מתוך כתבה בידיעות לרגל צאת האלבום החדש של אביתר בנאי החיים הם שיר
יפה כלבנה
אני לא איתך כי את יפה או כי את חכמה או כי נעים לי. אני לא איתך בגלל שטוב לי איתך. אני לא איתך כי אני צריך אהבה. את לא איזה משהו שמספק לי איזה צורך. אני רוצה אותך. ולא משהו ממך. את לא צריכה לעשות משהו, להיות משהו. זה לא תלוי בכלום. אני רוצה לחיות איתך לעולם. בכל מקרה בכל מצב. אני רוצה אותי ואותך. ואין שום תנאים. בלי שום דבר בינינו. קוראים לזה אהבה שאינה תלויה בדבר. אני מרגיש שאנחנו מתקרבים לשם. רות ואני. לזה קוראים אהבה.
עד שפגשתי את אשתי הייתי בן זוג נוראי. בת הזוג כל הזמן הייתה במבחן. והרגשות המשתנים שלי זרקו את הקשר מצד לצד כמו אונייה בלב ים. הרגשתי שצריך להבין אותי. שאני צריך עוד לחשוב על אם אני בעניין שלנו. תביני אותי, תקבלי אותי. קשה לי. כמו השיר של דודו טסה, 'אני לא מרגיש טוב'. תראי איך אני עצוב, איך קשה לי.
הכי מסוכנים אלה אנשים שמרגישים שהם מסכנים ושצריך להבין אותם. קל להם לפגוע. זה משהו שקשה לי לסלוח לעצמי עליו. מתוך זה שהרגשתי חלש ושהכל גדול עליי, פגעתי באנשים. לפני 14 שנה, כשרות הגיעה לארץ לביקור, אחרי שלושה שבועות, יום לפני התאריך של כרטיס החזרה שלה לניו־יורק החלטנו שהיא תישאר ונתחתן.
רגע אחרי שהחלטנו, מיד נהייתי קר ומנוכר. טבעתי בים של ספקות. אותו המנגנון הישן שמפחד להתמסר. הייתי בטוח שהיא תכיל את הספקות שלי ותקבל אותי ככה. שנתחיל עכשיו קרוסלה של רגשות. אבל למחרת כשקמתי, היא הייתה בניו־יורק. פשוט נעלמה. רות? כלום. איננה.
למחרת התקשרתי אליה לניו־יורק והיא ענתה לי. הייתי בשוק. מה את עושה שם?
זה שינה לי את החיים. המתנה הכי גדולה שקיבלתי. הבנתי שזהו זה, חביבי, הגיע הזמן להתחיל ללמוד להתמסר. אחרי כמה ימים טסתי אליה לניו־יורק, סגרנו שם את כל הדברים שלה ובאנו לארץ. כמה חודשים אחר כך התחתנו בירושלים. מחויבות היא התחלה של המסע לאהבה. לפני זה, זה סתם הבן אדם אוהב את עצמו. רוצה שיעשו לו נעים ואם לא, אז הוא הולך או פוגע.
היום אני מרגיש בטיול מופלא אל תוך הדבר הזה שלא מותנה בכלום ביני לבינה. ואני לומד לאהוב ולבטוח בי ובה. יותר ויותר. את אותו קשר, כזה שלא תלוי בדבר, אני רוצה להרגיש גם עם אלוהים. אני לא איתו בתנאי. בתנאי שיהיה לי טוב. בתנאי שהוא יעשה דברים שמקובלים עליי ונעימים לי. אני לא רוצה ממנו משהו. אני רוצה אותו. בנעים ובלא נעים, כשטוב או כשמר. אני מאמין בעומק רחמיו, בטובו, אני סומך עליו. יותר נכון, אני לומד לסמוך עליו.

