עתה ניגש רבינו לבאר את הברייתא בה פתח את ספר התניא: ״ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע״: אין כוונת הברייתא לומר שמי שאינו חוטא ופושע יחשיב עצמו חוטא ופושע ־ שהרי אמרו ״ואל תהי רשע בפני עצמך. וגם, אם יהיה בעיניו כרשע, ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה׳ בשמחה וטוב לבב״ ־ אלא כוונת הברייתא שתמיד על האדם להחשיב עצמו כבינוני, שהוא ״כרשע״ ולא ״רשע״ ממש. למרות שהבינוני אינו חוטא כלל, ואף אינו מסוגל כלל לחטוא לפי מצבו בהווה, אך עליו תמיד לעמוד על המשמר ולזכור שבפנימיותו עדיין נותר רע, והוא עדיין בכל תוקפו.
אך מאחר שהרע שבחלל השמאלי אצל הבינוני הוא בתוקפו כתולדתו ־ אמנם לא בנוגע ל״התפשטות׳ ולמעשה בפועל, כנ״ל, אבל הוא בכל תוקפו, בדיוק כפי שהי׳ ״מתולדתו״, לפני תחילת עבודתו את ה׳, בנוגע להתאוות תאוה לכל תענוגי עולם הזה. ולא נתבטל במיעוט לגבי הטוב כמו אצל הצדיק שאינו גמור, שהרע אינו מורגש בו כלל מפני שנתבטל ״בשישים או באלף ורבבה וכיוצא״ לגבי הטוב (כנ״ל בפרק י׳); ואילו אצל הבינוני הרע לא התבטל במהותו אפילו ביטול חלקי, כמו ״ביטול במיעוטו״ (פחות מביטול ״בשישים״ שאין טעמו מורגש כלל, וכל שכן ביטול ״באלף ורבבה וכיוצא״), שלמרות שטעמו מורגש קצת, אבל הרוב גובר עליו ומבטל אותו ־ גם לזה הוא לא הגיע, כי במהותו הרע נשאר בו בכל תוקפו כתולדתו.
יותר מזה: ולא נדחה ממקומו כלל ־ לא כמו בשעת התפילה (גם אצל בינוני), שלמרות שהרע לא התבטל כלל, וכבר עכשיו הוא מוכן להילחם עימו אחרי שיגמור להתפלל (כמו גיבור שנוצח בקרב, אבל נסוג לבסיס שלו, ומחכה לרגע שיוכל שוב להתנפל ולהילחם) אבל כרגע הוא נהדף, ״נדחה ממקומו״, ואילו בדרגא זו של בינוני, הרע אפילו לא נהדף ו״נדחה ממקומו״ כלל, אלא שהקב״ה עוזרו.
ומה שלמרות זאת הוא נחשב ״בינוני׳׳ ולא רשע ממש במהותו ־ זהו רק מפני שאין לו, לרע, שליטה וממשלה בנוגע ל״התפשטות״, להתפשט באברי הגוף, לכן מופרך אצלו לגמרי שיעבור עבירה בפועל.
אבל גם זה אינו מפני דרגתו שלו כשלעצמו, שהרי נתבאר לעיל (בדרגא זו) ש״אלמלא הקב״ה עוזרו אין יכול לו״, נמצא שגם השליטה המוחלטת שלו בנוגע ל״התפשטות״, גם אותה אי אפשר לייחס רק לעבודתו שלו. אלא אך ורק מפני הקב״ה העומד לימין אביון, ועוזר ומאיר לנפש האלוקית, ואילולא זאת הי׳ עלול אפילו לחטוא בפועל ־
לכן נקרא כרשע שהרי הדמיון של הבינוני לצדיק אינו אלא בנוגע לפועל, לחיצוניותו, ואילו במהותו הפנימית הרע הוא בתוקפו כתולדתו. ואפילו בנוגע לפועל אין שלילת הרע מפני מעלתו ומדרגתו אלא מפני (עניין שבא מחוצה לו) עזר הקב׳׳ה.