עונה על זה בנמשל מאוד יפה 
שתי אפשרויות עומדות לפני בחור או בחורה טרם המפגש. האחת, הגישה הביקורתית, האומרת: הואיל וחיי הנישואין הנם ערך כה גורלי בחיינו, חובה עלינו לדקדק היטב באישיותו של האדם עמו אנו נפגשים. הזהירות נותנת שניגש לפגישה במחשבה שזה כנראה לא המתאים להיות לנו לבן זוג, אלא אם כן יוכיחו המפגשים אחרת, ויוכח לנו בבהירות שזה בן זוגנו.
הגישה השנייה היא הפוכה, גישה של אמון, האומרת: הרי קיבלנו פרטים בסיסיים על האדם עמו אנו עומדים להיפגש, ולפי הפרטים הללו יש מקום להתאמה בינינו. אם כן, אנו ניגשים למפגש עם הרבה ביטחון שאנו עומדים לפגוש את בן זוגנו לעתיד, אלא אם כן יוכיחו המפגשים אחרת.
למה הדבר דומה? לשני קבצנים שנזדמנו לבתים רבי-קומות, והם רוצים לעבור מדלת לדלת ומקומה לקומה, ולחזר על הפתחים. האחד הגיע לקומה הראשונה, נקש בדלתותיה ועלה לקומה השנייה וכו' עד שהגיע עייף מהטיפוס לקומה האחרונה.
הקבצן השני התחכם, ועם כניסתו לבניין נכנס למעלית ועלה לקומה העליונה, ושם החל את דרכו, כשהוא יורד מקומה לקומה. לקומה התחתונה הגיע במלוא כוחותיו.
בשידוך, צריך לאמץ את העיקרון בדרכו של הקבצן החכם: בפגישה הראשונה אנו מטפסים מיד לרעיון הגבוה והוא, שקרוב לוודאי אנו עומדים להיפגש עם בן זוגנו לעתיד.
במהלך המפגשים, כאשר מתגלים חסרונות, שוני או נקודות מפריעות באישיות שלפנינו, הרי שאנו יורדים קומה אחת. אם הירידה מתגברת, כלומר הפגמים בקשר מתרבים והולכים, נגיע למסקנה שלצערנו, אין זה בן זוגנו לעתיד. אך אם נמצא רק כמה נקודות, בהחלט נעמוד על הקומה הגבוהה שבה עדיין אנו מצויים, ונבדוק אם אנו יכולים לקבל בן זוג עם נקודות כאלה, או שמא אין לנו אפשרות להשלים עם החסרונות.
ההבדל בין שתי הדרכים הללו, הגישה הביקורתית, המנסה לטפס מהקומה הראשונה כלפי מעלה, או זו האמונית, המציבה אותנו מראש בנקודה גבוהה, הוא משמעותי ביותר ליכולת שלנו לקבל החלטה על המשך הקשר, והפיכתו לקשר של קיימא.
כאמור, אם נאמץ את עקרון הקבצנים, יקל עלינו להחליט בחיוב.