ולא בגלל בעיות משפטיות. אם נצרף לזה את העובדה, שהמשפחות על ילדיהן עוברות תקופה ארוכה של חוסר ודאות על חייהם, ואת תחושה הנטישה של רשויות האמורות להגן על האזרח ועל זכויותיו הבסיסיות בחיים, נקבל פגיעה קשה לעכול. דבר זה פוגע ביחסי האמון הבסיסיים ביותר של האדם לחברתו ולמדינתו, וזהו דבר חמור ביותר.
שנית, המאבק הוא על א"י. זה אינו מתחיל מפוליטיקה ואינו מסתכם בבעיות משפטיות, אלא מהמאבק על יסוד בחירתנו כעם ד'. זה הרס ישוב בא"י שזה דבר חמור מאד מבחינה הלכתית ורוחנית. נוסף לכך אנשים הבקיאים בטיבו של המהלך המשפטי מסבירים, שבכל מקום בארץ ובעולם פותרים בעיות כאלה של בניה בשוגג בפצוי, ואף בג"ץ עצמו נוהג כך במקומות אחרים, ואפילו במקום שהבניה היתה במזיד. הדבר חורה עוד יותר, שהתובעים כלל לא העמידו את ראיותיהם למבחן משפטי, כי הבג"ץ אינו עוסק אלא בענינים עקרוניים ולא בבירור זכויות. נוסף לכך זה פתח להרס מאות בתים בישובים, שעלול להביא למכה אנושה להתישבות כולה. אמנם אין מדובר על מהלך של הרס מידי לכל מאות הבתים, אבל זה כבר ענין של זמן והליכים משפטיים, שעלולים להפיל את רוחם של רבים בהתישבות.
ש' – אם כן צריכים להאבק בכל הכח!?
ת' – כן. בכל הכח המותר והנכון. שני דברים צריכים להיות ברורים ואיתנים. 1. אסור להשאיר את אנשי עמונה לבדם, זה אינו מאבק שלהם אלא של א"י. 2. אסור לעבור עבירות כשנאבקים על א"י. לכן אין לנהוג באלימות לא גופנית ולא מלולית. כמו כן, כיון שאין מדובר במלחמה, מי שעלול להנזק או להפגע אמונית, נפשית או גופנית אינו צריך להיות שם.
ש' – אתה אומר שני דברים מתנגשים. זה מסר מבלבל, שאינני מבין איך לנהוג במצב כזה. מי לא יפגע?! כל אחד במצב כזה נפגע. אז מי יגיע להאבק?
ת' – מבוגרים או נערים עם הוריהם, שמבינים את מהות המאבק ואת הדרך הנכונה לפעול בו.
ש' – אתה יודע שמי שמגיע הם בעיקר בני נוער.
ת' – זו טעות חמורה. כבר לפני שנים הודעתי וכך החיתי את רכזי הנוער ואת יוזמי ההפגנות שאין להניח לבני נוער לצאת להפגנות, אלא באחריות מבוגרים. כשמדובר במקום שיש חשש חמור יותר לנזקים, צריכים ההורים עצמם לקחת אחריות. שלמנו על זה מחירים כבדים מבחינה נפשית, אמונית ואפילו גופנית. כך ראינו גם אצל בנים, וגם אצל בנות ואפילו אצל מספר מבוגרים. בהרס שהיה בעמונה לפני מספר שנים, החלטנו בישיבת בית אורות שהתלמידים (ישיבת הסדר) יצאו עם הרמי"ם. אני עצמי הייתי שם כל הערב, וכשנסיתי לחזור לפנות בקר לא הצלחתי להגיע. אין דבר כזה שהורים יאפשרו לילדיהם כשהם אחראים עליהם, להגיע למצבים בהם הם נמצאים בסכנה.
ש' - אפשר להבין נערים שרואים את ההרס וגם מעשי אכזריות תוך כדי הפינויים, שהם מתמלאים כעס ושנאה, ולפעמים מגיבים באמירות או מעשים לא נכונים. זה אף פעם לא מגיע לרמה של ההרס והאכזריות המופנים כלפינו!
ת' – נכון מאד, ודוקא בגלל זה אסור להניח אותם לבדם. אם הורה חושב שאין הנער יכול לעמוד בזה, הוא צריך לדאוג לו, ולמנוע את ההליכה שלו לשם. יש נערים שכבר ראו דברים כאלה, ויש שיראו לכל הפחות מסרטים, תמונות וספורים. איך אפשר להסביר להם תופעה כזאת.
ת' – לדעתי, איש בטחון שפועל באכזריות הוא או גוי או אדם לא מאוזן אחוז טירוף. באמת גם ההרס אינו אנושי ובמיוחד שהוא פוגע באנשים שא"י והעם בראש מעיניהם. לדעתי, צריך להסביר את כל התופעה הזאת במשל. הורים לנער שהוא פגוע נפש, והוא מתחיל להכות את הוריו חלילה במצב של התקף האם הם יכו אותו כפי שנכון לעשות כלפי כל אויב או שודד? בשום פנים לא. הכאב הוא עצום, נורא. איך הבן הגיע למצב זה, אבל, ההורים אולי יגנו על עצמם, אבל לא יכו אותו. זהו ההסבר למה שאנחנו ראינו ועלולים עוד לראות אם יהיה פינוי. יש מחלה בדור, מחלה רוחנית, הנוגעת להבנת הקשר שלנו לארץ הזאת. חלק גדול מהעם פגוע רוחנית, ולפעמים הוא מסוגל להכות את הוריו ואת אחיו. אעפ"כ אנחנו נושכים שפתים, העז ובגבורה בידענו שבע"ה העם יתגבר על מחלתו.
התלות בכחו של העם
ש' – האם השארת עמונה במקום אינה שווה שתהיינה מספר פגיעות?
ת' – אם הצבור הישראלי לא יסכים, עמונה לא תשאר במקום גם אם כחות הבטחון לא יצליחו לפנות אותה. כך זה יהיה בכל מקום בו ההסכמה הלאומית לא תחזיק מעמד. עד עכשיו זו עובדה בעלת תוצאות מצערות, בסיני, בגוש קטיף, בערי הפלשתים וכו'. זו עובדה. כל המאבק אינו לחסום את הדרך לטרקטורים, אלא להביא אלפי אנשים שימחו על העוול. אם יעמדו שם עשרים אלף איש, המשטרה לא תוכל לעמוד מול זה, הצבור בישראל יבין שזה לא מוסרי, שזה אינו טובת האומה, שזה בלתי אפשרי וימצא את המוצא. במקום שהצבור הישראלי מכל מיני סבות השתכנע שהמחיר כבד מדי, הוא פשוט משאיר את הישובים והצבא נסוג. כך היה גם בלבנון. הצבא נסוג. גם בערי הפלשתים הצבא נסוג כמעט לגמרי. מי שינסה להכריח את העם להחזיק בישובים בכח, עלול לגרום שהצבא יסוג וישובים ישארו נתונים למשיסה חלילה. היו כבר מספר רעיונות שהופרחו באויר אפילו לאחרונה, למרות שלא תפשו מקום רציני. ברוך ד' הרקמה המאחדת את העם עדין חזקה, אבל עלול להוצר מצב שאויבינו מנסים לדחוף לפילוג, להפריד בינינו, ולגרום לפירוק השותפות בין חלקי הצבור.
ש' – זה הזוי, שהממשלה תהיה מוכנה להפקיר ישובים בידי אויבים!
ת' – היו מספר דברים הזויים שהתרחשו כבר. נכון שהיום זה רחוק, אבל זה אומר שאסור לנו בתוך המאבק על א"י לאפשר פירוד בינינו. כרגע רוב נציגי העם אינם מוכנים להפרד מבית המשפט העליון הנוכחי, ומשליטת המשפטנים בממשלה, ולכן צריך לנהוג בזהירות. יש גורמים רבים בארץ ומחוצה לה, החותרים כל הזמן להפריד בינינו. חלקם אומרים בגלוי, אם אתם שולטים, אנחנו ניתן את השליטה לערבים, לאמריקה, לאירופה, לאו"ם וכו'. ברוך ד' שזהו חלק קטן, אבל הוא מצליח בדרכי ערמה ושררה להפיל פחד על רוב נציגי הצבור בישראל, שהם פוחדים מהם, ומתפתלים כדי למצוא מוצא.
ש' – אז בעצם כל המאבק הוא על דעת הקהל, ומיותר להגיע למקום!
ת' – לא במצב כזה. אם רק אפשר, הכרחי להגיע למקום. מי שמשאיר את המקום ריק במצב כזה, וצועק בחוץ, זה אינו רציני. הוא כאילו אומר 'החזיקו אותי'. אין כמעט תחליף להמצאות במקום ככל האפשר. הכחות הנאבקים מבחוץ הם בעלי השפעה רק בגלל שאנשי עמונה במקום, וצריך לחזק אותם. המלחמה בתוך מוסדות המדינה והמשפט הכרחית, וגם בתוך הרשתות החברתיות וברחוב, אבל רק מי שמוכן לפעול בשטח באצילות ובמסירות נפש יצליח. יש כאן נקודה בסיסית המשנה את ההבנה. מי שנמצא בשטח יכול להצליח לא בגלל שהוא חזק יותר, אלא בגלל שהוא מצליח להוציא את גבורת האומה מהכח אל הפועל, וכשהעם רואה זאת גם הוא מתמלא גבורה. בכלל כל הכיוון התולה את הצלחת תהליך הגאולה ברצון העם, אינו מתחיל מנתוח מציאות והסתברות בשטח. כמובן אינני רואה עצמי כמי שבקי במיוחד בזה. יש מומחים גדולים, ובעיקר עתונאים שיודעים תמיד מה יהיה. (אם המציאות אינה מתקדמת לכיוון שלהם הם מנסים להשפיע שהיא תשתנה לפי דעתם) הגישה וההדרכה הזאת נובעת מהסתכלות שיסודה בעניני אמונה.
ויתורים או גאולה בשלבים
ש' – איך שלא יהיה, הנסיון של אנשי תורה להעביר את חוק ההסדרה בלי הסעיף על עמונה, הוא מנוגד אם כן גם הוא להלכה כפי שאמרת.
ת' – לא. זו מחלוקת בהערכת המציאות ובדרך להשגת המטרה הנכונה. יש אומרים, שצריך להניף את הדגל ברמה, וגם אם נכשל פעם אחת או שתים, בסופו של דבר העם ילך אתנו. לפי דעתם, ויתורים במהלך הדרך מקטינים את ערך התורה והאמונה, והם גם מסוכנים כי הם מעמידים את הענין כדבר הנתון לפשרות. מאידך הדעה החולקת אומרת שההתעקשות על אישור של עמונה עלול להביא לנפילת הממשלה הקימת, וזה מהלך מסוכן, שעלול לגרום לנפילות גדולות הרבה יותר. ז"א כשלון בהעברת החוק עלול להביא לבחירות חדשות, או לכל הפחות להקמת ממשלה חדשה, שתהיה עוינת יותר, ועלולה באמת להביא לנפילת רוח כללית בחסות פסקי בג"ץ נוספים. ברור שתהיה גאולה, אבל היא תבוא בצורה קשה יותר. אין הבטחה איך הגאולה תבוא, האם מתוך שבר גדול שבסופו עלית בזק או מתוך התרוממות אטית. על כן, יש אומרים שהתעקשות להשיג את הכל עלולה להביא למשבר גדול. כמובן שהתמונה שצירתי היא קיצונית, אבל הלוא איננו נביאים, ואיש אינו יודע מה ילד יום. מכל מקום, אלה גם אלה מתכונים לטובה, וזו שאלה בהנהגת צבור.
ש' – ז"א שלא בהכרח יש להתנגד ולמחות על פינוי עמונה ומקומות אחרים, אם הם בהסכמה!?
ת' – בכל מקרה של הרס חייבים להתנגד ולמחות בכל אופן. גם אם זה בהסכמה. ברור שזו הסכמה מאונס ולא מרצון. יש כאן פעולה שמנוגדת לתורה ולאמונה, וצריך למנוע אותה כפי יכלתנו, ולמחות עליה אם היא מתבצעת. אם יש מצב של העתקה ממקום למקום, צריכים רבנים ואנשי צבור לבחון את המצב ולהחליט לפי הענין.
ש' – אם חייבים למחות כשיש הרס, מדוע הרבנים כל פעם מודיעים שאסור לפעול באלימות. הלוא זה ענין של הלכה!? בנוסף לכך זה תמיד נשמע שהרבנים מפחדים מהממשלה, ומנסים לקרר את האוירה!?
ת' – מצות תוכחה אינה מתירה אלימות. תוכחה היא דבור בצורות שונות, ובסגנון מתאים, לא אלימות. מי שמוכיח בצורה שאינה נכונה גורם לחטא, כמו שכתוב במפורש בפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". אנחנו יודעים שלפעמים בארוע כזה, די במעטים העושים מעשים לא נכונים, וגורמים לחלול ד'.
דרכי המאבק והגאולה
ש' – מדינה דמוקרטית בנויה גם על לחצים. אם אנחנו תמיד נהיה יפי נפש, לא נשיג כלום. תמיד ירמסו אותנו!
ת' – ראשית, אם ההלכה אינה מתירה דרך פעולה מסוימת, הטענה ש'לא נשיג כלום' אינה יכולה לשנות את ההלכה. היא מציבה אולי קושיה, אבל בודאי אינה יכולה להיות בסיס להיתר לאלימות כל שהיא. ביחס לטענה, שההלכה אינה מתאימה למציאות, דעת רוב מוחלט של הרבנים הפוסקים הלכה לצבור בעניני כלל ישראל היא שההלכה מתאימה למציאות, ודוקא הטענה על 'יפי נפש', מתכחשת למציאות. המבחן של הצלחה אינו נמדד במחיאות כפים או הישג לזמן קצר. המבחן הוא דרך שמוכיחה את עצמה לזמן ארוך.
יש מי שחושב שישוב א"י וגאולה תלויים רק במעשה כזה או אחר של התישבות, וברגע שהוא יתאפשר, הכל יתנהל במסלול רגוע. ההבנה שלנו היא שגם כשיש החלטה רשמית המלווה במעשה של התישבות, היא איננה קובעת הכל. אם העם איננו מוכן לה מספיק, ההחלטה תתמסמס, והמעשה עלול להיות בסכנה. אחרי מלחמת ששת הימים העם עמד נפעם והתלהבות כללית אחזה בו. אז נחקק חוק ירושלים, ועינינו הרואות שגם בירושלים יש מצב מורכב ולא שלם, כי העם אינו עומד במצב אחד, ופעמים הוא נחלש.
ז"א הגאולה היא להוציא את הגרעין הפנימי של השאיפה לגאולה מתוך הסכמת העם אל הפעל, ורק זה נותן תוקף מעשי לגאולת הארץ. הסכמה חזקה של העם היא מפתח בכל התהליך הזה. מהלך זה עומד כל הזמן בהתמודדות ונסיונות, ולפעמים העם נחלש בגלל איומים בטחוניים או מדיניים, בגלל לחצים כלכליים ועוד, וצריך להמשיך את העבודה הארוכה והמתמשכת בתוך העם.
ש' – זה הסבר ונמוק רוחני, אבל ישנם אולי רבנים שחושבים אחרת. איפה הדבר הזה מעוגן בהלכה?
ת' – ראשית כבר הזכרנו מפסקי ההלכה שמצות התוכחה אינה מתירה שום אלימות. להיפך גם הרמב"ם המחמיר במצוה זו כותב שאין מצוה להוכיח אם התוכחה מביאה לאלימות (הל' דעות ו). יש פוסקים אחרים (סמ"ג ובעל ס' יראים בהג' מימוניות שם) שלדעתם מצות התוכחה מסתיימת כבר אם היא מביאה לנזיפה כנגד המוכיח. אבל יותר מכך, האדם הפרטי יכול לקיים את מצות ישוב א"י במקומות רבים בארץ, וגם אם הוא רוצה להדר במצוה, ולישב דוקא מקום מסוים ביהודה ושומרון הזקוקים לכך, הוא יכול באופן פרטי לגמרי ללכת לשכם ולרמאללה, ולנסות להתישב שם. אלא שאנחנו מנועים מזה, בגלל אויבינו, ואנחנו רוצים את הגנת הצבא ואת החלת החוק הישראלי באזור, לכן נוח לנו להתישב בעמונה ובמקום שיש שם שלטון יהודי. הרי שאיננו עוסקים במצוה הפרטית, אלא במצוה הכללית, ברצון הגדול להביא את העם כולו להתישב בארץ מתוך שלטון יהודי שלם.
גם לפי הפוסקים שחיוב המחאה נובע מיסוד הערבות, ולא ממצות תוכחה, גם כן אין חיוב ערבות, אם הצבור שאותו אנחנו מנסים לקדם, מתנגד באופן פעיל.
ש' – אבל זה איננו המצב מדויק. איננו מבקשים מאחרים שהם יתישבו, אנחנו יושבים כבר בעמונה, או בגוש קטיף או בסיני, והם באים ומגרשים אותנו משם. איננו מבקשים שהממשלה תכיר בישוב הזה. אנחנו מבקשים שלא יגרשו אותנו משם!?
ת' – ראשית, מבחינה מציאותית זו העמדת פנים לומר שאיננו רוצים הכרה ואיננו רוצים הגנה. אלולא הגנת הצבא רוב צבור המתישבים לא היה מחזיק מעמד, ואינני רוצה להעלות על הדעת מה היה קורה למעוט שהיה נשאר בלי הגנה. אבל שנית צריך להבין יותר את הבסוס ההלכתי. הרמב"ן בהוספות לס' המצוות (מצוה ד') קובע כי המצוה של ישוב הארץ תלויה בכבוש וברבונות. ברור שגם ישיבה פרטית היא ישוב א"י, אבל המצוה בשלמותה היא שתהיה הארץ ברבונות יהודית. זה ברור גם מדעת הרמב"ם במינוי מלך (הל' מלכים א) שזו המצוה הראשונה שהתחיבו ישראל בכניסתם לארץ, הרי שעיקר הענין אינו רק שישבו יהודים בכל מקום בארץ, אלא שתהיה רבונות. ברוך ד' שזכינו לפני כמעט 70 שנה לנס הגדול הזה, שהנביא יחזקאל קרא לו תחית העצמות היבשות. כיון שכך איננו רוצים רק לישב יהודים בעמונה, בגוש קטיף, בסיני ובכל ארץ ישראל. אנחנו רוצים כאן שלטון יהודי. האם אפשר להכריח את השלטון לעשות מה שאינו רוצה? אנחנו מנסים זאת כבר יותר משנות דור. אי אפשר להכריח מישהו לקיים מצוה. בודאי שאי אפשר להכריח את העם או את השלטון לקיים את מצות ישוב הארץ בצורה שאינה נראית לו. חייבים לעבוד קשה מאד ובסבלנות עד שהעם יתעורר לזה מרצון עצמי בתקיפות רבה.
תקפה ההלכתי של ממשלה בישראל
ש' – אם כך, שהשלטון קובע הכל, אין שום טעם להתנגדות, להפגנות ולנסיונות התישבות. הכל תלוי בשלטון, אם הוא אינו רוצה, אפשר ללכת הביתה.
ת' – זו אמירה של יאוש או של כעס המציגה את החבור לממשלה כהתרפסות והתיפיפות. אני יכול להבין מהיכן זה נובע, אבל זו אינה הסתכלות הלכתית, ולא מתוך הבנה רוחנית. זה נובע מתסכול ארוך ומתמשך. צריך להבין את הקשר שלנו לממשלה ולכנסת במדינה הזאת.
העמדת שלטון זו מצוה זה נפסק על ידי רוב מוחלט של רבותינו הראשונים; הרמב"ם (הל' מלכים א') והרמב"ן (פר' שפטים), ולא היה מי מפוסקי הדורות הגדולים שחלק עליהם. קושיות האברבנאל (פר' שפטים וס' שמואל ח') אינן יכולות לעמוד מול הפסיקה ברורה וההחלטית של גדולי הפוסקים.
ש' – זה נכון לגבי מלך ישראל שנוהג כהלכה, ושמינו אותו כהלכה!
ת' – אמירה זו אינה נכונה הלכתית. לכל שלטון יהודי שהעם מקבל על עצמו יש דין של מלכות, גם אם לא דין שלם של מלך. זהו דיון ארוך במקורות ואזכיר רק את פסק ההלכה שכתב הרב קוק זצ"ל (משפט כהן ע' שלו). הדברים התבררו בפסקי הלכה ארוכים שכתבו על ידי גדולי הדור הקודם עם הקמת המדינה. הרב ישראלי זצ"ל כתב גם בעצמו דברים ברורים (כפי שנדפס בספרו 'עמוד הימיני'), וגם ערך את כתבי 'התורה והמדינה' שהאריכו מאד בברור הסוגיות הללו. ברור גם מדברי הגמ' והפוסקים שלהורדוס והמלך אגריפס היה דין של מלכות, כיון שהעם הסכים למלכותם למרות שהומלכו ע"י הרומאים. כמו כן גם למלכים אחרים שלא היו ראויים בבית ראשון היה דין מלך.
ש' – אם כך, כל המחאה נגד הרס ישובים היא מס שפתים. אם לממשלה יש תוקף של מלכות, אפשר את כל החיים הדתיים הצבוריים שלנו כאן, להכניס לעטיפה ולזרוק לפח, כי הממשלה יכולה להחליט מה שהיא רוצה, ואנחנו מורידים את הראש, כי זו מלכות.
ת' – גם אמירה זו היא של כעס ואינה נובעת מלמוד אמונה והלכה. מלך שגוזר איזו שהיא גזירה כנגד ההלכה, אין תוקף לגזירה, אם אפשר צריך למנוע ממנו את בצוע העבירה, או לכל הפחות להוכיח אותו או למחות על כך.
ש' – אבל אמרת קודם שגבול המחאה תלוי בצבור וגם בשלטון, אז ממילא אין תועלת במחאה. אלה שני דברים שמחפים אחד על השני. יש מלכות וצריך למחות אבל אי אפשר למחות!
ת' – ראשית צריך להיות ברור. פקודה שהיא כנגד התורה, אין לה תוקף. יחד עם זה, אין זאת אומרת שהמלך או השלטון חדלו מלהיות בעלי תוקף בשאר הדברים. אומרים חכמים שכאשר שאול פקד על אבנר בן נר ועמשא בן יתר להרוג את כהני נב, הם הורידו את הדרגות, וסרבו פקודה. למרות זאת הם המשיכו לשרת בצבאו, לקבל ממנו פקודות אחרות. אפילו אחרי שדואג האדומי מלא את פקודתו והרג את הכהנים, הם המשיכו בתפקידיהם (מדרש שמואל). גם דוד המשיך לראות בו מלך על כל מה שכרוך בכך, למרות מה שרדף אותו.
שנית, המצב היום טוב הרבה יותר מאשר בימי קדם. בימי קדם הכל היה תלוי בדמותו של המלך, ואם הוא לא היה הגון, או שהיה פגום במידה מסוימת, המצב היה נורא. היום העם בוחר לפחות פעם בארבע שנים. ויותר מזה, הלוא אנחנו מכירים שבימינו יש מערכות צבוריות רבות שיכולות להפעיל לחץ על הממשלה, ולשנות דברים.
הערך הרוחני של הצבוריות
ש' – אבל איך אפשר להבין דבר כזה? זה הזוי להמשיך לתמוך בממשלה שמפנה והורסת ישובים!
ת' – אתה יכול להסביר את זה כחישוב רווחי על בסיס של כדאיות תורנית. אם בסך הכל הממשלה עושה דברים לטובת התורה, הרי ששוה לנו לתמוך בה כי זה כדאי. אמנם היא קצת הורסת, אבל לא נורא בסך הכל אנחנו מצליחים להתקדם. אבל למרות שלשקול כזה יש מקום מסוים בהכרעה מעשית, זה לחלוטין אינו מה שעומד בבסיס ההלכה שהזכרנו. יש כאן ענין עקרוני, רוחני, הלכתי שצריך להבין אותו, והוא העיקר.
המהר"ם שיק בהערותיו על ס' המצוות של הרמב"ם כותב שאסור לקלל מלך ישראל אפילו שאינו נוהג כהלכה, כי כבודו הוא כבוד כל האומה. המקלל את המלך פוגע בכבוד האומה, ולכן מלך אינו יכול למחול על כבודו. זאת אומרת כבוד הממשלה ושריה אינו תלוי באישיותם ובמדותיהם, אלא בהיותם נציגי העם. יש לזה משמעות רוחנית, לא רק הלכתית. אמנם בימינו המושג של כבוד מלך וסמכויותיו שונה במקצת. התוקף של הממשלה כמלכות לרוב הדברים נובע מכחו של העם, ז"א שאין לממשלה סמכויות של מלך ישראל על פי ההלכה, אלא כפוף לסמכויות שנתן לה העם. מה שאנחנו לומדים מכאן הוא ענין עקרוני יותר, שיש לו משמעות רחבה.
גדולי כל הדורות הוכיחו מתוך התורה שעם ישראל אינו אוסף של אנשים, אלא מהות א-לקית רוחנית, אם נרצה נקרא לזה נשמה כללית – כלל ישראל. למשל המהר"ל מפראג הרחיב בדבר מאד בספרו 'נצח ישראל' (פרק יא). משמעות הדבר שכשהעם מסכים על דבר שיש בו ערך על פי התורה, יש לזה תוקף רוחני, לא רק מעשי. גם כשנציגי העם עושים ביחד מצוה כמו הגנה על הארץ, הצלה משריפות, חלוקת תקציבים וכו' יש לזה תוקף רוחני כי הכלל עושה זאת. נשמת הכלל פועלת זאת. לכן מלך אינו אדם פרטי הוא שייך לאומה. יותר מכך, המהר"ל מסביר שגם כאשר העם אינו נוהג כראוי, לא פוסקת ממנו המעלה הרוחנית הזאת, ולכן כל מה שהעם מחליט ואינו נגד ההלכה, יש לו תוקף הלכתי ורוחני, ומי שפועל כנגדו פועל נגד כלל ישראל. לכן גם אם המדינה והממשלה עושים דברים נגד ההלכה, שאין להם תוקף, הדבר אינו משמיט מהם את הבסיס של התוקף העקרוני ההלכתי והרוחני שלהם. לכן ההנחיה הרוחנית העיקרית שבדרך כלל צריך לתמוך בממשלה. מובן שיש מקרים חריגים, כשרוב פעולותיה נגד התורה, או שהיא מובילה את העם לאיזה אסון, אבל לא זה המדובר.
דוקא בגלל זה חשוב ביותר להוכיח את הממשלה, ולמחות על מעשיה אם הם מנוגדים לתורה. לא רק בגלל שאין למעשים אלה תוקף, אלא בגלל שיש לממשלה תוקף רוחני, וזה פוגע בכל העם מבחנה רוחנית. חשוב מאד למחות על מעשה חמור כמו הרס ישובים, וחשוב לעשות הכל כדי למנוע. הדרך למחות ולהוכיח צריכה להקבע ע"י מנהיגים המדריכים את הצבור מה נכון לעשות כדי להשפיע, ויחד עם זה היא צריכה להיות נבחנת ע"י גדולי תורה הפוסקים הלכות בעניני הכלל, כדי שנהיה בטוחים שדרכי הפעולה נכונות גם על פי התורה. כשאנחנו מצליחים לנהוג נכון, בגבורה ובענוה, באהבה ודקות בתורה, אנחנו מצליחים להפיח רוח גבורה ותקוה בכל העם. לא אנחנו מצליחים לנווט ולשלוט, אנחנו מצליחים לחזק את הכחות הבריאים באומה, שהיא תשלוט.
התקדמות הגאולה
ש' – כבר שנים רבות שמנסים את הדרך הזאת, ואנחנו תקועים. מדכאים את הצבור הדתי לאומי בכוונה, ואין מאפשרים לו להתקדם. סימן שהדרך הזאת אינה פועלת, ושוה לראות אם זו דרך נכונה או אולי צריך לשנות את הכיון ההלכתי בענין!
ת' – דבר ראשון ההלכה איננה ענין של הצלחה או כשלון, שעל פיהם משנים אותה. אי אפשר לשפוט את ההלכה, אם היא מביאה לנו הצלחה או להיפך. בודאי שכשלון צריך לעורר למחשבה ולבחינה מחודשת של דברים כדי לברר האם יש שנוי בנתונים, המחייבים שנוי בהלכה. אבל אם ההלכה אוסרת משהו, הרי שהוא אסור גם אם הוא מקשה עלי מאד מאד את החיים.נוסף לכך הנסיון לצייר כאילו המהלך של רוח האומה הבריא נחלש ועומד להתמוטט אינו נכון במציאות. ברוב חלקי העם יש התחזקות גדולה בקשר אל התורה ואל הארץ. כך בהיקף מוסדות התורה, בחנוך הדתי והשפעתו, בכלכלה, במסחר, באקדמיה, בצבא ובהתישבות. אפילו בתחום הנהגת הצבור הפוליטית יש שנוי גדול מאד לטובה החוצה מפלגות. גם שני תחומים שהיו עד כה מודרי צבור דתי, כמו משפט ותקשורת עומדים בסימן שנויים משמעותיים. אמנם לא בהכרח שכל אדם החובש כפה נשאר נאמן ופועל בכל כחו בדרך נכונה, אבל אנחנו בדרך.
ש' – המציאות היא שבצבא דוחקים את רגלי הצבור הדתי יותר. גם מערכת המשפט מקצינה את החלטותיה בתחומים רבים הנוגעים לתורה. עולם התרבות נעשה קשה יותר ויותר, והוא משפיע בצורה קשה על הנוער שלנו וגם על הצבור הדתי המבוגר. הכנוי 'דתי לייט' כבר אינו תופעה בודדת אלא כנוי לצבור רחב שהשפעתו על האוירה בצבור הדתי בעיקר בערים הולכת וגדלה.
ת' – לפחות בשנים מן התחומים אותם הזכרת, בהם יש מקום למחלוקת על דרך התגובה של הצבור הדתי, ההיפך הוא הנכון. בענין הצבא יש תחושה כפי שהגדרת אבל זה נובע בבירור דוקא מהתחזקות הצבור הדתי בצבא, ולא להיפך. למעשה יש פחד בחלקים ידועים של החברה מהתחזקות דתית בכלל, ואם התחושה אותה בטאת נכונה, הרי שהיא מעידה דוקא על התחזקות שבסופו של דבר תעלה את העם כולו על דרך נכונה. גם במערכת המשפט יש יותר ויותר שופטים דתיים, שגם אם עדין אינם תופסים עמדות חזקות, אבל הם מתרבים יותר ויותר. אנחנו יודעים שאמנם אין זו תעודת בטוח שממנים אדם דתי, כי יש כאלה שאינם יכולים להרים דרך חדשה, אבל גם זה ענין של זמן ותהליך. גם במערכת המדינית יש יותר ויותר קריאות לרסן את ביהמ"ש העליון. יש בצבור יותר ויותר התנגדות לפסיקות אנטי דתיות של המערכת הזאת, ואפשר כבר לראות שאם לא תהיה התמתנות של המערכת המשפטית, היא תאבד את הבסיס הצבורי שלה. אם יש סכנה לגבי הצביון הדתי של המדינה אפשר לזהות אותו דוקא בתחום התרבותי בו הפגנות ותקיפות אינן מסייעות. השפעת האוירה התרבותית ברחוב הישראלי היא מסוכנת לא פחות ואולי יותר. אבל כאמור זהו תחום שבו המחלוקת על דרכי התגובה מול הממשלה פחות משמעותית.
ש' – אבל אי אפשר להמנע מלראות את הנסיונות לפגוע בתורה, בצבור הדתי והחרדי בכל דרך באופן בולט בחוצפה גדולה. איך אפשר לראות כאן התקדמות?
ת' – ההתקדמות ברורה מאד בתחומים רבים כמו שהזכרנו, והנסיונות לפגוע בצבור הדתי, במדה והם קיימים, הם בדיוק בגלל זה. היטיב לבטא את זה סגן הרמטכ"ל בהתבטאות אומללה על רבוי קצינים דתיים שסגנון הופעתם מלמד שהם קשורים מאד לתורה. במלים אחרות, דוקא הדרך של המנעות מחכוכים ונסיון רב להגיע להבנות עם מערכות החברה בישראל, היא מוכיחה את עצמה. על פי הדרכת התורה 'והצנע לכך עם א-לקיך' היא משפיעה מאד על האופן בו הצבור בישראל מושפע מערכה של תורה. זה מוביל אותנו להסתכלות שונה על מצבי החכוך שלנו. צריך להשתדל להפסיק להסתכל על 'אנחנו והם'. ההסתכלות הנכונה שכל חלק בעם יש לו מה לתרום, ואנחנו כולנו צריכים ללמוד זה מזה. כולנו חזרנו הביתה מגלות ארורה, אנחנו חוזרים לבראותנו יותר ויותר. איננו שואפים למצב בו תהיינה הכפות מצויות יותר בצבא, המנהיגות ובמשפט יותר מאשר בעם. אנחנו שואפים שכל חלקי העם, כולל אנחנו, נעבוד את ד' ואת עמו ביראת ד' ובאהבתו.
ש' – הדברים הנעימים האלה משלים אותנו ש'הכל בסדר, הכל זורם בכיוון הנכון, אין בעיות'. אם כך מדוע להגיד תפלות מיוחדות על עמונה. למה היה צריך לכנס אלפי אנשים בכותל לתפלה על גוש קטיף וכו'. סימן שזהו רק מסך דמיוני!
ת' – שום דבר לא בסדר, שום דבר אינו שלם. יש דאגות רבות וצרות רבות. לכן חיבים להתפלל ביתר שאת. אבל אסור להתיאש מהעם וסגולתו. לא רק לבטוח בד' שהוא יושיע אותנו, אלא לבטוח שהוא מוביל את מהלך הגאולה דרך העם. ואנחנו מתקדמים. מי שמתיאש מהעם, מחליש את העם. כי איננו עובד בשביל לחשוף את כחות האמונה והגבורה שיש בו. היאוש מהעם הוא מחלה קשה, שחלק גדול מהצבור השמאלני מזמן חולה בה, והוא שם את מבטחו בגויים, באמריקאים, באירופים ואפילו בערבים. חלק גדול מהצבור פועל יותר בשביל רוחתו הפרטית, כי איננו חושב במושגים של נתינה לצבור. חלק גדול מהצבור החרדי גם הוא אינו מאמין בכחו של העם, ומשום כך אינו משקיע מאמץ בחזוק העם, אלא בחזוק כחות התורה בלבד. נשאר צבור לא גדול כל כך, שגדל והתחנך על עבודת הקדש הזאת, והוא עובר נסיונות קשים שבין השאר דוחקים אותו לפינה, ומעמידים אותו באופן נורא מול העם שאותו הוא משרת. זה היה המבחן של דוד כשנרדף על ידי שאול. זה פשר חלק גדול ממצוקותיו במזמורי התהלים. אחנו נמשיך לזעוק ולהתפלל, אבל לא נפסיק להאמין כי העם הזה קום יקום לקבל דבר ד' בגבורה.
