בס"ד

מאיזו סיבה? יש כמה סיבות, שמן-הסתם הן קשורות אחת לשניה.
קודם כל, כמובן, לקיים את המצוה הראשונה בתורה, ובתנ"ך כולו, והיא מצות "פרו ורבו",
האדם נצטווה לפרות ולרבות בעולם.

השיקולים שנעשים בין אדם לזוגתו, הם כבר שיקולים אישיים.
יש כאלה שמרגישים שהם מסוגלים, וזה מתבטא בזה שפשוט לא מונעים את ביאתם של הילדים,
וזה לא קשור דוקא למצב הכלכלי, (עיין חרדים למיניהם, שרובם, איך לומר, "לא מיליונרים"...,
אבל החרדים הם רק דוגמה, יש כמובן הרבה משפחות, מכל המגזרים, שמצבם הכלכלי דומה, וילדים - יש!)
מן הסתם, השיקול העיקרי - האם להביא הרבה ילדים או לא - קשור בעיקר ליכולת הכלכלית,
אבל לאו דוקא בהכרח, יש כאלה שפשוט לא מסוגלים לגדל "גן ילדים" כלשונם, גם מבחינה נפשית.

"יותר באיכות"? למה הכוונה? הורים שמגדלים פחות ילדים, הילדים בהכרח איכותיים יותר??
זה בהחלט חידוש.

שאלה גדולה שאלת ואני מצטרפת אליה.

יש לי בע"ה ארבעה ילדים הקטן כבר בן שנתיים וחצי והשאלה מתי להביא עוד אחד בוערת בי. מצד אחד יש את הלחץ החברתי (ולחץ מהבעל) והצפיות, בסביבה בה אני גרה קצב הילודה די גבוה. מצד שני ארבעת הילדים זקוקים לי ומעסיקים אותי מסביב לשעון, שיעורי בית, ריפוי בעיסוק וסתם צומי, כביסות, נקיונות, בישולים. אתן יודעות איך זה., אני גם מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לעבוד על מידת הסבלנות. אז לחשוב על עוד אחד????

 אנא, שכנעו אותי ואת שמשפז שכן.

היא אם את מרגישה פיזית ונפשית שאת מסוגלת להביא עוד ילד, אם תוכלי להיות אמא טובה-כלומר לא להזניח רגשית את הילד. לי יש 3 קטנטנים ולצערי הרבה פעמים הטיפול בתינוק בא על חשבון הטיפול ב"גדולים" יותר יותר נכון גדולות שהן בסה"כ בנות 5 ו-3.יש פה הקרבה מסוימת.

בואו נגיד שיש בעניין הזה הרבה צדדים, ולמיטב ידיעתי ההתלבטות צריכה להיות אישית ומול הרב. ורק הוא יכול להחליט אם ניתן למנוע או לא.

אלא אם כן הדיון פה הוא רק תאורטי ואז גם אני מצטרפת....

הרב יעזור לך לטפל בילדים?

לפניכם כמה תשובות שמצאתי בלא יותר מ5 דקות חיפוש:

תשובה מהרב שרלו

עוד תשובה ממכון שלזינגר

ועוד אחת מהרב אליקים לבנון

והנה כמה תשובות מאתר "ישיבה":

1.

שאלה:
ברוך ד’ זכינו לשלושה ילדים בן בגיל 6 בת בגיל 4 ובת נוספת בגיל 1.5 . ברצוננו בעז"ה להרחיב את משפחתנו, אך כעת אישתי מרגישה שאין היא מוכנה עדיין, אני מבין אותה ורואה את כל אשר היא עושה למען הילדים והבית, אישתי עובדת גם מחוץ לבית. עד לפני כשנה קיבלנו תשובה שניתן להמתין ולעשות חושבין אחרי תקופה.

נשמח לקבל את הדרכת הרב

תשובה:
כמובן שבשאלה כזאת לא ניתן לענות דרך האי מייל כי צריך להכיר את הבעל והאשה והצרכים של כל אחד.

באופן כללי ודאי שיש מקום להרחיב את המשפחה אבל לא ניתן לעשות כן על חשבון השני והכל יהיה בנחת רוח ועל ידי קשר חזק בין שני בני הזוג.

2.

שאלה:
יש לנו 2 ילדים כשהקטן בין 11 חודשים. אנו באופן עקרוני רוצים מאוד משפחה גדולה עם הרבה ילדים.

יש נקודה שמטרידה אותי, קשה לנו להחליט אם להגדיל את המשפחה כבר עכשיו כפי שאיפתנו הכללית או להמתין. הנקודה היא שאנחנו מרגישים שאולי יש מקום להפסקה קצת יותר גדולה בין ילד לילד, לא מצד הכוחות שלנו, שברוך ד’ יש כוחות אלא שאולי כך יותר ראוי. הרי בעבר, אשה היתה מיניקה שנתיים, והטבע גרם בד"כ להפסקה של בערך 3 שנים בין ילד לילד. אשתי גם מיניקה ואנחנו מתלבטים בזה.

אודה לרב אם יתייחס לנקודה האחרונה (העובדה שפעם המערכת הגופנית של האשה יצרה באופן טבעי הפסקה גדולה יחסית בין ילד לילד).

תשובה:
אם אתם מרגישים טוב ויש לכם כוחות אין סיבה לדחות את ההריון הבא, אין צורך ביצירת מרחק בין הילדים. רק כאשר יש קושי בריאותי או נפשי או קושי אחר אזי יש מקום לבחון האם לדחות את ההריון.

אם הקב"ה סידר שאה יכולה ללדת יותר ברציפות אז זה הדבר הטבעי בזמנינו. ואכן תנאי החיים השתנו ויש יותר אפשרויות להתמודד עם משפחה גדולה. ולעומת זה יש גם חולשות שאולי לא היו בעבר ולכן מי שיש לו קושי יש מקום לדון בדחית הריונות אך מי שבריא ויש לו כוחות אין סיבה לעכב את הזכות והמצוה הגדולה ללדת ילדים.

3.

שאלה:
האם ישנה הלכה / מצוה / חשיבות יהודית דתית להרבות בילדים, מעבר לשמחה ולאושר שבזה?
אודה גם אם אוכל לקבל מקורות מגדולי דור או בכלל מהתורה עצמה.

תשובה:
הגמרא (יבמות) מדברת על מצוה נוספת למצות פרו ורבו, מצות "לערב אל תנח ידיך" שיש מצוה להוליד ילדים גם בגיל מבוגר כל עוד שבני הזוג יכולים (בלי להכנס לכל השאלות מה נקרא "יכולים"). והגמרא גם מביאה טעם לדבריה מסוף הפסוק שאין אתה יודע איזה יצלח זה או זה שכיון שהבאת ילדים לעולם היא כדי שהם ימשיכו את היהדות ויעבדו את ה' ולכן יש חשיבות להגדיל מספר הילדים במשפחה לצורך הזה.

במכון פוע"ה 026515050 ניתן להשיג חוברת בנושא כמה ילדים ללדת ויש לעיין בה ובמקורות הרבים שיש בה.

אם תהיו,נהיה כולנו רגע כנים עם עצמינו נגלה שהכל עניין של תפיסת ראש.

כשאנו רוצות יש לנו כח וזמן..אבל אנחנו נתפסות על תירוצים.

אז מה אם התינוק בא קצת על חשבון הגדולות הם עוד ילמדו בחיים שלא הכל סובב סביבם 24\7 הבית זה בית הספר לחיים!

ואם כבר את טרודה ב-4 אז את מקצועית ותדעי לטפל ביותר...

ורב הוא אוביקטיבי באמת כדי להחליט האם את באמת לא מסוגלת או שאת מוותרת לעצמך...

אני יכולה להגיד לכם שאני רוצה בעצמי הרבה ילדים רק בגלל שגדלתי ככה ואני יודעת כמה זה כיף.
ילדים קטנים גדלים צ'יק צ'ק ואח"כ עוזבים את הבית לרוב שעות היום ועסוקים במיליון דברים ואם המשפחה מאד קטנה עלול להיות בבית די משעמם, גם להורים וגם לאחים. אף פעם לא יהיה זמן קבוע לארוחות כי כל אחד מגיע בשעה אחרת וכו'. בבית עם הרבה ילדים לעומת זאת תמיד תהיה ביום לפחות ארוחה אחת משותפת כי סטטיסטית יוצא שכמה מבני הבית ייפגשו בשעה מסויימת.
גם עניין הקשרים במשפחה יותר טוב. במשפחה עם שלושה ילדים מספיק שילד אחד לא מסתדר עם ילד אחר וכבר האווירה נהיית לא נעימה. במשפחה גדולה כל ילד מוצא לו את האח שאיתו יהיו לו הקשרים הכי טובים.

יש משפחות ברוכות שהבית לא מתנהל על מי מנוחות, ולא הכל דופק, והילדים מוזנחית רגשית ופיזית.

אני מורה לתלמידים ממשפחות שבהן 1-3 ילדים.

וממש לא איכותיים!! לפעמים אני אומרת לעצמי, מה עושה שם האמא? רק ילד אחד וכזה מוזנח.

לעומת זאת אני רואה משפחות ברוכות, שילדיהן מטופחים. ולא דוקא חיצונית. משקיעים בנושא קידום הילדים, העשרת שפתם, העשרת חשיבתם. וזה בלי קשר למצב הכלכלי.

הורה שאכפת לו האיכות, משקיע גם בעשרה ילדים.

אני חושבת שלכל אדם יש דחף ביולוגי שקורא לו להביא עוד ילד בזמנים שונים בחייו.

יש אנשים עם דחף ביולוגי יותר חזק, ויש כאלה עם דחף חלש יחסית. יש זמנים שהדחף נחלש, ויש זמנים שהדחף מתחזק. יכול להיות שזה גם קצת גנטי, ולכן באוכלוסיות מסויימות ממילא הדחף חזק יותר.

כל השאר - סתם תירוצים שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק את הדחף החזק או החלש (באותה העת, ובכלל). למשל, זוג שרוצה עכשיו עוד תינוק, למרות שלפני שעתיים נולד להם הראשון, יגיד "ילדים צפופים זה נהדר! הם יגדלו כמו חברים ותאומים!". הורים אחרים יגידו: "אנחנו רוצים להשקיע בילד בשנים הראשונות החשובות, וכשהוא יהיה יותר עצמאי ויזדקק לנו פחות, אז יהיה הזמן הנכון להביא לו אח קטן". וכן הלאה וכן הלא.

מצטרפת לריבק בעניין הכמות והאיכות. אני חושבת שהקשר בין כמות הילדים ואיכות ההשקעה יחסית לילד, בדרך כלל לא עומדת במבחן המציאות, עד כמה שאני רואה ויודעת.

סליחה שיצא כ"כ ארוך-- אבל זו תגובתי

הזדהיתי עם כולם.כי מה שנכון נכון. אמא שיש גם אני רוצה שישכנעו אותי שכן. כי אני כ"כ פחודה וחרדה בעיקר מהסיבה הנפשית

זה מה שהכי חשוב! צריך לדעת להעניק חום יחס מחשבה פיתוח מימנויות חברתיות ובכלל כלים של חיים.

לכן לגבי האיכות והכמות. כשכוחות הנפש מוגבלים...  לפחות זה מתחלק לפחות ילדים!

נכון יש הורים שמגדלים המון ילדים בלי עין רעה ויש להם חיוך תמידי על הפנים. כי הם מכוונים לזה ומיוחדים.

מי שלא ברמה שלהם אולי צריך לעשות שיקול אחרכדי שהילדים לא יהיו נפסדים?  (ואולי צריך לקדם עצמו ולהיות ברמה שלהם^)

מבחינה כלכלית לפחות בתיאוריה אני יכולה להסתפק במועט (אולי זה לא ריאלי לדבר על"בטן שבעה" כי א"א לדמיין מה זה ההפך לא עלינו וחס וחלילה)

 היום זה לא מה שהיה פעם. היום אין זמן טכנית ורגשית להיות פנויים לילדים.גם אשה שאוהבת לנקות ולסדר ת'בית (כללי אפילו לא יסודי*) זה או לסדר או להיות איתם  אצלינו רק אני מחזירה דברים למקום. הבעל לא אוהב לעשות את הנ"ל  ושני ילדי לא מכירים מה זה?

אם לא הייתי עובדתהיה לי רוגע להסביר להם לדבר איתם יותר

שוב סליחה על האורך. בסדר?

זה גם תלוי בקשר הזוגי- עמוק/רדוד אם בכלל יש רצון להשקיע בזוגיות או להמשיך לחיותכל אחד בחייו ועסקיו ומידי פעם להיםגש ב"שטח".

כי אם לא מרגישים שיהיה תמיכה בלגדל אותם אז זה מוריד ת'מוטיבציה!

וכן חשש כבד מצד הבעל מכאבי לידה וסיבוכים חלילה. ברמה שאני רוצה שילך לפסיכולוג. לפחות שזה לא יהיה מה שמעכב!

*לגבי סדר הבית אולי אפשר לשנות מוסכמות והוריד ציפיות? לא צריך סדר יותר מידי?

מהרב בורשטין (ממכון פוע"ה)- "כל הריון צריך לבוא בחשק". לא "טוב אני בהריון אז שיהיה.."

אף רב בעולם לא יכריח אישה להיות בהריון! מצד שני- אישה צריכה לחשוב עם עצמה אם זה שהיא לא רוצה עוד ילד זה צורך אמיתי שלה או לפעמים (ורק לפעמים) סתם התפנקות.

אינ יכולה לומר על עצמי שבכל פעם שילד שלי למד ללכת (שניים נכון להיום..) פתאום הרגשתי ש-וואו, הוא כבר לא תינוק.. יש לי ממש ילד.. ואני רוצה שיהיה לי תינוק בבית.. פתאום הרגשתי מין חסר כזה של מישהו "תינוק באמת", לא איזה אחד שהוא מתוק וחמוד עד השמיים אבל כבר הולך ומדבר..

לפעמים אני חושבת שאיזה גאון רבש"ע (לא שהוא צריך ציונים ממני) שככה טבע בנו הנשים את הגעגוע הזה לילדים ותינוקות, כי אחרת, בתכל'ס, מה עוד יכול היה לשכנע אותי לעבור את כל הבחילות-הקאות-צרבות-ורידים-כאבי גב-עייפות מטורפת-השמנה-צירים מדומים-צירים אמיתיים-לידה-התכווצויות-גודש-.....??

הייתי בהריון...

(הראשונה בגיל שנה ו7-בדיוק באותו שבוע שבו גיליתי שאני בהריון...

השניה בגיל שנה ו10 כשכבר הייתי עמוק בתוך ההריון...)

והאמת- עם הגדולה ממש חרדתי מהרגע שהיא תתחיל ללכת ולא יהיה לי יותר תינוק בבית...אז זו היתה ממש השגחה.

אני גדלתי במשפחה של 6 ילדים- זה נחשב הרבה או קצת??

והיה לי נחמד וטוב ועד היום זה כיף שיש תמיד עם מי לדבר ולהתייעץ.

אבל כמו בכל דבר, זה מאד מאד אינדוודואלי, יש נשים שאוהבות את הרעש וההמולה ומסוגלות ללדת ילדים במרחק קטן אחד מהשני- וזה ממש לא פוגע באיכות שלהם, להפך, הורים שיודעים לחנך, ונהנים מהילדים יפיקו מהם את המיטב שבמיטב.

ויש נשים שלא מסוגלות לכך, הן נהיות עצבניות וחסרות סבלנות ולעיתים אפילו מדוכאות, ואז יצא שכרן בהפסדן.. גם של הילדים.

האם עדיף שאשה תהיה בדיכאון מכך שהיא שוב בהריון ותחשוב "למה עשיתי את זה לעצמי??" מזעזע אפילו לחשוב על זה.

אצלי עד היום בשעות הצהרים והיא כבר בת 9 כמעט.

האמת שהיא מתוקה וצמאה לקצת יחס.

כל אישה צריכה להביא ילדים לפי כוחה הנפשי והפיזי, יש נשים שיכולות לגדל בשלווה וברוגע עשרה ילדים ויש שמתקשות גם עם שניים...

לי יש ארבעה קטנטנים ושובבים שסוחטים ממני אומנם כוחות רבים, אבל הם כל כך מתוקים וממלאים אותי באושר ואהבה שאני אומרת לעצמי שארבעה זה מעט... כי כשיש לך משהו טוב בחיים אתה רוצה ממנו עוד ועוד...

אני מאחלת לכולם, לא משנה כמה ילדים, תנסו לחיות את הרגע, להנות מכל שלב בגידול הילדים, גם כשקשה ואנחנו על סף קריסה, הורים רבים מחכים כל הזמן לשלב הבא ומתגעגעים לעבר...

אני רוצה לשתף אתכן ואותכם בדילמה שלי...

יש לי פיצפון אחד, הוא בן שנה וחודשיים. התחתנו מוקדם וילדתי בגיל 20. הלידה הייתה לא קלה בעליל, לידת וואקום שרק עכשיו אני מחלימה ממנה לגמרי. בנוסף לכך, אני לא יודעת אם יש קשר, אבל לפני הלידה הייתי בחורה בריאה ב"ה, בקושי חולה, אפילו שפעות קלילות כמעט לא היו לי. ומאז הלידה, היו לי בערך 10 קילקולי קיבה חמורים, פעמיים סינוסיטיס, שפעות, וכו'. בנוסף, יש לי עוד שנה שלימה באוניברסיטה, ובעלי רק מתחיל ללמוד ב"השנה הבאה.

אם אני רוצה עוד ילד? נראה לי שכן. נראה לי שאני יתרגש אם אני יגלה שאני בהריון. אבל מצד שני- לא נראה לי שאני מוכנה. אני מרגישה שהגוף שלי עוד בטראומה. אני לא מפחדת מלידה או מהריון נוסף בהיבט הפיזי של לסחוב ילד, אלא אני פשוט מרגישה חולשה ועייפות כללית, במיוחד שאני לומדת כל יום...

בעלי לא כל כך מבין את כל זה. הוא בעל מקסים ותומך, אבל הוא רוצה ללכת רק לפי מה שהרב אומר. שאלנו את הרב, והוא עוד לא החזיר תשובה, ואני לבינתיים על גלולות. אני יודעת שזו שאלה קשה- אבל מה אני אמורה לעשות? הרב לא מוכן להקשיב לצרכים שלנו. הרבנים תמיד מדברים על כך שילדים זה שמחה (מה שנכון נכון, אבל בכל זאת) ומצד שני, לא נתנו לנו היתר לחכות בתחילת הנישואים, וכמה שאני לא הייתי מחליפה את הנסיך שלי בשום דבר בעולם, אני מרגישה שהייתי מוכנה יותר לבואו אם הוא היה בא טיפה יותר מאוחר. הלידה שאבה ממני את הכוחות, ובקושי נהניתי ממנו עד גיל חצי שנה, למרות שהינקתי אותו והייתי איתו כל הזמן בבית...

בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחר- אני יודעת שאני רוצה משפחה גדולה. אבל מצד שני- זה כל כך קשה לזוג כל כך צעיר, ולא רק מבחינה כלכלית. אני לא יודעת מה לעשות...

אם את מרגישה לא מוכנה אין סיבה שתלחיצי את עצמך, את הרי צעירה מאד, בסה"כ בת 21 ויש לך עוד הרבה שנים של פוריות בעז"ה, ככה שאת תוכלי להקים משפחה גדולה לתפארת בעזרת ה' גם אם תקחי כרגע פסק זמן של שנה שנתיים ארבע -כמה שאת מרגישה צורך. ילדים זה שמחה אבל הם צריכים אמא בריאה ושמחה לא?

גם אני שאני כבר לא כ,כ צעירה בענין הפוריות בת 28 ומרגישה שזה לא הזמן לעוד חמוד קטן למרות שבעיקרון אני מאד אוהבת את הרעיון של משפחה מרובת ילדים!

לצערי אינני בנויה לזה בעיקר נפשית וכולי תקווה שאזכה לבנות ולהבנות יחד עם כל הבנות  ונהיה נאמנות לתפקיד האמהות והרעיות ונשמח בילדינו ונהנה מהם בכל שלבי הגידול

הרי הוא יכול לפסוק רק לפי הצרכים שלכם!

איך הוא יחליט אם הוא לא שומע מה יש לכם להגיד.

נשמע קצת הזוי.

רב אמור לשבת עם בני הזוג לשמוע איך האישה מרגישה פיזית ונפשית, איך התפקוד היומיומי וכו'... וכנ"ל הבעל ולפי זה להחליט האם לאפשר להם ל"משוך" עוד או לא.

לא יודעת מה להגיד לך....

אולי גם כדאי לשקול אמצעי מניעה אחר-יש הרבה נשים שהגלולות לא בריאות להן.

ושוב-מקווה שהדגשת לרב שעדיין לא החלמת מן הלידה.לא ממומלץ עוד הריון כ"כ קרוב ע"פ הרמב"ם לוקח לגוף 24 חוד' להחלים אז אין לי ספק שאת צריכה עוד זמן!

הבסיס לפי דעתי הוא שכל משפחה שואפת לקדם את עם ישראל אבל כל משפחה צריכה לעשות את זה לפי היכולות שלה:

יש לי חבר שהוא מחנך בבית ספר דתי ויש לו תלמידים ממשפחות מרובות ילדים שבהם מרוב עומס ההורים לא יודעים מה קורה עם הילדים שלהם  ואין להם זמן\כח לטפל בבעיות גם אחרי שהוא קורא להורים לשיחה.

יש היום ה-מ-ו-ן נשים צעירות שהסיבה היחידה שהן לא רוצות ילדים צפופים, היא - פחד מהחברה. מה החברה תגיד עלי? איך יסתכלו עלי. הן משכנעות את עצמן שקשה להן והן מתמוטטות והסיבה האמיתית העומדת מאחורי היא הלחץ ממה יגידו עלי.

אני בעצמי שמעתי שיחה של שתי נשים שאחת אמרה לשניה - יו, עדין לא אמרתי ל-X מזל טוב על הלידה. בעלי אמר לי שאזדרז, כי הלידה הבאה כבר אוטוטו... והטון לא היה בטון של הערכה. וד"ל. והשניה גם היתה בהריון די צפוף מהקודם. אם היא לא היתה חזקה עם עצמה, מה היא היתה אמורה להרגיש? משפטים כאלו מורידים ומחלישים.

שכל זוג יעשה מה שמבין, ומה שחושב. אבל חשוב שהוא יהיה כן עם עצמו.

את צודקת לגמרי!יש לי חברה שיש לה הפרש בין הילדים, והשכנות ה"נחמדות" שלה היו אוכלות אותה במבטים שלהן ובשאלות חסרות הטקט. כך:

    "בת כמה הבת שלך?"

     "שלוש".

    ואז העיניים יורדות לכיוון הבטן, מחפשות ותרות אחר הבטן שלא נמצאת...

וזה רציני.

נכון. זה קיים לכאן ולכאן, לכן אמרתי שכלל זוג יעשה כפי ראות ליבו ועיניו, ושכל אחד ישמור את עיניו אצלו...

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?