כולנו מכירים את המימרה והשיר הידוע שבמסכת מגילה דף ז' ע"ב:
"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" =
דהיינו, חייב אדם להתבשם (להשתכר - על ידי שתיית יין) עד כדי כך שיגיע למצב בו הוא כלכך מסוחרר
שהוא לא ידע מיהו "ברוך" ומיהו "ארור".

השאלה היא פשוטה מאוד. מה הקטע?
כל מטרת פורים הוא לשמוח שמחה אמיתית!
ולא כמו שכתוב במגילה אצל אחשוורוש:
"כטוב המלך - ביין", חז"ל לומדים מכאן שלאחשוורוש לא באמת הייתה שמחה אמיתית.
אלא הוא נצרך ליין בשביל להיות שמח, כמו שכתוב "ויין ישמח לבב אנוש".

טוב בסדר, הבנתי שבפורים צריך להיות שמח בשמחה אמיתית ולא שנגרמת כתוצאה מיין.
אז למה הגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם בפורים?

ועוד יותר מזה, אתם יודעים מה ההמשך של הגמרא באותו עמוד?
הגמרא מספרת על רבה ור' זירא שעשו סעודת פורים. 
הם השתכרו כלכך עד שהגמרא מספרת שקם רבה ו"שחט" את ר' זירא.
רבה קם בבוקר, הסתכל על ר' זירא ועל הרצפה המלאה בדם, הבין מה עשה... התפלל והחיה אותו.
אחרי שנה, רבה הזמין שוב את ר' זירא לחגוג איתו את פורים. 
אך ר' זירא למד ש"לא כל יום פורים" ואם לא היה מתרחש נס... 

אז שוב פעם. מה הקטע?
איך יכול להיות שהגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם ואחרי כמה שורות
מספרת סיפור המסביר בדיוק למה דווקא לא צריך לשתות!!!

הגמרא כותבת במסכת עירובין דף סה:
"א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו".
דהיינו, שאם אתה רוצה לבדוק את הפנימיות של האדם, לראות אותו איך הוא באמת ולא ב"תחפושת" -
תבדוק אותו בשלושה דברים.
1. כיסו - תראה איך הוא שמדברים על כסף... נדיב, קמצן, פזרן....
2. כעסו - תראה איך הוא בשעת כעס. האם הוא מתאפק ושולט על עצמו או פורק עול.
3. כוסו - תראה איך הוא בשעת השתכרות. מה יוצא מפיו, איך הוא מתנהג...

כאן, טמון סוד פורים.
תמיד אנחנו אומרים "יום פורים - כפורים". מישהו יודע מה הכוונה?
האם באמת יום פורים שהוא יום של שמחה שווה ליום כיפור שבו אנחנו ביראת דין וכובד ראש?

אלא, שכשם שביום כיפור בודקים אותך במודע כך בפורים בודקים אותך כשאתה לא מודע.
מה הכוונה?
למי מאיתנו יצא ללכת לישון ולחלום חלום והוא ידע שהוא נמצא בחלום?
זה הקטע בפורים "נכנס יין - יצא סוד!".

אני בטוח שכולכם שמעתם על רבנים גדולים בפורים שהשתכרו, ומה יצא להם מהפה?
דברי תורה!
השאלה הגדולה ביותר... גם כשאתה לא מודע (במצב השתכרות), האם אתה מצליח להיות מודע.
זה מה שהקב"ה רוצה. לעבוד אותו בשני המצבים!

חג פורים שמח!

משהו שעלה לי בזמן קריאת המגילה

הרי כשאסתר "הגישה מועמדות" להיות זוגתו של המלך אחשוורוש עוד לא יצא הענין של להשמיד את היהודים וכו

כך שלא היה עניין של פיקוח נפש או משהו

אז מה פתאום אישה יהודית מנסה להיות זוגתו של מלך גוי?

מניחה שקיים לזה הסבר הגיוני שיעלה כאן על הכתב..
פורים שמח לכולם!

חזרתי אל המגילה לגלות שצדקת

בטוחה שידעתי את זה פעם.

ככה זה, הריונות מוחקים תאים מהמוח..

פורים שמח!

הרי הקריטריונים לבחירת נערות לבוא לארמון להיות אישה לאחשוראש היו פשוטים מאוד:

1. נערה

2. בתולה

3. טובת מראה

ואם היא לא הייתה רוצה להילקח למלך זה היה יכול להיות מאוד פשוט בשבילה ללבוש בגדים מכוערים ולשרוט לעצמה בפרצוף כדי להיות מכוערת...

אז למה באמת היא בחרה להישאר יפה ולהילקח?

נכון שהיא לא ביקשה כלום מהגי כדי להיות יותר יפה, אבל עוד לפני שלקחו אותה לארמון, אם היא הייתה מתנוולת ומתכערת, לא היו מסתכלים עליה בכלל! היו משאירים אותה בבית...

הכל זה נס

ה' מקדים רפואה למכה

למה לא היו אמורים לקחת אותה? הרי הגזירה הייתה על כל הנשים (גם על הנשואות)

הרב יהושע שפירא פירש שמרדכי ואסתר הבינו שכדי לקדם את בניין בית המקדש וגאולת ישראל ולכן אסתר מסרה את נפשה ולא ברחה/התכערה אלא "התנגדה פסיבית" ונלקחה לבית המלך כך שטכנית היא הייתה אנוסה, אבל כך יכלה לקדם עניינים מאחורי הקלעים.

למה שותים יין בפורים?  

כי בפסח צריך לבער את החמץ, ובעיקר את החמץ שבלב. 

אז כששותים בפורים מגלים מה יש בתוך הלב ואז אפשר לבער את זה 

ישנה טעות נפוצה אצל אנשים רבים, שאחשורוש היה מלך "ניטרלי", כשהמן משך אות לרע הוא היה רשע וכשמרדכי ואסתר משכו אותו לטוב הוא היה בסדר, אבל הדברים הם ממש לא כך ונוכיח אותם מהפסוקים עצמם ומדברי חז"ל.

חז"ל דורשים את הנאמר בתחילת המגילה "הוא אחשורוש" – "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו", וצריך להבין בשלמא בתחילתו אנחנו מבינים מה היתה רשעותו, שהסכים לגזרת המן להמשיד את כל היהודים, אבל בסופו הוא נתן את בית המן לאסתר, אז היכן היא רשעותו?

בספר עזרא פרק ד פסוק ו כתוב: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם", ואח"כ בפס' כד כתוב: "באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". כלומר שבנין בית המקדש הופסק בתחילת מלכותו של אחושורוש, ולא הושלם עד לאחר שמלך דריוש בנו אחריו (שהיה גם בן של אסתר).

אם כן מצאנו רשעות אחת של אחשורוש שהיתה בו מתחילתו ועד סופו, אבל נראה שלא רק בענין זה אפשר למצוא את רשעותו אלא גם בענינים נוספים.

לפני שנוכיח דברים אלו נקדים ונשאל שתי שאלות:

1. בפ"ד (פס' ז) כשמרדכי שידע את כל אשר נעשה מספר זאת לאסתר הוא אומר להתך "את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". וקשה מה כל כך אכפת לנו מפרשת הכסף שרצה המן להביא לגנזי המלך, וכי אכפת לנו מאוצרותיו של אחשורוש, אותנו מענינת הגזרה עצמה, ועוד הרי בסופו של דבר הוא לא הביא את הכסף, אז בכלל מה הענין להזכיר דבר שבסופו של דבר לא התקיים?
2. חז"ל דורשים (מגילה טז ע"א) על הפסוק האמור במשתה השני של אסתר "'ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה' - אמר רבי אלעזר: מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן". וצריך להבין למה שאסתר תראה כלפי אחשורוש הרי ברור שהמן הוא כאן הרשע!

חז"ל אומרים (מגילה יד ע"א) שמשל של אחשורוש והמן הוא כמו של "תל וחריץ" כלומר כמו אדם אחד שיש לו גבעה קטנה בשדהו ואדם אחר שיש לו חריץ בשדהו, בעל התל מחפש ליפטר מהתל שלו אבל צריך למצוא מישהו שאפשר לשפוך אצלו את העפר, ובעל החריץ מחפש לקנות עפר כדי למלא את החריץ. וכך היו אחשורוש והמן - שניהם רצו להשמיד את היהודים. אחשורוש חיפש מי יעשה בשבילו את העבודה כדי שהוא יצא "נקי" מזה, והמן חיפש את הרשיון מהמלך והגזרה שתהיה בשם המלך כדי שיהיה לה תוקף.

בדברי חז"ל אלו רואים שאחשורוש היה רשע לפחות כהמן אבל מנין לחז"ל דבר זה?

כבר כשהמן מגיע לאחשורוש עם הגזרה ואומר לו "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלך ביהודים לאבדם", אומר לו אחשורוש "הכסף נתון לך", כלומר אחשורוש מוכן שישמידו את היהודים ומוותר על הכסף הרב שהציעו לו תמורת זה. (ואין לומר שאחשורוש היה שונא בצע שהרי בסוף המגילה מתוארת ממלכתו של אחשורוש "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים")

אחר כך כשהמן נתלה על העץ והגזרה היתה אמורה להתבטל כמו שכותב רש"י במסכת מגילה (טו ע"ב) שכשאחד מגוזרי הגזירה מת לפני ביצוע הגזירה היא מתבטלת, מחליט אחשורוש שלא לבטל את הגזירה.

ולא רק זאת אלא גם כאשר מגיעה אליו אסתר ומתחננת להעביר את רעת המן האגגי, הוא לא מוכן ונתלה בחוק מטופש שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, בלשון ימינו "סופיות הדיון", כלומר לא נפעל לביטול חוק שחוקק בזדון אפילו שדבר זה יכול להביא להשמדת עם שלם והמחוקק כבר נתלה על העץ על כך (כך אמר המלך בעצמו: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". פ"ח, פס' ז). אין זאת אלא שאחשורוש רצה בעצמו שדבר זה יקרה ולכן חיפש כל מיני טצדקי שלא לבטל אותו.

וגם הסכמתו שליהודים תהיה אפשרות להגן על עצמם, היתה רק לאחר כחודשיים וחצי, שהרי המן הגיע עם הגזרה בי"ג בניסן (פ"ג פס' י"ב) ואילו האגרות על היתר ההגנה העצמית של היהודים היו רק בכ"ג בסיון (פ"ח פס' ט).

ומתוך כך נבוא לענות על שאלותינו:

כשמרדכי מספר לאסתר על הגזרה הוא אומר לה: דעי לך, אמנם המן גזר את הגזרה, אבל אחשורוש רשע לא פחות מהמן שהרי הוא נתן להמן להשמיד את עם ישראל בחינם. ומרדכי אומר לה את זה ברמז, "אשר המן לשקול על גנזי המלך" – ולא שקל, ותביני לבד למה לא שקל, כי אחשורוש היה מוכן בחינם. ואם כן מאד חשוב לנו לדעת מה רצה המן לעשות ולא עשה.  

ובכך שהוא אומר לה את זה ברמז (ולא אומר לה בפירוש שאחשורוש לא קיבל) הוא רומז לה גם איך צריך לפעול: כשמדברים עם אחשורוש צריך לדבר איתו כאילו רק המן הוא הרשע, בלי להזכיר את מקומו של אחשורוש, כיון שאנחנו צריכים להשתמש באחשורוש לבטל את הגזירה. ("פולטיקלי קורקט").

ולכן אחר כך כשאסתר נמצאת יחד עם אחשורוש והמן באמת היה ראוי לומר על אחשורוש "איש צר ואויב" כיון שהוא רשע כהמן ואולי אף יותר ממנו, אבל זה לא נכון מבחינת המהלך שהיא עכשיו מקדמת ולכן צריך לומר "המן הרע הזה".

חז"ל דורשים (מגילה יב ע"ב) שממוכן זה המן. לפי זה המן הוא זה שדאג "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", על פי זה מובן מדוע אחר כך כשיש לו "צרות" שמרדכי לא כורע לו "וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו" (פ"ה פס' י), הוא מקדים את אוהביו לזרש אשתו. הרי כל אדם נורמלי כשיש לו בעיות הוא מתייעץ קודם כל עם אשתו ורק אחר כך אם לא מצאו יחד פתרון הוא מתייעץ עם חברים, אבל המן שחושב שהגבר צריך להיות "שורר בביתו" כלומר שולט ברודנות באשתו, לא יתיעעץ עם אשתו אלא רק יביא אותה יחד האוהבים.

אבל הוא לא כל כך מצליח לרדות באשתו וכשהם עונים לו כתוב: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה" (שם פס' יד), קודם זרש אשתו ורק אח"כ אוהביו.

בפעם השניה, כשהמן חוזר מהסיבוב עם מרדכי, הוא כבר לומד את הלקח והוא מזמין את אשתו ראשונה: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו". אבל גם שם הוא נופל כי כשהם עונים לו כתוב: "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".

אני מעתיק מאיזו חוברת. לסיכום הפורים.

כתוב בספרים הקדושים דבר מענין. מרדכי הוא ראש לכל הבשמים. מר דרור מתרגמינן מרי דיכי. ואסתר היא הדסה, הדס בעל ריח טוב. והענין בזה שהלא נאמר בגמרא פרק השולח שבמתן תורה הראשון "נרדי נתן ריחו" ריחי הטוב עזב אותי. אמנם חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתיב הסריח, אבל למעשה הלא הריח הטוב עזבנו. ובימי מרדכי ואסתר כשהדר קיבלוה מאהבה, חזר הריח הטוב, ולכן נקראו מרדכי ואסתר בשמות הבשמים על שם שהחזירו לעם ישראל את ריחו הטוב.

ננסה מעט להתעמק במשמעות הדברים. הגמרא אומרת שם בפרק השולח עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה, ועל זה הביאו את הפסוק נרדי נתן ריחו. אם אשה זינתה כמה שנים אחר נישואיה, יש מקום להבין שאין זה מראה שמלכתחילה היא זלזלה בכל ההתקשרות של הנישואין. ייתכן מאד שבתחילה היא ניגשה לענין בכל כובד הראש. אלא ברבות הזמנים ובצוק העיתים השתנה לרעה הקשר עם בן זוגה, ואז היא עזבה אותו והלכה עם אחר. אבל כלה שמזנה בקרב חופתה, זה בודאי מורה שהיא בכלל לא ניסתה לבנות בנין של קיימא.

הנמשל. עם ישראל בתחילה אמרו נעשה ונשמע. מדרגה נוראה של קירבת אלוקים. אבל אחר כך היה כפיית הר כגיגית. וכבר עמדו התוס' על משמעות הדברים מה הוצרכו לכפייה אם היתה קבלה כל כך מרצון, וכבר קדמו להם במדרש תנחומא פרשת נח, והוסיפו בזה דברים נפלאים רבותינו חכמי הדורות להבין שילוב הרצון והכפייה. אבל איך שיהיה היתה שם כפייה, והיה מקום להסתפק האם עמדו בני ישראל במדרגת הנעשה ונשמע שלהם או שבסופו של דבר התורה נשארה אצלם רק בגלל הכפייה. ובפרט שמיד אחר כך חטאו בעגל, זה נתן מקום ביותר לדון שמוכח מזה שבטלה הקבלה מאהבה שלהם. שאם חטאו בקירוב מקום וזמן למעמד הר סיני, חטא כזה של עבודה זרה, בחינת אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, הרי זה מוכיח שמלכתחילה לא היתה קבלתם וההתקשרות שלהם לבוי"ת בלב שלם כלל חלילה. וזהו הענין של נרדי נתן ריחו. הריח הטוב של ההתקשרות מרצון פג, נשאר רק קשר חסר טעם וריח של כפייה.

וכשבאו מרדכי ואסתר ותיקנו לעם ישראל יום חדש, עם כמה מצוות חדשות לא קלות לקיום, והוסיפו חלק לתורה, מגילת אסתר שנכנסה לכתבי הקדש, ועם ישראל קיבל כל זאת מרצון ובאהבה, זה הראה למפרע שעם ישראל אכן מקבל את התורה מאהבה ולא רק בכפייה חלילה. וזה לא רק גילוי מכאן ולהבא, זו הוכחה למפרע כמו שמבאר המהר"ל באריכות בהקדמתו לספר אור חדש. ובכך חזר ריחו הטוב של עם ישראל, ולכן מרדכי ואסתר הם ראש לבשמים.

המשך המאמר.

ובכל שנה ושנה כשמגיעים ימי הפורים האלה, שב ועולה ריחו הטוב של עם ישראל, לא רק בקיום כל מצוות היום בהידור ובזריזות ובשמחה רבה ועצומה. אלא גם מתוך ריח היין של השיכורים של עם ישראל עולה ובא ריח ניחוח שאין כמוהו. וכפי שכבר מבואר במסכת מגילה אודות ההבדל בין משתאות הגויים למשתאות בני ישראל. צא וראה כשהגוי שיכור מה הוא עושה? מכה את אשתו ובניו ואת כל מי שהוא פוגש, רוטן על כל חייו ומקלל קללות נמרצות את כל מי שבטווח פיו, שלא לדבר שכל דיבוריו מלאים וגדושים ניבול פה.

ואילו השיכורים היקרים והמתוקים של עם ישראל, איזו קדושה נודפת מהם, כשהם חסרי בינה לחלוטין מה יש להם בראש? רק כיסופין להקב"ה ולתורה הקדושה, רק אהבה עצומה בין איש לחבירו. בדידי הוי עובדא, השנה הלכתי לסעודת פורים מביתי לאיזור קצת מרוחק, ובצעידה הארוכה פגשתי כמאה שיכורים שנכנסו עמי בדברים. אפילו אחד לא דיבר על הצרות שלו, לא על החובות שלו, לא על הבדידות שלו וכדומה. זה בוכה בדמעות שליש שיזכה ללמוד תורה לשמה, זה משורר בדביקות דיבורי אהבה להקב"ה, זה מיילל על בנין בית המקדש, וזה מצפה למשיח, אלו בשירים וריקודים אלו בחיבוקים ונשיקות ואלו בבכיות של נעילה, הצד השוה שבכולן שפיהם מלא אך ורק בקדושה וטהרה באהבת ה' ואהבת ישראל.

הבט משמים וראה כי עמך הגוי הזה, מי כעמך ישראל קדושים וטהורים המייחלים ומצפים רק לך, וכבימי מור והדס הושעת בניך כן תביא למו במהרה את הגאולה השלימה, וכל עוד נגזר עלינו להישאר בגלות, תושיע לכל אחד בכל ענייניו ברוחניות ובגשמיות.

הקטע האחרון של המאמר.

ונזכרתי כעת סיפור בשיכור אחד מימי קדם, שעולה ממנו יסוד חשוב בבין אדם לחבירו, ואספרהו כאן. מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בעל התניא (ויש מייחסים לתלמיד של צדיק אחר), שהיה יהודי מורם מעם עובד ה' גדול, שנזדמן לו פדיון שבויים בערב יום הכיפורים, יהודי הנמק בכלא אצל פריץ גוי המוכן לשחררו רק בעד סכום עתק של ג' מאות רובל. הלך אותו חסיד וניסה לגייס את הכספים מאחינו בני ישראל הדלים והאביונים, כל אחד נתבע ונותן כמה פרוטות אבל הסכום הענק לא מתחיל להתאסף בידו. עבר החסיד בדרכו ליד בית המרזח הגדול ונזכר שיש יהודים עשירים גדולים הנוהגים  לא עלינו לבלות שם עם הגויים, והם היו יכולים להביא סכום זה בקלות, אך דא עקא שליבם רחוק מכל דבר שבקדושה. חשב החסיד בליבו אפשר הרי בכל זאת היום ערב יום הכיפורים, אכנס ואנסה לדבר על לבם אולי הפעם יוזילו מכספם לצורך הענין החשוב.

חשב והסמיך מעשה למחשבה, נכנס פנימה, והנה השיכורים שם רואים את החסיד הזה בבגדיו היהודיים ונתמלאו שמחה של ליצנות. הלה פונה אליהם ומסביר להם את הענין לשמו הוא בא, והם נענים לעומתו, אם יסכים לשתות עמם ספל ענק של יי"ש יקבל מהם על המקום מאה רובל. הלה חושב בנפשו, הוא הרי לא רגיל בשתיה וספל כזה יהפכו לשיכור בערב יום הכיפורים, ועבודת ערב יום הכיפורים בהכנה דרבה ליום הקדוש מה תהא עליה? וגמר בדעתו שמצות פדיון שבויים דוחה את העבודה הפרטית שלו ליום זה, וסבר וקיבל את הצעתם. הם אספו ביניהם על המקום מאה רובל, הוא שתה את הכוס וקיבל את הכסף. מיד השפיע עליו המשקה והוא החל לקפץ שם ולהשתטות לפי ערכו. ויראו האנשים כי טוב, אמרו לו אם תשתה עוד כוס שכזו, תקבל מאיתנו עוד מאה רובל.

עדיין היה החסיד מספיק בר דעת לשער מה יעשה לו ספל שני שכזה, אבל חשב; פדיון שבויים! שתה וקיבל. סוף דבר השמחה שם גאתה וכטוב ליבם של הליצים אמרו לו בוא נגמור ענין, שתה ספל שלישי וקבל את שאר הכסף הנצרך. שתה החסיד את הספל השלישי, קיבל את שאר הכסף, ורץ כל עוד נשמתו ודעתו בו, טרם יתגולל לגמרי בשכרותו, אל הפריץ, נתן את הסכום ושיחרר את היהודי מכלאו. כבר לא נשאר זמן ויישוב הדעת להתרחץ ולטבול ולהחליף בגדים, אף סעודה המפסקת לא הספיק מיודעינו לאכול, השמש נטתה לשקוע והוא רץ לבית מדרשו של בעל התניא ונפל שם מגואל בקיאו בבגדי החולין על הרצפה בחדר המבוא לבית המדרש.

כמובן כל אחד שנכנס וראה את החסיד המפורסם במצב זה לא היה יכול להבין מה זה צריך להיות. בינתיים הוא נרדם שם בשנת שיכורים עמוקה וריח השיכורים העז נדף ממנו, והציבור בפנים תחת הדרכתו של הרה"ק בעל התניא מרקיע שחקים בכל נדרי, שהחיינו, מעריב, יעלה תחנונינו, שיר הייחוד, ואחר כך קוראים תהילים בציבור בהשתפכות הנפש. פתאום התעורר החסיד הזה, ובשכרותו היה נדמה לו שעכשיו שמחת תורה (כפי שהיו רגילים בחוץ לארץ להשתכר בשמחת תורה עוד יותר מפורים), נכנס לבית המדרש, לא שת לבו לאף אחד, ניגש לארון הקדש הסיט את הפרוכת, פתח את הארון ושאג בקול גדול ונורא, אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!!! תארו לעצמכם את המחזה, חסיד חשוב, עיניו אדומות, זקנו הגדול פרוע, כולו מלוכלך, לבוש בבגדי חול ומסריח מיי"ש, שואג בקול מוזר בליל יום הכיפורים. כמובן שהציבור, עם כל אוירת הקדושה והרצינות, לא יכלו להתאפק ויצחקו בקול גדול.

הביטו המה על רבם לראות איך הוא מגיב. והנה הוא לא מבודח כלל וכלל. ויען להם ויאמר אתם לא מבינים כלל. הוא עסק היום בפדיון שבויים במסירות נפש ולכן הוא נראה כך. אנחנו צריכים עוד להתפלל שחרית של יום הכיפורים, מוסף, נעילה, לעבור את בין יום כיפור לסוכות, שבעה ימים של עבודת הסוכה ההלל וד' המינים, ורק אחר כך אם נזכה אולי נגיע ל"אין עוד מלבדו" בשמחת תורה. והצדיק הזה על ידי מסירות הנפש שלו בעד יהודי, קפץ את הכל בבת אחת והוא אוחז כבר מיד במה שאנחנו אולי נגיע בשמחת תורה לאחר עבודה מאומצת. היסוד העולה מסיפור עתיק זה, מלהתאמץ בעד יהודי בעת צרתו לא מפסידים כלום ברוחניות. מסירות נפש לטובת יהודי היא אחת הדרכים הקצרות ביותר ל"אין עוד מלבדו". וכפי שהיה שגור בפי בעל חובות התלמידים "הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה ליהודי".

למה מגילת אסתר ולא מגילת מרדכי??

כי רק נשים עושות סיפור מכל דבר 

או להתפזר (פיזית או נפשית)

לחם שעונים עליו דברים הרבה – אנחנו רוצים שהמצה שאנחנו אוכלים תהיה ספוגה בסיפור יציאת מצרים

פסח (התשפ"ג) - מצה, מיצוי, התמצאות ומציאות

מדובר כאן דווקא על דין תורה, שנידון בסנהדרין גדולה.

כלומר דין שנידון בפורום רחב של שבעים תלמידי החכמים הכי גדולים, שמלבד שהם גדולי התורה, הם בקיאים גם בחכמות החול ויודעים שפות שונות. הדיון פתוח, וכל תלמיד חכם שחושב שיש לו סברא, יכול לבוא ולשטוח בפניהם את טענותיו, ממילא הסיכוי לטעות בכזה פורום - הוא בגבול האפס. כאן כנראה שמי שמשוכנע שהוא צודק והם טועים - הוא הטועה.

הייתי מסיים מסכת הוריות בערב פסח.

אחלה מסכת.

אפשר לצטט הרבה מקורות לכאן ולכאן

(בירושלמי יש דרשה הפוכה, שצריך לשמוע דווקא כשהם אומרים על ימין שהוא ימין. הרבה ראשונים כתבו שמצוות לא תסור היא רק בסנהדרין, ואילו החינוך כותב שגם בחכמי כל דור ודור. חלק מהראשונים צמצמו את הדרשה שציטטת לגזירות חכמים. מסכת הוריות עומדת במתח מסויים מול הדרשה שציטטת, ויש כל מיני אפשרויות ליישב)

~~

אבל בסוף זה מביס את עצמו - ואם הרב מפרש את המקורות בצורה שמרחיבה את הסמכות שלו? אז ממילא חזרנו לאותה שאלה, האם צריך לא לסור ממה שהוא אומר (בשאלה הזאת עצמה) או לא

לכן אני חושב שהתשובה חייבת לבוא מהשכל והלב עצמם - 'אני לא מאמינה שהקב"ה רוצה שאני אחטא עם הרב, זה לא מסתדר עם התורה שלמדתי' או 'שאר הרבנים אומרים לא לזרוק את השכל אז משהו כאן משונה' או 'אני באמת לא יכולה להזדהות עם הגישה שמתוארת כאן כרווחת בציבור החרדי, ואני יודעת שאפשר לפרש את המקורות אחרת, לכן אני לא הולכת בגישה הזאת'

התורה: אמרו לכם X, אל תעשו X-1 או X+1

הפרשנות המאוחרת: אפשר לעקור ולעקר את הכתובים, אפשר לעשות טריקים ושטיקים, ולכול זה נקרא בשם 'דעת תורה'.

על־פני בני האור או וואטאבר כת כזאת או אחרת.

מגילת מלחמת בני אור בבני חושך – ויקיפדיה

תאמת חונכתי לחשוב שמוזיאונים זה דבר משעמם אני עדיין לא יודעת מה דעתי האובייקטיבית על מקומות כאלה (כפי שאתה אוהב להגיד חחח)

אם אסור לך לסור ממה שהשופטים יגידו לך אזי המשמעות היא שעליך לשמוע להם גם אם נראה לך שזה צריך להיות הפוך. יש כאן למעשה את הניסוח (הראשון כנראה) של רעיון שלטון החוק. וכמו שהרב מיכי אברהם אומר שמדובר בסמכות פורמלית ולאו דווקא מהותית.

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

אמר שאני לא צריכה להחזיר בכלל! אתה צדקת ולא צדקת כי זה לא היה קשור ל"זה נהנה וזה אינו חסר"

בכל מקרה כבר החזרתי חצי.

הבנתי רק בערך

יכולה להסביר את הבערך הזה בפרטי

אבל הוא בוודאי לא חושב שזו גניבה

מאמינה שרבנים שונים יתנו תשובות שונות

אני לא הבנתי עד הסוף

בגדול הוא אמר שככה המערכת עובדת

שזה מתקזז עם טעויות שהם עושים, וכמו שהם לא מקפידים להחזיר כשהם גוזלים בטעות, אז ככה זה עובד, הם לוקחים את זה בחשבון

ושבוודאי שהיה מותר לי לנסוע במקרה שנתקעתי ובגלל שהמטרה של השירות הזה הוא לאפשר לי בעצם לנסוע ממקום למקום

אל תקשה עליי עכשיו אני לא פוסקת

פעם התכתבתי עם הגב מאזוז ז"ל בקשר לשאלות של ספק בממון (נושא ההתכתבות היה דברים שהוא כתב בהסכמה לספר "שבות עמי").

מדבריו הבנתי שהכי טוב לתת את הסכום לצדקה.

בנוסף, יש תשובה של הרב עובדיה (נדמה לי ביביע אומר חלק ז), לגבי אדם שכשהיה ילד קטן הוא גנב דברים. הוא פוסק שאין צורך להחזיר, אבל לצאת ידי שמים שייתן צדקה (נדמה לי שזה גם מה שאומר הרמ"א בשם ספר חסידים).

הנקודה היא שאם הולכים על הנתיב של צדקה, לא צריך לתת את הסכום המלא, אלא רק לתת משהו לצדקה (ככה זכור לי מהרב עובדיה שם).

כמובן שהכי טוב לשאול רב במקרה הספציפי, כמו שאת עשית...

אבל באופן אישי, כשלי הייתה בעיה כזו, פשוט עליתי על אוטובוס והסברתי לו את מה שקרה והוא עשה כמה ניקובים שהייתי "חייב", וביי ביי. לדיון הלכתי זה אחלה, אבל תכלס, זה לא שווה את הנקיפות מצפון...

אני מבינה, במיוחד שיש דעות שצריך להחזיר... אז זה מוציא אותך מכל חשש

ובינינו, זה כמה שקלים... תתני בשמחה ותשכחי מזה.

אצלינו אומרים: התשלום הכי זול בעולם הוא כסף...

ברור אני לא רוצה לחזור בגלגול לא משנה בגלל כמה כסף...

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

אבל אין גם ספק שלא עכברא גנב אלא חורא גנב, שכן מוכח שמודל העסק של תחבורה ציבורית בישראל מבוסס לפחות בחלקו על אמון בלקוחות, וזו לא רק בדיחה מגוחכת אלא ספק עבירה על לפני עיוור לא תיתן מכשול.

שמע אכיפה מטורפת

כל חמש דקות billeter billeter

הפרנסה של החברה היא מהתשלום עבור הנסיעה. נהנית משרות שהיה עלייך לשלם עליו ולא שילמת. אז גנבת. חברות התחבורה מתוגמלות על פי מספר הנסיעות, לכן זה נהנה וזה חסר. כי הנסיעה שלך לא נרשמה. זו הסיבה שגם מי שלא משלם עבור הנסיעה, צריך לתקף את הכרטיס.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מסכימה. לא היינו אוכלים. איסור חמור לאכול שרצים. אולי תביאו את הירוקים הבדוקים

אתכם? אפשר לדבר איתם גלויות?  אין נימוס בדברים כאלה. נאכל דבר אחר מתוך רצון

לא לפגוע?!

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

אבל באמת כדאי לשאול. אנו שואלים את הרב ויא הנחשב להמומחה בכל הנוגע

לנגיעות במזון.

יש גם רב ספרדי ששמענו אותו בקול ברמה, גם מאוד מדקדק.

לרב ויא יש ספרים בנושא וגם חוברת "קיצור קונטרס מבוא מזון לגוף ולנפש.

אנו נעזרים בה.

צריך לבדוק כל עלה מול אור בוהק, אתה לא יודע מה הולך שם.

כל עלה לוקח המון זמן לבדוק זה לא בלתי־אפשרי (אחרת איך חז"ל עשו את זה) אבל זה לוקח המון, המון זמן, ועין מאוד חדה.

החרקים החמודים האלה הם לרוב או חומים או בצבע ירוק בהיר (זהה לחלוטין לחסה, אפשר לזהות רק בקושי לפי העיניים השחורות), קטנטנים אולי בגודל של מילימטר־שניים, ויש לא מעט. הם גם לא יורדים בכזאת קלות במים.

לבבות חסה בד"כ יותר נקיים וקלים לבדיקה.

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.