בס"ד

מאיזו סיבה? יש כמה סיבות, שמן-הסתם הן קשורות אחת לשניה.
קודם כל, כמובן, לקיים את המצוה הראשונה בתורה, ובתנ"ך כולו, והיא מצות "פרו ורבו",
האדם נצטווה לפרות ולרבות בעולם.

השיקולים שנעשים בין אדם לזוגתו, הם כבר שיקולים אישיים.
יש כאלה שמרגישים שהם מסוגלים, וזה מתבטא בזה שפשוט לא מונעים את ביאתם של הילדים,
וזה לא קשור דוקא למצב הכלכלי, (עיין חרדים למיניהם, שרובם, איך לומר, "לא מיליונרים"...,
אבל החרדים הם רק דוגמה, יש כמובן הרבה משפחות, מכל המגזרים, שמצבם הכלכלי דומה, וילדים - יש!)
מן הסתם, השיקול העיקרי - האם להביא הרבה ילדים או לא - קשור בעיקר ליכולת הכלכלית,
אבל לאו דוקא בהכרח, יש כאלה שפשוט לא מסוגלים לגדל "גן ילדים" כלשונם, גם מבחינה נפשית.

"יותר באיכות"? למה הכוונה? הורים שמגדלים פחות ילדים, הילדים בהכרח איכותיים יותר??
זה בהחלט חידוש.

שאלה גדולה שאלת ואני מצטרפת אליה.

יש לי בע"ה ארבעה ילדים הקטן כבר בן שנתיים וחצי והשאלה מתי להביא עוד אחד בוערת בי. מצד אחד יש את הלחץ החברתי (ולחץ מהבעל) והצפיות, בסביבה בה אני גרה קצב הילודה די גבוה. מצד שני ארבעת הילדים זקוקים לי ומעסיקים אותי מסביב לשעון, שיעורי בית, ריפוי בעיסוק וסתם צומי, כביסות, נקיונות, בישולים. אתן יודעות איך זה., אני גם מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לעבוד על מידת הסבלנות. אז לחשוב על עוד אחד????

 אנא, שכנעו אותי ואת שמשפז שכן.

היא אם את מרגישה פיזית ונפשית שאת מסוגלת להביא עוד ילד, אם תוכלי להיות אמא טובה-כלומר לא להזניח רגשית את הילד. לי יש 3 קטנטנים ולצערי הרבה פעמים הטיפול בתינוק בא על חשבון הטיפול ב"גדולים" יותר יותר נכון גדולות שהן בסה"כ בנות 5 ו-3.יש פה הקרבה מסוימת.

בואו נגיד שיש בעניין הזה הרבה צדדים, ולמיטב ידיעתי ההתלבטות צריכה להיות אישית ומול הרב. ורק הוא יכול להחליט אם ניתן למנוע או לא.

אלא אם כן הדיון פה הוא רק תאורטי ואז גם אני מצטרפת....

הרב יעזור לך לטפל בילדים?

לפניכם כמה תשובות שמצאתי בלא יותר מ5 דקות חיפוש:

תשובה מהרב שרלו

עוד תשובה ממכון שלזינגר

ועוד אחת מהרב אליקים לבנון

והנה כמה תשובות מאתר "ישיבה":

1.

שאלה:
ברוך ד’ זכינו לשלושה ילדים בן בגיל 6 בת בגיל 4 ובת נוספת בגיל 1.5 . ברצוננו בעז"ה להרחיב את משפחתנו, אך כעת אישתי מרגישה שאין היא מוכנה עדיין, אני מבין אותה ורואה את כל אשר היא עושה למען הילדים והבית, אישתי עובדת גם מחוץ לבית. עד לפני כשנה קיבלנו תשובה שניתן להמתין ולעשות חושבין אחרי תקופה.

נשמח לקבל את הדרכת הרב

תשובה:
כמובן שבשאלה כזאת לא ניתן לענות דרך האי מייל כי צריך להכיר את הבעל והאשה והצרכים של כל אחד.

באופן כללי ודאי שיש מקום להרחיב את המשפחה אבל לא ניתן לעשות כן על חשבון השני והכל יהיה בנחת רוח ועל ידי קשר חזק בין שני בני הזוג.

2.

שאלה:
יש לנו 2 ילדים כשהקטן בין 11 חודשים. אנו באופן עקרוני רוצים מאוד משפחה גדולה עם הרבה ילדים.

יש נקודה שמטרידה אותי, קשה לנו להחליט אם להגדיל את המשפחה כבר עכשיו כפי שאיפתנו הכללית או להמתין. הנקודה היא שאנחנו מרגישים שאולי יש מקום להפסקה קצת יותר גדולה בין ילד לילד, לא מצד הכוחות שלנו, שברוך ד’ יש כוחות אלא שאולי כך יותר ראוי. הרי בעבר, אשה היתה מיניקה שנתיים, והטבע גרם בד"כ להפסקה של בערך 3 שנים בין ילד לילד. אשתי גם מיניקה ואנחנו מתלבטים בזה.

אודה לרב אם יתייחס לנקודה האחרונה (העובדה שפעם המערכת הגופנית של האשה יצרה באופן טבעי הפסקה גדולה יחסית בין ילד לילד).

תשובה:
אם אתם מרגישים טוב ויש לכם כוחות אין סיבה לדחות את ההריון הבא, אין צורך ביצירת מרחק בין הילדים. רק כאשר יש קושי בריאותי או נפשי או קושי אחר אזי יש מקום לבחון האם לדחות את ההריון.

אם הקב"ה סידר שאה יכולה ללדת יותר ברציפות אז זה הדבר הטבעי בזמנינו. ואכן תנאי החיים השתנו ויש יותר אפשרויות להתמודד עם משפחה גדולה. ולעומת זה יש גם חולשות שאולי לא היו בעבר ולכן מי שיש לו קושי יש מקום לדון בדחית הריונות אך מי שבריא ויש לו כוחות אין סיבה לעכב את הזכות והמצוה הגדולה ללדת ילדים.

3.

שאלה:
האם ישנה הלכה / מצוה / חשיבות יהודית דתית להרבות בילדים, מעבר לשמחה ולאושר שבזה?
אודה גם אם אוכל לקבל מקורות מגדולי דור או בכלל מהתורה עצמה.

תשובה:
הגמרא (יבמות) מדברת על מצוה נוספת למצות פרו ורבו, מצות "לערב אל תנח ידיך" שיש מצוה להוליד ילדים גם בגיל מבוגר כל עוד שבני הזוג יכולים (בלי להכנס לכל השאלות מה נקרא "יכולים"). והגמרא גם מביאה טעם לדבריה מסוף הפסוק שאין אתה יודע איזה יצלח זה או זה שכיון שהבאת ילדים לעולם היא כדי שהם ימשיכו את היהדות ויעבדו את ה' ולכן יש חשיבות להגדיל מספר הילדים במשפחה לצורך הזה.

במכון פוע"ה 026515050 ניתן להשיג חוברת בנושא כמה ילדים ללדת ויש לעיין בה ובמקורות הרבים שיש בה.

אם תהיו,נהיה כולנו רגע כנים עם עצמינו נגלה שהכל עניין של תפיסת ראש.

כשאנו רוצות יש לנו כח וזמן..אבל אנחנו נתפסות על תירוצים.

אז מה אם התינוק בא קצת על חשבון הגדולות הם עוד ילמדו בחיים שלא הכל סובב סביבם 24\7 הבית זה בית הספר לחיים!

ואם כבר את טרודה ב-4 אז את מקצועית ותדעי לטפל ביותר...

ורב הוא אוביקטיבי באמת כדי להחליט האם את באמת לא מסוגלת או שאת מוותרת לעצמך...

אני יכולה להגיד לכם שאני רוצה בעצמי הרבה ילדים רק בגלל שגדלתי ככה ואני יודעת כמה זה כיף.
ילדים קטנים גדלים צ'יק צ'ק ואח"כ עוזבים את הבית לרוב שעות היום ועסוקים במיליון דברים ואם המשפחה מאד קטנה עלול להיות בבית די משעמם, גם להורים וגם לאחים. אף פעם לא יהיה זמן קבוע לארוחות כי כל אחד מגיע בשעה אחרת וכו'. בבית עם הרבה ילדים לעומת זאת תמיד תהיה ביום לפחות ארוחה אחת משותפת כי סטטיסטית יוצא שכמה מבני הבית ייפגשו בשעה מסויימת.
גם עניין הקשרים במשפחה יותר טוב. במשפחה עם שלושה ילדים מספיק שילד אחד לא מסתדר עם ילד אחר וכבר האווירה נהיית לא נעימה. במשפחה גדולה כל ילד מוצא לו את האח שאיתו יהיו לו הקשרים הכי טובים.

יש משפחות ברוכות שהבית לא מתנהל על מי מנוחות, ולא הכל דופק, והילדים מוזנחית רגשית ופיזית.

אני מורה לתלמידים ממשפחות שבהן 1-3 ילדים.

וממש לא איכותיים!! לפעמים אני אומרת לעצמי, מה עושה שם האמא? רק ילד אחד וכזה מוזנח.

לעומת זאת אני רואה משפחות ברוכות, שילדיהן מטופחים. ולא דוקא חיצונית. משקיעים בנושא קידום הילדים, העשרת שפתם, העשרת חשיבתם. וזה בלי קשר למצב הכלכלי.

הורה שאכפת לו האיכות, משקיע גם בעשרה ילדים.

אני חושבת שלכל אדם יש דחף ביולוגי שקורא לו להביא עוד ילד בזמנים שונים בחייו.

יש אנשים עם דחף ביולוגי יותר חזק, ויש כאלה עם דחף חלש יחסית. יש זמנים שהדחף נחלש, ויש זמנים שהדחף מתחזק. יכול להיות שזה גם קצת גנטי, ולכן באוכלוסיות מסויימות ממילא הדחף חזק יותר.

כל השאר - סתם תירוצים שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק את הדחף החזק או החלש (באותה העת, ובכלל). למשל, זוג שרוצה עכשיו עוד תינוק, למרות שלפני שעתיים נולד להם הראשון, יגיד "ילדים צפופים זה נהדר! הם יגדלו כמו חברים ותאומים!". הורים אחרים יגידו: "אנחנו רוצים להשקיע בילד בשנים הראשונות החשובות, וכשהוא יהיה יותר עצמאי ויזדקק לנו פחות, אז יהיה הזמן הנכון להביא לו אח קטן". וכן הלאה וכן הלא.

מצטרפת לריבק בעניין הכמות והאיכות. אני חושבת שהקשר בין כמות הילדים ואיכות ההשקעה יחסית לילד, בדרך כלל לא עומדת במבחן המציאות, עד כמה שאני רואה ויודעת.

סליחה שיצא כ"כ ארוך-- אבל זו תגובתי

הזדהיתי עם כולם.כי מה שנכון נכון. אמא שיש גם אני רוצה שישכנעו אותי שכן. כי אני כ"כ פחודה וחרדה בעיקר מהסיבה הנפשית

זה מה שהכי חשוב! צריך לדעת להעניק חום יחס מחשבה פיתוח מימנויות חברתיות ובכלל כלים של חיים.

לכן לגבי האיכות והכמות. כשכוחות הנפש מוגבלים...  לפחות זה מתחלק לפחות ילדים!

נכון יש הורים שמגדלים המון ילדים בלי עין רעה ויש להם חיוך תמידי על הפנים. כי הם מכוונים לזה ומיוחדים.

מי שלא ברמה שלהם אולי צריך לעשות שיקול אחרכדי שהילדים לא יהיו נפסדים?  (ואולי צריך לקדם עצמו ולהיות ברמה שלהם^)

מבחינה כלכלית לפחות בתיאוריה אני יכולה להסתפק במועט (אולי זה לא ריאלי לדבר על"בטן שבעה" כי א"א לדמיין מה זה ההפך לא עלינו וחס וחלילה)

 היום זה לא מה שהיה פעם. היום אין זמן טכנית ורגשית להיות פנויים לילדים.גם אשה שאוהבת לנקות ולסדר ת'בית (כללי אפילו לא יסודי*) זה או לסדר או להיות איתם  אצלינו רק אני מחזירה דברים למקום. הבעל לא אוהב לעשות את הנ"ל  ושני ילדי לא מכירים מה זה?

אם לא הייתי עובדתהיה לי רוגע להסביר להם לדבר איתם יותר

שוב סליחה על האורך. בסדר?

זה גם תלוי בקשר הזוגי- עמוק/רדוד אם בכלל יש רצון להשקיע בזוגיות או להמשיך לחיותכל אחד בחייו ועסקיו ומידי פעם להיםגש ב"שטח".

כי אם לא מרגישים שיהיה תמיכה בלגדל אותם אז זה מוריד ת'מוטיבציה!

וכן חשש כבד מצד הבעל מכאבי לידה וסיבוכים חלילה. ברמה שאני רוצה שילך לפסיכולוג. לפחות שזה לא יהיה מה שמעכב!

*לגבי סדר הבית אולי אפשר לשנות מוסכמות והוריד ציפיות? לא צריך סדר יותר מידי?

מהרב בורשטין (ממכון פוע"ה)- "כל הריון צריך לבוא בחשק". לא "טוב אני בהריון אז שיהיה.."

אף רב בעולם לא יכריח אישה להיות בהריון! מצד שני- אישה צריכה לחשוב עם עצמה אם זה שהיא לא רוצה עוד ילד זה צורך אמיתי שלה או לפעמים (ורק לפעמים) סתם התפנקות.

אינ יכולה לומר על עצמי שבכל פעם שילד שלי למד ללכת (שניים נכון להיום..) פתאום הרגשתי ש-וואו, הוא כבר לא תינוק.. יש לי ממש ילד.. ואני רוצה שיהיה לי תינוק בבית.. פתאום הרגשתי מין חסר כזה של מישהו "תינוק באמת", לא איזה אחד שהוא מתוק וחמוד עד השמיים אבל כבר הולך ומדבר..

לפעמים אני חושבת שאיזה גאון רבש"ע (לא שהוא צריך ציונים ממני) שככה טבע בנו הנשים את הגעגוע הזה לילדים ותינוקות, כי אחרת, בתכל'ס, מה עוד יכול היה לשכנע אותי לעבור את כל הבחילות-הקאות-צרבות-ורידים-כאבי גב-עייפות מטורפת-השמנה-צירים מדומים-צירים אמיתיים-לידה-התכווצויות-גודש-.....??

הייתי בהריון...

(הראשונה בגיל שנה ו7-בדיוק באותו שבוע שבו גיליתי שאני בהריון...

השניה בגיל שנה ו10 כשכבר הייתי עמוק בתוך ההריון...)

והאמת- עם הגדולה ממש חרדתי מהרגע שהיא תתחיל ללכת ולא יהיה לי יותר תינוק בבית...אז זו היתה ממש השגחה.

אני גדלתי במשפחה של 6 ילדים- זה נחשב הרבה או קצת??

והיה לי נחמד וטוב ועד היום זה כיף שיש תמיד עם מי לדבר ולהתייעץ.

אבל כמו בכל דבר, זה מאד מאד אינדוודואלי, יש נשים שאוהבות את הרעש וההמולה ומסוגלות ללדת ילדים במרחק קטן אחד מהשני- וזה ממש לא פוגע באיכות שלהם, להפך, הורים שיודעים לחנך, ונהנים מהילדים יפיקו מהם את המיטב שבמיטב.

ויש נשים שלא מסוגלות לכך, הן נהיות עצבניות וחסרות סבלנות ולעיתים אפילו מדוכאות, ואז יצא שכרן בהפסדן.. גם של הילדים.

האם עדיף שאשה תהיה בדיכאון מכך שהיא שוב בהריון ותחשוב "למה עשיתי את זה לעצמי??" מזעזע אפילו לחשוב על זה.

אצלי עד היום בשעות הצהרים והיא כבר בת 9 כמעט.

האמת שהיא מתוקה וצמאה לקצת יחס.

כל אישה צריכה להביא ילדים לפי כוחה הנפשי והפיזי, יש נשים שיכולות לגדל בשלווה וברוגע עשרה ילדים ויש שמתקשות גם עם שניים...

לי יש ארבעה קטנטנים ושובבים שסוחטים ממני אומנם כוחות רבים, אבל הם כל כך מתוקים וממלאים אותי באושר ואהבה שאני אומרת לעצמי שארבעה זה מעט... כי כשיש לך משהו טוב בחיים אתה רוצה ממנו עוד ועוד...

אני מאחלת לכולם, לא משנה כמה ילדים, תנסו לחיות את הרגע, להנות מכל שלב בגידול הילדים, גם כשקשה ואנחנו על סף קריסה, הורים רבים מחכים כל הזמן לשלב הבא ומתגעגעים לעבר...

אני רוצה לשתף אתכן ואותכם בדילמה שלי...

יש לי פיצפון אחד, הוא בן שנה וחודשיים. התחתנו מוקדם וילדתי בגיל 20. הלידה הייתה לא קלה בעליל, לידת וואקום שרק עכשיו אני מחלימה ממנה לגמרי. בנוסף לכך, אני לא יודעת אם יש קשר, אבל לפני הלידה הייתי בחורה בריאה ב"ה, בקושי חולה, אפילו שפעות קלילות כמעט לא היו לי. ומאז הלידה, היו לי בערך 10 קילקולי קיבה חמורים, פעמיים סינוסיטיס, שפעות, וכו'. בנוסף, יש לי עוד שנה שלימה באוניברסיטה, ובעלי רק מתחיל ללמוד ב"השנה הבאה.

אם אני רוצה עוד ילד? נראה לי שכן. נראה לי שאני יתרגש אם אני יגלה שאני בהריון. אבל מצד שני- לא נראה לי שאני מוכנה. אני מרגישה שהגוף שלי עוד בטראומה. אני לא מפחדת מלידה או מהריון נוסף בהיבט הפיזי של לסחוב ילד, אלא אני פשוט מרגישה חולשה ועייפות כללית, במיוחד שאני לומדת כל יום...

בעלי לא כל כך מבין את כל זה. הוא בעל מקסים ותומך, אבל הוא רוצה ללכת רק לפי מה שהרב אומר. שאלנו את הרב, והוא עוד לא החזיר תשובה, ואני לבינתיים על גלולות. אני יודעת שזו שאלה קשה- אבל מה אני אמורה לעשות? הרב לא מוכן להקשיב לצרכים שלנו. הרבנים תמיד מדברים על כך שילדים זה שמחה (מה שנכון נכון, אבל בכל זאת) ומצד שני, לא נתנו לנו היתר לחכות בתחילת הנישואים, וכמה שאני לא הייתי מחליפה את הנסיך שלי בשום דבר בעולם, אני מרגישה שהייתי מוכנה יותר לבואו אם הוא היה בא טיפה יותר מאוחר. הלידה שאבה ממני את הכוחות, ובקושי נהניתי ממנו עד גיל חצי שנה, למרות שהינקתי אותו והייתי איתו כל הזמן בבית...

בקיצור, אני לא יודעת מה לעשות. מצד אחר- אני יודעת שאני רוצה משפחה גדולה. אבל מצד שני- זה כל כך קשה לזוג כל כך צעיר, ולא רק מבחינה כלכלית. אני לא יודעת מה לעשות...

אם את מרגישה לא מוכנה אין סיבה שתלחיצי את עצמך, את הרי צעירה מאד, בסה"כ בת 21 ויש לך עוד הרבה שנים של פוריות בעז"ה, ככה שאת תוכלי להקים משפחה גדולה לתפארת בעזרת ה' גם אם תקחי כרגע פסק זמן של שנה שנתיים ארבע -כמה שאת מרגישה צורך. ילדים זה שמחה אבל הם צריכים אמא בריאה ושמחה לא?

גם אני שאני כבר לא כ,כ צעירה בענין הפוריות בת 28 ומרגישה שזה לא הזמן לעוד חמוד קטן למרות שבעיקרון אני מאד אוהבת את הרעיון של משפחה מרובת ילדים!

לצערי אינני בנויה לזה בעיקר נפשית וכולי תקווה שאזכה לבנות ולהבנות יחד עם כל הבנות  ונהיה נאמנות לתפקיד האמהות והרעיות ונשמח בילדינו ונהנה מהם בכל שלבי הגידול

הרי הוא יכול לפסוק רק לפי הצרכים שלכם!

איך הוא יחליט אם הוא לא שומע מה יש לכם להגיד.

נשמע קצת הזוי.

רב אמור לשבת עם בני הזוג לשמוע איך האישה מרגישה פיזית ונפשית, איך התפקוד היומיומי וכו'... וכנ"ל הבעל ולפי זה להחליט האם לאפשר להם ל"משוך" עוד או לא.

לא יודעת מה להגיד לך....

אולי גם כדאי לשקול אמצעי מניעה אחר-יש הרבה נשים שהגלולות לא בריאות להן.

ושוב-מקווה שהדגשת לרב שעדיין לא החלמת מן הלידה.לא ממומלץ עוד הריון כ"כ קרוב ע"פ הרמב"ם לוקח לגוף 24 חוד' להחלים אז אין לי ספק שאת צריכה עוד זמן!

הבסיס לפי דעתי הוא שכל משפחה שואפת לקדם את עם ישראל אבל כל משפחה צריכה לעשות את זה לפי היכולות שלה:

יש לי חבר שהוא מחנך בבית ספר דתי ויש לו תלמידים ממשפחות מרובות ילדים שבהם מרוב עומס ההורים לא יודעים מה קורה עם הילדים שלהם  ואין להם זמן\כח לטפל בבעיות גם אחרי שהוא קורא להורים לשיחה.

יש היום ה-מ-ו-ן נשים צעירות שהסיבה היחידה שהן לא רוצות ילדים צפופים, היא - פחד מהחברה. מה החברה תגיד עלי? איך יסתכלו עלי. הן משכנעות את עצמן שקשה להן והן מתמוטטות והסיבה האמיתית העומדת מאחורי היא הלחץ ממה יגידו עלי.

אני בעצמי שמעתי שיחה של שתי נשים שאחת אמרה לשניה - יו, עדין לא אמרתי ל-X מזל טוב על הלידה. בעלי אמר לי שאזדרז, כי הלידה הבאה כבר אוטוטו... והטון לא היה בטון של הערכה. וד"ל. והשניה גם היתה בהריון די צפוף מהקודם. אם היא לא היתה חזקה עם עצמה, מה היא היתה אמורה להרגיש? משפטים כאלו מורידים ומחלישים.

שכל זוג יעשה מה שמבין, ומה שחושב. אבל חשוב שהוא יהיה כן עם עצמו.

את צודקת לגמרי!יש לי חברה שיש לה הפרש בין הילדים, והשכנות ה"נחמדות" שלה היו אוכלות אותה במבטים שלהן ובשאלות חסרות הטקט. כך:

    "בת כמה הבת שלך?"

     "שלוש".

    ואז העיניים יורדות לכיוון הבטן, מחפשות ותרות אחר הבטן שלא נמצאת...

וזה רציני.

נכון. זה קיים לכאן ולכאן, לכן אמרתי שכלל זוג יעשה כפי ראות ליבו ועיניו, ושכל אחד ישמור את עיניו אצלו...

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..