זה לא מסתדר לי בראש ביחד אבל זה נחמד

מה זאת אומרת בעצם הנפילה יש צדיק?

נ.ב לחייך לחושך, אהבתי

חזק ביותר

מאד נכון הנקודה הזאת

חזונות דניאל - ארבע מלכויות בכלל והחזונות האחרונים על יוון בפרט.

ספרי חגי (לשים לב לתאריכים!) וזכריה. במקביל ספר עזרא, בעיקר פרקים ה-ו.

אחר כך כמובן סוגיית הגמ' בשבת, כל אחד כדרכו בבקיאות/בעיון/אליבא דהלכתא/אגדה שבדברים, עם המפרשים. (עין אי"ה על האגדתות שם)

שאילתות - "דרשה לחנוכה" הראשונה והשניה, נמצאות בתוך פרשת וישלח. אפשר לקרוא בריהטא הדברים מובנים ומאירים. ל'מטיבי שבת' ללמוד בנחת עם 'העמק שאלה' של הנצי"ב. אגב, מומלץ מאוד גם כלימוד לקראת יום העצמאות ויום ירושלים.

נר מצווה למהר"ל. (מי שלומד דניאל - דגש על ההתחלה. מי שלומד את סוגיית הגמ' הנ"ל יכול לדלג להמשך).

כל המוסיף (והולך...) - מוסיפים לו

למה לקרוא תרגום מעובד ולא מדוייק של 'מלחמות היהודים' של פלאביוס, כשהיום אפשר לקרוא תרגומים מדוייקים של המקור?

(אני יודע שרבותינו הראשונים מצטטים ממנו, לא היה להם את המקור וכנראה הם בכלל לא ידעו שהם קוראים ספר מעובד בעיבוד חופשי)

ובכלל, על המרד הגדול אין לנו ברירה אלא לקרוא את הגרסא של הבוגד הנאלך פלאביוס, ולקוות שאנחנו מצליחים לברור את העובדות מהאינטרסים. אבל לגבי מלחמות החשמונאים, יש את ספרי המקבים, שנכתבו ע"י בני התקופה, אז למה בכלל להזדקק לכלי שלישי ורביעי?

זה הספר שיש לנו זמין בבית

ולא אני קבעתי מה לומדים, זה משפחתי 

הם הכי אותנטיות מבחינה יהודית.

ואגב יוספוס לא היה בוגד. היה לו ברירה או למות או להסגיר עצמו לטיטוס.

לגבי סיקורו את המרד - גם לא היתה לו ברירה כי היה נתון להשגחת טיטוס, וגם כי גם חזל ראו באור שלילי את הסיקריקים, כך שזה שהוא מציג אותם באור שלילי תואם את דעת חזל. (אגב ייתכן שאנשי מצדה האהובים כל כך על התנועה המפא"יניקית,  רצחו את כל יהודי עין גדי).

יוספוס עשה הרבה כדי להרבות את כבוד ישראל והתורה בעולם, למשל בחיבורו "נגד אפיון" ואחרים.

זה שהציונות החילונית החליטה להתכחש לחזל ולהעלות על נס את הסיקריקים ולראות בו בוגד, (כל זה כדי לנתק את הלאומיות מהתורה) זה בעיה שלהם.

בגדול לזכרוני לפי המחקר יוספוס די מדויק, למעט סיקור אוהד על הרומאים (שלא היתה לו ברירה), ולפי קלאוזנר לזכרוני גם החלק הרע על ינאי הוא שקרי כי יוספוס הסתמך שם על היסטוריון גוי שונא חשמונאים ניקולאוס איש דמשק, כי זה המקור היחיד שהיה לו על ינאי.

הוא לוקח את אספסיינוס וטיטוס הרשעים מחריבי המקדש , והופך אותם לצדיקים. במקביל הוא הופך את גיבורי ישראל, חבריו לשעבר אלו שהוא נלחם עימם כתף אל כתף - לרשעים ומושחתים.

האגדתות בגמרא, הובאו ללמד רעיון וממש לא למסור תיאור הסטורי. במקומות רבים בחז"ל מוצאים התייחסויות אחרות לגמרי למורדים ברומאים.  נראה שרוב חכמי ישראל תמכו בהם ורידב"ז היה כמעט יחיד בדרכו. הנהגת המרד היתה בידי רבן שמעון בן גמליאל הזקן והסנהדרין היו איתו. פלאביוס ממציא סיפור כדי לטעון שזה לא רוב היהודים, אבל הוא ממש לא אמין.

היה עוד כותב, יוסטוס איש טבריה, שכתב את האירועים מנקודת המבט של עם ישראל - הספר שלו לא הגיע לידיינו, אבל כן אילץ את פלאביוס 'לתקן' כל מיני דברים שבספריו המאוחרים הוא משנה מספריו המוקדמים.

אנשי מצדה, היו אהובים על ר' גרשום מאור הגולה שהעתיק את יוסיפון שלוש פעמים בכתב ידו והניח את העותקים בספריית ישיבת מגנצה. כנראה שהעובדה הזאת היתה בין הראיות של תלמידיו שמוצדק הלכתית לשלוח יד בנפשם ולא ליפול בידי הצלבנים.

רצו ביודפת להתאבד והוא נשאר אחרון. היתה לו ברירה או להתאבד דבר אסור לפי ההלכה או להסגיר עצמו.

השינוי לפלאביוס קשור לצורך לשרוד מול טיטוס. הוא ממש לא היה מתיוון אלא חלק מקהילת יהודי רומא ועשה הכל כדי להגן על התורה בעולם, קרא את "נגד אפיון".

זה לא אלוף פיקוד. זה ראש מורדים שעשו נגד חזל. גם רבן יוחנן בן זכאי עשה כמו יוספוס.

לא היתה לו ברירה אלא להצדיק את טיטוס אחרת היה הורגו. עוד פעם - הוא עושה הכל כדי להגן על כבוד התורה וישראל בעולם. גם אסתר המלכה לא גנתה את אחשוורוש. הוא ניצל את עמדת הכוח שאליה נקלע כדי להיטיב לישראל.

רבן שמעון בן גמליאל היה מהמורדים המתונים, בעד משא ומתן עם הרומאים.  כמו שיוספוס עצמו כותב.  לא כמו הסיקריקים הרשעים אהובי מפא"י.

העובדה שרק רבינו גרשום זכר את אנשי מצדה ואף אחד אחר לא. רק מראה עד כמה הם נשכחו מעם ישראל עד שמפא"י העלו אותם מהאוב, במטרה להסיח את הדית מהזוגות והתנאים בבית שני ולנתק את הציונות מהתורה, מפא"י לא ראתה בבית שני את תקופת האידאה הדתית, בניגוד לרב קוק, אלא סתם עם ככל העמים שנלחם כמו כולם. שים לב שהחילונים תמיד לקחו לעצמם גיבורים לוחמים מבית שני, ביתר בר כןכבא בר גיורא מכבי. אין שום ארגום בשם דוד או יהושע, היחידים שקראו לעצמם בני דוד זה הציונות הדתית הצדיקים ממכינת עלי ולא אוחזי ציונות השקר המפאיניקית. זה כי המפאיניקים לא רצו להזדהות עם לוחמים מבית ראשון שם הם היו נביאים והמפאיניקים רצו להפריד בין האידאה הלאומית לאלוקית, דבר שבתנך בלתי אפשרי לעשות. (לא מדבר על זרמי העומק של המפאיניקים שאותם מנתח הגב קוק באורות, אלא את הנגלה הרוצה להפריד קודש ולאומיות).

רבינו גרשום בכל מקרה לא ידע הרבה על מצדה, והם היו עבורו הד קלוש בהיסטוריה. בטח הוא לא ידע על רציחת אנשי עין גדי. בכל מקרה יש חולקים על רבינו גרשום ואןמרים שאסור לאדם להתאבד

רבותינו באשכנז ראו בזה דוגמא וככה נהגו במסעי הצלב ותלמידיהם אחריהם במשך דורות.

הטענה על מורדים כאלו ואחרים מתונים ולא מתונים, היא המצאה של פלביוס, בנסיון להצדיק את בגידתו, אין לזה שום עדות אחרת. העובדה שככל הנראה רוב חכמי הדור תמכו במרד היא עובדה. היא גם הדרך היחידה להצדיק את זה שר' עקיבא ו(כמעט )כל חכמי דורו תמכו במרד בר כוכבא.

רידב"ז חס ושלום לא בחר כמו פלביוס, הוא לא הפך למשרת אישי של אספסינוס וטיטוס. הוא לא אימץ את שם משפחתם כשמו. הוא לא השתתף במשתאות שלהם תוך לעג לגיבורי ישראל. הוא התאבל על החורבן ולא ניסה להפוך את גיבורי ישראל לרשעים ואת טיטוס הרשע לצדיק.

ואחרי כל זה, רידב"ז עצמו, עד דקותיו האחרונות התלבט האם צדק. על ערש דווי הוא אומר לתלמידיו משפט שאף אחד מהתנאים לא אמר: "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי". הוא עשה לפי הבנתו את הדרך להצלה פורתא, אבל עד הרגע האחרון חשש שיוליכו אותו לגיהינום.

רבינו גרשום משקיע מזמנו היקר ו"מבטל תורה" לשיטתך, על העתקת ספר יוסיפון בשלושה העתקים ושם אותו בבית המדרש.

א. כנראה שיוספוס (שהיה פרושי) פסק לפי הדעה שאסור להתאבד

ב. יש לך מקור היסטורי לכך שרוב חכמי ישראל לא נטו לדעת ריב"ז? (חוץ מהתאוריה של הרב פרופסור בר שלום לכך שבית שמאי היו מהקנאים. להזכירך רבי אליעזר שמותי וסייע לרבו ריב"ז בזה).

הקנאים היו מלאים שנאת חינם ורצחו זה את זה וכלל לא היו ת"ח, ודעת חזל רעה עליהם, מה שגם שהמקדש וירושלים היו בנויים.   בעוד שבר כוכבא איחד את העם (חוץ משלא נהגו כבוד זה בזה), וגם יזם מהלך אסטרטגי הרבה יותר מתוכנן, בר כוכבא היה אחיין של גדול הדור רבי אלעזר המודעי וכנראה ת"ח די גדול בעצמו, כתוב במפורש שרבי עקיבא רואה בו מלך המשיח בניגוד לשום רב שלא ראה בסיקריקים משהו. מה גם שבימי בר כוכבא המקדש וירושלים היו חרבים והיתה תקווה לבנותם, וגם הדריינוס גזר על ברית מילה. וגם ייתכן שהפרתים כנראה היו הרבה יותר מוכנים לעזור בעת המלחמות הפרתיות מאשר 70 שנה לפני.

חזל מדברים במפורש על הבריונים הרעים ששרפו הכל.

ג. לא השוותי בכל דבר בין ריבז לפלביוס. פלביוס לעג לסיקריקים שהביאו אסון על עם ישראל, לא למורדים המתונים. הוא בחר בדרך של אסתר המלכה להשתחב ברומאים ולהשפיע על העולם הגויי לטובת עם ישראל, כמו שרואים בספרו "נגד אפיון".

ד. ברור שריבז לא באמת חשב שיוליכוהו לגיהנום, זה ביזוי ת"ח לטעון כך. אלא שאל עצמו האם באמת צדק או טעה. הגיוני. שהרי תמיד יש שיקולים אחרים, והרי רבן שמעון בן גמליאל הזקן היה מתומכי המרד המתונים. לא טענתי שמהלך יוספוס היה נכון, אלא שהיה צדיק (יחסית) ולא נהג שונה מריבז.

ה. חוץ מרבינו גרשום, מי עוד מחכמי ישראל זכר את מצדה? מעט ולא הרבה. רק המפאיניקים החליטו להעלות מהאוב את המאורע ולהפכו לקדוש ואת מצדה לאתר עליה לרגל מקודש. אגב רבינו גרשום כותב במפורש על מצדה או על מטדי בית שני?

ו. גם אם המורדים היו רשעים, הרי הם הרוגי מלכות. בדיוק כמו צבא צדקיהו שעשה נגד הוראת ירמיהו, הם עדיין הרוגי מלכות.

ז. מעבר לשאלה האם המורדים היו צדיקים או לא. בחזל הם לא נחשבו לגיבורים. ובתור שומר תורה איני רואה צורך לרקוד לפי החליל המפאיניקי ולקדש אותם. יש מספיק גיבורים בעם ישראל - יהושע, גדעון, שאול אבנר יונתן (שהרימו את נס המרד בפלשתים), דוד, יואב, בניהו, מתתיהו, בר כוכבא ועוד. אין לנו צורך בסיקריקים.

ח. לא אמרתי שאין ערך ביוסיפון, אלא שהוא לא העיקר אלא דברי חזל.

וגם יוסיפון יותר אותנטי מכתבי יוספוס המקוריים, כי יוסיפון ליווה את האומה לפחות אלף שנה ולכן מהווה זכרון יותר אותנטי. בעוד שכתבי יוספוס המקוריים נשכחו ונזכרו רק אצל הכנסיה (ורק רבי עזריה מהאדומים נראה לי נחשף אליהם) והועלו מהאוב אחרי 2000 שנה בתוך עם ישראל.

מה שנשכח לגמרי והועלה מתהום הנשיה - לא כל כך רלוונטי לנו. גם אם נגלה תיאורטית בארכיאולוגיה מקור מפורש שליצחק היה בן שלישי - זה לא יהיה רלוונטי לנו כמעט

להביא משהו שכתוב בגמרא, לא יכול להיות ביזוי תלמידי חכמים...

גם בדברי חז"ל יש הרבה מקורות דומים לסיפור מצדה וחז"ל לא הביאו אותם בביקורת.

שום דבר ממה שהבאתי לא היה ממקורות מפא"יניקים. אין לי מושג מה אתה רוצה. 

וריבז בא אליהם בתלונות. כלומר או שחזל טענו שחכמים לא תמכו במרד,או דחילקו בין הסיקריקים למורדים המתונים.

ממתי 71 חכמי הסנהדרין מסכימים עם הנשיא? לדוגמא ראה סיפור תנורו של עכנאי, גירוש רבן גמליאל מהנשיאות במסכת ברכות, או מה שעשו רבי מאיר ורבי נתן לרשב"ג.

אני מעריך שאתה טוען שבגלל שהמורדים קיימו את מצוות ירושת הארץ הם צדיקים. אבל גם צבא צדקיהו ניסה לקיים מצווה זו אבל הם נחשבו רשעים כי עברו על דברי ירמיהו.  אין מצווה לחתור לעצמאות כאשר רוב הסיכויים שתאבד גם את מעט העצמאות שנשארה ביהודה.   בימינו כמובן אין לזה קשר- אנחנו כמו בימי חזקיהו שחובה עליו למרוד בגויים, לא כמו ימי ירמיהו שאסור היה למרוד.

אין הכוונה בגמרא שריבז באמת ילך לגיהנום הרי היה צדיק הדור. זה כמו הסיפור חסידים על הגרא שהיה צריך לעבור בגהינוםבדרכו לגן עדן  כי התנגד לחסיגות אבל הדפי גמרא חסמו את הפתח לגיהנום. זה לא כפשוטו.

ייתכן שבאמת יש עניין למות ולא להשבות.

דיברתי ספציפית על קידוש מצדה בידי מפאי והפיכתה לאתר עליה לרגל מקודש לדת המפאיניקית, במקום מערת המכפלה וקבר יוסף. ספציפית סיפור מצדה לא נזכר כמעט במורשת ישראל ולא מרגש אותי כל כך. קבר רשבי כן מרגש.

כשאמרתי מפאיניקים התכוונתי לכל הציונות החילונית שאינה דתית, כולל דתיים שהשתעבדו מנטלית לחילונים (כלומר המזרחי ללא הרב קוק). כולל רווזיוניסטים "ביתר, מצדה, יודפת" בשיר זבוטינסקי. סתם כיניתי אותם מפאיניקים.

הציונות החילונית קידשה בכוונה את מצדה ומורדי בית שני, כדי לנתק את בית שני מחזל. "נס לא היה לנו, פח שמן לא מצאנו" "מכבי מושיע ופודה" לא ה'.

וטוען שזה "חז"ל" באופן בלעדי, (גם שם ר' עקיבא משמיע ביקורת חריפה).

לכן שלחתי אותך למאמר של הרב ישראל הס ותראה שם שהצורה שבה חז"ל מספרים את אותו מעשה באבות דרבי נתן (פרק ד' אות ה'), שונה לגמרי ושם מדובר על "אנשי ירושלים".

פשוט שהבבלי במגמה של 'שלושת השבועות' (גם אם אינם הלכה) מתאמץ להנמיך כל מחשבה על מרד.

אבל בירושלמי ובמדרשי ארץ ישראל, יש הרבה מאוד התייחסויות שונות לחלוטין. כך גם לגבי מרד בר כוכבא - בבלי מופיע שבגלל שלא 'מורח ודאין' חכמים התייאשו ממנו, כלומר מחנכים להמתין אך ורק למשיח ניסי. בירושלמי ר' עקיבה קרא עליו "דין מלכא משיחא", ו"דרך כוכב מיעקב", למרות שהיה אומר "לא תסעוד ולא תכסוף".

שנשכחה מעם ישראל, לא מעלה ולא מורידה בלימודה, מלבד סקרנות מדעית נחמדה, וחזי לאצטרופי.

עד שתחזור הנבואה ויכתבו ספרי תנך על תקופת בית שני, אין לנו אלא להאחז במסרים של חז"ל על תקופה זו, שגם אם הם חצאי אמת מדעית, הם הכי אותנטים.

היסטוריה אמיתית, היא לא ידע טכני של פרטי העבר אלא זכרון חי של עם.

את ההיסטוריה בעם ישראל כותבים נביאים. אם אין נבואה, הזכרון ההיסטורי לוקה בחסר

מחלקם עולים מסרים אפילו סותרים.

בסוגיא הספציפית לגבי שיטת 'חז"ל' בעניין מציע מאוד ללמוד את המאמר "עסקת השטחים של חז"ל" בתוך הספר יום יום חג של הרב ישראל הס. 

ובהרחבה של סוגיית המרד הגדול בכלל - 

https://www.google.com/url?sa=t&source=web&rct=j&opi=89978449&url=https://www.shoresh.org.il/services/files/54-%25D7%25A2%25D7%259C%25D7%2595%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D%2520%25D7%25A9%25D7%259C%2520%25D7%2590%25D7%25AA%25D7%25A8%2520%25D7%2597%25D7%2599%25D7%2593%25D7%2595%25D7%25A9%2520-%2520%25D7%259C%25D7%2590%2520%25D7%259C%25D7%259E%25D7%2597%25D7%2595%25D7%25A7/%25D7%2594%25D7%259E%25D7%25A8%25D7%2593%2520%25D7%2594%25D7%2592%25D7%2593%25D7%2595%25D7%259C%2520%25D7%25A2%25D7%259D%2520%25D7%25AA%25D7%2595%25D7%259B%25D7%259F%2520%25D7%25A2%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%2599%25D7%25A0%25D7%2599%25D7%259D.pdf&ved=2ahUKEwjblpS4_8yRAxWF_7sIHSHJMS4QFnoECE0QAQ&usg=AOvVaw1DL0a0wqnybKeyyUNy7ATp

גם ספרי מלכים ודברי הימים לעיתים מדגישים נקודות שונות, ואפילו במדבר ודברים.

זה לא אומר שנפנה ללמוד על זכרון עברינו מארכאולוגיה מתה, ולא מזכרון חי אותנטי שעבר בעם. שבאשר לחזל, זה לא משנה אם הוא מדויק או לא. ובאשר לתנך, זה לא מדנה אם הוא מכסה את כל הנתונים או רק נותן לנו את חלקם. זה הזכרון האותנטי. כי מה שחשוב זה לא העבר שהוא אין, אלא מה השתמר בזכרון של עם ישראל בהווה, ועשה את כלל ישראל למה שהוא כיום.

ארכאולוגיה מתה וכן היסטוריה מדעית מתה, יכולה להיות רק חזי לאצטרופי. שולית ולא עיקרית בזכרון העבר. גם אם היא מסםקת את מירב הנתונים הטכניים.

שלא תלויים זה בזה.

א. האם פלביוס היה צדיק או רשע, מבחינה הביקורתית ההיסטורית המדעית, על מנת לעשות משפט צדק לאיש. מאחר ואין עליו אזכור בחזל, אין לו משמעות כדמות רשעה/צדיקה במורשת ישראל.

ב. נושא אחר לגמרי - מאיפה אנחנו יונקים את זכרון העבר שלנו - מהתנך וכתבי חזל וזכרון הדורות בישראל. או ממחקר היסטורי או ארכיאולוגי שלא נזכר בזכרון הקולקטיבי שלנו (את זה כיניתי היסטוריה/ארכאולוגיה מתה. יוסיפון נחשב פחות "חי" ואותנטי מכתבי חזל, מאחר שנחשב כספר חולין לא מחייב בידי חכמי ישראל, מאשר דברי חזל על החורבן. וכתבי יוספוס או מקבים נחשבים עוד יותר פחות חיים. אך עדיין קצת חיים כי נזכרו בידי בני אדם כלשהם - הנוצרים, ואי אפשר להתעלם שיהודה המכבי היה בין גיבורי ימי הביניים באירופה, גם אם בעם ישראל כמעט ולא נזכר. ושחזורי טקסטים וארכאולוגיות נשכחים הם הכי פחות חיים ואותנטים, גם אם הכי מדויקים)

יש לי דף מקורות שאני נהנה לחזור עליו כל שנה שעוסק ביחס ביו נס פך השמן לנס המלחמה.

מעבר לכך מציץ בנר מצוה או בשפת אמת אבל לרוב מתקשה להבין אז לא מרגיש שיוצא עם משהו .. 

זה לעבור על אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד. כשבזמנו גנבו לי את הכרך, מצאתי להפתעתי כעבור זמן הדפסה חדשה שלו - אך ורק את הכרך הזה בעטיפתו הכתומה המונומנטלית, ובמעין סוג של דפי כרומו בניגוד לנייר העתיק במקור - ומיהרתי לקנות. וכך נוצרה אצלי שוב סריה מלאה, עם עותק יוצא דופן של הכרך. אבל אכן, למרבה המזל לא נגעו כלל בתוכן. המפות, ההקשרים העולמיים, התיאור מאיר העיניים שנשען לא רק על "קדמוניות היהודים" אלא על מקורות רבים שכבר בעת הוצאת הכרך היו זמינים למחקר, עושים את העיון לקריאת חובה יסודית.
למי שמכיר, שנים לא מעטות אחרי תום המפעל האדיר הזה, הוצא למרבה התדהמה כרך באנגלית על התקופה שההיסטוריוגרפיה הנוצרית מגדירה "Late antiquity", וכדי ביזיון וקצף. וזה לא שאטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד - עם כל זה שספוג באהבת הארץ, העם והמורשת הרוחנית, בזכר המקדש העמוק והחורבן והיצירה הרוחנית הנשגבת של חכמינו בארץ הקודש - ויתר על הסבר ברור ומסודר לראשית הנצרות והתפשטותה באימפריום עד ימי פילוג רומא ושלטון ביזנטיון וכנסייתה ה"אורתודוקסית". 

שאין קשר כמובן בין הספר שציינת לבין היסטוריה. "מבחינה יהודית" זה משהו שמבחינתי מספיק עבורו הטקסט המשנאי והתלמודי, ככל שקיים.

שקרה בעבר*

נכון שכתבי חזל חשובים ממגילת אנטיוכוס. אבל המגילה הזאת התקבלה על ידי הגאונים ככתובה בידי חזל. ולכל אורך 1000 השנה האחרונות היא היתה מקור הנרטיב המפורט של היהודים לחנוכה, ומשמרת בצורה אותנטית מה חשוב לעם ישראל בחנוכה.

דוגמא למשל - האמת ההיסטורית היא שיהודה המכבי היה המרכזי במרד. המגילה דווקא רואה את מתתיהו כמרכזי, וכמי שיוצא בראש הצבא אחרי מות יהודה.

כי עם ישראל מבין שאת עיקר הזכרון מנס חנוכה, הוא לא גיבור המלחמה יהודה (שגיבורים כאלו יש לנו מספיק מבית ראשון, כמו יהושע או דוד). אלא הזקן החלש מתתיהו, המקנא לעבודת ה' והתורה,הוא הגיבור העיקרי - בתפילה בעל הניסים רק מתתיהו מוזכר,לא יהודה. כי חנוכה בעבורינו הוא בעיקר חג נצחון התורה על היוונים, ופחות חג העצמאות שבעיקר מתבטא בפסח, לא בחנוכה.

שכחתי להזכיר גם את מגילת תענית

וזכותנו בכל דור ודור לשים דברים מסוימים בשורה האחורית של וויטרינת הספרים, ולפניהם לשים דברים אחרים, וגם לחנך את הילדים להבין מה קדימה ומה אחורה. אצלי מחנכים שקדימה יש את המשנה והתלמוד, ובנוסף - בשיעור היסטוריה - את אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד. ושאת מגילת אנטיוכוס שומרים לכל מיני דקדקנים לא רלוונטיים. הלימוד שלך הוא לא רלוונטי, לא מעניין ואבד עליו הכלח.

של המחקר המדעי בתמצות - יש את הספר "מגילת חנוכה" של ד"ר חגי בן ארצי, שם הוא מתמצת בקיצור את כל מרד החשמונאים, בסגנון קולח וקצר, ובסגנון שמחכה ספר תנכ"י

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

אנחנו מדליקים בנחת

(עושים הכנות לפני, זה מיוחד!)

ואז שרים את המזמור למנצח

ואת ארוממך

ואחר כך יושבים מול הנרות ומתפללים

משתדלים להתבונן ולא רק להסתכל , כמה שיותר.

ארוחת ערב משתדלת משהו יותר חגיגי 

ולשלב בזה לימוד, שיהיה סעודת מצווה.
 

בעיקרון לא שאלתי אף פעם אבל אני מאמינה שבגלל שהחנוכייה היא חפץ של  מצווה (כמו ארון קודש , נרות שבת וכו) אז גם כשהיא מכוסה אפשר להתפלל עוד בזכות המצווה שקיימנו כאן.

הנרות הדולקים ולהתבונן בהם

אבל גם כשהיא מכובה, זה עדיין חפץ של מצווה.

ושנא את הרבנות

ככה כתוב בפרקי אבות

ואל תתוודע לרשות (המס)

האהוב עלי

חג ארוך אבל לא מחייב

בלי מלא סעודות

חורפי

הדלקת נרות כיפית

מפגשים משפחתיים

היסטוריה של ניצחון

עם גבורה נשית

מעבר למהות של החג,

בשבילי זה גם הפסקת התרעננות באמצע השגרה.

ולכן גם אם אין חופש מהלימודים/עבודה, אני אקח בעצמי חופש