הקטע הקשה ביותר היום בשבילי שהיה לי בעמונה לא היה הרגע בו החלו לזרום הדיווחים על קבלת המתווה, אלא כמה דקות לאחר מכן. הייתי אז בדרך היוצאת מעמונה כשמולי הגיעו ברכבם חברים שלנח המתגוררים בעמונה שבאותה השעה הם עשו את דרכם מהישיבה בעופרה לביתם בעמונה.
10 שניות ערך המפגש הזה. לא יותר. אבל אלו היו עשר שניות משמעותיות שלי הם אמרו את הכל.
בעשר שניות האלו הם ביקשו שאבוא איתם, שהם צריכים אותי, אבל לצערי לא יכולתי. בעשר שניות האלו ראיתי את הכאב שלהם בעיניים, כאב שהם לא עושים את זה מרצונם, שהם לא מחפשים את הרווח האישי, אלא חוסר בררה הוא זה שגרם להם לחתום על המתווה החדש. הזמן הרב שלקח להם להגיע להחלטה הקשה הזאת, עוד חצי שעה ועוד רבע שעה וחוזר חלילה, הם ההוכחה שההסכם הזה נעשה בניגוד לרצונם והם נענו אליו כמוצא אחרון באין שום פיתרון.
כשהעשר שניות האלו נגמרו וכל אחד מאיתנו המשיך לדרכו, החלו הדמעות לרדת. המחשבה שעוברת בראש היא איזה תושבים אמיצים וגיבורים חיים על ההר הזה. תושבים שנלחמו על ביתם, בכל כוחם
תושבי עמונה היקרים, אתם תמשיכו להיות אות וסמל להתיישבות כולה. המאבק שלכם שהיה לא רק על הבית האישי שלכם, אלא גם על הבתים של היישובים הקרובים אליכם והרחוקים מכם. לכולם דאגתם למרות שעליכם זה לא השפיע, ואני מקווה שבימים האחרונים השבנו לכם כגמולכם.
אוהב אתכם וגאה בכם תושבי עמונה היקרים, גם אם על הדרך אנחנו טיפה חלוקים.