בס"ד
כותבת כי לצערי יש לי ניסיון רב בתחום.
ליוויתי כמה וכמה נשים ונערות בכל מיני גילאים ושלבים לאחר אונס.
היו כאלה שפנו אליי מיד כשזה קרה,והיו כלו שהגיעו אליי לאימון בנושאים כלליים,
ותוך כדי טיפול הגענו למקום הזה.
דבר ראשון- השאלה למה נשים וק"ו נערות לא מתלוננות היא שאלה שנובעת מחוסר הכרת המציאות.
הרוב הגדול של הנאנסות שותקות ולא מספרות לאף נפש חיה.
מי שמדברת זה כבר דבר עצום ב"ה, ולרוב זה לוקח זמן.
שלב שני- עם מי היא מדברת....
רובן לא פונות למשטרה כי מה שאישה או נערה שנאנסה עוברת במשטרה,
בבתי משפט וכ'- זה גיהנום זוועתי שאני לא מאחלת לאף אחת בעולם.
הדבר הראשון שקורה לקורבן אונס זה השתתקות.
אלם. חוסר יכולת בכלל לדבר.
פנימית הקורבן לא מוכן ולא מסוגל לקבל את מה שקרה.
לא פעם כשמישהי נאנסת על ידי אדם שהיא מכירה היא לא מאמינה שזה מה שקרה.
לפעמים היא מנסה לברר את זה מול התוקף.
נשמע הזוי?
כן! זה הזוי! כי לעבור התעללות של כמה שעות ואז התוקף נעלם או עוזב או ממשיך כרגיל-
הקורבן לא מאמין זה באמת קרה? מה קרה?
היו נערות ששיתפו אותי שהפעם השניה שנאנסו על ידי אותו אדם-
הייתה במסגרת ניסיון להבין מה קרה.
מי שלא עבר את זה לא יבין לעולם מה עובר בנפש של קורבן אונס.
כדי להצליח לדבר צריך לעבור תהליך בנפש.
ויכול להיות שחלקכם יסקלו אותי - אבל אני ממש לא ממליצה באופן גורף להתלונן.
לא לכל אחת יש כוחות נפש לזה, וכבר שמעתי לא אחת שהחוויה המשפילה במשטרה ובבית המשפט,
הייתה גרועה מהאונס עצמו. כי בשעת מעשה הקורבן מאבד את עצמו. מתנתק,
לרוב לא נמצא שם נפשית. מאבד קשר עם הגוף עם המציאות.
בבית משפט- מעמתים אותו עם החוויות שהוא בכל כוחו מנסה להדחיק-
מול האנס ומול שופט חמור סבר, מול עו"ד שרק רוצה להוציא אותו נוכל.
ולא. אני לא מאמינה שמי שכבר עברה אונס צריכה גם לעבור לינץ' בחקירות
, במשטרה, ובבית משפט- רק כדי שזה לא יקרה למישהי אחרת.
למה? כי אף אחד לא צריך להקריב את עצמו בשביל זה.
מי שהגיעה למקום בו יש לה את כוחות הנפש והרצון לזה- אני הכי תומכת בה בעולם.
מי שלא? לעולם לעולם לא אלחץ עליה.
לצערי לא השופטים ולא עורכי הדין לא מבינים כלום במקום הזה.
לא יודעת מה הם למדו או לא למדו- אבל בפועל להתייחס לזה כמו אל כל דיון אחד בבית משפט-
חוץ מזה שכאן זה בדלתיים סגורות- זה אכזרי.
יש הרבה בנו שלא מסוגלות "לעשות את זה להורים שלי??"-
שאבא או אימא ידעו מה עבר עלי??
לא כל אחת מסוגלת להודות פני הוריה על דבר כזה.
זה כוחות על אנושיים.
ומי שזה מצליחה למרות הכל לדבר על זה,
להתגבר, להתלונן במשטרה- כי כן חשוב לה שאחרות לא יעברו את הסיוט הזה,
כי כן יש בה את הכוח- ועם כל הכאב זה לא מערער את השפיות שלה-
אני מצדיעה לה, מעריכה מחזקת הכי שאפשר.
ויהי רצון שהחובש לשבורי לב, ירפא את כל מי שזקוק לכך.
ואותה מידה ממש - גם מי שהמקסימום שהיא מצליחה לעשות זה להחזיר לעצמה את השפיות,
למצוא מחדש את החיבור לעצמה- אחרי שאיבדה אותו שם באותו מקום,
ולהמשיך לחיות את חייה - ראויה לכל ההערכה.
ונזכור את מאמר רז"ל אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו-
ויהי רצון שאף יהודי לעולם לא יגיע למקום הזה
