התעוררה לי שאלה בשרשור אחר... אנשים נוהגים היום להסתכל אחד לשני בעיניים, והחברה מעריכה את זה.
זה נראה שאתה קשוב, ומעריך.
אבל מדברי הרמב"ן מובן שזה היפך הענווה. "אל תביט בפני אדם בדברך עמו".
כמובן שזה לא איסור הלכתי, אלא מידת חסידות (די גבוהה לדעתי), ויש בה בטח עניינים קבליים (כי הרמב"ן היה מקובל).
אציג כמה גישות שונות בחברה כדי לעורר את הדיון.
השאלה המקורית הייתה על ראיון עבודה, האם להישיר מבט בראיון עבודה זה דבר טוב?
לדעתי זה מתחלק בין שני סוגים של מראיינים.
יש כאלה שיעריכו את זה, וישמחו לקבל אדם כזה לעבודה.
ויש כאלה שירגישו מאויימים ע"י הנוכחות של האדם ממול ועלולים להפוך למתגוננים בגלל זה (הם נדירים לדעתי).
גישה אחרת היא לגבי בהיה באנשים ברחוב, לדעתי זה דבר שלא נעים לעשות, גם כי יש אנשים שמרגישים מאויימים מזה, וגם מסיבות אחרות מעבר לענווה.
ועוד יש עניין של בהיה באנשים שנקרא להם... לא מאוזנים, שעלולה ליצור מצב של עימות שבקלות יכול להדרדר לאלימות.
הרעיון השלילי שבזה מוזכר בתרבויות אחרות גם, קוראים לזה באנגלית Stare Contest, תחרות בהיות.
לדעתי ברור לכולם שלבהות לאדם בפנים ובמיוחד בעיניים זאת פעולה שמראה "רצינות", כלומר "גם אני פה", בדומה ללחיצת יד חזקה. ואני חושב שהשורש של זה הוא מערבי לחלוטין. הצורך להביע דומיננטיות ואסרטיביות.
יש אנשים שמעריכים את הכוחניות הזאת, ויש אנשים שלא.
לי נראה שביהדות הדבר הזה לא רצוי, לכל הפחות ממידת חסידות (אין שום איסור כזה מעבר לשמירת העיניים, אז זה לא דיון הלכתי). אנחנו אמורים להיות עם של פנימיות, להבין שאדם שלא לוחץ את היד בחוזקה אין פירוש הדבר שהוא חלש (גם אם זה נכון מצד כח הזרוע), השורש הוא הפער שבין יעקב לעשו, הרי אנחנו עם של תפילות ולא של חרב.
מוזמנים להביע דעה!
מישהו יכול לתייג? לא הולך לי
@אופטימיות
@כנפיים
@פה לקצת
@הפי
