נתקלתי במאמר מעניין מאוד שרציתי לשתף. הוא לקוח מפה אממ... זה בהחלט מעניין וכתוב בצורה יפה מאוד!
המקום בו אני מתחיל אינו התחלה. התחלה היא לגשת לבחורה מהחוג שלך באוניברסיטה ולהציע לה לצאת איתך. התחלה היא לאזור את האומץ שבתשובה השלילית, בחשש לצאת רע, בתגובה המיידית: כן או לא. אני מוכנה – או לא – לצאת איתך. כשאומרים 'התחלתי איתה', מתכוונים לזה, ובצדק גמור. צר לי, ידידַי: לצאת עם מישהי לבליינד דייט זו אינה התחלה.
מטרת כל המאמר הזה היא להסביר מדוע מבנה הדייטים הקיים גורם לאובייקטיביזציה (חִפְצוּן, אבל במשמעות המקורית של המונח) של האחר או האחרת שבדייט. אנסה לפרק מבנים מסוימים שעומדים בתהליך ששמו 'דייטים', לנתח אותם ולדון בהם, ומתוכם להוכיח את הטענה הזו. מתוך הטענה הזו אפשר ללכת הלאה, ולהראות מדוע אין יכולת פגישה אמיתית באמצעות דייטים, ואני מקווה לכתוב את זה במאמר אחר.
נקודות המוצא שלי:
א. קודם כל, היא שמטרתם של הדייטים היא להפגש. אין לי חשק לעסוק באנשים שיוצאים לדייטים בשביל להסתובב עם בחורה יפה ברחובות ירושלים, וגם לא באנשים שיוצאים לדייטים בגלל שהחברים יוצאים, בגלל שהר"מ בישיבה המתיק איתם סוד שעה ארוכה או בגלל שלאמא שלהם כבר נמאס.
ב. יש 'כללים לא כתובים' בדייטים הראשונים. אתם מוזמנים לשלול אותה וללכת לשתות ערק בדייט ראשון בלונה פארק, לא אכפת לי.
ג. חשוב לי להדגיש שלאחר הדייטים הראשונים דברים משמעותיים משתנים בקשר, וממילא נוצר מעבר לשלב אחר בקשר. בדרך כלל, אנשים לא מתחתנים סתם, מה שאומר שיש יכולת מפגש. בהנחה, כמובן, שצולחים את הדייטים הראשונים (בין הראשון לשישי, פלוס מינוס).
ו- לשאלת רבים: א. היו לי קשרים משמעותיים בחיי. ב. הם מעולם לא התחילו מדייטים. ג. למרות זאת יצאתי למספר כזה או אחר של דייטים עִיוְרִים. ד. ניתן לתרום מכספי מעשר! בהמלצת הרבנים הגאונים וכאלה! שתפו את חבריכם וספרו למשפחה!
II. עוד קודם לפגישה עצמה, אבל חשוב לא פחות
הצעה. זה מתחיל בשיחת טלפון של חבר. או של חבר של ההורים. או שלא מישהו שלא מכיר אותך בכלל אבל שמע עליך פעם. 'הצעה', במילים אחרות: אופציה. כבר משהו מריח ספקולטיבי: יש מצב שזה יהיה כן, יש מצב שזה יהיה לא. בניגוד לדרכים אחרות, בה המפגש הראשון הממוסד (כלומר, היציאה הראשונה לאחר שמחליטים ש'יוצאים'. הפעם הראשונה שמתקשרים אליה והולכים לסרט) עם הבחורה בא מתוך רצון להיות איתה, ספציפית, הרי שהדייטים מתחילים מתוך רצון להיות עם מישהי ערטילאית כלשהי. אובייקט מדומיין כלשהו בשם 'אשתי לשעתיד'.
אם כן, דייטים נפתחים בהצעה. הם לא נפתחים בַּפגישה, גם לא בשיחת הטלפון הראשונה, וההצעה בהכרח מגיעה ממישהו קרוב בצורה כזו או אחרת. יתכן שהקרבה שלו חסרת רלוונטיות להיכרות, יתכן מאוד ולדודה של סבתא שלך אין מושג אם אתה דתי או חילוני, אוהב מקרוני וללמוד תורה או שונא בדיחות תפלות: מרגע השמיעה, ההצעה עומדת בעינה גם אם אין לך מושג מי המציע. למעשה, גם הצעה שנענית בשלילה ממשיכה להדהד את עצמה הלאה. אחר כך אתה יושב עם החברים בחדר ופולט כבדרך אגב: 'מישהו הציע לי מישהי ואמרתי לו לא'. אפילו אפשר לסמן: עוד שלילה נוספה לאוסף, היצע וביקוש, כמה מבוקש אני ודברים דומים שמטפחים את האגו.
העובדה שההצעה עומדת בעינה גורמת לאפקט מגניב בשם 'את לא מי שחשבתי שתהיי'. נפגשים זוג, מפטפטים את עצמם לדעת,בסוף הוא אומר לה: "את לא מי שחשבתי
שתהיי". רגע רגע, הלו, על מי כן חשבת? אנחנו שומעים הצעה על בחורה, מבררים פרטים, ויוצרים לעצמינו את אותה בחורה בתור אובייקט. אחר כך אנחנו משווים אותה לדמות שהיא באמת, ומסתבר שהיא לא הדמיון שלנו. ואז, כמובן, ישנה צרימה, אנחנו נעים באי נוחות על הכסא שלנו ומגרדים בגב: דמיינתי בחורה לא קיימת, איך מתמודדים עם זה עכשיו.
בהמרה לשפה מוּשָׁגִית יותר, אנחנו רואים כאן קשר בין הסובייקט היוצא לדייטים, שאני הולך לקרוא לו 'אני' למרות שאני לא לאיזה אובייקט בשם 'זלדה ר. ביאליק' שמישהו מבחוץ מציע לו. הקשר לא נובע מהבחור, אלא ממי שחשב על ההצעה. עצם הגעתה של ההצעה מבחוץ רק מוסיף לתחושה שאותה זלדה היא חסרת הֶקְשרים לחיים שלי, כלומר, אובייקט, חפץ מנותק וחסר יחס. במרבית הפעמים הבחורה בכלל לא מוכרת לי, והקשר היחיד אליה הוא דרך המציע, שמשמש כאן כמתווך ביני ובין העולם מחוץ לי.
אבל אז הוא שולח לי הודעה באמצע סדר ערב, או משמרת ערב, או משחק של היורו, שכל כולה הוא מספר, והולך. זה הרגע בו המתווך נעלם. זה הרגע בו השרביט מועבר לידיים שלי. לעיתים קרובות זה גם תחילת הרגע בו אני מגלה את עובדות החיים: זה שיש לי שרביט ביד לא הופך אותי לקוסם.
שיחת הטלפון. רגע, אבל מה אני אמור להגיד לה? על מה אנחנו אמורים לדבר? אני לא מכיר אותה בכלל! שיחת הטלפון הראשונה היא שבריר: הקול, הצחוק, יכולת התגובה. אי אפשר ללמוד דבר בשיחת הטלפון הראשונה, אולי לכן כל כך הרבה נתלה בה; לוּ היה אפשר ללמוד ממנה משהו ספציפי, לא היו מעמיסים עליה כל כך הרבה. אנחנו מעמיסים השערות רק על דברים שאיננו יודעים עליהם כלום.
אז אתה יודע להגיד איך היה, מה היה, כמה כמה. הבעיה היא ששיחות טלפון ארוכות יוצרות הִקָּשְׁרוּת לאיזה אובייקט דמיוני שעדיין לא קיבל ממשות כלשהי מלבד שם. אתה לא פוגש אף אחת, אבל זלדה כבר קיבלה אצלך פרצוף, קול, צחוק וטעם בארטיקים. בשיחות ארוכות, מישהי הופכת להיות רק המילים שלה. למעשה, זה לא היא: האובייקט שלפני כמה פסקאות קראנו לו 'אשתי לעתיד' קיבל קול, אבל לא ממשות. כל האנשים שמסוגלים להתחתן עם מילים, ורק עם מילים: אתם יכולים לצאת ברגע זה מהחדר. הלכתם? יופי, אז אני לא יכול להתחתן עם מילים. כל הבעסה לי.
הרגע הראשון: עדיין לא התחלנו בפגישה, אתה הולך ברחוב, מגיע למקום ההוא מתחת לתחנה המרכזית ומחכה. קודם כל, מפתיע לגלות כמה אנשים עומדים שם ומחכים. (כן, יש שם רכבת קלה). אחר כך, יש את הרגע הקטן שבו אתה מבין שהבחורה מעבר לכביש עם המבט המחפש בעיניים היא הזלדה המדוברת. זה אפילו לא בשליטתך: אוטומטית, בראשו של רווק בן 23, מתבצע קטלוג מהיר לתוך קטגוריות מוכרות. מדפדפים שניה במדריך במוח: רגע, היא הולכת עם חצאית עד הרצפה? ככל הנראה, אומר המדריך, שהיא מ'חוגי מרכז הרב ו/או נוער הגבעות. בדוק קריטריונים נוספים'. לא רק החוגים נבדקים כאן: גם המראה הכללי, צורת ההליכה, הפריטים שהיא סוחבת (ואינו דומה תיק בת שירות של 90 ליטר לתיק קטנטן שנקנה באיזה בוטיק תל אביבי. הראשון הרבה יותר כבד).
התהליך הזה אינו מיוחד לדייטים דווקא, אבל מכיון שאנחנו בשלב ה'הצעה' (עדיין לא הייתה פגישה), הרי שהיא רק אופציה. אתה יכול להחליט שלא, וללכת אחרי שתי דקות. בעיה? אכן, בעיה. אם היינו מכירים אותה לעומק יותר, הייתה אפשרות להתעלם מהקטלוג הזה וללכת הלאה. במצב הנתון, אתה הולך הלאה, אבל בידיעה ברורה שאתה הולך לחתוך בדייט השני. אל תצאו נגדי, זה עדיין לא קרה לי, אבל בטח יקרה. גם אני בן אדם.
תראו, אין כל כך ברירה: היכולת היחידה של האמירה 'היא תכיר אותי ותעריך אותי גם ללא המאפיינים הנכונים' להיות נכונה, זה רק במקרה שאתה לא בתוך תבנית. ברגע שאתה בפנים, הפסדת. מה אפשר לעשות? בעיקר להראות נורמלי. לא להיות חריג בשום צורה. אחרת זה מרתיע, ולא יווצר כאן קשר.
והכל, כמובן, נובע מתוך ה'חפץ' הזה, שהוא אני. אנחנו מקטלגים רק אנשים שהם אובייקטים: אנשים שאנחנו לא מכירים. מי לא מכיר את ה"הוא? בחור נפלא. נפלא. חייכן, אבל לא בקטע המפגר, וגם זורם אבל שם לב לפרטים" או את ה"תראה, היא גם וגם. מצד אחד לומדת אחיות בלנידאו, מצד שני שומעת שירים בלועזית. לא יודעת איך לקטלג אותה" ברור שלא תוכלי לקטלג אותה: את מכירה אותה. הקטגוריות של ה'דוס אבל פתוח' באו, גם הן, מתוך הבנה שהקטגוריות הישנות לא מספיקות. נוצרה קטגוריה חדשה, אבל מובן שאי אפשר לשים שם, באמת, מישהו שאתה מכיר. לכן מהר מאוד זה הפך לקלישאה. הסדרניקים, בנות שירות לאומי שלומדות במכללה, תסתכלו לרגע ימינה ושמאלה: כמה מתוך החברים שלכם הם דוסים אבל פתוחים?
III. פגישות ראשונות מכילות כמה מאפיינים וכוס קפה
קודם כל, אני אעבור על כמה מהמאפיינים, אנסה לנתח אותם, ובסוף אמצה את הכל לכדי מסקנה אחידה וחותכת. אחר כך אני אבקש הפוך גדול ומים, והמלצר התיכוניסט שקלט את הסיטואציה ילך להסתלבט עלי מאחורי הדלפק. ככה זה החיים.
מרחב: רגע, לאן הולכים? מטיילים? יושבים בבית קפה? הולכים לאיזה לובי של מלון (שזה שם יפה לבית קפה עם יותר מקום)? זוג שיושב בבית קפה מבקש לבודד את עצמו מהסביבה. יכול להיות שקר בחוץ, או שחם בחוץ, או שיש יותר מדי אנשים שאתה מכיר בחוץ, ואפילו רצון להמנע ממלא דברים שיכולים להפריע לשיחה.
לעומת זאת, זוג שיוצא לטייל ברחובות ירושלים (במסגרת המשחק 'כך נצליח ללכת ברחוב יפו בלי להגיד 'שלום' נבוך לאף אחד') מגיב, לרוב, לגירויים חיצוניים, שבאים מהסביבה: מדברים על העיר, ואיך שירושלים יפה לעומת תל אביב או להפך, ויש כאן מקום ממש יפה, וראית את האדם הזה? איזה מצחיק החתול הזה, לא?
גירויים חיצוניים יכולים להסיח את הדעת ממני וממנה. אנחנו לא מדברים אחד מול השני, אלא אחד לצד השני: שנינו מול משהו אחר. וכך נוצרת לה תופעה מוזרה: אתה חושב שאתה יוצא לדייט עם בחורה, ומגלה ששניכם יצאתם לדייט עם עִיר.
מיקום במרחב: נניח בית קפה, נניח שולחן ליד הקיר, איך יושבים? אחד מול השני. בשלבים מתקדמים יותר בקשר, ה'מול' הופך להיות 'ליד': יושבים אחד ליד השניה בסרט. אפילו במסעדה יושבים בתשעים מעלות. אבל בדייטים ראשונים – אחד מול השני. הסיבה היא פשוטה: הדייט הזה הוא, בעצם, עימות של אחד מול השניה. כל אחד משחרר, בזהירות, אמירות על עולמו הפנימי, והשני בודק אם הם מתאימות לו ומשחרר אמירות שמגיבות להן.
תצותתו פעם לעצמכם, תספרו את כל הפעמים שאומרים 'אני חושב ש…' ומקבלים בחזרה 'אני דווקא חושבת שזה…', או ש, לחילופין, מקבלים "כן, זה נכון". זה כמו פינג פונג של מילים, כשבכל פסילה מקבלים כמה שניות מביכות של שתיקה, והפסדים טכניים אומרים שזה הדייט האחרון עם השחקנית הזו.
במרחב פתוח, לעומת זאת, שניהם יושבים מול משהו. ישיבה בספסל היא לצד הבחורה, בעוד ישיבה בבית קפה היא מול הבחורה. ההבדל הוא ברור, ולא רק כי אי אפשר להסתכל לה בעיניים: אתה לא פוגש כלום. להפגש עם מישהו זה אומר שאתה הולך לכיוון אחד, הוא מגיע מהצד השני, ופתאום: הופס! הפתעה! נפגשנו! אבל במקרה שלנו הדבר דומה לאלה שהולכים לאותו כיוון, אבל לא ביחד. לכל היותר הם מתכתבים אחד עם השני באסמסים. אם בית הקפה היה דומה לפינג פונג, זה יותר דומה לסקווטש. אתה רואה משהו, מגיב עליו, היא מגיבה לאותו משהו שאתה ראית. העולם, במקרה הזה, הוא הקיר עליו מטיחים את כדור השיחה. מצד שני, יש כאן יתרון: המשחק יותר איטי. לוקח יותר זמן להפסל. אפשר להרהר ארוכות, להיראות בחור חושב, שתקן ונחמד. יש יתרונות בטיול בחוץ.
כוס קפה: היא משהו אחר להתמקד בו גם בסיטואציה של בית קפה. משהו לברוח אליו: סליחה, מלצר? אתה יכול לצאת מאחורי הדלפק, למחוק את החיוך המטופש הזה ולהביא לי משהו שיתן לי נושא לשיחה? ותוך כדי השיחה, לשחק באגביות עם הכפית. לערבב. לשתות קצת. לחבק בכפות הידיים את הספל.אובייקט נוסף חוץ מהבחורה ממולך; לפעמים למקד תשומת לב במשהו אחר יכול לעזור לתחושת 'אור הזרקורים' הזו.
זמן:
קודם כל, זמן אמיתי: בין שבע וחצי לשמונה בערב. למה בערב? כי יש יותר תירוצים לחתוך. אולי. ואולי כי זה יותר נוח, כי בבוקר לומדים. ואפשר גם להגיד שבלילה לא רואים את הפגמים – וזה ודאי נכון. כשרוצים להכיר מישהי באמת, יוצאים איתה בבוקר. על כל פנים: לרוב, דייטים ראשונים נערכים בלילה. נפגשים עד אחת עשרה, כי מחר יש לי מבחן. האוטובוס האחרון שחוזר לבר אילן הוא בשתיים עשרה, אז אי אפשר אחר כך. מצטער, או מצטערת. ממש סליחה. וגם סליחה שאיחרתי. המשמעות של הזמן האמיתי היא המסגרת שזה נותן: כשאתה נפגש עם מישהי שאתה רוצה להפגש איתה, אתה מעדיף שיהיה לך כמה שיותר זמן. כשאתה נפגש עם מישהי שאתה לא יודע אם אתה רוצה לפגוש אותה או לא, אתה מעדיף שתהיה לך אפשרות לשלוט בזה, וזה אחד התירוצים הטובים יותר.
זמן בתהליך: טוב. אז יצאנו לדייט ראשון, ושני, ושלישי, אבל על מה מדברים ועל מה לא מדברים? מכיון שאין כאן ממשות לקשר, הוא עדיין רופף, הרי שכל השיחה מתנהלת כמו ריקוד על חבל דק ומתוח, אחד מול השני, ומשתדלים מאוד שלא ליפול. לא בוחנים את הקשר, כי אין קשר: אמרתי, חבל מתוח. ואז מתחילות השאלות הקשות באמת: ממתי אני יכול לקרוא לה חברה שלי? הרי היא לא הסכימה להיות חברה שלי, רק לצאת איתי בתור אופציה. הכל נובע מאותה בעיה: אין, עדיין, מחויבות. או הסכמה הדדית למשהו. הפער בין ההחלטה לקשר רציני ובין ההחלטה להתחתן הוא קטן מאוד. אז אני לא מוכן להתחתן לפני שאני מכיר אותה, אבל כשאני מדבר איתה, ממתי אני יכול לשאת את השם המפורש מעל שפתי? וכינויי חיבה? והשאלה הקשה באמת: ממתי אפשר להסתכל לה בעיניים?
שיחה: המחסור בנושאי שיחה נוצר מתוך הסיטואציה של שני אנשים נפרדים שמנסים להתקרב, אבל העולם שלהם לא משותף. לרוב, לאנשים שמכירים עוד קודם אין את זה. אם כל אחד מהם הוא מעגל, לראשונים יש תחומים משיקים, לאחרונים יש תחומים חופפים.
מכל הניתוח הארוך הזה יוצאת מסקנה אחת ברורה: הדייט הראשון מעוצב, תרבותית, כך שכל אחד מעביר את הדמות שמולו אובייקטיביזציה, ובעברית: חִפְצוּן. כבר אמרתי את זה, לא? בכל אופן, התפישה שלנו את הדמות מולנו במהלך הדייט הראשון היא בהכרח כאל חפץ שצריך להכיר ולהקשר אליו, ואין זה משנה אם זה בן או בת. ההצעה בנויה כך, וגם הבירור, הרגע הראשון, שיחת הטלפון, המיקום במרחב והמרחב עצמו, מסגרת הזמן, הדברים שאסור להגיד בדייטים הראשונים: הכל בנוי ככה. מזל שזה עובר.
כלומר, מזל שבדרך כלל זה עובר.
IV. קצת אחר כך…
פרידה זה נושא כאוב, לרוב, אבל בדייטים ראשונים לא צריך לתת תירוצים. אנחנו נפרדים, מסתבר, כי זה לא נראה לי. זה לא מתאים לי. אנחנו לא מתאימים. זה לא אתה, זה אני. זה לא אני, זה מישהו אחר. זה לא מישהו אחר, זה שבדיוק אין לי ראש לקשר. בקיצור, לא צריך תירוצים, כי אין קשר. לא נוצר. כל אחד נשאר אובייקט בפני עצמו, בלי חיבור, בלי כלום. עוד סיפור לאוסף, משהו שיהיה אפשר לספר ל'אשה לשעתיד', כשסוף סוף אמצא אותה.
סיפורי דייטים: אין דבר כיף מלשבת עם חבר'ה, ויהיו בנים, בנות או מעורב, ולהריץ סיפורי דייטים. סיפורים כאלה הפכו להיות משהו מאוד נפוץ בקרב חבר'ה בגילאים הנכונים. צעירים שעדיין לא יוצאים לדייטים מוּדָרִים מן השיחה. לרוב, סיפורי דייטים לא מספרים על דייטים בשלבים מאוחרים: הז'אנר עוסק בעיקר בפגישות הראשונות, וממש קצת בהתלבטויות או בפרידות. התלבטויות ופרידות מספרות על המספר: יושבים על מרק, קפה או בירה ומספרים למה אני מתלבט, או איך אני מרגיש אחרי הפרידה. סיפורים. פגישות ראשונות, לעומת זאת, זה מעניין יותר: בין שהפדיחה, או הסיפור המשעשע, נוגע אליך, ובין שהוא נוגע אל הבחורה, זה מנציח אותה בתור אובייקט, משהו לא מוּכָּר. אפשר גם לעקוב אחר המבנה. הנה סיפור דייטים ממוצע: ציפיה, פגישה, הפתעה (שלפעמים הופכת להיות מבוכה). זה מנציח את הפערים שביני לבינה. וכן, זה כיף. מתעניינים בך.
ולמה זה מעניין? כי זה רוקד על הגבול של ה'נסתר' של ה'דברים שאסור לספר', ש'רק לחברת המבוגרים מותר לדבר על זה'. כמו מודעת 'רק לאברכים' (השדרוג של הדתיים ל'למבוגרים בלבד'). כל דבר כזה מעורר עניין, לכן קראתם את כל המאמר הזה. הייתי רוצה להאמין שאם הייתי מנתח באותה צורה גם את שלבי משחק הכדורגל בגיל היסודי הייתם קוראים, אבל אני מכיר בזה שלא. למעשה, כל המאמר הזה הוא סיפור דייטים אחד גדול. שיהיה.
V. לסיכום, לסיום, פרידה חגיגית
היה אפשר להמשיך את המאמר הלאה ולנתח דברים נוספים, אבל אני לא חושב שצריך: ניסיתי להסביר את המבוכה שביציאה עם מישהי לא מוכרת, את התהליך שמביא לכדי אובייקטיביזציה של הבחורה, וממילא את הקושי שביצירת קשר ממשי. אני מכיר בעובדה שלא תמיד יש אופציות אחרות, כמו גם בעובדה שגם בדייט ראשון עם בחורה שהתחלת איתה ברחוב אין הרבה יותר קשר.
אני יודע: הדייטים עובדים ואנשים מתחתנים ככה, אבל צריך מכיר בזה שהתהליך פוגע באנשים מסוימים (אנשים שלא מדברים הרבה, אנשים חריגים גופנית, אנשים שמתקשים בסיטואציות לא מוכרות, ועוד רבים), ושבאופן כללי התהליך הזה לא כיף: לא ככה אמורה להיות סיטואציה של מפגש עם בת המין השני.
בהתאם לכל האמור לעיל, וגם בגלל שזה נשמע טוב, אני חושב שמפגש צריך לבוא מתוך חוויה משותפת. זה יכול להיות לימודים, טיול, התנדבות או כל מסגרת אחרת, לרבות בני עקיבא. לא כי משעמם לדבר כל כך הרבה וצריך משהו לעשות, אלא כי זו הדרך היחידה שבה אין מצב של 'אני מול מישהי", אלא של "שנינו יחד". והסיבה היא לא רק בגלל שביחד זה יותר רומנטי, אלא גם בגלל שביחד אין מיקוד של כל אחד בצד ממול. אין בחינה מתמדת של 'מתאימה לי / לא מתאימה לי / מתאימה לחבר שלי / מתאימה להר המורניק. רגע, אני מכיר הרמורניקים?", אין דיסטנס, והסיטואציה המשותפת מסוגלת לדלג על הרבה מאוד פערים.
מכיון שהצלחתי, אני מקווה, להשמיט את כל הערות השוליים והז'רגון המחקרי שהיו במאמר הזה בגרסה הראשונית שלו, אני מרשה לעצמי לצטט את סלבוי ז'יזק. אולי זה לא קשור באופן ישיר, אבל זה מקנה נופך פוסט מודרני לכל הסיפור והופך אותי למשכיל. וחוצמיזה, זה קטע יפה. הנה, ישר מתוך 'הסובייקט שאמור להאמין':
"הדרך – הדרך היחידה – לקיים מערכת יחסים אישית עזה ומספקת אינה להביט זה אל תוך עיני זו ולשכוח את העולם הסובב, אלא בשעה שאוחזים ידיים להביט יחד החוצה, לנקודה שלישית (התכלית שבעבורה נאבקים השניים, שאליה הם מחויבים)".
תודה!
)
