כולנו מכירים את המימרה והשיר הידוע שבמסכת מגילה דף ז' ע"ב:
"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" =
דהיינו, חייב אדם להתבשם (להשתכר - על ידי שתיית יין) עד כדי כך שיגיע למצב בו הוא כלכך מסוחרר
שהוא לא ידע מיהו "ברוך" ומיהו "ארור".

השאלה היא פשוטה מאוד. מה הקטע?
כל מטרת פורים הוא לשמוח שמחה אמיתית!
ולא כמו שכתוב במגילה אצל אחשוורוש:
"כטוב המלך - ביין", חז"ל לומדים מכאן שלאחשוורוש לא באמת הייתה שמחה אמיתית.
אלא הוא נצרך ליין בשביל להיות שמח, כמו שכתוב "ויין ישמח לבב אנוש".

טוב בסדר, הבנתי שבפורים צריך להיות שמח בשמחה אמיתית ולא שנגרמת כתוצאה מיין.
אז למה הגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם בפורים?

ועוד יותר מזה, אתם יודעים מה ההמשך של הגמרא באותו עמוד?
הגמרא מספרת על רבה ור' זירא שעשו סעודת פורים. 
הם השתכרו כלכך עד שהגמרא מספרת שקם רבה ו"שחט" את ר' זירא.
רבה קם בבוקר, הסתכל על ר' זירא ועל הרצפה המלאה בדם, הבין מה עשה... התפלל והחיה אותו.
אחרי שנה, רבה הזמין שוב את ר' זירא לחגוג איתו את פורים. 
אך ר' זירא למד ש"לא כל יום פורים" ואם לא היה מתרחש נס... 

אז שוב פעם. מה הקטע?
איך יכול להיות שהגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם ואחרי כמה שורות
מספרת סיפור המסביר בדיוק למה דווקא לא צריך לשתות!!!

הגמרא כותבת במסכת עירובין דף סה:
"א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו".
דהיינו, שאם אתה רוצה לבדוק את הפנימיות של האדם, לראות אותו איך הוא באמת ולא ב"תחפושת" -
תבדוק אותו בשלושה דברים.
1. כיסו - תראה איך הוא שמדברים על כסף... נדיב, קמצן, פזרן....
2. כעסו - תראה איך הוא בשעת כעס. האם הוא מתאפק ושולט על עצמו או פורק עול.
3. כוסו - תראה איך הוא בשעת השתכרות. מה יוצא מפיו, איך הוא מתנהג...

כאן, טמון סוד פורים.
תמיד אנחנו אומרים "יום פורים - כפורים". מישהו יודע מה הכוונה?
האם באמת יום פורים שהוא יום של שמחה שווה ליום כיפור שבו אנחנו ביראת דין וכובד ראש?

אלא, שכשם שביום כיפור בודקים אותך במודע כך בפורים בודקים אותך כשאתה לא מודע.
מה הכוונה?
למי מאיתנו יצא ללכת לישון ולחלום חלום והוא ידע שהוא נמצא בחלום?
זה הקטע בפורים "נכנס יין - יצא סוד!".

אני בטוח שכולכם שמעתם על רבנים גדולים בפורים שהשתכרו, ומה יצא להם מהפה?
דברי תורה!
השאלה הגדולה ביותר... גם כשאתה לא מודע (במצב השתכרות), האם אתה מצליח להיות מודע.
זה מה שהקב"ה רוצה. לעבוד אותו בשני המצבים!

חג פורים שמח!

משהו שעלה לי בזמן קריאת המגילה

הרי כשאסתר "הגישה מועמדות" להיות זוגתו של המלך אחשוורוש עוד לא יצא הענין של להשמיד את היהודים וכו

כך שלא היה עניין של פיקוח נפש או משהו

אז מה פתאום אישה יהודית מנסה להיות זוגתו של מלך גוי?

מניחה שקיים לזה הסבר הגיוני שיעלה כאן על הכתב..
פורים שמח לכולם!

חזרתי אל המגילה לגלות שצדקת

בטוחה שידעתי את זה פעם.

ככה זה, הריונות מוחקים תאים מהמוח..

פורים שמח!

הרי הקריטריונים לבחירת נערות לבוא לארמון להיות אישה לאחשוראש היו פשוטים מאוד:

1. נערה

2. בתולה

3. טובת מראה

ואם היא לא הייתה רוצה להילקח למלך זה היה יכול להיות מאוד פשוט בשבילה ללבוש בגדים מכוערים ולשרוט לעצמה בפרצוף כדי להיות מכוערת...

אז למה באמת היא בחרה להישאר יפה ולהילקח?

נכון שהיא לא ביקשה כלום מהגי כדי להיות יותר יפה, אבל עוד לפני שלקחו אותה לארמון, אם היא הייתה מתנוולת ומתכערת, לא היו מסתכלים עליה בכלל! היו משאירים אותה בבית...

הכל זה נס

ה' מקדים רפואה למכה

למה לא היו אמורים לקחת אותה? הרי הגזירה הייתה על כל הנשים (גם על הנשואות)

הרב יהושע שפירא פירש שמרדכי ואסתר הבינו שכדי לקדם את בניין בית המקדש וגאולת ישראל ולכן אסתר מסרה את נפשה ולא ברחה/התכערה אלא "התנגדה פסיבית" ונלקחה לבית המלך כך שטכנית היא הייתה אנוסה, אבל כך יכלה לקדם עניינים מאחורי הקלעים.

למה שותים יין בפורים?  

כי בפסח צריך לבער את החמץ, ובעיקר את החמץ שבלב. 

אז כששותים בפורים מגלים מה יש בתוך הלב ואז אפשר לבער את זה 

ישנה טעות נפוצה אצל אנשים רבים, שאחשורוש היה מלך "ניטרלי", כשהמן משך אות לרע הוא היה רשע וכשמרדכי ואסתר משכו אותו לטוב הוא היה בסדר, אבל הדברים הם ממש לא כך ונוכיח אותם מהפסוקים עצמם ומדברי חז"ל.

חז"ל דורשים את הנאמר בתחילת המגילה "הוא אחשורוש" – "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו", וצריך להבין בשלמא בתחילתו אנחנו מבינים מה היתה רשעותו, שהסכים לגזרת המן להמשיד את כל היהודים, אבל בסופו הוא נתן את בית המן לאסתר, אז היכן היא רשעותו?

בספר עזרא פרק ד פסוק ו כתוב: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם", ואח"כ בפס' כד כתוב: "באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". כלומר שבנין בית המקדש הופסק בתחילת מלכותו של אחושורוש, ולא הושלם עד לאחר שמלך דריוש בנו אחריו (שהיה גם בן של אסתר).

אם כן מצאנו רשעות אחת של אחשורוש שהיתה בו מתחילתו ועד סופו, אבל נראה שלא רק בענין זה אפשר למצוא את רשעותו אלא גם בענינים נוספים.

לפני שנוכיח דברים אלו נקדים ונשאל שתי שאלות:

1. בפ"ד (פס' ז) כשמרדכי שידע את כל אשר נעשה מספר זאת לאסתר הוא אומר להתך "את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". וקשה מה כל כך אכפת לנו מפרשת הכסף שרצה המן להביא לגנזי המלך, וכי אכפת לנו מאוצרותיו של אחשורוש, אותנו מענינת הגזרה עצמה, ועוד הרי בסופו של דבר הוא לא הביא את הכסף, אז בכלל מה הענין להזכיר דבר שבסופו של דבר לא התקיים?
2. חז"ל דורשים (מגילה טז ע"א) על הפסוק האמור במשתה השני של אסתר "'ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה' - אמר רבי אלעזר: מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן". וצריך להבין למה שאסתר תראה כלפי אחשורוש הרי ברור שהמן הוא כאן הרשע!

חז"ל אומרים (מגילה יד ע"א) שמשל של אחשורוש והמן הוא כמו של "תל וחריץ" כלומר כמו אדם אחד שיש לו גבעה קטנה בשדהו ואדם אחר שיש לו חריץ בשדהו, בעל התל מחפש ליפטר מהתל שלו אבל צריך למצוא מישהו שאפשר לשפוך אצלו את העפר, ובעל החריץ מחפש לקנות עפר כדי למלא את החריץ. וכך היו אחשורוש והמן - שניהם רצו להשמיד את היהודים. אחשורוש חיפש מי יעשה בשבילו את העבודה כדי שהוא יצא "נקי" מזה, והמן חיפש את הרשיון מהמלך והגזרה שתהיה בשם המלך כדי שיהיה לה תוקף.

בדברי חז"ל אלו רואים שאחשורוש היה רשע לפחות כהמן אבל מנין לחז"ל דבר זה?

כבר כשהמן מגיע לאחשורוש עם הגזרה ואומר לו "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלך ביהודים לאבדם", אומר לו אחשורוש "הכסף נתון לך", כלומר אחשורוש מוכן שישמידו את היהודים ומוותר על הכסף הרב שהציעו לו תמורת זה. (ואין לומר שאחשורוש היה שונא בצע שהרי בסוף המגילה מתוארת ממלכתו של אחשורוש "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים")

אחר כך כשהמן נתלה על העץ והגזרה היתה אמורה להתבטל כמו שכותב רש"י במסכת מגילה (טו ע"ב) שכשאחד מגוזרי הגזירה מת לפני ביצוע הגזירה היא מתבטלת, מחליט אחשורוש שלא לבטל את הגזירה.

ולא רק זאת אלא גם כאשר מגיעה אליו אסתר ומתחננת להעביר את רעת המן האגגי, הוא לא מוכן ונתלה בחוק מטופש שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, בלשון ימינו "סופיות הדיון", כלומר לא נפעל לביטול חוק שחוקק בזדון אפילו שדבר זה יכול להביא להשמדת עם שלם והמחוקק כבר נתלה על העץ על כך (כך אמר המלך בעצמו: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". פ"ח, פס' ז). אין זאת אלא שאחשורוש רצה בעצמו שדבר זה יקרה ולכן חיפש כל מיני טצדקי שלא לבטל אותו.

וגם הסכמתו שליהודים תהיה אפשרות להגן על עצמם, היתה רק לאחר כחודשיים וחצי, שהרי המן הגיע עם הגזרה בי"ג בניסן (פ"ג פס' י"ב) ואילו האגרות על היתר ההגנה העצמית של היהודים היו רק בכ"ג בסיון (פ"ח פס' ט).

ומתוך כך נבוא לענות על שאלותינו:

כשמרדכי מספר לאסתר על הגזרה הוא אומר לה: דעי לך, אמנם המן גזר את הגזרה, אבל אחשורוש רשע לא פחות מהמן שהרי הוא נתן להמן להשמיד את עם ישראל בחינם. ומרדכי אומר לה את זה ברמז, "אשר המן לשקול על גנזי המלך" – ולא שקל, ותביני לבד למה לא שקל, כי אחשורוש היה מוכן בחינם. ואם כן מאד חשוב לנו לדעת מה רצה המן לעשות ולא עשה.  

ובכך שהוא אומר לה את זה ברמז (ולא אומר לה בפירוש שאחשורוש לא קיבל) הוא רומז לה גם איך צריך לפעול: כשמדברים עם אחשורוש צריך לדבר איתו כאילו רק המן הוא הרשע, בלי להזכיר את מקומו של אחשורוש, כיון שאנחנו צריכים להשתמש באחשורוש לבטל את הגזירה. ("פולטיקלי קורקט").

ולכן אחר כך כשאסתר נמצאת יחד עם אחשורוש והמן באמת היה ראוי לומר על אחשורוש "איש צר ואויב" כיון שהוא רשע כהמן ואולי אף יותר ממנו, אבל זה לא נכון מבחינת המהלך שהיא עכשיו מקדמת ולכן צריך לומר "המן הרע הזה".

חז"ל דורשים (מגילה יב ע"ב) שממוכן זה המן. לפי זה המן הוא זה שדאג "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", על פי זה מובן מדוע אחר כך כשיש לו "צרות" שמרדכי לא כורע לו "וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו" (פ"ה פס' י), הוא מקדים את אוהביו לזרש אשתו. הרי כל אדם נורמלי כשיש לו בעיות הוא מתייעץ קודם כל עם אשתו ורק אחר כך אם לא מצאו יחד פתרון הוא מתייעץ עם חברים, אבל המן שחושב שהגבר צריך להיות "שורר בביתו" כלומר שולט ברודנות באשתו, לא יתיעעץ עם אשתו אלא רק יביא אותה יחד האוהבים.

אבל הוא לא כל כך מצליח לרדות באשתו וכשהם עונים לו כתוב: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה" (שם פס' יד), קודם זרש אשתו ורק אח"כ אוהביו.

בפעם השניה, כשהמן חוזר מהסיבוב עם מרדכי, הוא כבר לומד את הלקח והוא מזמין את אשתו ראשונה: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו". אבל גם שם הוא נופל כי כשהם עונים לו כתוב: "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".

אני מעתיק מאיזו חוברת. לסיכום הפורים.

כתוב בספרים הקדושים דבר מענין. מרדכי הוא ראש לכל הבשמים. מר דרור מתרגמינן מרי דיכי. ואסתר היא הדסה, הדס בעל ריח טוב. והענין בזה שהלא נאמר בגמרא פרק השולח שבמתן תורה הראשון "נרדי נתן ריחו" ריחי הטוב עזב אותי. אמנם חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתיב הסריח, אבל למעשה הלא הריח הטוב עזבנו. ובימי מרדכי ואסתר כשהדר קיבלוה מאהבה, חזר הריח הטוב, ולכן נקראו מרדכי ואסתר בשמות הבשמים על שם שהחזירו לעם ישראל את ריחו הטוב.

ננסה מעט להתעמק במשמעות הדברים. הגמרא אומרת שם בפרק השולח עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה, ועל זה הביאו את הפסוק נרדי נתן ריחו. אם אשה זינתה כמה שנים אחר נישואיה, יש מקום להבין שאין זה מראה שמלכתחילה היא זלזלה בכל ההתקשרות של הנישואין. ייתכן מאד שבתחילה היא ניגשה לענין בכל כובד הראש. אלא ברבות הזמנים ובצוק העיתים השתנה לרעה הקשר עם בן זוגה, ואז היא עזבה אותו והלכה עם אחר. אבל כלה שמזנה בקרב חופתה, זה בודאי מורה שהיא בכלל לא ניסתה לבנות בנין של קיימא.

הנמשל. עם ישראל בתחילה אמרו נעשה ונשמע. מדרגה נוראה של קירבת אלוקים. אבל אחר כך היה כפיית הר כגיגית. וכבר עמדו התוס' על משמעות הדברים מה הוצרכו לכפייה אם היתה קבלה כל כך מרצון, וכבר קדמו להם במדרש תנחומא פרשת נח, והוסיפו בזה דברים נפלאים רבותינו חכמי הדורות להבין שילוב הרצון והכפייה. אבל איך שיהיה היתה שם כפייה, והיה מקום להסתפק האם עמדו בני ישראל במדרגת הנעשה ונשמע שלהם או שבסופו של דבר התורה נשארה אצלם רק בגלל הכפייה. ובפרט שמיד אחר כך חטאו בעגל, זה נתן מקום ביותר לדון שמוכח מזה שבטלה הקבלה מאהבה שלהם. שאם חטאו בקירוב מקום וזמן למעמד הר סיני, חטא כזה של עבודה זרה, בחינת אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, הרי זה מוכיח שמלכתחילה לא היתה קבלתם וההתקשרות שלהם לבוי"ת בלב שלם כלל חלילה. וזהו הענין של נרדי נתן ריחו. הריח הטוב של ההתקשרות מרצון פג, נשאר רק קשר חסר טעם וריח של כפייה.

וכשבאו מרדכי ואסתר ותיקנו לעם ישראל יום חדש, עם כמה מצוות חדשות לא קלות לקיום, והוסיפו חלק לתורה, מגילת אסתר שנכנסה לכתבי הקדש, ועם ישראל קיבל כל זאת מרצון ובאהבה, זה הראה למפרע שעם ישראל אכן מקבל את התורה מאהבה ולא רק בכפייה חלילה. וזה לא רק גילוי מכאן ולהבא, זו הוכחה למפרע כמו שמבאר המהר"ל באריכות בהקדמתו לספר אור חדש. ובכך חזר ריחו הטוב של עם ישראל, ולכן מרדכי ואסתר הם ראש לבשמים.

המשך המאמר.

ובכל שנה ושנה כשמגיעים ימי הפורים האלה, שב ועולה ריחו הטוב של עם ישראל, לא רק בקיום כל מצוות היום בהידור ובזריזות ובשמחה רבה ועצומה. אלא גם מתוך ריח היין של השיכורים של עם ישראל עולה ובא ריח ניחוח שאין כמוהו. וכפי שכבר מבואר במסכת מגילה אודות ההבדל בין משתאות הגויים למשתאות בני ישראל. צא וראה כשהגוי שיכור מה הוא עושה? מכה את אשתו ובניו ואת כל מי שהוא פוגש, רוטן על כל חייו ומקלל קללות נמרצות את כל מי שבטווח פיו, שלא לדבר שכל דיבוריו מלאים וגדושים ניבול פה.

ואילו השיכורים היקרים והמתוקים של עם ישראל, איזו קדושה נודפת מהם, כשהם חסרי בינה לחלוטין מה יש להם בראש? רק כיסופין להקב"ה ולתורה הקדושה, רק אהבה עצומה בין איש לחבירו. בדידי הוי עובדא, השנה הלכתי לסעודת פורים מביתי לאיזור קצת מרוחק, ובצעידה הארוכה פגשתי כמאה שיכורים שנכנסו עמי בדברים. אפילו אחד לא דיבר על הצרות שלו, לא על החובות שלו, לא על הבדידות שלו וכדומה. זה בוכה בדמעות שליש שיזכה ללמוד תורה לשמה, זה משורר בדביקות דיבורי אהבה להקב"ה, זה מיילל על בנין בית המקדש, וזה מצפה למשיח, אלו בשירים וריקודים אלו בחיבוקים ונשיקות ואלו בבכיות של נעילה, הצד השוה שבכולן שפיהם מלא אך ורק בקדושה וטהרה באהבת ה' ואהבת ישראל.

הבט משמים וראה כי עמך הגוי הזה, מי כעמך ישראל קדושים וטהורים המייחלים ומצפים רק לך, וכבימי מור והדס הושעת בניך כן תביא למו במהרה את הגאולה השלימה, וכל עוד נגזר עלינו להישאר בגלות, תושיע לכל אחד בכל ענייניו ברוחניות ובגשמיות.

הקטע האחרון של המאמר.

ונזכרתי כעת סיפור בשיכור אחד מימי קדם, שעולה ממנו יסוד חשוב בבין אדם לחבירו, ואספרהו כאן. מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בעל התניא (ויש מייחסים לתלמיד של צדיק אחר), שהיה יהודי מורם מעם עובד ה' גדול, שנזדמן לו פדיון שבויים בערב יום הכיפורים, יהודי הנמק בכלא אצל פריץ גוי המוכן לשחררו רק בעד סכום עתק של ג' מאות רובל. הלך אותו חסיד וניסה לגייס את הכספים מאחינו בני ישראל הדלים והאביונים, כל אחד נתבע ונותן כמה פרוטות אבל הסכום הענק לא מתחיל להתאסף בידו. עבר החסיד בדרכו ליד בית המרזח הגדול ונזכר שיש יהודים עשירים גדולים הנוהגים  לא עלינו לבלות שם עם הגויים, והם היו יכולים להביא סכום זה בקלות, אך דא עקא שליבם רחוק מכל דבר שבקדושה. חשב החסיד בליבו אפשר הרי בכל זאת היום ערב יום הכיפורים, אכנס ואנסה לדבר על לבם אולי הפעם יוזילו מכספם לצורך הענין החשוב.

חשב והסמיך מעשה למחשבה, נכנס פנימה, והנה השיכורים שם רואים את החסיד הזה בבגדיו היהודיים ונתמלאו שמחה של ליצנות. הלה פונה אליהם ומסביר להם את הענין לשמו הוא בא, והם נענים לעומתו, אם יסכים לשתות עמם ספל ענק של יי"ש יקבל מהם על המקום מאה רובל. הלה חושב בנפשו, הוא הרי לא רגיל בשתיה וספל כזה יהפכו לשיכור בערב יום הכיפורים, ועבודת ערב יום הכיפורים בהכנה דרבה ליום הקדוש מה תהא עליה? וגמר בדעתו שמצות פדיון שבויים דוחה את העבודה הפרטית שלו ליום זה, וסבר וקיבל את הצעתם. הם אספו ביניהם על המקום מאה רובל, הוא שתה את הכוס וקיבל את הכסף. מיד השפיע עליו המשקה והוא החל לקפץ שם ולהשתטות לפי ערכו. ויראו האנשים כי טוב, אמרו לו אם תשתה עוד כוס שכזו, תקבל מאיתנו עוד מאה רובל.

עדיין היה החסיד מספיק בר דעת לשער מה יעשה לו ספל שני שכזה, אבל חשב; פדיון שבויים! שתה וקיבל. סוף דבר השמחה שם גאתה וכטוב ליבם של הליצים אמרו לו בוא נגמור ענין, שתה ספל שלישי וקבל את שאר הכסף הנצרך. שתה החסיד את הספל השלישי, קיבל את שאר הכסף, ורץ כל עוד נשמתו ודעתו בו, טרם יתגולל לגמרי בשכרותו, אל הפריץ, נתן את הסכום ושיחרר את היהודי מכלאו. כבר לא נשאר זמן ויישוב הדעת להתרחץ ולטבול ולהחליף בגדים, אף סעודה המפסקת לא הספיק מיודעינו לאכול, השמש נטתה לשקוע והוא רץ לבית מדרשו של בעל התניא ונפל שם מגואל בקיאו בבגדי החולין על הרצפה בחדר המבוא לבית המדרש.

כמובן כל אחד שנכנס וראה את החסיד המפורסם במצב זה לא היה יכול להבין מה זה צריך להיות. בינתיים הוא נרדם שם בשנת שיכורים עמוקה וריח השיכורים העז נדף ממנו, והציבור בפנים תחת הדרכתו של הרה"ק בעל התניא מרקיע שחקים בכל נדרי, שהחיינו, מעריב, יעלה תחנונינו, שיר הייחוד, ואחר כך קוראים תהילים בציבור בהשתפכות הנפש. פתאום התעורר החסיד הזה, ובשכרותו היה נדמה לו שעכשיו שמחת תורה (כפי שהיו רגילים בחוץ לארץ להשתכר בשמחת תורה עוד יותר מפורים), נכנס לבית המדרש, לא שת לבו לאף אחד, ניגש לארון הקדש הסיט את הפרוכת, פתח את הארון ושאג בקול גדול ונורא, אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!!! תארו לעצמכם את המחזה, חסיד חשוב, עיניו אדומות, זקנו הגדול פרוע, כולו מלוכלך, לבוש בבגדי חול ומסריח מיי"ש, שואג בקול מוזר בליל יום הכיפורים. כמובן שהציבור, עם כל אוירת הקדושה והרצינות, לא יכלו להתאפק ויצחקו בקול גדול.

הביטו המה על רבם לראות איך הוא מגיב. והנה הוא לא מבודח כלל וכלל. ויען להם ויאמר אתם לא מבינים כלל. הוא עסק היום בפדיון שבויים במסירות נפש ולכן הוא נראה כך. אנחנו צריכים עוד להתפלל שחרית של יום הכיפורים, מוסף, נעילה, לעבור את בין יום כיפור לסוכות, שבעה ימים של עבודת הסוכה ההלל וד' המינים, ורק אחר כך אם נזכה אולי נגיע ל"אין עוד מלבדו" בשמחת תורה. והצדיק הזה על ידי מסירות הנפש שלו בעד יהודי, קפץ את הכל בבת אחת והוא אוחז כבר מיד במה שאנחנו אולי נגיע בשמחת תורה לאחר עבודה מאומצת. היסוד העולה מסיפור עתיק זה, מלהתאמץ בעד יהודי בעת צרתו לא מפסידים כלום ברוחניות. מסירות נפש לטובת יהודי היא אחת הדרכים הקצרות ביותר ל"אין עוד מלבדו". וכפי שהיה שגור בפי בעל חובות התלמידים "הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה ליהודי".

למה מגילת אסתר ולא מגילת מרדכי??

כי רק נשים עושות סיפור מכל דבר 

אתה מניח הנחות וקובע דברים ואז מאשים.

קוראים לזה איש קש.

אין אפשרות מחיקה (אבל אתה יכול לבקש שימחקו ואז ימחקו) אבל אתה יכול לערוך את התגובה ולכתוב 2 נקודות או 2 תווים במקום. כולל הכותרת. לדוגמא (..)

ולא, אין אפשרות לערוך אחרי שהגיבו לי.

ממשה.

שכחתי מזה - מחילה (כאילו אני גרמתי בטעות שאתה לא תוכל למחוק, בזה שהגבתי לך)

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:

1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.

מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.

2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?

אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.

זה בגדול, מקווה שאני מובן...

מס. 12 בעיקרי האמונה:

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.

על 2 אני לא מסכים איתך.

לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.

לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.  

המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.

הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.

תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.

בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...

חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה

2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.

אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.

אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות

והתמונה הגדולה (שלעולם לא נשיג אותה בשלמותה כי היא אינסופית) היא הדרך להתחבר למי שצייר אותה.

אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לנסיון להבין מה המקום של כל דבר.

ממליץ ללמוד את מאמר ייסורים ממרקים של הרב, וכן לקרוא את המבוא של הספר בין החסידות לראי"ה של הרב שילת.

אפשר להסביר סתירות שונות באופנים שונים, לדוג':

1. כל הבנה מדברת על רובד אחר, וכל ההבנות הן דרך להתחבר למקור האחדותי שמאחורי הדברים. זה כמו שאין סתירה בין זה שחבר שלך מצחיק וקל דעת לפעמים לבין זה שהוא חכם ורציני, אלו דרכים שונות בהן המהות שלו מתגלה אליך.

2. לפעמים קל לראות את המכנה המשותף. לדוג', מי שתופס את הבריאה כחידוש, כלומר שקיומנו לא היה מוכרח והיינו יכולים לא להיות, לא רואה סתירה מהותית בין טבע לבין נס כי שניהם מחודשים, הטבע מחודש ביחס לה' והנס מחודש ביחס לטבע.

3. לפעמים הבנה מסויימת מזככת את הדעת ומנקה את השטח כדי שהבנה אחרת תובן בצורה נכונה.

אני חושב שיש שני עקרונות שאם הולכים איתם אז הדרך ברורה יותר- להבין שיש אחדות אלהית מאחורה ולחפש אותה, ולהבין שהאלהות הזו היא דינאמית. אנחנו לא מתעסקים בסתירות בין מושגים, אלא בהבנה של משהו "חי", שמכיל "סתירות" מעצם הגדרתו, שמתגלה פעם ככה ופעם ככה. הנגזרת של זה היא לדעת איך להתנהל כיצורים חיים כאן בעולם (לדוג' היחס בין בטחון לאקטיביות).

במילים אחרות, צריך לאחד כמה שניתן בין התפיסה הנבואית לתפיסת החכמה. בין החוש שמרגיש את האחדות והדינאמיות לבין השכל שרוצה שהדברים יהיו מוגדרים ומובנים. השילוב ביניהם מפרה מאוד ופותח פתח ליותר הבנה שכלית ויותר דבקות נשמתית. וזו בדיוק העבודה של דורנו, אחרי גלות ארוכה ארוכה. ובכך נזכה ל"וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".

דוג' נוספות- תפילה. בתפילה יש גם תיקון של האני (מידות וקרבת ה') בזכות העמידה מול ה', אבל בוודאי שיש גם מימד שה' מתגלה אלינו כ"מישהו" שבאמת מרחם על בנו שכואב לו וצועק אליו.

תורה. התורה היא ספר חוקים וסיפורים שהגיעו אלינו בצורה של התגלות אלהית (בניגוד למדע שהגיע דרך חקירה שלנו). לכן ממילא היא גונזת בתוכה כח של התגלות אלהית וכח של השפעה אלהית על המציאות. זו המהות שלה. 

גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים

מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.  

הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני

האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)

מעבר לזה - גם אצלינו  יש "בחינת ע"ז" כיום. הן בסגידה לחומר, הן בסגידה לאידאולוגיות זרות לתורה, הן בתפיסה מעוותת של האלוקות

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)