בס"ד

מאיזו סיבה? יש כמה סיבות, שמן-הסתם הן קשורות אחת לשניה.
קודם כל, כמובן, לקיים את המצוה הראשונה בתורה, ובתנ"ך כולו, והיא מצות "פרו ורבו",
האדם נצטווה לפרות ולרבות בעולם.

השיקולים שנעשים בין אדם לזוגתו, הם כבר שיקולים אישיים.
יש כאלה שמרגישים שהם מסוגלים, וזה מתבטא בזה שפשוט לא מונעים את ביאתם של הילדים,
וזה לא קשור דוקא למצב הכלכלי, (עיין חרדים למיניהם, שרובם, איך לומר, "לא מיליונרים"...,
אבל החרדים הם רק דוגמה, יש כמובן הרבה משפחות, מכל המגזרים, שמצבם הכלכלי דומה, וילדים - יש!)
מן הסתם, השיקול העיקרי - האם להביא הרבה ילדים או לא - קשור בעיקר ליכולת הכלכלית,
אבל לאו דוקא בהכרח, יש כאלה שפשוט לא מסוגלים לגדל "גן ילדים" כלשונם, גם מבחינה נפשית.

"יותר באיכות"? למה הכוונה? הורים שמגדלים פחות ילדים, הילדים בהכרח איכותיים יותר??
זה בהחלט חידוש.

שאלה גדולה שאלת ואני מצטרפת אליה.

יש לי בע"ה ארבעה ילדים הקטן כבר בן שנתיים וחצי והשאלה מתי להביא עוד אחד בוערת בי. מצד אחד יש את הלחץ החברתי (ולחץ מהבעל) והצפיות, בסביבה בה אני גרה קצב הילודה די גבוה. מצד שני ארבעת הילדים זקוקים לי ומעסיקים אותי מסביב לשעון, שיעורי בית, ריפוי בעיסוק וסתם צומי, כביסות, נקיונות, בישולים. אתן יודעות איך זה., אני גם מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לעבוד על מידת הסבלנות. אז לחשוב על עוד אחד????

 אנא, שכנעו אותי ואת שמשפז שכן.

היא אם את מרגישה פיזית ונפשית שאת מסוגלת להביא עוד ילד, אם תוכלי להיות אמא טובה-כלומר לא להזניח רגשית את הילד. לי יש 3 קטנטנים ולצערי הרבה פעמים הטיפול בתינוק בא על חשבון הטיפול ב"גדולים" יותר יותר נכון גדולות שהן בסה"כ בנות 5 ו-3.יש פה הקרבה מסוימת.

בואו נגיד שיש בעניין הזה הרבה צדדים, ולמיטב ידיעתי ההתלבטות צריכה להיות אישית ומול הרב. ורק הוא יכול להחליט אם ניתן למנוע או לא.

אלא אם כן הדיון פה הוא רק תאורטי ואז גם אני מצטרפת....

הרב יעזור לך לטפל בילדים?

לפניכם כמה תשובות שמצאתי בלא יותר מ5 דקות חיפוש:

תשובה מהרב שרלו

עוד תשובה ממכון שלזינגר

ועוד אחת מהרב אליקים לבנון

והנה כמה תשובות מאתר "ישיבה":

1.

שאלה:
ברוך ד’ זכינו לשלושה ילדים בן בגיל 6 בת בגיל 4 ובת נוספת בגיל 1.5 . ברצוננו בעז"ה להרחיב את משפחתנו, אך כעת אישתי מרגישה שאין היא מוכנה עדיין, אני מבין אותה ורואה את כל אשר היא עושה למען הילדים והבית, אישתי עובדת גם מחוץ לבית. עד לפני כשנה קיבלנו תשובה שניתן להמתין ולעשות חושבין אחרי תקופה.

נשמח לקבל את הדרכת הרב

תשובה:
כמובן שבשאלה כזאת לא ניתן לענות דרך האי מייל כי צריך להכיר את הבעל והאשה והצרכים של כל אחד.

באופן כללי ודאי שיש מקום להרחיב את המשפחה אבל לא ניתן לעשות כן על חשבון השני והכל יהיה בנחת רוח ועל ידי קשר חזק בין שני בני הזוג.

2.

שאלה:
יש לנו 2 ילדים כשהקטן בין 11 חודשים. אנו באופן עקרוני רוצים מאוד משפחה גדולה עם הרבה ילדים.

יש נקודה שמטרידה אותי, קשה לנו להחליט אם להגדיל את המשפחה כבר עכשיו כפי שאיפתנו הכללית או להמתין. הנקודה היא שאנחנו מרגישים שאולי יש מקום להפסקה קצת יותר גדולה בין ילד לילד, לא מצד הכוחות שלנו, שברוך ד’ יש כוחות אלא שאולי כך יותר ראוי. הרי בעבר, אשה היתה מיניקה שנתיים, והטבע גרם בד"כ להפסקה של בערך 3 שנים בין ילד לילד. אשתי גם מיניקה ואנחנו מתלבטים בזה.

אודה לרב אם יתייחס לנקודה האחרונה (העובדה שפעם המערכת הגופנית של האשה יצרה באופן טבעי הפסקה גדולה יחסית בין ילד לילד).

תשובה:
אם אתם מרגישים טוב ויש לכם כוחות אין סיבה לדחות את ההריון הבא, אין צורך ביצירת מרחק בין הילדים. רק כאשר יש קושי בריאותי או נפשי או קושי אחר אזי יש מקום לבחון האם לדחות את ההריון.

אם הקב"ה סידר שאה יכולה ללדת יותר ברציפות אז זה הדבר הטבעי בזמנינו. ואכן תנאי החיים השתנו ויש יותר אפשרויות להתמודד עם משפחה גדולה. ולעומת זה יש גם חולשות שאולי לא היו בעבר ולכן מי שיש לו קושי יש מקום לדון בדחית הריונות אך מי שבריא ויש לו כוחות אין סיבה לעכב את הזכות והמצוה הגדולה ללדת ילדים.

3.

שאלה:
האם ישנה הלכה / מצוה / חשיבות יהודית דתית להרבות בילדים, מעבר לשמחה ולאושר שבזה?
אודה גם אם אוכל לקבל מקורות מגדולי דור או בכלל מהתורה עצמה.

תשובה:
הגמרא (יבמות) מדברת על מצוה נוספת למצות פרו ורבו, מצות "לערב אל תנח ידיך" שיש מצוה להוליד ילדים גם בגיל מבוגר כל עוד שבני הזוג יכולים (בלי להכנס לכל השאלות מה נקרא "יכולים"). והגמרא גם מביאה טעם לדבריה מסוף הפסוק שאין אתה יודע איזה יצלח זה או זה שכיון שהבאת ילדים לעולם היא כדי שהם ימשיכו את היהדות ויעבדו את ה' ולכן יש חשיבות להגדיל מספר הילדים במשפחה לצורך הזה.

במכון פוע"ה 026515050 ניתן להשיג חוברת בנושא כמה ילדים ללדת ויש לעיין בה ובמקורות הרבים שיש בה.

אם תהיו,נהיה כולנו רגע כנים עם עצמינו נגלה שהכל עניין של תפיסת ראש.

כשאנו רוצות יש לנו כח וזמן..אבל אנחנו נתפסות על תירוצים.

אז מה אם התינוק בא קצת על חשבון הגדולות הם עוד ילמדו בחיים שלא הכל סובב סביבם 24\7 הבית זה בית הספר לחיים!

ואם כבר את טרודה ב-4 אז את מקצועית ותדעי לטפל ביותר...

ורב הוא אוביקטיבי באמת כדי להחליט האם את באמת לא מסוגלת או שאת מוותרת לעצמך...

אני יכולה להגיד לכם שאני רוצה בעצמי הרבה ילדים רק בגלל שגדלתי ככה ואני יודעת כמה זה כיף.
ילדים קטנים גדלים צ'יק צ'ק ואח"כ עוזבים את הבית לרוב שעות היום ועסוקים במיליון דברים ואם המשפחה מאד קטנה עלול להיות בבית די משעמם, גם להורים וגם לאחים. אף פעם לא יהיה זמן קבוע לארוחות כי כל אחד מגיע בשעה אחרת וכו'. בבית עם הרבה ילדים לעומת זאת תמיד תהיה ביום לפחות ארוחה אחת משותפת כי סטטיסטית יוצא שכמה מבני הבית ייפגשו בשעה מסויימת.
גם עניין הקשרים במשפחה יותר טוב. במשפחה עם שלושה ילדים מספיק שילד אחד לא מסתדר עם ילד אחר וכבר האווירה נהיית לא נעימה. במשפחה גדולה כל ילד מוצא לו את האח שאיתו יהיו לו הקשרים הכי טובים.

יש משפחות ברוכות שהבית לא מתנהל על מי מנוחות, ולא הכל דופק, והילדים מוזנחית רגשית ופיזית.

אני מורה לתלמידים ממשפחות שבהן 1-3 ילדים.

וממש לא איכותיים!! לפעמים אני אומרת לעצמי, מה עושה שם האמא? רק ילד אחד וכזה מוזנח.

לעומת זאת אני רואה משפחות ברוכות, שילדיהן מטופחים. ולא דוקא חיצונית. משקיעים בנושא קידום הילדים, העשרת שפתם, העשרת חשיבתם. וזה בלי קשר למצב הכלכלי.

הורה שאכפת לו האיכות, משקיע גם בעשרה ילדים.

אני חושבת שלכל אדם יש דחף ביולוגי שקורא לו להביא עוד ילד בזמנים שונים בחייו.

יש אנשים עם דחף ביולוגי יותר חזק, ויש כאלה עם דחף חלש יחסית. יש זמנים שהדחף נחלש, ויש זמנים שהדחף מתחזק. יכול להיות שזה גם קצת גנטי, ולכן באוכלוסיות מסויימות ממילא הדחף חזק יותר.

כל השאר - סתם תירוצים שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק את הדחף החזק או החלש (באותה העת, ובכלל). למשל, זוג שרוצה עכשיו עוד תינוק, למרות שלפני שעתיים נולד להם הראשון, יגיד "ילדים צפופים זה נהדר! הם יגדלו כמו חברים ותאומים!". הורים אחרים יגידו: "אנחנו רוצים להשקיע בילד בשנים הראשונות החשובות, וכשהוא יהיה יותר עצמאי ויזדקק לנו פחות, אז יהיה הזמן הנכון להביא לו אח קטן". וכן הלאה וכן הלא.

מצטרפת לריבק בעניין הכמות והאיכות. אני חושבת שהקשר בין כמות הילדים ואיכות ההשקעה יחסית לילד, בדרך כלל לא עומדת במבחן המציאות, עד כמה שאני רואה ויודעת.

סליחה שיצא כ"כ ארוך-- אבל זו תגובתי

הזדהיתי עם כולם.כי מה שנכון נכון. אמא שיש גם אני רוצה שישכנעו אותי שכן. כי אני כ"כ פחודה וחרדה בעיקר מהסיבה הנפשית

זה מה שהכי חשוב! צריך לדעת להעניק חום יחס מחשבה פיתוח מימנויות חברתיות ובכלל כלים של חיים.

לכן לגבי האיכות והכמות. כשכוחות הנפש מוגבלים...  לפחות זה מתחלק לפחות ילדים!

נכון יש הורים שמגדלים המון ילדים בלי עין רעה ויש להם חיוך תמידי על הפנים. כי הם מכוונים לזה ומיוחדים.

מי שלא ברמה שלהם אולי צריך לעשות שיקול אחרכדי שהילדים לא יהיו נפסדים?  (ואולי צריך לקדם עצמו ולהיות ברמה שלהם^)

מבחינה כלכלית לפחות בתיאוריה אני יכולה להסתפק במועט (אולי זה לא ריאלי לדבר על"בטן שבעה" כי א"א לדמיין מה זה ההפך לא עלינו וחס וחלילה)

 היום זה לא מה שהיה פעם. היום אין זמן טכנית ורגשית להיות פנויים לילדים.גם אשה שאוהבת לנקות ולסדר ת'בית (כללי אפילו לא יסודי*) זה או לסדר או להיות איתם  אצלינו רק אני מחזירה דברים למקום. הבעל לא אוהב לעשות את הנ"ל  ושני ילדי לא מכירים מה זה?

אם לא הייתי עובדתהיה לי רוגע להסביר להם לדבר איתם יותר

שוב סליחה על האורך. בסדר?

זה גם תלוי בקשר הזוגי- עמוק/רדוד אם בכלל יש רצון להשקיע בזוגיות או להמשיך לחיותכל אחד בחייו ועסקיו ומידי פעם להיםגש ב"שטח".

כי אם לא מרגישים שיהיה תמיכה בלגדל אותם אז זה מוריד ת'מוטיבציה!

וכן חשש כבד מצד הבעל מכאבי לידה וסיבוכים חלילה. ברמה שאני רוצה שילך לפסיכולוג. לפחות שזה לא יהיה מה שמעכב!

*לגבי סדר הבית אולי אפשר לשנות מוסכמות והוריד ציפיות? לא צריך סדר יותר מידי?

מהרב בורשטין (ממכון פוע"ה)- "כל הריון צריך לבוא בחשק". לא "טוב אני בהריון אז שיהיה.."

אף רב בעולם לא יכריח אישה להיות בהריון! מצד שני- אישה צריכה לחשוב עם עצמה אם זה שהיא לא רוצה עוד ילד זה צורך אמיתי שלה או לפעמים (ורק לפעמים) סתם התפנקות.

אינ יכולה לומר על עצמי שבכל פעם שילד שלי למד ללכת (שניים נכון להיום..) פתאום הרגשתי ש-וואו, הוא כבר לא תינוק.. יש לי ממש ילד.. ואני רוצה שיהיה לי תינוק בבית.. פתאום הרגשתי מין חסר כזה של מישהו "תינוק באמת", לא איזה אחד שהוא מתוק וחמוד עד השמיים אבל כבר הולך ומדבר..

לפעמים אני חושבת שאיזה גאון רבש"ע (לא שהוא צריך ציונים ממני) שככה טבע בנו הנשים את הגעגוע הזה לילדים ותינוקות, כי אחרת, בתכל'ס, מה עוד יכול היה לשכנע אותי לעבור את כל הבחילות-הקאות-צרבות-ורידים-כאבי גב-עייפות מטורפת-השמנה-צירים מדומים-צירים אמיתיים-לידה-התכווצויות-גודש-.....??

הייתי בהריון...

(הראשונה בגיל שנה ו7-בדיוק באותו שבוע שבו גיליתי שאני בהריון...

השניה בגיל שנה ו10 כשכבר הייתי עמוק בתוך ההריון...)

והאמת- עם הגדולה ממש חרדתי מהרגע שהיא תתחיל ללכת ולא יהיה לי יותר תינוק בבית...אז זו היתה ממש השגחה.

אני גדלתי במשפחה של 6 ילדים- זה נחשב הרבה או קצת??

והיה לי נחמד וטוב ועד היום זה כיף שיש תמיד עם מי לדבר ולהתייעץ.

אבל כמו בכל דבר, זה מאד מאד אינדוודואלי, יש נשים שאוהבות את הרעש וההמולה ומסוגלות ללדת ילדים במרחק קטן אחד מהשני- וזה ממש לא פוגע באיכות שלהם, להפך, הורים שיודעים לחנך, ונהנים מהילדים יפיקו מהם את המיטב שבמיטב.

ויש נשים שלא מסוגלות לכך, הן נהיות עצבניות וחסרות סבלנות ולעיתים אפילו מדוכאות, ואז יצא שכרן בהפסדן.. גם של הילדים.

האם עדיף שאשה תהיה בדיכאון מכך שהיא שוב בהריון ותחשוב "למה עשיתי את זה לעצמי??" מזעזע אפילו לחשוב על זה.

אצלי עד היום בשעות הצהרים והיא כבר בת 9 כמעט.

האמת שהיא מתוקה וצמאה לקצת יחס.

כל אישה צריכה להביא ילדים לפי כוחה הנפשי והפיזי, יש נשים שיכולות לגדל בשלווה וברוגע עשרה ילדים ויש שמתקשות גם עם שניים...

לי יש ארבעה קטנטנים ושובבים שסוחטים ממני אומנם כוחות רבים, אבל הם כל כך מתוקים וממלאים אותי באושר ואהבה שאני אומרת לעצמי שארבעה זה מעט... כי כשיש לך משהו טוב בחיים אתה רוצה ממנו עוד ועוד...

אני מאחלת לכולם, לא משנה כמה ילדים, תנסו לחיות את הרגע, להנות מכל שלב בגידול הילדים, גם כשקשה ואנחנו על סף קריסה, הורים רבים מחכים כל הזמן לשלב הבא ומתגעגעים לעבר...

אני רוצה לשתף אתכן ואותכם בדילמה שלי...

יש לי פיצפון אחד, הוא בן שנה וחודשיים. התחתנו מוקדם וילדתי בגיל 20. הלידה הייתה לא קלה בעליל, לידת וואקום שרק עכשיו אני מחלימה ממנה לגמרי. בנוסף לכך, אני לא יודעת אם יש קשר, אבל לפני הלידה הייתי בחורה בריאה ב"ה, בקושי חולה, אפילו שפעות קלילות כמעט לא היו לי. ומאז הלידה, היו לי בערך 10 קילקולי קיבה חמורים, פעמיים סינוסיטיס, שפעות, וכו'. בנוסף, יש לי עוד שנה שלימה באוניברסיטה, ובעלי רק מתחיל ללמוד ב"השנה הבאה.

אם אני רוצה עוד ילד? נראה לי שכן. נראה לי שאני יתרגש אם אני יגלה שאני בהריון. אבל מצד שני- לא נראה לי שאני מוכנה. אני מרגישה שהגוף שלי עוד בטראומה. אני לא מפחדת מלידה או מהריון נוסף בהיבט הפיזי של לסחוב ילד, אלא אני פשוט מרגישה חולשה ועייפות כללית, במיוחד שאני לומדת כל יום...

בעלי לא כל כך מבין את כל זה. הוא בעל מקסים ותומך, אבל הוא רוצה ללכת רק לפי מה שהרב אומר. שאלנו את הרב, והוא עוד לא החזיר תשובה, ואני לבינתיים על גלולות. אני יודעת שזו שאלה קשה- אבל מה אני אמורה לעשות? הרב לא מוכן להקשיב לצרכים שלנו. הרבנים תמיד מדברים על כך שילדים זה שמחה (מה שנכון נכון, אבל בכל זאת) ומצד שני, לא נתנו לנו היתר לחכות בתחילת הנישואים, וכמה שאני לא הייתי מחליפה את הנסיך שלי בשום דבר בעולם, אני מרגישה שהייתי מוכנה יותר לבואו אם הוא היה בא טיפה יותר מאוחר. הלידה שאבה ממני את הכוחות, ובקושי נהניתי ממנו עד גיל חצי שנה, למרות שהינקתי אותו והייתי איתו כל הזמן בבית...

בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחר- אני יודעת שאני רוצה משפחה גדולה. אבל מצד שני- זה כל כך קשה לזוג כל כך צעיר, ולא רק מבחינה כלכלית. אני לא יודעת מה לעשות...

אם את מרגישה לא מוכנה אין סיבה שתלחיצי את עצמך, את הרי צעירה מאד, בסה"כ בת 21 ויש לך עוד הרבה שנים של פוריות בעז"ה, ככה שאת תוכלי להקים משפחה גדולה לתפארת בעזרת ה' גם אם תקחי כרגע פסק זמן של שנה שנתיים ארבע -כמה שאת מרגישה צורך. ילדים זה שמחה אבל הם צריכים אמא בריאה ושמחה לא?

גם אני שאני כבר לא כ,כ צעירה בענין הפוריות בת 28 ומרגישה שזה לא הזמן לעוד חמוד קטן למרות שבעיקרון אני מאד אוהבת את הרעיון של משפחה מרובת ילדים!

לצערי אינני בנויה לזה בעיקר נפשית וכולי תקווה שאזכה לבנות ולהבנות יחד עם כל הבנות  ונהיה נאמנות לתפקיד האמהות והרעיות ונשמח בילדינו ונהנה מהם בכל שלבי הגידול

הרי הוא יכול לפסוק רק לפי הצרכים שלכם!

איך הוא יחליט אם הוא לא שומע מה יש לכם להגיד.

נשמע קצת הזוי.

רב אמור לשבת עם בני הזוג לשמוע איך האישה מרגישה פיזית ונפשית, איך התפקוד היומיומי וכו'... וכנ"ל הבעל ולפי זה להחליט האם לאפשר להם ל"משוך" עוד או לא.

לא יודעת מה להגיד לך....

אולי גם כדאי לשקול אמצעי מניעה אחר-יש הרבה נשים שהגלולות לא בריאות להן.

ושוב-מקווה שהדגשת לרב שעדיין לא החלמת מן הלידה.לא ממומלץ עוד הריון כ"כ קרוב ע"פ הרמב"ם לוקח לגוף 24 חוד' להחלים אז אין לי ספק שאת צריכה עוד זמן!

הבסיס לפי דעתי הוא שכל משפחה שואפת לקדם את עם ישראל אבל כל משפחה צריכה לעשות את זה לפי היכולות שלה:

יש לי חבר שהוא מחנך בבית ספר דתי ויש לו תלמידים ממשפחות מרובות ילדים שבהם מרוב עומס ההורים לא יודעים מה קורה עם הילדים שלהם  ואין להם זמן\כח לטפל בבעיות גם אחרי שהוא קורא להורים לשיחה.

יש היום ה-מ-ו-ן נשים צעירות שהסיבה היחידה שהן לא רוצות ילדים צפופים, היא - פחד מהחברה. מה החברה תגיד עלי? איך יסתכלו עלי. הן משכנעות את עצמן שקשה להן והן מתמוטטות והסיבה האמיתית העומדת מאחורי היא הלחץ ממה יגידו עלי.

אני בעצמי שמעתי שיחה של שתי נשים שאחת אמרה לשניה - יו, עדין לא אמרתי ל-X מזל טוב על הלידה. בעלי אמר לי שאזדרז, כי הלידה הבאה כבר אוטוטו... והטון לא היה בטון של הערכה. וד"ל. והשניה גם היתה בהריון די צפוף מהקודם. אם היא לא היתה חזקה עם עצמה, מה היא היתה אמורה להרגיש? משפטים כאלו מורידים ומחלישים.

שכל זוג יעשה מה שמבין, ומה שחושב. אבל חשוב שהוא יהיה כן עם עצמו.

את צודקת לגמרי!יש לי חברה שיש לה הפרש בין הילדים, והשכנות ה"נחמדות" שלה היו אוכלות אותה במבטים שלהן ובשאלות חסרות הטקט. כך:

    "בת כמה הבת שלך?"

     "שלוש".

    ואז העיניים יורדות לכיוון הבטן, מחפשות ותרות אחר הבטן שלא נמצאת...

וזה רציני.

נכון. זה קיים לכאן ולכאן, לכן אמרתי שכלל זוג יעשה כפי ראות ליבו ועיניו, ושכל אחד ישמור את עיניו אצלו...

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍

בכלל אני חושב שעזרה במשפחה בסכומים מאוד מאוד גבוהים היא מתכון למרירות מניסיון.

אל תעשה משהו שיגרום לך להתבאס.

באופן כללי לדעתי - אם החלטת לתת את הכסף, אז תן אותו בלב שלם בלי לחפור. אולי רק בליווי תפילות שלא תהיה פה נפילה גדולה מדי...

כל עוד לא מדובר במשהו שהוא סכנת חיים או נפש - נראה לי שלא נכון "לחנך" את האחות...

הייתי מפרידה בין שני הדברים.

העצות שלך לגבי הנכס לא קשורות להלוואה, גם אם לא היית נותן חלק, בתור אח שמבין בזה אתה רשאי לייעץ, אולי כדאי לדבר על זה שוב דרך בעלה.

ואם אתה רוצה לעזור, תעזור.

בלי קשר למה יעשו עם הכסף כל עוד ההחזר שלך מובטח.

אל תחנך אותה בעזרת הכסף שלך.

בטח לא להחזיק אותה בתנאים.

(שוב כל עוד אין פגיעה בהחזר)

ממילא הבנק דורש להביא שמאי, אם באמת יש פער עצום בין המחיר המבוקש לבין שווי הנכס, אז הבעיה תהיה עצומה: הבנק יעמיד משכנתא בהתאם לשווי שקבע השמאי, ולא בהתאם למחיר בחוזה. 

ומה שיפגע ראשון זה ההון העצמי שהוא נתן לה

אני לא הייתי נותן במקרה כזה

אתה מקבל אישור עקרוני מהבנק

אין סיבה שלא יקבלו. כי זה לא קשור לנכס.

מוצא נכס

חותם עסקה ומשלם סכום התחלתי כלשהו

לאחר מכן מתחיל תהליך של הלוואת משכנתא. שחלק ממנה מגיע השמאי של הבנק

אם הדירה לא שווה את המחיר שחתמת עליו. השמאי יתמחר אותה לפי הערך האמיתי שלה ולפי הערך הזה הבנק יסכים לתת הלוואות משכנתא

ואז אין לך די כסף להשלים את העסקה ורוצים לבטל את החוזה. בדרך כלל זה יהיה כרוך בדמי פיצוי כלשהם למוכרים. הכסף הזה יצא מההון העצמי.

אפשרות נוספת.

לפנות לגופים חוץ בנקאיים כדי להשלים את היתרה.

הבעיות עם זה

1. אם הבנק ידע על כך. יכול להיות שהוא יצמצם עוד יותר את הסכום שהוא מוכן לתת.

2. הלוואה חוץ בנקאית בדרך כלל נתנת בריביות גבוהות יותר. כך שיכולות להכניס לסיבוך כלכלי

אתה לא מקבל בכלל אישור עקרוני.

ואתה לא חותם עיסקה.

ולא משלם כלום.

באמצע תהליך לקיחת הלוואות המשכנתא.

כי רוצים להביא דווקא שמאי שעובד ספציפית עם הבנק שהחלטת לקחת ממנו את המשכנתא

וכדי לקבל הצעה קונקרטית למשכנתא כדי להשוות בין בנקים. בדרך כלל הבנק ידרוש חוזה רכישה ונסח טאבו (ועוד כמה דברים)

ואין שום קשר לאישור עקוני.

אישור עקרוני לא קשור לנכס ספציפי

אלא בדיקה פרטנית של הזוג ולאיזה גודל הלוואה הם יכולים לקחת

יתרה מזו ידעתי בעת חתימת החוזה שזו טעות אבל בעל הדירה הלחיץ אותי שיש לו קונה אחר, אבל מכיוון שידעתי פלוס מינוס שאני בטווח המחירים באזור אז חתמנו.

ועדיין הלכו 20 אלף שקל, זו טעות וזו לא ההמלצה לעשות זאת, תלמדו ממני מה לא לעשות.

והמוכר מוכן לרדת עד 1.02 סופי סופי

לא היית מבצע את העסקה?

קשה לדבר על מה היה קורה אילו, בפועל אני ידעתי שאני לא אמור לחתום על חוזה לפני הערכת שמאי ובכל זאת עשיתי את הטעות הזאת במועד החתימה.

אני כאן כדי להתריע לאחרים לא לעשות זאת ובכלל זה את פותח השרשור.

לדוג' אצלי בבית. השמאי כתב מחיר עגול עגול. שהיה כ20+ אלף מתחת למחיר חוזה.

הלכתי אליו למשרד.

אמרתי לו שהוא מוזמן למצוא לי דירה דומה במחיר שהוא כתב.

ואם הוא מוצא דירה כזאת, אני נותן לו שכר כפול (בחצי בדיחה כן....)

אז הוא תיקן את המחיר שמאות למחיר שכתוב בחוזה

שהוא ממש ממש לא עגול ואין סיכוי שזה השמאות מדויקת. כי אם כן. אני יוכל למלא לוטו שהצלחתי לקנות במחיר המדויק של השמאות

לימים הכרתי שמאי אחר.

הוא סיפר לי שההנחיה של הבנקים היא לתת מחיר שמאות גג כמחיר החוזה, ואם אפשר. להוריד קצת

למרות שברור להם שזה לא המחיר הראלי של הדירה.

יש עדיין שמאים שכתובים מחיר מעל מחיר חוזה. אבל צריך להיות סיבה טובה למה הם כתבו את זה.

כך שזה שאתה נתת מחיר חוזה. יכול להיות שזאת התרנגולת שהטילה את הביצה של מחיר השמאות 

עצה שלי: אל תחתמו על חוזה לפני הערכת שמאי.

כלל לחיים.

כי היא (אחותו של פותח השרשור) כנראה לא תקח שמאות מוקדמת.

אבל מסכים איתך

אם אפשר. עדיף לקחת שמאות מוקדמת

ובגלל שהרוכשים שמים חלק מהכסף כבר במעמד החתימה, המוכרים יכולים פשוט לא להחזיר את הכסף הזה כדי לקבל את דמי הביטול שמגיעים להם בהתאם לחוזה.

אם הרוכש לא מצליח לקבל משכנתא, זה לא ''כוח עליון''. זאת בעיה שלו, והוא יצטרך כאמור לשלם הרבה כסף על הפרת החוזה

ופעמים שלא לעזור זו העזרה הכי גדולה שאתה יכול לעשות לבן אדם.

ועצה אישית-לטובת אחותך ולטובתך. במידה ואתה מלווה לה כעת או בעסקאות אחרות. תתנהל מבחיינה משפטית עיסקית כאילו היא אדם זר. הכול לכתוב,תנאים ברורים. זה ישמור עליכם בקשרים טובים

בסיכון גבוה שלא יוחזר

כי מי שיש לו להחזיר

אין לו בעיה להלוות מבנק

אני לא מלווה סכומים שאני לא יכולה לוותר עליהם

לא רק בגלל ההפסד הכספי

אלא גם בגלל הרס היחסים שיתלווה אליו

בכל מקרה, אני הייתי נותנת רק אם המחיר קרוב להערכת שמאי (עדיף לשלם מראש על שמאי מאשר להפסיד ככ הרבה אחרי)

תתן הגדרה מראש איזה פער הגיוני. ולפי השמאי.

זה נותן פחות משקל לכמה *אתה* מחבב את הדירה או לא, ולכן בעיניי מפחית את החיכוך הפוטנציאלי.

אם זו הלוואה זה משהו אחר, לא חושבת שהייתי מלווה אם אין באמת יכולת להחזיר. 

כי הלוואה מהמשפחה זה ללא ריבית.

וזה ממש משמעותי.

שאתה לוקח משכנתא, 60-70% מהחחזרים החודשיים בתחילת חיי המשכנתא זה ריבית.

בהלוואה מהמשפחה זה 100% החזר

כמובן שלא מלווים לכל אחד.

רק לאחד שאתה סומך שיוכל להחזיר

תודה לכל העונים

כמה הבהרות:

1. מבחינתי, מדובר במתנה, ואמרתי לה את זה גם שמבחינתי זו מתנה.

2. הערכת שמאי של משכנתא היא רק לוודא שגובה המשכנתא נמוך מערך הנכס וזה יהיה נכון בכל מקרה (מדובר על כ-65 אחוז מערך הנכס). העניין הוא שערך הנכס לא שווה את הסכום המבוקש לדעתי וגם לדעת שומה חיצונית (שאינה עבור משכנתא)

3. דברתי גם עם גיסי, והוא גם תומך (יחסית פסיבי) בעסקה

לעזור ככה לאחים.

חלום!

זה בנוסף לכל מה שכתבו לפניי.

זה השקעה שאתה מבצע מכספך,

זכותך להחליט הם לתת או לא.

וזכותך להחליט להשקיע בדברים אותם אתה רואה ויודע שהם השקעה טובה.

נניח שאת קונה לילד שלך מתנה ליומולדת- את תגידי לו - יש לך x כסף תבחר פה בחנות מה שאתה רוצה?

הגיוני שכן

אבל אם הוא יבחר משחק שבעינייך בעייתי חינוכית?

או אפילו- משחק שפה עולה 100 אבל בכל בזאר עולה 15 והוא רוצה לקנות דווקא פה?

קצת כמו שאפשר לעזור כלכלית ברמה החודשית למשפחה ולהגביל את הייעוד של הכסף- סופר כן, מסעדות לא.

במקרה הזה- נשמע שהוא עוזר לה כלכלית, אבל חלק גדול מהכסף סוג של הולך לפח, כי הנכס שווה פחות…

והוא רוצה לעזור לאחותו, לא לשרוף כסף…

קצת כמו להגיד - קחי 1000 שח לקניות לשבת. אבל תקני בסופר גדול, לא בסופר הפינתי שפתוח 24/7 ויקר בטירוף. 

את אחותך בסוף, או, שהיא קנתה במחיר יקר נכס שהיא אהבה.

דירה למגורים, בעיני, אם אוהבים, שווה פער.

אין מה לעשות. היא צריכה לגור שם.

אבל אם היא תיקח משכנתא ותתמוטט באמצע הדרך, לא הייתי נותנת לזה עזרה.

גם אם הדירה מוצאת חן בעיניה. כי היא לא תהיה שלה, בסוף, אז למה להטביע כסף?

אם זה ברור שהיא יכולה לעמוד בתשלומי המשכנתא, ואתה חושב שהיית משיג עסקה יותר מוצלחת, אז כאן הייתי אומרת שלא הכל רציונלי כשקונים דירה.

אני נגיד הייתי שמחה לגור בסגנון באו האוס וכמובן שזה מאד טעם אישי. אז אולי בשבילך לא שווה לשים חמישים אלף שקל יותר, ובשבילה כן.

אם זה פער של מאות אלפים, זה סיפור אחר. לא הייתי מסכימה.

יש עוד דירות בעולם, זה נשמע ממש ניצול שלה. ושמאי בעיני זאת לא הדרך היחידה,  מפני שיש גם טעם אישי

אם אתה נותן לה מאה אלף או כמה אלפים..

באמת חושבת שאם נותנים עשר אלף עדיף לא להתערב יותר מידי..

שנותנים עצה צריך לשזור את זה בעדינות ולא להתווכח.. בטח לא עם אישה .

תנסה להבין למה היא כל-כך מחובר לנכס כזה שלא מוליד רווח אבל בעדינות ..

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

מתכון לכריך אחיות:

מצרכים:

שתי פרוסות לחם גדולות

2 כפות ממרח תמרים

אחות חסרת טאקט

6 דמעות של אבא מתוסכל להמלחה

הכנה:

לוקחים אחות חסרת טאקט

ממלאים את נחיריה בשתי כפות ממרח תמרים

מטפטפים דמעות לתוך עיניה

עוטפים בלחם

לוחצים חזק חזק עד שהטאקט יישפך מכל הצדדים

עוטפים בניילון נצמד כדי שלא תוציא עוד מילים מיותרות 

חזק ביותר!

אז מבינים שזה מביא אותו לסף תסכול גדול.

אבל מי שלא מכיר (וכנראה שאותה אחות לא מכירה) לא יבין ששאלה כל כך תמימה תביא אותו לכזאת התפרצות.

מניח שיש עוד דברים דומים שמביאים אותו להתפרצות כזאת. אבל לא הייתי שופט לחומרה את האחות, השאלה הזאת בסך הכל לגטימית ל99% מהמקרים.

זה לא מוריד לרגע מהתסכול שלך על שאלה חסרת טאקט לגמרי מול הבן שלך.

ואני לא בטוח שהוא ישמח לאכול כריך אחיות

ואני לא בטוח שכדאי לשאול אותו אם הוא רוצה לאכול כריך כזה 🫣

מדובר על ילד בן 3, שלפני 10 דקות התעורר מהרדמה.

גם ילד במצב רגיל בגיל 3, לא תמיד יגיב באדיבות כשישאלו אותו למה הוא אוכל תמרים ולא שוקולד.

קל וחומר אחרי התעוררות מהרדמה, כשהוא עדיין לגמרי לגמרי מעוך.

חוץ מזה, שאחות לא צריכה להתערב בבחירות התזונתיות שלי, בטח כאשר ההצעה שלה עוד פחות טובה ופחות בריאה ממה שאני הבאתי.

וגם אם כן, אז לא מול הילד עצמו, כשהוא בן 3 ואחרי הרדמה 👿👿👿

זה כל-כך בסיסי, באמת. אתה תבוא לילד שמשחק בטרקטור קטן בזמן שהוא נהנה לשחק בו, ותשאל אותו ''למה ההורים לא קנו לך טרקטור גדול יותר''?

זה כל-כך חריג, עד שאני בכלל לא בטוח אם היא לא ניסתה בכוונה לעורר מהומה.

אני לא מבין איך לדעתך זאת שאלה לגיטמית ב99% מהמקרים... 

זאת לא השאלה עם טקאט

אבל זה לא היה מביא את הילד לסף תסכול כמו הילד שלך.

ממה שאני מכיר. מקסימום זה היה גורם לילד לא להסכים לאכול את התמרים.

לילד בן 3 ממוצע זה היה "עובר" אחרי 5 דקות

אז נכון.

זאת לא שאלה עם טאקט

מצד שני. זאת לא שאלה של סוף העולם

לגיטימית הכוונה שאלה רגילה עם קצת חוסר טאקט.

אם אותה אחות היתה אומרת לו איזה פיג'מה יפה יש לך. לבן שלי יש משהו דומה עם סטיץ'

זאת שאלה לגטימית?

הוא יהיה מבולבל לחלוטין, לא יבין איפה הוא נמצא, הרבה פעמים יהיו לו סחרחורות ובחילות ועייפות קיצונית. אם זה יהיה אחרי ניתוח, אז השפעת ההרדמה על העצבים תתחיל לפוג והוא יתחיל לחוש כאב. 
 

אז קח את כל זה, ותשים על ילד בן 3.

וכן, הרבה ילדים יבכו אם ישאלו אותם ''למה אבא לא הביא לך שוקולד'', גם בלי כל ההשפעות של הרדמה. אז קל וחומר.

לא חוויתי ב"ה התעוררות מהרדמה לילדות שלי.

אבל אף פעם לא היה מקרה כזה, גם בתסכול הכי גדול.

זה אכן חסר טאקט..

אבל לא בעוצמות שאתה מתאר

אולי אחרי הרדמה זה אחרת

את התמרים,

זה לא להבין בכלל את הסיטואציה ושזו בדיוק המטרה עכשיו, שהוא יאכל.

וגם אם זו לא המטרה, הילד לגמרי לא במרחב הבטוח והמוכר שלו, לא בגיל שדיבורים בהיגיון בהכרח משכנעים, פלוס קם הרגע מטושטש מהרדמה. כל סעיף כאן הוא סיבה ממש מעולה לאחות לנצור את לשונה מההערה המיותרת שבהחלט יכולה לגרום לילד רגוע תיסכול שיהיה קשה להתגבר עליו עכשיו דקות ארוכות,  ומטופשת ברמות אחרות היתה ההתערבות הזו.

רפואה שלמה והתאוששות קלה ומהירה!

בין לא יאכל

לבין לא יאכל. ימרר בבכי. יצעק. ישכב על הרצפה וירביץ לקיר.

שבכל המקרים זו הערה מיותרת

וברובם היא תגרור את ההתנהגות המוגזמת.

חד משמעית הערה מיותרת

אבל לא יוצאת מגדר הרגיל.

לצענו נפוץ מאוד חוסר הטאקט אצל אחיות ועוד יותר אצל רופאים

זה כמו שתשאל ילד בן 3

למה תפוח ולא סוכריה?

בטח שזה יגרור התקף במיוחד בבית חולים ילד מותש

על אותו ילד או אותו סיפור כולל עליו אתה מדבר (התכוונת לסיפור הכולל שבעבר @פשוט אני.. שיתף כאן על אחד מילדיו?)

וגם אם אכן מדובר באותו ילד - עדיין האמירה של האחות חסרת טאקט ומזמנת תסכול באמת לכל ילד, בטח במצב כה רגיש לאחר הרדמה.

שרק יהיו לנו בריאים כולם 🙏

למה היא מתערבת?
האבא הביא כריך שהילד שלו אוהב מה אכפת לה מה יש שם?

זה היה לפני שקרה את התגובות האחרות,

וזה אחרי

חצי+ מהאחיות והרופאים שפגשתי היו חסרי טקאט

ושאני מקבל הערה חסרת טקאט מצוות רפואי זה לא מזעזע אותי כמו שזה זעזע את פותח השרשור

אפשר לעשות שרשור אמירות חסרות טאקט של צוותים רפואיים. אבל זה יהיה שרשורפלצת

האם היא צריכה להאמר? לא

האם נפלתי בגללה מהכסא? גם לא

לא משנה מה הרקע.

ובטח בתור אחות שקצת בעינייני הבריאות אמורה להבין שאם הילד אוכל את זה בכיף אין צורך להתערב.

אלא רק לחייך ולקוות שגם הילדים שלה יעדיפו ככה תמרים ולא שוקולד.

אבל אין שמץ של ספק שמדובר פה בשיח לגיטימי ובשאלה תמימה לחלוטין. לא חוסר טאקט ולא דומה לזה. אני מניח שהיא ראתה יותר ילדים שמתעוררים מהרדמה מאשר אתה רואה, ולכן אני מניח שהיא בהחלט סברה שזה דווקא נחמד לילד שמפתחים איתו שיחה ומתייחסים אליו...
 

זה אמנם התפוצץ לא כמו לפי התיכנון, אבל עדיין לא הייתי שם אותה בתוך הכריך. הילד כנראה היה אוהב סנדוויץ' כזה עוד פחות.. איך אוכלים את כל הבשר הזה..

למה הוא אוכל x ולא y,

כאשר ברור ש-y טעים יותר אבל הרבה פחות בריא,

זה לא לגיטימי בשום צורה ובאף סיטואציה.

כאמור, ההרדמה והסיטואציה רק מוסיפים למורכבות. 

ואני חש התנשאות לא נעימה... 

בכל מקרה כתבתי פוסט הומוריסטי על סיטואציה הזויה, לא חשבתי שזה יהפוך להיות ויכוח יסודי בהלכות התנהגות לפעוטות ..

כאילו לא עשתה מספיק נזק

שאלה מטופשת גם לשאול את הילד האישי שלך

ב"ה שתהיה רפואה שלמה במהרה ורק בשורות טובות 🙏