יכול להיות שזה לא תליו רק בקופה, אלא גם במיקום.

אני בכללית ומעולה לי.

ותלוי מי הרופאה שלך.

לרופאה שלי שהיא רופאה מעולה!!! - מאוד קשה לקבוע תור.

לעומת רופאה אחרת שפחות הייתי מרוצה ממנה ויש לה תורים זמינים יותר.

בכל אופן מעדיפה ללכת לרופאה הראשונה שציינתי למרות שהיא פחות מזמינה מהרופאה השנייה...

הייתי במרפאה אחת שהתורים שם זה סיוט - ולהיות שם בכל פעם זה חצי יום, ועכשיו עברתי למרפאה אחרת באותה עיר - ורגוע שם מאוד, ויחסית יש תורים זמינים...

בקיצור, לא נראה לי שזה קשור לקופת חולים, אלא למיקום ולביקוש של כל מרפאה בפני עצמה.

זה בעיה ארצית כנראה- שפשוט תורים לרופאי נשים זה דבר שדורש המתנה ארוכה לרוב.

זה פשוט הזוי, אני לא מצליחה להבין את זה!!

הייתי זקוקה לטיפול רפואי דחוף לפני ההריון בכלל. הייתה לי עד אז רופאת נשים פרטית שטיפלה בי במשהו ספציפי.. בקיצור מצאתי את עצמי עם בעיה דחופה ואם שום תור פנוי בערך..

בסוף מצאתי רופא, הוא בהחלט היה נחמד וב"ה הוא גם הרופא שלי היום, אבל גם אצלו - יש שעות מאוד ספציפיות, ואני לא מצליחה להבין למה לקבוע תור לרפואת נשים זה משהו כזה מסובך? יכול להיות שיש מחסור בארץ ברופאי נשים??

עד כאן פרקתי..

כולם תפוסים מראש..

רק במקומות שקטים התורות ריקים

וגם שם ..

כי יש תפיסת תור מראש..

לדעתי

אפשר ללכת לבית חולים ודי..

הם עושים שם מעקב העמסות סוכר והכל..

ילדתי בחגים ורק שם היה פתוח כל הזמן..

זוועה ההרגשה הזו..

כל הזמן בודקים אותי וזה בהריון

ופתאום  נזרקים למים למעקב פוסט דייט ולבית חולים

אין לי לאיפה ללכת..

אין מי שיעזור

הם מסירים אחריות..

אני צריכה לפתוח על זה שרשור

אם יש עוד כמוני שמרגישות ככה..

כאילו כל ההריון יש מומחים ומיעצים ופתאום ללדת זה לבד-לבד

אף אחד לא יכול להגיד לך אם את בלידה או לא

וכולי..

(פעם הבאה נראה לי אני אלך למילדת בפרטי...)

אבל כאילו נעלמים כל האנשי מקצוע ונשארים נתונים לחסדי המילדת

שאם היא דפוקה הלך עלייך..

בשביל מה זה ככה..שההריון ילך כשורה עם  מעקב אחות והרופאות יגיעו לחדר לידה

שם צריך אותם-ההרגשה שלי משם היתה של מבוכה ובילבול וסנדלריות כזו.

וגם כשיש רופא הוא בא ומשתלט על הכל.לי לא הסבירו כלום ולעומת ההריון שם הייתי בובת סמרטוטים

העיקר התינוק ולא אני...

אני, בלידה האחרונה, שבוע לפני התל"מ שלי הרופאה המקסימה שלי יצאה לחופשה ושלחה אותי כבר מאז למעקב בבי"ח.

באתי בשבוע 39+ לבי"ח ולא ממש רצו לבדוק אותי שם.

אמרו שאני שייכת לקהילה עדיין ורק אחרי התל"מ- הם מטפלים.

בקיצור- היה לא כ"כ נעים.

לכן ממש מוזר לי שהסכימו לטפל בך בבי"ח.

היתה עוד פעם אחת כשהייתי בחודש שמיני והיו לי ממש לחצים וכאבים חזקים למטה והלכתי למרפאת נשים שלי. לרופא תורן.

והוא ברוב "חכמתו" רצה לתת לי הפניה למיון בבי"ח שאלך לעשות שם מוניטור ואת שאר הבדיקות ולבדוק אם אין צירים ואין פתיחה וכו'.

אמרתי לו: סליחה? למה אני צריכה לשרוף יום שלם בבי"ח אם אתם צריכים לעשות את המעקב הזה כאן במרפאה שלי?

מה התברר?

היה להם לחץ גדול במרפאה באותו יום והרופא קיבל הוראה מהאחיות לא להכניס להם הרבה בנות למוניטור וכו' ולכן הוא נתן לי די בשמחה הפניה למיון שאני אעשה את כל הבדיקות שם.

לא הסכמתי!
התעקשתי לבצע את הבדיקות הללו במרפאה במקום לשרוף יום שלם בבי"ח וב"ה עשו לי הכל במרפאה וחזרתי הביתה לחיים טובים ולשלום יותר מהר מימה שהייתי "מבלה" בבי"ח.

ויש לי ניסיון (לצערי) מהמתנות במיון בבי"ח.

אבל זה בית חולים לא עמוס..

מאמינה שגם עם הפניה

אפשר לבוא

וזה תלוי

חברה שלי עשתה בבית חולים מעקב כל ההריון

איך היא הצליחה לעשות שם מעקב כל ההריון?

אולי היא היתה הריון בסיכון גבוה?

סוכרת או משהו דומה?

הבנתי שבכל בית חולים אפשר לעשות מעקב\

אולי זה לא נכון.

נשמע הזוי, אבל זה מה שראיתי בבירור.

בתחילת ההריון היתה לי ציסטה ענקית, קוטר 9 ס"מ. זה היה יום הזיכרון בבוקר וכולם היו על סף סגירה אז הטכנאית הנפלאה במרפאה אירגנה לי הפניה למיון דרך הרופאה בטלפון.

אני בכלל לא רציתי ללכת כי אני למודת ציסטות ול מתרגשת מהן.. בעלי היה לחוץ.

במיון נשים בשעצ גם היה כמובן ערב יום הזיכרון וכל הרופאים התחילו לנטוש ונשאר רק סטז'ר ערבי.

חיכינו איזה ארבע שעות להיכנס לאלטרסאונד והטכנאיות שם, שתיהן, לא הצילחו לראות את שק ההריון שהטכנאית בקופה ראתה! ולא עזר שהראיתי להן את ההדפסה שהיא נתנה.

המיכשור מאעפן, הטכנאיות כנראה מתחלפות ופחות מקצועיות - זה לא כמו מישהי שכמה שנים עושה את אותו דבר.

היה על הפנים ברמות!! הלחיצו אותנו סתם ונכנסנו לשבוע של סיוט (כולל האחות הראשית במיון שאיחלה שבפעם הבאה נבוא לדברים שמחים). בסוף ב"ה זה היה כלום.

פשוט פאשלה שלהם בעיני.

סתם עשו ממנו וואו..

הייתי בביקור חולים

וחברה שלי בעין כרם.

מנסיון שלי עד עכשיו לא הייתי ברופאה נורמאלית. אני כבר בשניה- באותו הריון.

לא נראלי שיש לי כח לעבור ממנה, אבל אני לא מרוצה. שתיהן היו עם יחס קר כזה. כבר נוטה מרוב יאוש לבדוק אם יש גבר נורמאלי..

אז אם יש פה מישהי ממכבי במרכז ויש לה המלצה לרופאה טובה! אשמח לשמוע..

אני גרה במרכז ונמצאת בקופ"ח כללית.

יש לי הרבה יתרונות למכבי באיזור שבו אני גרה. בשבילי ובשביל הילדים.

אבל מה שכן אין לי רופאת נשים במכבי ליד הבית. רק גברים....

ויש רופאת נשים אחת אבל די רחוקה, בעיר אחרת וסיפור להגיע אליה.

לעומת זאת יש לי רופאת נשים מקסימה וטובה בכללית. מומחית וממש חמודה.

לא עובדת הרבה שעות בשבוע (היא מילדת בבלינסון) והתורים אליה ממש רחוקים...

אבל שווה לי להישאר בכללית רק בגללה..

אם זה מעל הסכום הזה שהוא מבחינתנו רציני, אז נתייעץ, אבל מתחת קונה מה שאני רוצה.

אבל שנינו סומכי אחד על השניה וידעים שאנחנו לא נוטים לבזבז סתם ככה

אבל על דברים גדולים יותר,

אני לא שואלת מתוך מקום של מבקשת רשות

אלא מוודאת שיש כסף בחשבון ולא העביר לפר''י או למקום אחר.

לקראת המשכורות בעלי אוהב להעביר את כל מה שנמצא לקרן השקעה, חשוב לי לוודא איתו שיש בנזיל.

בקיצור, בטח הבנת אותי. 

לפעמים מוודאת שיש מספיק כסף בחשבון.

נניח מעל שלוש אלף הייתי מוודאת.

עשיתי קניה כזו רק פעם אחת.

מתחת לזה זה יוצא נניח כמו קניה חודשית של סופר , אז מן הסתם אין מה לשאול ואין מה לוודא.

דברים גדולים יותר כבר יותר מתייעצים יחד, כי מחפשים לרוב איפה אפשר לקנות יותר זול, הנחות מבצעים וכאלו.

אנחנו לא אנשים אמידים בכלל בכלל אבל אני לא רואה סיבה לעדכן/לשאול רשות.

עורכת ומוסיפה שהיו תקופות שאני לא עבדתי ותקופות שהוא לא עבד. 

בשני המקרים הוא לא שאל אותח ואנימלא שאלתי אותו כי אנחנו מתייחסים לתקופות אלו כזמניות ולכיס כמשותף. 

הקב"ה פעם מפרנס דרכי, פעם דרכו, פעם דרך שנינו עבורנו כמשפחה. 

על קבלת ההחלטות והתגובה שלו

כי הוא מרגיש על בשרו כמה קשה הוא עובד ואת כביכול לא שותפה כרגע אז את "מבזבזת" את העבודה הקשה שלו על דברים שהם לא נחוצים ככ לדעתו

זה רק כיוון, אולי רלוונטי אולי לא. אבל שמתי כאן

לעניין השאלה שלך אז לא. לא מתייעצת בדרכ,רק אם אני מתלבטת אם הקנייה חכמה או לא, אבל לא כי אני צריכה אישור כי בראש שלי אני לא

אני עובדת בדיוק כמוהו על הכסף. מגיע לי להנות ממנו לא פחות.

אבל מסייגת, בתקופה שהיינו צריכים להצטמצם - הייתי הכי חסכנית בארץ ובעלי ממש סומך עליי שאני פועלת בתבונה עם הכסף ומבחינתו הוצאה על עצמי לכיף שלי, זה ההנאה שלו

להחליט על תקציב מסוים לאוכל או לאוכל בחוץ אם להיות ספציפיים (אפשר גם לא להיות ספציפיים ולעשות תקציב כולל למזון ואוכל בחוץ יחד)

ואז לשים לב שבמהלך החודש אתם לא עוברים אותו.

זה דורש קצת עבודה לפני תחילת החודש כדי להחליט כמה וכו'. אבל אז כל החודש את יודעת כמה יש לכם להוציא וזהו, בלי רגשות אשמה. 

בעלי מחזיק ראש על החשבון, הכנסות והוצאות והכל, אני בעניינים בגדול אבל לא ממש על זה.

קניות מכל סוג (אוכל, ביגוד וכו) כמעט רק אני עושה וכן אומרת לו שאני הולכת להוציא סכום של בערך כך וכך היום על נעליים לילדים או כמה יצא בסופר

ואם אני לא בטוחה שזאת הוצאה שנכון לנו כרגע אז גם שואלת אותו לדעתו. אבל זה לגמרי עובד גם הפוך- על כמעט כל הוצאה מעבר לרגיל שלנו הוא שואל אותי.

אבל בסך הכל אנחנו די באותו ראש כלכלית אז זה מסתדר לנו טוב

הוא יכול לשתף אותי שהוא צריך בגדים או נעליים אבל זה כי הוא בדרכ רוצה שאבוא איתו לקנות.

אני לא שואלת על בגדים וכו ובוודאי שלא אוכל בחוץ וגם הוא לא.

מה כן? קניה של מוצר חשמל, נגיד כמה אלפים, ריהוט שרוצים להחליף וכו. כשרציתי שואב שוטף התייעצתי איתו אם כדאי..

זה שהוא עובד ואת לא, לדעתי לא אמור להשפיע אם המצב מקובל עליכם. ההורים שלי היו כך ואמא שלי מעולם לא שאלה את אבא שלי.

כמובן שאם מדובר במצב כלכלי בעייתי אז זה מקרה אחר. 

על קניות יותר גדולות בד"כ אני משתפת אותו, סתם כי אני אוהבת לפטפט איתו...

אני כן אוהבת גם לשאול אותו בקטע כלכלי כי אני סומכת על שיקול הדעת שלו ורוצה להרגיש שהכל נעשה בשותפות. הוא גם שואל לדעתי בד"כ.

השאלה היא אם את 'מחוייבת' לשאול אותו ולחכות לאישור שאז זה באמת קצת חונק, או שזה נעשה מתוך מקום של שותפות...

בגדים, נעליים, ציוד בי"ס, אוכל - לא שואלת.

מכשיר חשמל או ריהוט - בד"כ קונים וחושבים ביחד.

בגד / שמלה / תכשיט / מטפחת בשבילי - כן שואלת, והוא ממש מפרגן.

דווקא קפה ומאפה ופינוקים בשבילי, אני מתפדחת, לא יודעת אם מעצמי או ממנו. בפועל קונה בלי לשאול.

כלומר אני גם מתפדחת לומר שאני קונה לי סתם משהו מתוק.. או שלא קונה או קונה ולא אומרת...

אבל כן בשאיפה לא להתפדח לומר את זה

גם בעלי כזה

וזה שהוא אומר ראיתי שהיית בכך וכך עם חצי חיוך חצי טרוניה ..

אבל תראי בגדול הרבה שנים היה לנו ויכוחים על זה

אבל הבנתי שזה מגיע סך הכל ממקום טוב

של לשמור עלינו

הבעל אמון על הפרנסה

ולכן זאת גם הקללה שלו

כל הזמן לדאוג לזה

וכן זה מדיר שינה מעיניהם וזה לא קל לחיות בלחץ כלכלי

אז עם הזמן ולקח הרבה זמן

אני כבר לא עושה קניות גדולות כמו בעבר והיד שלי יותר על ההדק וגם אם ממש בא לי משהו אני מחכה לזמן המתאים.

אפשר שתסכמו ביניכם על הוצאה שבועית שמוסכמת על שניכם וככה הוא לא יזרוק הערות ואת לא תרגישי עם זה לא נעים . זה מה שאנחנו עושים וזה בסדר גמור.

אני לא שואלת אם אפשר לקנות משהו ..אבל כן אם הוא רואה שקניתי משהו ושואל כמה יצא אז אני מעגלת קצת כלפי מטה כדי לא לשמוע הטפות מוסר על מצב החשבון כי אני לא עוכבת והוא מנהל את זה ..לי קשה להסתכל וגם כל החשבונות והתשלומים הכל זה הוא ברוך השם ..  

אבל אם צריך משהו יקר לבית אז מתייעצים וחושבים יחד .

לק"י

שזה גם הדברים היקרים.

אם אני ארצה לקנות בגד ב1000 שקל, אני כנראה איידע אותו לפני (אבל אין סיכוי כזה כרגע). אבל נניח בגדים לכמה מבני הבית אני יכולה לקנות בכמה מאות בלי ליידע מראש.

אם המצב הכלכלי כרגע פחות טוב, אני כנראה כן אתייעץ איתו יותר גם לגבי דברים פחות גדולים, כי הוא זה שמבין פה בבית בענייני הבנק והחשבונות.

אבל נשמע מחרפן הציפיה שלו שתעדכני על כל 100 שקל.

בו רק הגבר עובד

יכול להוביל לאישו סביב הכסף

גם בגלל שאולי אין מספיק

וגם בגלל שרק הוא מביא כסף הביתה

כדאי לעבוד על יכולת התמודדות עם ההתערבות שלו

אבל זה לא יפתור את הבעיה מהמקור

פתרון אמיתי נמצא ביציאה לעבודה ובהכנסה שלא תלויה בו

מרגישה נורמלית קצת עכשיו בזכותכן

אין לי אפשרות לצאת כרגע לעבוד אז זה באמת רק עליו

באמת אנסה לדבר איתו על הקטע של להקציב סכום מראש

שיהיה מקובל על שנינו

הוא גם אחד שלא מפרגן לעצמו בקבוק שתייה אם יוצא נניח, אז לא מבין את הצורך

אצלי ההורים שלי זה מאסט לקנות שתייה לפחות כשהולכים לקניות או לסידורים

אז אנחנו באמת שונים

אבל מכן מבינה שיש דרך לגשר על זה

אבל סתם כי זו ההתנהלות שלנו בבית שלנו.. (גם אני פחות עובדת, הוא במשרה מלאה-אז מטבע הדברים גם סידורים, קניות, בגדים וכו זה עלי..)

אנחנו צוחקים על זה קצת שזו החלוקה אבל בסוף זה ממש מבחירה וגם כשצוחקים על זה זה ברוח טובה ממש.. וזה באמת חלוקת התנהלות שטובה לנו.

מבחינת שיתוף על הוצאות- הוא החבר הכי טוב שלי, אז אני משתפת אותו ביום יום שלי.. משתפת שהייתי אצל הרופא והוא היה מעצבן, משתפת שאין בסופר ביצים ואני תקועה, משתפת שאני רעבה אז קניתי אוכל...

זה לא בקטע של אישורים בכלל, אלא בקטע שיתופי.. גם לפעמים לא ייצא לי לשתף וזה גם ממש בסדר. בהחלטה משותפת לשנינו יש גישה לחשבון הבנק אבל אנחנו לא עוקבים אחרי כל שקל שיוצא. אנחנו כן מאוד מחושבים באופן כללי וב"ה מצליחים לחסוך בלי להתקמצן על עצמנו..

לפעמים יוצא לו תגובה קצת מבאסת על המחירים של דברים כי הוא ממש מנותק מכמה דברים עולים(כי הוא לא מגיע לחנויות בכלל כאמור)

אבל למדתי שהתגובות האלה יוצאות לו גם על דברים כמו דלק, אגרות, תרופות או חולצת שבת שלו, וסתם הייתי שמה דגש על הפעמים שהוא מופתע/מתבאס ממחירים של דברים שקניתי לעצמי.. אז למדתי להשתתף איתו בהתבאסות מכמה הכל יקר או לסנן, בלי לקחת אישית כי זה לא קשור אלי בכלל זה דרך שלו להביע את הבאסה מיוקר המחייה ואני מבואסת מזה גם...

הבאסה שלו

זה עניין אחד.

הכיווץ שלך מהבאסה שלו

זה עוד עניין.

כדאי להתבונן בזה ולראות איך את כשהוא מתבאס

האם את יכולה להיות שם או שזה בלתי נסבל עבורך?

האם את מגיבה ישר "לכבות" את הלחץ והדאגה שלו?

יש שם איזושהי דינמיקה ושווה להתבונן בה.

חוץ מזה

כדאי שההתנהלות הכלכלית (ובכלל) תהיה פחות מתוך נסיון לנהל את הרגשות שלו שאת רוצה או לא רוצה לפגוש,

ויותר מתוך שיקולים ענייניים.

האם הקניה הזאת נצרכת לי עכשיו?

האם יש לנו כסף בשביל זה?

האם ההכנסות שלנו מתאימות לרמת החיים שלנו?

יש לנו תכנית כלכלית משותפת לטווח הקצר והארוך?

החשבון שלנו הוא משותף

ואנחנו כל חודש יושבים ביחד על ההכנסות וההוצאות שלנו ומחליטים למה לחסוך את היתרה.

כל אחד מאיתנו קונה מה שהוא רוצה ואת התוצאות נראה בסוף החודש.

אם אחד מאיתנו רוצה לקנות משהו רציני אז מדברים על זה לפני.

לא שהשני צריך לאשר אבל כן להחליט ביחד שמסכימים שהכסף המשותף ילך להוצאה הזאת.

אבל זה בסכומים גבוהים של כמה מאות לפחות ולא קניות שגרתיות כמו אוכל, דלק וכדו'.

כשבעיני השאלה האמיתית כאן נוגעת לזוגיות.

את בעצמך אומרת שאת יכולה לקנות לעצמך דברים,

מה שקשה לך זו ההתנהלות

מה שמעיק עלייך זה הצורך לשאול

("מה אין לי חיים משל עצמי?")

ואת מרחיבה על ההתנהלות שלו, על היחס (דקדוקי עניות).

אז בעיני זה באמת קו אישיות. שמשפיע על החיים של שניכם.

למשל אני מכירה זוג שהבעל היה חסכן מאוד מאוד בדברים כמו לכבות את האור, לחסוך במים... אלו קווי אופי או ערכים שמשפיעים על הפרטים הכי קטנים בחיי היומיום, של כל בני הבית.

אז לדעתי שבי עם עצמך, אפשר עם דף ועט, ותעשי סדר במחשבות:

באיזה עוד תחומים, חוץ מקניות, התכונה שלו מתבטאת?

איפה זה משפיע עלייך?

איפה זה מפריע לך?

איך זה גורם לך להרגיש?

מה טוב בתכונה הזו?

ומשם אתם צריכים לדבר.

מתוך כבוד לערכים, ולצרכים של כל צד.

כי חיים יחד. יש עבודה פרטית, ויש גם עבודה זוגית.

עבודה שיכולה להתבצע לבד או עם איש מקצוע, על מנת ששני הצדדים ירגישו טוב, ירגישו חופשיים בבית שלהם.

רגילה ככה מהבית, לשתף בדברים שקונים/מקבלים

בקטע כיף וחברי.

כמובן לא כל כוס קפה שקניתי,

אבל כן אומרת לו "אני צריכה שמלה חדשה אני אחפש אזמין לעצמי" או "אתמול בערב הזמנתי כמה בגדים לילדים יצא כך וכך"

כל מיני כאלה… האמת גם קפה יוצא לי להגיד לו "עצרתי בדרך הבייתה לקפה מפנק" 

כנ"ל לגביו, גם משתף בקטע זורם לא בקטע של לעקוב.

וקניות גדולות סכומים גדולים כמו ריהוט זה תמיד ביחד כמובן.

לגבי עניין כספי של כמה מתאים להוציא בכל תקופה, אני די מחשבת בעצמי ועושה סדרי עדיפויות פשוט. 

החשבון שלנו משותף אם זה רלוונטי

בכל מקרה המקרה שלך נשמע רחוק מאוד ממשהו בעייתי, דווקא להפך- נשמע מחבר ושיתופי.

את כותבת הרבה סיבות להרגיש כך

לידה

מלחמה

הריון

עומס וקשיים יכולים ממש ממש ממש להרחיק נפשית ואינטימית

כתבת גם שיש לך ביקורת על רוב הדברים שעושה

מציעה בעדינות, לבדוק גם איפה את ממוקמת ביחס אליו במחשבה שלך. צריך לדעת לקבל מהבעל ולסמוך... אם כל הזמן שולטים, אז גם קורסים וגם יש כל הזמן ביקורת על הבעל שגורמת לנו להרגיש עוד יותר רע..

מהנסיון שלי, בתקופות יותר קשות נכנסים למצב שרידה ואצלי זה מגביר את הצורך לשלוט.. אולי גם אצלך

וזה רק גרוע יותר ויותר

וצריך להפוך את הספירלה הפוך להרפיה וקבלה וזה גם מטיב את המצב הנפשי

כתבת שאת לא עם הורמונים, 

בכל מקרה לידה, הריון וגם מלחמה (מתח וכד') משפיעים על הגוף והנפש מאוד 

הייתי מחכה לזמן שפוי יותר

לא הבנתי מה זה אומר.

אני סומכת עליו בכללי אבל חושבת שהוא מתנהג בצורה לא נכונה עם הילדים. שנינו קצרים איתם מאד אבל לא רק בגללם. גם אני וגם בעלי בדיכאון כבר תקופה ארוכה. הכוונה לא מתנהג בצורה נכונה זה שאיך שהוא מתנהג כשהוא כועס זה לדעתי אלים ולא פורפורציונלי למעשה והוא חושב אותו דבר על התגובות שלי שהן בהחלט לא אידיאליות אבל לדעתי פחות גרועות.

אני כבר לא מאמינה במטפלים\פסיכולוגים כטיפול לדיכאון.
ממה שאני רואה סביבי, אולי ממש לקצת אנשים זה יכול לעזור אבל לרוב האנשים זה לא, וגם אם כן לוקח לזה כל כך הרבה זמן (ברמה של לפחות שנה), שפשוט חבל על שנים של סבלשלהם ושם כל הסובבים אותם.

הייתי גם כן בדיכאון, וטופלתי פעמיים. עד שהחלטתי לקחת כדורים.
זה היה פשוט משנה חיים!!! כאילו חייתי עד אז בחושך, ומישהו פתאום הדליק את האור.
ממש כעסתי על עצמי שלא לקחתי קודם. שפספסתי כל כך הרבה שנים, שבהם פשוט לא באמת חייתי את החיים.

אני היתי ממש ממליצה לכם להתחיל עם כדורים פשוטים מול רופא משפחה. משהו כמו צירלקס או סטרטלין.
 

לשקול שוב את האופציה של לקחת כדורים?

אתם באמת נשמעים במקום קשוח ממש, ולא בטוח כמה אפשר לצאת מזה לבד🫂

ואני חושבת שאגב אם שניכם בדיכאון ולא מטופלים זה לא הזמן לעשות צעדים דרסטיים כמו גירושים, כשקשה להבדיל בין ההתנהגות והאופי האמיתיים והמחשבות האמיתיות שלך ובין הדיכאון... 

נכון שיש הרבה מצבים שהכדור עוזר אבל קודם כל , ללא טיפול רוב הסיכויים שזה עזרה זמנית. כך שגם כשלוקחים כדור כדאי להיות מלווים בטיפול טוב

דבר שני, יש אנשים רבים שמצליחים לצאת מדיכאון על ידי פעילות גופנית, עבודה קוגניטיבית התנהגותית שמשולבת בתוך טיפול.

פשוט צריך למצוא את המטפל הנכון וזה באמת לא קל.

ההתנהגות שלו כלפי הילדים מרחיקה אותך ממנו. מניחה שזה גורם לך לחוסר ההערכה לביקורת גדולה ולאשמה

טיפול זוגי טוב במצב שלכם יכול לחולל ניסים וכמובן גם טיפול בדיכאון. קשה מאוד להתמודד כשאחד מבני הזוג בדיכאון, אז כששניכם נשמע לי ממש קשוח.

טיפול טוב משולב cbt למשל יכול לעזור לשניכם

חיבוק גדול. נשמע ממש קשוח כל זה

קשה באמת לתקשר איתו.

אני באמת חושבת שבמקרה שאת מתארת זה ממש יכול לעזור טיפולים טובים שידעו לעזור לכם להתרומם כל אחד בנפרד ולשקם את המערכת הזוגית

אני יודעת שקשה ומתיש למצוא טיפול וגם יקר אבל בסוף אם מצליחים למצוא טיפול טוב (לא אימון ולא ייעוץ. טיפול מקצועי מעמיק) זה יכול לחולל פלאים

הסיפור היה נשמע ההודעה הראשונה שלך קצת אחרת (נתת עכשיו זוית שונה)

הכוונה המקורית שלי הייתה לשאול האם את בעמדת שליטה (גברית) בקשר או שאת בעמדת קבלה נשית

הרבה נשים מרגישות קריסה כשהן מרגישו המבוגר האחראי במשפחה הזאת. שהבעל הוא עוד ילד

הספר של לורה דויל בעיני הוא חובה לאיזון בסיטואציות כאלה לצד השני. אני לא לוקחת אותו כתורה מסיני אבל כן יש בו הרבה נקודות אמת

בכל מקרה אני לא יודעת האם זה רלוונטי לכם

זה נשמע מהצד שאתם חיים קצת בסיר לחץ

מה כולל היומיום שלכם כרגע?

טיפול עוזר אבל אם אתם נקרעים על עבודה או בית וזה אחד הגורמים המרכזיים אז אולי כדאי קודם לבדוק את זה...

יש לכם זמן לכל אחד לבד? זמן כיף? וזמן זוגי כיף?

כמה הילדים מאתגרים מאחד עד עשר? מספיק לפעמים ילד אחד שיטריף את כל המערכת ויקפיץ את רמת הקושי ממש

לחץ כלכלי?

פוסט טראומה?

חוויה קשב אחרת? (אבל וכד'?)

שבדיכאון הרבה פעמים פשוט לא אוהבים, נקודה.

חיבוק גדול. תנסי לזכור את זה כשהמשבות האלו עולות, שהיכולת של המוח והגוף להרגיש אהבה (ולהרגיש אהובה) בדיכאון , לא תמיד קיימת

בכל אופן שיהיה בחירות טובות. מאחלת לך כוח ובהירות לדעת מה נכון לעשות 

ב. לאף אחד לא איכפת מטיפול פסיכולוגי... חצי מהמדינה בטיפול פסיכולוגי

ואז זה כולל גם את הסודיות של הפרטי והוא יהיה חייב לדווח. זכותו לא לחתום אבל זה גם יפיל אותו מתפקידים מסוימים וגם ישאיר לו חסיון גם ברפואה הציבורית.

חוץ מזה שגם מי שהולך לטיפול ואפילו לוקח כדורים מסוגים מסויימים לא בהכרח נפסל בגלל זה, פשוט יבקשו לדבר עם הפסיכולוג/פסיכיאטר ולקבל הערכה ואם הוא מתאים ימשיכו בתהליך

התפקידים שצריך את זה בשבילם זה תפקידים שאנשים רוצים להיות בהם, ולא לחתום ויתור זה פסילה טכנית של עצמך. לא יהיה אכפת לאף אחד וזה לא נראה לא טוב, זה מובן, ואם ירצה להתמיין בעתיד למשהו מסווג וכן לחתום קשה לי להאמיןשמישהו יפסול אותו על זה..

הוא גם לא צריך להגיד שזו הסיבה. תמיד יכול לומר שהוא מוותר על המיון לתפקידים מסווגים

ישאלו אותו גם ככה, לא מעניין אם זה פרטי או ציבורי.

יש חסיון רפואי אז אף אחד לא ידע אם לא תספרו, אבל מקומות שבהם זה רלוונטי, נגיד כמו מיונים לצבא שכוללים סיווג אז ממילא שואלים ומבקשים ויתור סודיות גם על הפרטי, ואז זה לא משנה.

בקיצור לא נראה לי שתפסידו כלום מלבקש החזר. 

שהילד (סתם ילד, לא שלך דווקא) הוא מתמודד נפש ובעקבות כך לא ישבצו במקום שעשוי להביא אותו להתמודדויות מורכבות - מה רע בכך?

זה נועד לביטחונו.

אצלנו בציונות הדתית מייחסים כ"כ הרבה חשיבות לצבא והתקדמות בצבא, אבל לא בטוח שלכולם זה מתאים ויהיה טוב שהצבא יעשה אבחנות ומיונים לשלום המתגייס.

ובכל מקרה לא כל מי שמטופל פסיכולוגית הוא מתמודד נפש.

בקיצור, אני הייתי מבקשת החזר.

זה לטובתו

ולא לכל אחד מתאים להיות קרבי

תקיפה שעבר

איך הולך התהליך? נניח שלאחר הויתור סודיות יפתחו ויראו שהיה אצל פסיכולוג. האם יבדקו מדוע? מי יתן את הפרטים?

ומבקשים ממנו את הפרטים של המטפל ואישור להתקשר אליו ולשאול. לא מעניין אותם מה הוא עבר, יותר לשמוע מהמטפל שמדובר בבן אדם יציב ואמין.

וזה גם לא פתוח במערכות של הצבא ולא כל אחד יכול לראות את זה, נגיד מפקדים. זה חסוי גם בתוך המעקכות ופתוח לאנשים מאד ספציפיים שאחראים על הסיווג

והוא כותב בכמה מילים בעקבות מה הגיע המטופל (יכול גם לכתוב בצורה עמומה), האם יש אבחנה, והאם יש מצב פסיכוטי/דיכאוני/אובדני.

לרוב הפסיכולוג ישתף את המטופל/ההורים מה יהיה כתוב במכתב, ויכול לעדן את הניסוח כל עוד זה לא פוגע במקצועיות שלו.

ייתכן גם שיזמנו את הילד לפגישה אחת עם קב"ן טרם הגיוס בעקבות המכתב, וייתכן שלא.

אבל ממש קשה לי להאמין שיכולה להיות לזה השפעה רעה על העתיד שלו

היום כל בנאדם שני הולך לפסיכולוג

זה לא כזה חריג וכבר לא מדביק תווית כמו שהיה פעם

ב. לפחות שישאלו אם אנחנו רוצים לבוא. מה זה הגועל נפש הזה??

והטיול מחר, זה לא שהם תכננו מתישהו כן להזמין.

אז באמת לא יפה מצידם ומבאס ממש🫂

האמת שבמקומך הייתי סקרנית למה לא הזמינו אותנו, אבל כנראה שהתשובה (מה שלא תהיה) רק תהיה מעצבנת יותר...

מה קורה למשפחות היום? חמות? תתעוררו.
סליחה שאין לי נחמה.
איך אפשר לנחם? לא יודעת
הכעס שלך מובן, חיבוק!!!!!!

מקווה שזה בסדר שאני שואלת

אבל עם יד על הלב.

יש להם סיבה למה לא להזמין אתכם?

נשמע כואב

במקרה כזה הייתי שולחת את בעלי לברר למה לא הזמינו אתכם

אפשר לומר שזה דיי בוטה

אני חושבת שאם היה קורה לי גם הייתי מתעצבנת. למרות שתכלס, אם לא כיף לך איתם, אולי עשו לך טובה.

אצלנו פעם גיסי הזמין אותנו למסיבת יומולדת של הבת שלו כשהוא ראה את בעלי במקרה יום קודם. אני התחלתי לחשב חישובים איך למען ה נצליח להגיע, ואיזה תוכניות של מחר צריך לבטל. ואז נפל לי האסימון שהם בכלל לא תכננו להזמין אותנו (כן הזמינו אחרים מהמשפחה). אז בלב שמח עדכנתי שלא נבוא והללויה רווח לשני הצדדים. 

האמת שנראה לי שלא הייתי מתאפקת והייתי מבקשת מבעלי לברר מה קורה. ואם לא היה שואל אולי הייתי שואלת איזו גיסה בעצמי. 

ואם זה מפריע לו - שהוא יפנה וישאל וידרוש הסברים

נכון שזה לא נעים ומעצבן, אין ספק, ואולי הגיסה גם דיברה על זה עם הורים? (מה שאמרת לה כאילו) ולכן לא הזמינו?

מציעה לשים לב מה את אומרת למי, את לא יכולה לדעת למי זה יגיע ואיך. בסוף הם הורים ואת גיסה, הקשר שונה

חיבוק♥️♥️

היו לי כמה אירועים מאוד לא נעימים לאחרונה עפ המשפחה של בעלי.

לא מסוגלת לראות אותם או לדבר איתם ואני שמה לב שזה משפיע לי על היחס לבעלי, אני קצרה אליו יותר ועצבנית למרות שמסכן הוא לגמרי בצד שלי ומבין וחושב שהם היו לא בסדר. לא מגיע לו ולא יודעת מה לעשות עם זה.

וחיבוק לך. האמת נשמע נורא❤️

שלו וכל כך מתוק ב"ה, אז זה לא מרגיש לי קשור אליו מה שהם עושים.

תודה, וחיבוק גם לך! משפחה של בעל יכולה להיות כזאת מעצבנת

והוא אמר שהוא פשוט לא חשב שנרצה לבוא.

אבל עדיין, הוא כתב הודעה בקבוצה המשפחתית, ותייג את כולם חוץ מאותנו!

מה הבעיה שלך לשאול אם אנחנו רוצים לבוא?

הוא יידע אתכם. זה כבר קצת יותר מובן.

למרות שבאמת מיותר לתייג בתוך הקבוצה את כולם חוץ מכם 

כולם חוץ ממנו, ואז הוא שלח בקבוצה תזכורת למשהו שקשור לטיול ותייג את כולם חוץ מאותנו.

ככה נודע לנו על הטיול בכלל...

ולהציע כשברור שלא תרצו.

אני מבינה למה זה מעליב, וכנראה שלא הייתי נוהגת ככה. אבל אולי אפשר להסתכל על זה אחרת.

גם לא הזמינו לדברים וממש ממש נפגעתי.

והערנו על זה והיו מריבות ולא עזר.

וכעבור שנים שהבנתי שהם לא רוצים בקשר איתי ואני לא יכולה לחייב אותם לרצות אותנו וכשאני כבר לא מעוניינת בקשר הם פתאום כן מזמינים וכן מעוניינים.

אז אני רק ממליצה לך לא לאכול את הלב על זה וחבל על העצבים ומי שלא רוצה אותי אז גם אני לא רוצה קשר איתו

וראיתי שכל הדיבורים הרעים חילחלו גם לילדים ובסוף אלו סבא וסבתא שלהם ואני לא רוצה שהם יפסידו אותם

ואת נהדרת❤️

אבל זה מרגיש לי שונה (לטוב ולרע) כשגם את הבן והנכדים (בעלה והילדים) לא מזמינים.

אפילו היצר האימהי הזה של - היי, אל תפלו את הילדים שלי 

כמובן שלא הזמינו גם את בעלי והילדים.

אבל מי שנפגעה זאת אני. בעלי לא נפגע והילדים לא ידעו.