כולנו מכירים את המימרה והשיר הידוע שבמסכת מגילה דף ז' ע"ב:
"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" =
דהיינו, חייב אדם להתבשם (להשתכר - על ידי שתיית יין) עד כדי כך שיגיע למצב בו הוא כלכך מסוחרר
שהוא לא ידע מיהו "ברוך" ומיהו "ארור".

השאלה היא פשוטה מאוד. מה הקטע?
כל מטרת פורים הוא לשמוח שמחה אמיתית!
ולא כמו שכתוב במגילה אצל אחשוורוש:
"כטוב המלך - ביין", חז"ל לומדים מכאן שלאחשוורוש לא באמת הייתה שמחה אמיתית.
אלא הוא נצרך ליין בשביל להיות שמח, כמו שכתוב "ויין ישמח לבב אנוש".

טוב בסדר, הבנתי שבפורים צריך להיות שמח בשמחה אמיתית ולא שנגרמת כתוצאה מיין.
אז למה הגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם בפורים?

ועוד יותר מזה, אתם יודעים מה ההמשך של הגמרא באותו עמוד?
הגמרא מספרת על רבה ור' זירא שעשו סעודת פורים. 
הם השתכרו כלכך עד שהגמרא מספרת שקם רבה ו"שחט" את ר' זירא.
רבה קם בבוקר, הסתכל על ר' זירא ועל הרצפה המלאה בדם, הבין מה עשה... התפלל והחיה אותו.
אחרי שנה, רבה הזמין שוב את ר' זירא לחגוג איתו את פורים. 
אך ר' זירא למד ש"לא כל יום פורים" ואם לא היה מתרחש נס... 

אז שוב פעם. מה הקטע?
איך יכול להיות שהגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם ואחרי כמה שורות
מספרת סיפור המסביר בדיוק למה דווקא לא צריך לשתות!!!

הגמרא כותבת במסכת עירובין דף סה:
"א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו".
דהיינו, שאם אתה רוצה לבדוק את הפנימיות של האדם, לראות אותו איך הוא באמת ולא ב"תחפושת" -
תבדוק אותו בשלושה דברים.
1. כיסו - תראה איך הוא שמדברים על כסף... נדיב, קמצן, פזרן....
2. כעסו - תראה איך הוא בשעת כעס. האם הוא מתאפק ושולט על עצמו או פורק עול.
3. כוסו - תראה איך הוא בשעת השתכרות. מה יוצא מפיו, איך הוא מתנהג...

כאן, טמון סוד פורים.
תמיד אנחנו אומרים "יום פורים - כפורים". מישהו יודע מה הכוונה?
האם באמת יום פורים שהוא יום של שמחה שווה ליום כיפור שבו אנחנו ביראת דין וכובד ראש?

אלא, שכשם שביום כיפור בודקים אותך במודע כך בפורים בודקים אותך כשאתה לא מודע.
מה הכוונה?
למי מאיתנו יצא ללכת לישון ולחלום חלום והוא ידע שהוא נמצא בחלום?
זה הקטע בפורים "נכנס יין - יצא סוד!".

אני בטוח שכולכם שמעתם על רבנים גדולים בפורים שהשתכרו, ומה יצא להם מהפה?
דברי תורה!
השאלה הגדולה ביותר... גם כשאתה לא מודע (במצב השתכרות), האם אתה מצליח להיות מודע.
זה מה שהקב"ה רוצה. לעבוד אותו בשני המצבים!

חג פורים שמח!

משהו שעלה לי בזמן קריאת המגילה

הרי כשאסתר "הגישה מועמדות" להיות זוגתו של המלך אחשוורוש עוד לא יצא הענין של להשמיד את היהודים וכו

כך שלא היה עניין של פיקוח נפש או משהו

אז מה פתאום אישה יהודית מנסה להיות זוגתו של מלך גוי?

מניחה שקיים לזה הסבר הגיוני שיעלה כאן על הכתב..
פורים שמח לכולם!

חזרתי אל המגילה לגלות שצדקת

בטוחה שידעתי את זה פעם.

ככה זה, הריונות מוחקים תאים מהמוח..

פורים שמח!

הרי הקריטריונים לבחירת נערות לבוא לארמון להיות אישה לאחשוראש היו פשוטים מאוד:

1. נערה

2. בתולה

3. טובת מראה

ואם היא לא הייתה רוצה להילקח למלך זה היה יכול להיות מאוד פשוט בשבילה ללבוש בגדים מכוערים ולשרוט לעצמה בפרצוף כדי להיות מכוערת...

אז למה באמת היא בחרה להישאר יפה ולהילקח?

נכון שהיא לא ביקשה כלום מהגי כדי להיות יותר יפה, אבל עוד לפני שלקחו אותה לארמון, אם היא הייתה מתנוולת ומתכערת, לא היו מסתכלים עליה בכלל! היו משאירים אותה בבית...

הכל זה נס

ה' מקדים רפואה למכה

למה לא היו אמורים לקחת אותה? הרי הגזירה הייתה על כל הנשים (גם על הנשואות)

הרב יהושע שפירא פירש שמרדכי ואסתר הבינו שכדי לקדם את בניין בית המקדש וגאולת ישראל ולכן אסתר מסרה את נפשה ולא ברחה/התכערה אלא "התנגדה פסיבית" ונלקחה לבית המלך כך שטכנית היא הייתה אנוסה, אבל כך יכלה לקדם עניינים מאחורי הקלעים.

למה שותים יין בפורים?  

כי בפסח צריך לבער את החמץ, ובעיקר את החמץ שבלב. 

אז כששותים בפורים מגלים מה יש בתוך הלב ואז אפשר לבער את זה 

ישנה טעות נפוצה אצל אנשים רבים, שאחשורוש היה מלך "ניטרלי", כשהמן משך אות לרע הוא היה רשע וכשמרדכי ואסתר משכו אותו לטוב הוא היה בסדר, אבל הדברים הם ממש לא כך ונוכיח אותם מהפסוקים עצמם ומדברי חז"ל.

חז"ל דורשים את הנאמר בתחילת המגילה "הוא אחשורוש" – "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו", וצריך להבין בשלמא בתחילתו אנחנו מבינים מה היתה רשעותו, שהסכים לגזרת המן להמשיד את כל היהודים, אבל בסופו הוא נתן את בית המן לאסתר, אז היכן היא רשעותו?

בספר עזרא פרק ד פסוק ו כתוב: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם", ואח"כ בפס' כד כתוב: "באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". כלומר שבנין בית המקדש הופסק בתחילת מלכותו של אחושורוש, ולא הושלם עד לאחר שמלך דריוש בנו אחריו (שהיה גם בן של אסתר).

אם כן מצאנו רשעות אחת של אחשורוש שהיתה בו מתחילתו ועד סופו, אבל נראה שלא רק בענין זה אפשר למצוא את רשעותו אלא גם בענינים נוספים.

לפני שנוכיח דברים אלו נקדים ונשאל שתי שאלות:

1. בפ"ד (פס' ז) כשמרדכי שידע את כל אשר נעשה מספר זאת לאסתר הוא אומר להתך "את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". וקשה מה כל כך אכפת לנו מפרשת הכסף שרצה המן להביא לגנזי המלך, וכי אכפת לנו מאוצרותיו של אחשורוש, אותנו מענינת הגזרה עצמה, ועוד הרי בסופו של דבר הוא לא הביא את הכסף, אז בכלל מה הענין להזכיר דבר שבסופו של דבר לא התקיים?
2. חז"ל דורשים (מגילה טז ע"א) על הפסוק האמור במשתה השני של אסתר "'ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה' - אמר רבי אלעזר: מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן". וצריך להבין למה שאסתר תראה כלפי אחשורוש הרי ברור שהמן הוא כאן הרשע!

חז"ל אומרים (מגילה יד ע"א) שמשל של אחשורוש והמן הוא כמו של "תל וחריץ" כלומר כמו אדם אחד שיש לו גבעה קטנה בשדהו ואדם אחר שיש לו חריץ בשדהו, בעל התל מחפש ליפטר מהתל שלו אבל צריך למצוא מישהו שאפשר לשפוך אצלו את העפר, ובעל החריץ מחפש לקנות עפר כדי למלא את החריץ. וכך היו אחשורוש והמן - שניהם רצו להשמיד את היהודים. אחשורוש חיפש מי יעשה בשבילו את העבודה כדי שהוא יצא "נקי" מזה, והמן חיפש את הרשיון מהמלך והגזרה שתהיה בשם המלך כדי שיהיה לה תוקף.

בדברי חז"ל אלו רואים שאחשורוש היה רשע לפחות כהמן אבל מנין לחז"ל דבר זה?

כבר כשהמן מגיע לאחשורוש עם הגזרה ואומר לו "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלך ביהודים לאבדם", אומר לו אחשורוש "הכסף נתון לך", כלומר אחשורוש מוכן שישמידו את היהודים ומוותר על הכסף הרב שהציעו לו תמורת זה. (ואין לומר שאחשורוש היה שונא בצע שהרי בסוף המגילה מתוארת ממלכתו של אחשורוש "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים")

אחר כך כשהמן נתלה על העץ והגזרה היתה אמורה להתבטל כמו שכותב רש"י במסכת מגילה (טו ע"ב) שכשאחד מגוזרי הגזירה מת לפני ביצוע הגזירה היא מתבטלת, מחליט אחשורוש שלא לבטל את הגזירה.

ולא רק זאת אלא גם כאשר מגיעה אליו אסתר ומתחננת להעביר את רעת המן האגגי, הוא לא מוכן ונתלה בחוק מטופש שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, בלשון ימינו "סופיות הדיון", כלומר לא נפעל לביטול חוק שחוקק בזדון אפילו שדבר זה יכול להביא להשמדת עם שלם והמחוקק כבר נתלה על העץ על כך (כך אמר המלך בעצמו: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". פ"ח, פס' ז). אין זאת אלא שאחשורוש רצה בעצמו שדבר זה יקרה ולכן חיפש כל מיני טצדקי שלא לבטל אותו.

וגם הסכמתו שליהודים תהיה אפשרות להגן על עצמם, היתה רק לאחר כחודשיים וחצי, שהרי המן הגיע עם הגזרה בי"ג בניסן (פ"ג פס' י"ב) ואילו האגרות על היתר ההגנה העצמית של היהודים היו רק בכ"ג בסיון (פ"ח פס' ט).

ומתוך כך נבוא לענות על שאלותינו:

כשמרדכי מספר לאסתר על הגזרה הוא אומר לה: דעי לך, אמנם המן גזר את הגזרה, אבל אחשורוש רשע לא פחות מהמן שהרי הוא נתן להמן להשמיד את עם ישראל בחינם. ומרדכי אומר לה את זה ברמז, "אשר המן לשקול על גנזי המלך" – ולא שקל, ותביני לבד למה לא שקל, כי אחשורוש היה מוכן בחינם. ואם כן מאד חשוב לנו לדעת מה רצה המן לעשות ולא עשה.  

ובכך שהוא אומר לה את זה ברמז (ולא אומר לה בפירוש שאחשורוש לא קיבל) הוא רומז לה גם איך צריך לפעול: כשמדברים עם אחשורוש צריך לדבר איתו כאילו רק המן הוא הרשע, בלי להזכיר את מקומו של אחשורוש, כיון שאנחנו צריכים להשתמש באחשורוש לבטל את הגזירה. ("פולטיקלי קורקט").

ולכן אחר כך כשאסתר נמצאת יחד עם אחשורוש והמן באמת היה ראוי לומר על אחשורוש "איש צר ואויב" כיון שהוא רשע כהמן ואולי אף יותר ממנו, אבל זה לא נכון מבחינת המהלך שהיא עכשיו מקדמת ולכן צריך לומר "המן הרע הזה".

חז"ל דורשים (מגילה יב ע"ב) שממוכן זה המן. לפי זה המן הוא זה שדאג "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", על פי זה מובן מדוע אחר כך כשיש לו "צרות" שמרדכי לא כורע לו "וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו" (פ"ה פס' י), הוא מקדים את אוהביו לזרש אשתו. הרי כל אדם נורמלי כשיש לו בעיות הוא מתייעץ קודם כל עם אשתו ורק אחר כך אם לא מצאו יחד פתרון הוא מתייעץ עם חברים, אבל המן שחושב שהגבר צריך להיות "שורר בביתו" כלומר שולט ברודנות באשתו, לא יתיעעץ עם אשתו אלא רק יביא אותה יחד האוהבים.

אבל הוא לא כל כך מצליח לרדות באשתו וכשהם עונים לו כתוב: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה" (שם פס' יד), קודם זרש אשתו ורק אח"כ אוהביו.

בפעם השניה, כשהמן חוזר מהסיבוב עם מרדכי, הוא כבר לומד את הלקח והוא מזמין את אשתו ראשונה: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו". אבל גם שם הוא נופל כי כשהם עונים לו כתוב: "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".

אני מעתיק מאיזו חוברת. לסיכום הפורים.

כתוב בספרים הקדושים דבר מענין. מרדכי הוא ראש לכל הבשמים. מר דרור מתרגמינן מרי דיכי. ואסתר היא הדסה, הדס בעל ריח טוב. והענין בזה שהלא נאמר בגמרא פרק השולח שבמתן תורה הראשון "נרדי נתן ריחו" ריחי הטוב עזב אותי. אמנם חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתיב הסריח, אבל למעשה הלא הריח הטוב עזבנו. ובימי מרדכי ואסתר כשהדר קיבלוה מאהבה, חזר הריח הטוב, ולכן נקראו מרדכי ואסתר בשמות הבשמים על שם שהחזירו לעם ישראל את ריחו הטוב.

ננסה מעט להתעמק במשמעות הדברים. הגמרא אומרת שם בפרק השולח עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה, ועל זה הביאו את הפסוק נרדי נתן ריחו. אם אשה זינתה כמה שנים אחר נישואיה, יש מקום להבין שאין זה מראה שמלכתחילה היא זלזלה בכל ההתקשרות של הנישואין. ייתכן מאד שבתחילה היא ניגשה לענין בכל כובד הראש. אלא ברבות הזמנים ובצוק העיתים השתנה לרעה הקשר עם בן זוגה, ואז היא עזבה אותו והלכה עם אחר. אבל כלה שמזנה בקרב חופתה, זה בודאי מורה שהיא בכלל לא ניסתה לבנות בנין של קיימא.

הנמשל. עם ישראל בתחילה אמרו נעשה ונשמע. מדרגה נוראה של קירבת אלוקים. אבל אחר כך היה כפיית הר כגיגית. וכבר עמדו התוס' על משמעות הדברים מה הוצרכו לכפייה אם היתה קבלה כל כך מרצון, וכבר קדמו להם במדרש תנחומא פרשת נח, והוסיפו בזה דברים נפלאים רבותינו חכמי הדורות להבין שילוב הרצון והכפייה. אבל איך שיהיה היתה שם כפייה, והיה מקום להסתפק האם עמדו בני ישראל במדרגת הנעשה ונשמע שלהם או שבסופו של דבר התורה נשארה אצלם רק בגלל הכפייה. ובפרט שמיד אחר כך חטאו בעגל, זה נתן מקום ביותר לדון שמוכח מזה שבטלה הקבלה מאהבה שלהם. שאם חטאו בקירוב מקום וזמן למעמד הר סיני, חטא כזה של עבודה זרה, בחינת אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, הרי זה מוכיח שמלכתחילה לא היתה קבלתם וההתקשרות שלהם לבוי"ת בלב שלם כלל חלילה. וזהו הענין של נרדי נתן ריחו. הריח הטוב של ההתקשרות מרצון פג, נשאר רק קשר חסר טעם וריח של כפייה.

וכשבאו מרדכי ואסתר ותיקנו לעם ישראל יום חדש, עם כמה מצוות חדשות לא קלות לקיום, והוסיפו חלק לתורה, מגילת אסתר שנכנסה לכתבי הקדש, ועם ישראל קיבל כל זאת מרצון ובאהבה, זה הראה למפרע שעם ישראל אכן מקבל את התורה מאהבה ולא רק בכפייה חלילה. וזה לא רק גילוי מכאן ולהבא, זו הוכחה למפרע כמו שמבאר המהר"ל באריכות בהקדמתו לספר אור חדש. ובכך חזר ריחו הטוב של עם ישראל, ולכן מרדכי ואסתר הם ראש לבשמים.

המשך המאמר.

ובכל שנה ושנה כשמגיעים ימי הפורים האלה, שב ועולה ריחו הטוב של עם ישראל, לא רק בקיום כל מצוות היום בהידור ובזריזות ובשמחה רבה ועצומה. אלא גם מתוך ריח היין של השיכורים של עם ישראל עולה ובא ריח ניחוח שאין כמוהו. וכפי שכבר מבואר במסכת מגילה אודות ההבדל בין משתאות הגויים למשתאות בני ישראל. צא וראה כשהגוי שיכור מה הוא עושה? מכה את אשתו ובניו ואת כל מי שהוא פוגש, רוטן על כל חייו ומקלל קללות נמרצות את כל מי שבטווח פיו, שלא לדבר שכל דיבוריו מלאים וגדושים ניבול פה.

ואילו השיכורים היקרים והמתוקים של עם ישראל, איזו קדושה נודפת מהם, כשהם חסרי בינה לחלוטין מה יש להם בראש? רק כיסופין להקב"ה ולתורה הקדושה, רק אהבה עצומה בין איש לחבירו. בדידי הוי עובדא, השנה הלכתי לסעודת פורים מביתי לאיזור קצת מרוחק, ובצעידה הארוכה פגשתי כמאה שיכורים שנכנסו עמי בדברים. אפילו אחד לא דיבר על הצרות שלו, לא על החובות שלו, לא על הבדידות שלו וכדומה. זה בוכה בדמעות שליש שיזכה ללמוד תורה לשמה, זה משורר בדביקות דיבורי אהבה להקב"ה, זה מיילל על בנין בית המקדש, וזה מצפה למשיח, אלו בשירים וריקודים אלו בחיבוקים ונשיקות ואלו בבכיות של נעילה, הצד השוה שבכולן שפיהם מלא אך ורק בקדושה וטהרה באהבת ה' ואהבת ישראל.

הבט משמים וראה כי עמך הגוי הזה, מי כעמך ישראל קדושים וטהורים המייחלים ומצפים רק לך, וכבימי מור והדס הושעת בניך כן תביא למו במהרה את הגאולה השלימה, וכל עוד נגזר עלינו להישאר בגלות, תושיע לכל אחד בכל ענייניו ברוחניות ובגשמיות.

הקטע האחרון של המאמר.

ונזכרתי כעת סיפור בשיכור אחד מימי קדם, שעולה ממנו יסוד חשוב בבין אדם לחבירו, ואספרהו כאן. מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בעל התניא (ויש מייחסים לתלמיד של צדיק אחר), שהיה יהודי מורם מעם עובד ה' גדול, שנזדמן לו פדיון שבויים בערב יום הכיפורים, יהודי הנמק בכלא אצל פריץ גוי המוכן לשחררו רק בעד סכום עתק של ג' מאות רובל. הלך אותו חסיד וניסה לגייס את הכספים מאחינו בני ישראל הדלים והאביונים, כל אחד נתבע ונותן כמה פרוטות אבל הסכום הענק לא מתחיל להתאסף בידו. עבר החסיד בדרכו ליד בית המרזח הגדול ונזכר שיש יהודים עשירים גדולים הנוהגים  לא עלינו לבלות שם עם הגויים, והם היו יכולים להביא סכום זה בקלות, אך דא עקא שליבם רחוק מכל דבר שבקדושה. חשב החסיד בליבו אפשר הרי בכל זאת היום ערב יום הכיפורים, אכנס ואנסה לדבר על לבם אולי הפעם יוזילו מכספם לצורך הענין החשוב.

חשב והסמיך מעשה למחשבה, נכנס פנימה, והנה השיכורים שם רואים את החסיד הזה בבגדיו היהודיים ונתמלאו שמחה של ליצנות. הלה פונה אליהם ומסביר להם את הענין לשמו הוא בא, והם נענים לעומתו, אם יסכים לשתות עמם ספל ענק של יי"ש יקבל מהם על המקום מאה רובל. הלה חושב בנפשו, הוא הרי לא רגיל בשתיה וספל כזה יהפכו לשיכור בערב יום הכיפורים, ועבודת ערב יום הכיפורים בהכנה דרבה ליום הקדוש מה תהא עליה? וגמר בדעתו שמצות פדיון שבויים דוחה את העבודה הפרטית שלו ליום זה, וסבר וקיבל את הצעתם. הם אספו ביניהם על המקום מאה רובל, הוא שתה את הכוס וקיבל את הכסף. מיד השפיע עליו המשקה והוא החל לקפץ שם ולהשתטות לפי ערכו. ויראו האנשים כי טוב, אמרו לו אם תשתה עוד כוס שכזו, תקבל מאיתנו עוד מאה רובל.

עדיין היה החסיד מספיק בר דעת לשער מה יעשה לו ספל שני שכזה, אבל חשב; פדיון שבויים! שתה וקיבל. סוף דבר השמחה שם גאתה וכטוב ליבם של הליצים אמרו לו בוא נגמור ענין, שתה ספל שלישי וקבל את שאר הכסף הנצרך. שתה החסיד את הספל השלישי, קיבל את שאר הכסף, ורץ כל עוד נשמתו ודעתו בו, טרם יתגולל לגמרי בשכרותו, אל הפריץ, נתן את הסכום ושיחרר את היהודי מכלאו. כבר לא נשאר זמן ויישוב הדעת להתרחץ ולטבול ולהחליף בגדים, אף סעודה המפסקת לא הספיק מיודעינו לאכול, השמש נטתה לשקוע והוא רץ לבית מדרשו של בעל התניא ונפל שם מגואל בקיאו בבגדי החולין על הרצפה בחדר המבוא לבית המדרש.

כמובן כל אחד שנכנס וראה את החסיד המפורסם במצב זה לא היה יכול להבין מה זה צריך להיות. בינתיים הוא נרדם שם בשנת שיכורים עמוקה וריח השיכורים העז נדף ממנו, והציבור בפנים תחת הדרכתו של הרה"ק בעל התניא מרקיע שחקים בכל נדרי, שהחיינו, מעריב, יעלה תחנונינו, שיר הייחוד, ואחר כך קוראים תהילים בציבור בהשתפכות הנפש. פתאום התעורר החסיד הזה, ובשכרותו היה נדמה לו שעכשיו שמחת תורה (כפי שהיו רגילים בחוץ לארץ להשתכר בשמחת תורה עוד יותר מפורים), נכנס לבית המדרש, לא שת לבו לאף אחד, ניגש לארון הקדש הסיט את הפרוכת, פתח את הארון ושאג בקול גדול ונורא, אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!!! תארו לעצמכם את המחזה, חסיד חשוב, עיניו אדומות, זקנו הגדול פרוע, כולו מלוכלך, לבוש בבגדי חול ומסריח מיי"ש, שואג בקול מוזר בליל יום הכיפורים. כמובן שהציבור, עם כל אוירת הקדושה והרצינות, לא יכלו להתאפק ויצחקו בקול גדול.

הביטו המה על רבם לראות איך הוא מגיב. והנה הוא לא מבודח כלל וכלל. ויען להם ויאמר אתם לא מבינים כלל. הוא עסק היום בפדיון שבויים במסירות נפש ולכן הוא נראה כך. אנחנו צריכים עוד להתפלל שחרית של יום הכיפורים, מוסף, נעילה, לעבור את בין יום כיפור לסוכות, שבעה ימים של עבודת הסוכה ההלל וד' המינים, ורק אחר כך אם נזכה אולי נגיע ל"אין עוד מלבדו" בשמחת תורה. והצדיק הזה על ידי מסירות הנפש שלו בעד יהודי, קפץ את הכל בבת אחת והוא אוחז כבר מיד במה שאנחנו אולי נגיע בשמחת תורה לאחר עבודה מאומצת. היסוד העולה מסיפור עתיק זה, מלהתאמץ בעד יהודי בעת צרתו לא מפסידים כלום ברוחניות. מסירות נפש לטובת יהודי היא אחת הדרכים הקצרות ביותר ל"אין עוד מלבדו". וכפי שהיה שגור בפי בעל חובות התלמידים "הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה ליהודי".

למה מגילת אסתר ולא מגילת מרדכי??

כי רק נשים עושות סיפור מכל דבר 

אבל אתה מכיר את האתר הזה?

https://www.bechatzros.com/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA

גלינו מארצינו כדי לא לחטוא בע"ז ש"ד וגילוי עריות.

ואז כשלכ חטאנו באלה,במילא לא היינו להוטים לעשות כת הקצוניות השניה ולחטוא בשנאת חינם.

עיין מהלך האידאות בישראל

...לשנאת חינם. כל ההבטים של החסד ביהדות הופיעו רק כשהעם גלה.

לדוגמא רק כאן הבנתי כשזכיתי לעשות ברית לארבעת ילדי שלא שולחים הזמנות לברית מילה.

כל מי שבא ברוך הבא.

שני היו גומלי חסדים.

אלא שהיתה שנאת חינם ביניהם.

שנאת חינם זה לא חוסר בן אדם לחבירו, אלא חוסר אחווה לאומית.

חוסר האחווה הלאומית נבעה כי עבודת ה' הפרטית הרימה ראש בבית שני, וכלאחד חשב שהוא צדיק מחברו והשני טועה.

זה נבע מפוסט טראומה של בית ראשון ורצון לעבוד את ה' בעבודת הפרט ולא הכלל.

ברגע שיש גלות, העם רגוע יותר כי לא מפחד לחזור לטומאת החטאים של בית ראשון, ולכן גם לא שונא חינם.

זה כמו שאם תנסה לעלות במדרון תלול עם הרכב, המנןע ישרף מרוב מאמץ, אז אתה נאלץ לעלות במדרון המתון והארוך.

כך הנסיון לטהר את טומאת חטאי בית ראשון,גרם מרוב מאמץ.לשנאת חינם.

הגלות במילא מדכאת את הגשמיות, ולכן העם יכול להרפות ולא מפחד להגיע לטומאת חטאי בית ראשון, ובמילא לא מאמץ את השרירים שלו ולא נופל לשנאת חינם

הגלות לא חיזקה באופן ידיר את האחווה הלאומית, כי היינו מפוזרים.

אבל מכיוון שכבר לא היינו צריכים להתאמץ לא ליפול לחטאי בית ראשון, אז במילא לא התפתחה קיצוניות דתית חזקה כמו בבית שני שהובילה לשנאת חינם.

כשם שאם לא אתאמץ לרפרף בכנפיים כדי לא ליפול (כי אני לא באוויר) אז לא ייתפסו לי השרירים

מעשים ודעות זה משהו אחר.

את בני לדוגמא אני אוהב אבל לא את כל מעשיהם.

אחד מעשן, אחד נוסע על אופנוע....

ביום כזה מדובר על שנאת חינם כך שאם אין אהבה לכל הפחות אסור לשנוא.

שלכן נגזר "להפיץ זרעם בגוים ולזרותם בארצות".

התיקון הוא קודם כל דבקות בארץ.

גלות בית שני מתקנת שנאת חינם?

עניתי על זה למעלה.

זה משתמע באופן עקיף ממהלך האידאות

שהוא שאל. ואפשר לפתוח עליה שרשור נפרד

… זה עוד דוגמא לתיקון שנאת חינם. מנסיוני בביקורי בארץ בתי חבד בארץ הרבה פחות פתוחים.

ארוחות שישי כל שבוע לכל יהודי זה חסד גדול שרק קיים בגלות במלא הקפו.

בארץ הכל מצטמצם סביב המשפחה גרעינית באופן כללי. כמובן שפה ושם מארחים אחד או שניים אבל זה לא כמו מה שקורה כאן בגלות.

…לארועי ברית מילה. כמו כן עושים ארועי "בריתות" כדי לאסוף צ'קים.

כמו כן עדיין שולחים משולחים לרחבי העולם לאסוף תרומות להכנסת כלה, לישיבות ולכל מיני גמ"חים כאילו אין מספיק עשירים בארץ ישראל.

אם לראשון, יש קטע קלאסי של הרמבם בפירוש המשנה לאבות (פרק א משנה יז). אבל אני נרתע מלתת אותו כהמלצה מעשית - אני חושב שהנפש שלנו צריכה דיבורים של סתם, שיתוף של רגשות, וכו וכו
 

רמב"ם על אבות א יז – ויקיטקסט

תודה

תודה לGEMINI

שכר השתיקה וזהירות בדיבור ערך השתיקה: במסכת אבות (פרק א', משנה י"ז), רבן שמעון בן גמליאל מעיד על עצמו: "כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵּין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה".שתיקה שווה זהב: בתלמוד הבבלי (מסכת מגילה, דף י"ח, עמוד א') מובא הפתגם: "אִם מִלָּה בְּסֶלַע, מַשְׁתּוּקָא בִּתְרֵין" (אם מילה שווה שקל, השתיקה שווה שניים).חכמת השתיקה: במסכת אבות (פרק ג', משנה י"ג) נאמר: "סְיָג לַחָכְמָה – שְׁתִיקָה".

שיש תלמיד שלומד מרבו דרך השתיקןת של רבו. לא זוכר איפה

לא מצאתי בהיברובוקס, גם לא בספריא

אפשר לצפות בחינם ב-150 עמודים ראשונים מכל ספר אחרי רישום (ללא רכישת מנוי)

(לי הרישום עבד רק מהמחשב או במצב desktop בטלפון)

יש את המדרש שהאבות ביקשו מה' שבזכותם הוא ירחם על עמ"י ולא הסכים ואז קפצה רחל אימנו ואמרה שבזכות שתיקתה שלא לבייש את לאה

ואכן הזכות עמדה והקב"ה ריחם על עמ"י

סליחה שזה בלי המקור המדוייק, אוכל לחפש בהמשך

HebrewBooks.org Sefer Detail: אוצרות המוסר - חלק א -- צוריאל, משה יחיאל בן יחזקאל שרגא, 1938-

לא ציפיתי לראות ספר של הרב משה צוריאל שם. תודה רבה.

א. משה רצה למנוע נתק בין השבטים שבעבר הירדן המזרחי לשבטים שבעבר הירדן המערבי. לכן הוא צירף אליהם חצי משבט מנשה - שהיה אחד השבטים הכי גדולים - כדי שהקשר בין שני חלקי השבט ימנע נתק
 

ב. בסוף הפרשה בני מכיר ויאיר ונבח משבט מנשה כבשו ערים בעבר הירדן המזרחי. אז משה צירף אותם (ולפי זה הפסוקים שם לא לגמרי לפי הסדר)

ג. פחות אהבתי - קראתי ביום שישי רעיון, שמשה רצה מראש לפצות את בני מנשה על ההפסד הצפוי מבנות צלפחד. אז הוא הוסיף להם נחלה (אבל לפי זה זה לא סיפק אותם)

לפי יהושע פרק א גם חצי שבט המנשה יצאו חלוצים

חזקוני במדבר לב לג פרשת מטות – פילוג שבט מנשה הוא עונש

"ולחצי שבט מנשה" – בני מנשה לא שאלו להם נחלה בארץ סיחון ועוג, רק בני ראובן וגד שאלו. אלא שע"י שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע נתנה לו נחלתו בשני חלקים בשני עברי הירדן.16

פירוש נוסף-

בראשית רבתי עמוד 269 – זכות היא לשבט מנשה

[בן פרת זה] אפרים, בן פרת זה מנשה שנתרבה… בזכות שלא נשא עין למצריות שעלו לראותו… [עלי] שור נתן משה לחצי שבט המנשה בעבר הירדן כל… ס' עיר כלן מוקפות חומה שנאמר ס' עיר וכו' (דברים ג ד). הוי: "צעדה [עלי] שור" – זכה לערים מוקפות שור … זה שבט מנשה שצעד על הירדן, רגלו אחת עמדה מעבר הירדן ורגלו אחת בארץ כנען. שחצי השבט נטל חלקו בעבר הירדן וחצי השבט בארץ, הוי: צעדה עלי שור זה הירדן. ולמה נקרא שור? שנעשה כחומה לפני משה שלא יכול לעברו.17

כדי שישגיחו על בני גד וראובן וישימו לב שהם נשארים מחוברים לתורה ולעם למרות המרחק. (אף שלפי זה לכאורה היה מתאים לשים עליהם דווקא חצי משבט יששכר, נגיד... אבל אולי גם שבט מנשה נחשב ללמדן ולמחובר לתורה)

הבן שלי העלה שאלה: לאיזה חצי משבט מנשה היו בנות צלופחד שייכות? לכאורה הן לא היו מסכימות לגור בעבר הירדן, אחרי שכל כך התחננו לנחלה בארץ ישראל...

@נקדימון כתב את תשובת הירושלמי, לפיו לומדים גם מעבודת המשכן בפועל.

@עזריאל ברגר כתב את תשובת הבבלי, לפיו אמנם המשנה בשביל נוחות הלימוד והזכירה ציינה 'אופה', אבל בעצם זה מבשל, שבישלו את הצבעים.

(כלומר יש לי עליה תשובה מצויינת )
 

רב האי גאון כתב שזה נלמד מהכנת מנחת התמיד ומנחת כהן גדול שבכל יום ומנחות המילואים. ואילו רשי ותוספות כתבו שהמלאכות האלו היו בהכנת הסממנים לצביעת הבדים והעורות

האגלי טל בפתיחה תולה את המחלוקת בשאלה האם לומדים רק ממלאכת בניית המשכן (ואולי גם המשאות), או גם ממלאכת הקורבנות. הוא מביא כמה הוכחות חזקות מהבבלי לצד הראשון, והוכחה יפה מהירושלמי לצד השני, ומסביר איך כל אחד יכול להתמודד בכל זאת עם ההוכחות שנגדו

מכילתא דר"י לומד מהמילים "כל מלאכה" שבכלל זה גם המעטפת החיצונית [אוכל, לינה וכו'] שנצרכה לבוני המשכן

וְהִנֵּה מַה שֶּׁעָבַר אַיִן, כִּי כְּבָר נִשְׂרַף בֵּית־מִקְדָּשֵׁנוּ. אַךְ כָּעֵת, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְצַפֶּה לָשׁוּב אֵלֵינוּ וְלַחֲזֹר וְלִבְנוֹת בֵּית־ מִקְדָּשֵׁנוּ, רָאוּי לָנוּ שֶׁלֹּא לְעַכֵּב, חַס וְשָׁלוֹם, בִּנְיַן בֵּית־הַמִּקְדָּשׁ, רַק לְהִשְׁתַּדֵּל בְּבִנְיָנוֹ

בין המצרים זה האירוע הכי דרמטי בתורת רבי נחמן.

הכי שיש ביהדות.

בין המצרים זה נקודה מאוד מחוברת ועמוקה בתורותיו