כולנו מכירים את המימרה והשיר הידוע שבמסכת מגילה דף ז' ע"ב:
"אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" =
דהיינו, חייב אדם להתבשם (להשתכר - על ידי שתיית יין) עד כדי כך שיגיע למצב בו הוא כלכך מסוחרר
שהוא לא ידע מיהו "ברוך" ומיהו "ארור".

השאלה היא פשוטה מאוד. מה הקטע?
כל מטרת פורים הוא לשמוח שמחה אמיתית!
ולא כמו שכתוב במגילה אצל אחשוורוש:
"כטוב המלך - ביין", חז"ל לומדים מכאן שלאחשוורוש לא באמת הייתה שמחה אמיתית.
אלא הוא נצרך ליין בשביל להיות שמח, כמו שכתוב "ויין ישמח לבב אנוש".

טוב בסדר, הבנתי שבפורים צריך להיות שמח בשמחה אמיתית ולא שנגרמת כתוצאה מיין.
אז למה הגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם בפורים?

ועוד יותר מזה, אתם יודעים מה ההמשך של הגמרא באותו עמוד?
הגמרא מספרת על רבה ור' זירא שעשו סעודת פורים. 
הם השתכרו כלכך עד שהגמרא מספרת שקם רבה ו"שחט" את ר' זירא.
רבה קם בבוקר, הסתכל על ר' זירא ועל הרצפה המלאה בדם, הבין מה עשה... התפלל והחיה אותו.
אחרי שנה, רבה הזמין שוב את ר' זירא לחגוג איתו את פורים. 
אך ר' זירא למד ש"לא כל יום פורים" ואם לא היה מתרחש נס... 

אז שוב פעם. מה הקטע?
איך יכול להיות שהגמרא כותבת שחייב אדם להתבשם ואחרי כמה שורות
מספרת סיפור המסביר בדיוק למה דווקא לא צריך לשתות!!!

הגמרא כותבת במסכת עירובין דף סה:
"א"ר אילעאי: בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו".
דהיינו, שאם אתה רוצה לבדוק את הפנימיות של האדם, לראות אותו איך הוא באמת ולא ב"תחפושת" -
תבדוק אותו בשלושה דברים.
1. כיסו - תראה איך הוא שמדברים על כסף... נדיב, קמצן, פזרן....
2. כעסו - תראה איך הוא בשעת כעס. האם הוא מתאפק ושולט על עצמו או פורק עול.
3. כוסו - תראה איך הוא בשעת השתכרות. מה יוצא מפיו, איך הוא מתנהג...

כאן, טמון סוד פורים.
תמיד אנחנו אומרים "יום פורים - כפורים". מישהו יודע מה הכוונה?
האם באמת יום פורים שהוא יום של שמחה שווה ליום כיפור שבו אנחנו ביראת דין וכובד ראש?

אלא, שכשם שביום כיפור בודקים אותך במודע כך בפורים בודקים אותך כשאתה לא מודע.
מה הכוונה?
למי מאיתנו יצא ללכת לישון ולחלום חלום והוא ידע שהוא נמצא בחלום?
זה הקטע בפורים "נכנס יין - יצא סוד!".

אני בטוח שכולכם שמעתם על רבנים גדולים בפורים שהשתכרו, ומה יצא להם מהפה?
דברי תורה!
השאלה הגדולה ביותר... גם כשאתה לא מודע (במצב השתכרות), האם אתה מצליח להיות מודע.
זה מה שהקב"ה רוצה. לעבוד אותו בשני המצבים!

חג פורים שמח!

משהו שעלה לי בזמן קריאת המגילה

הרי כשאסתר "הגישה מועמדות" להיות זוגתו של המלך אחשוורוש עוד לא יצא הענין של להשמיד את היהודים וכו

כך שלא היה עניין של פיקוח נפש או משהו

אז מה פתאום אישה יהודית מנסה להיות זוגתו של מלך גוי?

מניחה שקיים לזה הסבר הגיוני שיעלה כאן על הכתב..
פורים שמח לכולם!

חזרתי אל המגילה לגלות שצדקת

בטוחה שידעתי את זה פעם.

ככה זה, הריונות מוחקים תאים מהמוח..

פורים שמח!

הרי הקריטריונים לבחירת נערות לבוא לארמון להיות אישה לאחשוראש היו פשוטים מאוד:

1. נערה

2. בתולה

3. טובת מראה

ואם היא לא הייתה רוצה להילקח למלך זה היה יכול להיות מאוד פשוט בשבילה ללבוש בגדים מכוערים ולשרוט לעצמה בפרצוף כדי להיות מכוערת...

אז למה באמת היא בחרה להישאר יפה ולהילקח?

נכון שהיא לא ביקשה כלום מהגי כדי להיות יותר יפה, אבל עוד לפני שלקחו אותה לארמון, אם היא הייתה מתנוולת ומתכערת, לא היו מסתכלים עליה בכלל! היו משאירים אותה בבית...

הכל זה נס

ה' מקדים רפואה למכה

למה לא היו אמורים לקחת אותה? הרי הגזירה הייתה על כל הנשים (גם על הנשואות)

הרב יהושע שפירא פירש שמרדכי ואסתר הבינו שכדי לקדם את בניין בית המקדש וגאולת ישראל ולכן אסתר מסרה את נפשה ולא ברחה/התכערה אלא "התנגדה פסיבית" ונלקחה לבית המלך כך שטכנית היא הייתה אנוסה, אבל כך יכלה לקדם עניינים מאחורי הקלעים.

למה שותים יין בפורים?  

כי בפסח צריך לבער את החמץ, ובעיקר את החמץ שבלב. 

אז כששותים בפורים מגלים מה יש בתוך הלב ואז אפשר לבער את זה 

ישנה טעות נפוצה אצל אנשים רבים, שאחשורוש היה מלך "ניטרלי", כשהמן משך אות לרע הוא היה רשע וכשמרדכי ואסתר משכו אותו לטוב הוא היה בסדר, אבל הדברים הם ממש לא כך ונוכיח אותם מהפסוקים עצמם ומדברי חז"ל.

חז"ל דורשים את הנאמר בתחילת המגילה "הוא אחשורוש" – "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו", וצריך להבין בשלמא בתחילתו אנחנו מבינים מה היתה רשעותו, שהסכים לגזרת המן להמשיד את כל היהודים, אבל בסופו הוא נתן את בית המן לאסתר, אז היכן היא רשעותו?

בספר עזרא פרק ד פסוק ו כתוב: "ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם", ואח"כ בפס' כד כתוב: "באדין בטלת עבידת בית אלהא די בירושלם והות בטלא עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס". כלומר שבנין בית המקדש הופסק בתחילת מלכותו של אחושורוש, ולא הושלם עד לאחר שמלך דריוש בנו אחריו (שהיה גם בן של אסתר).

אם כן מצאנו רשעות אחת של אחשורוש שהיתה בו מתחילתו ועד סופו, אבל נראה שלא רק בענין זה אפשר למצוא את רשעותו אלא גם בענינים נוספים.

לפני שנוכיח דברים אלו נקדים ונשאל שתי שאלות:

1. בפ"ד (פס' ז) כשמרדכי שידע את כל אשר נעשה מספר זאת לאסתר הוא אומר להתך "את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם". וקשה מה כל כך אכפת לנו מפרשת הכסף שרצה המן להביא לגנזי המלך, וכי אכפת לנו מאוצרותיו של אחשורוש, אותנו מענינת הגזרה עצמה, ועוד הרי בסופו של דבר הוא לא הביא את הכסף, אז בכלל מה הענין להזכיר דבר שבסופו של דבר לא התקיים?
2. חז"ל דורשים (מגילה טז ע"א) על הפסוק האמור במשתה השני של אסתר "'ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה' - אמר רבי אלעזר: מלמד שהיתה מחווה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר ידה כלפי המן". וצריך להבין למה שאסתר תראה כלפי אחשורוש הרי ברור שהמן הוא כאן הרשע!

חז"ל אומרים (מגילה יד ע"א) שמשל של אחשורוש והמן הוא כמו של "תל וחריץ" כלומר כמו אדם אחד שיש לו גבעה קטנה בשדהו ואדם אחר שיש לו חריץ בשדהו, בעל התל מחפש ליפטר מהתל שלו אבל צריך למצוא מישהו שאפשר לשפוך אצלו את העפר, ובעל החריץ מחפש לקנות עפר כדי למלא את החריץ. וכך היו אחשורוש והמן - שניהם רצו להשמיד את היהודים. אחשורוש חיפש מי יעשה בשבילו את העבודה כדי שהוא יצא "נקי" מזה, והמן חיפש את הרשיון מהמלך והגזרה שתהיה בשם המלך כדי שיהיה לה תוקף.

בדברי חז"ל אלו רואים שאחשורוש היה רשע לפחות כהמן אבל מנין לחז"ל דבר זה?

כבר כשהמן מגיע לאחשורוש עם הגזרה ואומר לו "ועשרת אלפים ככר כסף אשקול על ידי עושי המלך ביהודים לאבדם", אומר לו אחשורוש "הכסף נתון לך", כלומר אחשורוש מוכן שישמידו את היהודים ומוותר על הכסף הרב שהציעו לו תמורת זה. (ואין לומר שאחשורוש היה שונא בצע שהרי בסוף המגילה מתוארת ממלכתו של אחשורוש "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים")

אחר כך כשהמן נתלה על העץ והגזרה היתה אמורה להתבטל כמו שכותב רש"י במסכת מגילה (טו ע"ב) שכשאחד מגוזרי הגזירה מת לפני ביצוע הגזירה היא מתבטלת, מחליט אחשורוש שלא לבטל את הגזירה.

ולא רק זאת אלא גם כאשר מגיעה אליו אסתר ומתחננת להעביר את רעת המן האגגי, הוא לא מוכן ונתלה בחוק מטופש שכתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, בלשון ימינו "סופיות הדיון", כלומר לא נפעל לביטול חוק שחוקק בזדון אפילו שדבר זה יכול להביא להשמדת עם שלם והמחוקק כבר נתלה על העץ על כך (כך אמר המלך בעצמו: "הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים". פ"ח, פס' ז). אין זאת אלא שאחשורוש רצה בעצמו שדבר זה יקרה ולכן חיפש כל מיני טצדקי שלא לבטל אותו.

וגם הסכמתו שליהודים תהיה אפשרות להגן על עצמם, היתה רק לאחר כחודשיים וחצי, שהרי המן הגיע עם הגזרה בי"ג בניסן (פ"ג פס' י"ב) ואילו האגרות על היתר ההגנה העצמית של היהודים היו רק בכ"ג בסיון (פ"ח פס' ט).

ומתוך כך נבוא לענות על שאלותינו:

כשמרדכי מספר לאסתר על הגזרה הוא אומר לה: דעי לך, אמנם המן גזר את הגזרה, אבל אחשורוש רשע לא פחות מהמן שהרי הוא נתן להמן להשמיד את עם ישראל בחינם. ומרדכי אומר לה את זה ברמז, "אשר המן לשקול על גנזי המלך" – ולא שקל, ותביני לבד למה לא שקל, כי אחשורוש היה מוכן בחינם. ואם כן מאד חשוב לנו לדעת מה רצה המן לעשות ולא עשה.  

ובכך שהוא אומר לה את זה ברמז (ולא אומר לה בפירוש שאחשורוש לא קיבל) הוא רומז לה גם איך צריך לפעול: כשמדברים עם אחשורוש צריך לדבר איתו כאילו רק המן הוא הרשע, בלי להזכיר את מקומו של אחשורוש, כיון שאנחנו צריכים להשתמש באחשורוש לבטל את הגזירה. ("פולטיקלי קורקט").

ולכן אחר כך כשאסתר נמצאת יחד עם אחשורוש והמן באמת היה ראוי לומר על אחשורוש "איש צר ואויב" כיון שהוא רשע כהמן ואולי אף יותר ממנו, אבל זה לא נכון מבחינת המהלך שהיא עכשיו מקדמת ולכן צריך לומר "המן הרע הזה".

חז"ל דורשים (מגילה יב ע"ב) שממוכן זה המן. לפי זה המן הוא זה שדאג "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", על פי זה מובן מדוע אחר כך כשיש לו "צרות" שמרדכי לא כורע לו "וישלח ויבא את אהביו ואת זרש אשתו" (פ"ה פס' י), הוא מקדים את אוהביו לזרש אשתו. הרי כל אדם נורמלי כשיש לו בעיות הוא מתייעץ קודם כל עם אשתו ורק אחר כך אם לא מצאו יחד פתרון הוא מתייעץ עם חברים, אבל המן שחושב שהגבר צריך להיות "שורר בביתו" כלומר שולט ברודנות באשתו, לא יתיעעץ עם אשתו אלא רק יביא אותה יחד האוהבים.

אבל הוא לא כל כך מצליח לרדות באשתו וכשהם עונים לו כתוב: "ותאמר לו זרש אשתו וכל אהביו יעשו עץ גבה חמשים אמה" (שם פס' יד), קודם זרש אשתו ורק אח"כ אוהביו.

בפעם השניה, כשהמן חוזר מהסיבוב עם מרדכי, הוא כבר לומד את הלקח והוא מזמין את אשתו ראשונה: "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אהביו את כל אשר קרהו". אבל גם שם הוא נופל כי כשהם עונים לו כתוב: "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפל לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו".

אני מעתיק מאיזו חוברת. לסיכום הפורים.

כתוב בספרים הקדושים דבר מענין. מרדכי הוא ראש לכל הבשמים. מר דרור מתרגמינן מרי דיכי. ואסתר היא הדסה, הדס בעל ריח טוב. והענין בזה שהלא נאמר בגמרא פרק השולח שבמתן תורה הראשון "נרדי נתן ריחו" ריחי הטוב עזב אותי. אמנם חביבותא היא גבן דכתיב נתן ולא כתיב הסריח, אבל למעשה הלא הריח הטוב עזבנו. ובימי מרדכי ואסתר כשהדר קיבלוה מאהבה, חזר הריח הטוב, ולכן נקראו מרדכי ואסתר בשמות הבשמים על שם שהחזירו לעם ישראל את ריחו הטוב.

ננסה מעט להתעמק במשמעות הדברים. הגמרא אומרת שם בפרק השולח עלובה כלה שזינתה בקרב חופתה, ועל זה הביאו את הפסוק נרדי נתן ריחו. אם אשה זינתה כמה שנים אחר נישואיה, יש מקום להבין שאין זה מראה שמלכתחילה היא זלזלה בכל ההתקשרות של הנישואין. ייתכן מאד שבתחילה היא ניגשה לענין בכל כובד הראש. אלא ברבות הזמנים ובצוק העיתים השתנה לרעה הקשר עם בן זוגה, ואז היא עזבה אותו והלכה עם אחר. אבל כלה שמזנה בקרב חופתה, זה בודאי מורה שהיא בכלל לא ניסתה לבנות בנין של קיימא.

הנמשל. עם ישראל בתחילה אמרו נעשה ונשמע. מדרגה נוראה של קירבת אלוקים. אבל אחר כך היה כפיית הר כגיגית. וכבר עמדו התוס' על משמעות הדברים מה הוצרכו לכפייה אם היתה קבלה כל כך מרצון, וכבר קדמו להם במדרש תנחומא פרשת נח, והוסיפו בזה דברים נפלאים רבותינו חכמי הדורות להבין שילוב הרצון והכפייה. אבל איך שיהיה היתה שם כפייה, והיה מקום להסתפק האם עמדו בני ישראל במדרגת הנעשה ונשמע שלהם או שבסופו של דבר התורה נשארה אצלם רק בגלל הכפייה. ובפרט שמיד אחר כך חטאו בעגל, זה נתן מקום ביותר לדון שמוכח מזה שבטלה הקבלה מאהבה שלהם. שאם חטאו בקירוב מקום וזמן למעמד הר סיני, חטא כזה של עבודה זרה, בחינת אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים, הרי זה מוכיח שמלכתחילה לא היתה קבלתם וההתקשרות שלהם לבוי"ת בלב שלם כלל חלילה. וזהו הענין של נרדי נתן ריחו. הריח הטוב של ההתקשרות מרצון פג, נשאר רק קשר חסר טעם וריח של כפייה.

וכשבאו מרדכי ואסתר ותיקנו לעם ישראל יום חדש, עם כמה מצוות חדשות לא קלות לקיום, והוסיפו חלק לתורה, מגילת אסתר שנכנסה לכתבי הקדש, ועם ישראל קיבל כל זאת מרצון ובאהבה, זה הראה למפרע שעם ישראל אכן מקבל את התורה מאהבה ולא רק בכפייה חלילה. וזה לא רק גילוי מכאן ולהבא, זו הוכחה למפרע כמו שמבאר המהר"ל באריכות בהקדמתו לספר אור חדש. ובכך חזר ריחו הטוב של עם ישראל, ולכן מרדכי ואסתר הם ראש לבשמים.

המשך המאמר.

ובכל שנה ושנה כשמגיעים ימי הפורים האלה, שב ועולה ריחו הטוב של עם ישראל, לא רק בקיום כל מצוות היום בהידור ובזריזות ובשמחה רבה ועצומה. אלא גם מתוך ריח היין של השיכורים של עם ישראל עולה ובא ריח ניחוח שאין כמוהו. וכפי שכבר מבואר במסכת מגילה אודות ההבדל בין משתאות הגויים למשתאות בני ישראל. צא וראה כשהגוי שיכור מה הוא עושה? מכה את אשתו ובניו ואת כל מי שהוא פוגש, רוטן על כל חייו ומקלל קללות נמרצות את כל מי שבטווח פיו, שלא לדבר שכל דיבוריו מלאים וגדושים ניבול פה.

ואילו השיכורים היקרים והמתוקים של עם ישראל, איזו קדושה נודפת מהם, כשהם חסרי בינה לחלוטין מה יש להם בראש? רק כיסופין להקב"ה ולתורה הקדושה, רק אהבה עצומה בין איש לחבירו. בדידי הוי עובדא, השנה הלכתי לסעודת פורים מביתי לאיזור קצת מרוחק, ובצעידה הארוכה פגשתי כמאה שיכורים שנכנסו עמי בדברים. אפילו אחד לא דיבר על הצרות שלו, לא על החובות שלו, לא על הבדידות שלו וכדומה. זה בוכה בדמעות שליש שיזכה ללמוד תורה לשמה, זה משורר בדביקות דיבורי אהבה להקב"ה, זה מיילל על בנין בית המקדש, וזה מצפה למשיח, אלו בשירים וריקודים אלו בחיבוקים ונשיקות ואלו בבכיות של נעילה, הצד השוה שבכולן שפיהם מלא אך ורק בקדושה וטהרה באהבת ה' ואהבת ישראל.

הבט משמים וראה כי עמך הגוי הזה, מי כעמך ישראל קדושים וטהורים המייחלים ומצפים רק לך, וכבימי מור והדס הושעת בניך כן תביא למו במהרה את הגאולה השלימה, וכל עוד נגזר עלינו להישאר בגלות, תושיע לכל אחד בכל ענייניו ברוחניות ובגשמיות.

הקטע האחרון של המאמר.

ונזכרתי כעת סיפור בשיכור אחד מימי קדם, שעולה ממנו יסוד חשוב בבין אדם לחבירו, ואספרהו כאן. מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בעל התניא (ויש מייחסים לתלמיד של צדיק אחר), שהיה יהודי מורם מעם עובד ה' גדול, שנזדמן לו פדיון שבויים בערב יום הכיפורים, יהודי הנמק בכלא אצל פריץ גוי המוכן לשחררו רק בעד סכום עתק של ג' מאות רובל. הלך אותו חסיד וניסה לגייס את הכספים מאחינו בני ישראל הדלים והאביונים, כל אחד נתבע ונותן כמה פרוטות אבל הסכום הענק לא מתחיל להתאסף בידו. עבר החסיד בדרכו ליד בית המרזח הגדול ונזכר שיש יהודים עשירים גדולים הנוהגים  לא עלינו לבלות שם עם הגויים, והם היו יכולים להביא סכום זה בקלות, אך דא עקא שליבם רחוק מכל דבר שבקדושה. חשב החסיד בליבו אפשר הרי בכל זאת היום ערב יום הכיפורים, אכנס ואנסה לדבר על לבם אולי הפעם יוזילו מכספם לצורך הענין החשוב.

חשב והסמיך מעשה למחשבה, נכנס פנימה, והנה השיכורים שם רואים את החסיד הזה בבגדיו היהודיים ונתמלאו שמחה של ליצנות. הלה פונה אליהם ומסביר להם את הענין לשמו הוא בא, והם נענים לעומתו, אם יסכים לשתות עמם ספל ענק של יי"ש יקבל מהם על המקום מאה רובל. הלה חושב בנפשו, הוא הרי לא רגיל בשתיה וספל כזה יהפכו לשיכור בערב יום הכיפורים, ועבודת ערב יום הכיפורים בהכנה דרבה ליום הקדוש מה תהא עליה? וגמר בדעתו שמצות פדיון שבויים דוחה את העבודה הפרטית שלו ליום זה, וסבר וקיבל את הצעתם. הם אספו ביניהם על המקום מאה רובל, הוא שתה את הכוס וקיבל את הכסף. מיד השפיע עליו המשקה והוא החל לקפץ שם ולהשתטות לפי ערכו. ויראו האנשים כי טוב, אמרו לו אם תשתה עוד כוס שכזו, תקבל מאיתנו עוד מאה רובל.

עדיין היה החסיד מספיק בר דעת לשער מה יעשה לו ספל שני שכזה, אבל חשב; פדיון שבויים! שתה וקיבל. סוף דבר השמחה שם גאתה וכטוב ליבם של הליצים אמרו לו בוא נגמור ענין, שתה ספל שלישי וקבל את שאר הכסף הנצרך. שתה החסיד את הספל השלישי, קיבל את שאר הכסף, ורץ כל עוד נשמתו ודעתו בו, טרם יתגולל לגמרי בשכרותו, אל הפריץ, נתן את הסכום ושיחרר את היהודי מכלאו. כבר לא נשאר זמן ויישוב הדעת להתרחץ ולטבול ולהחליף בגדים, אף סעודה המפסקת לא הספיק מיודעינו לאכול, השמש נטתה לשקוע והוא רץ לבית מדרשו של בעל התניא ונפל שם מגואל בקיאו בבגדי החולין על הרצפה בחדר המבוא לבית המדרש.

כמובן כל אחד שנכנס וראה את החסיד המפורסם במצב זה לא היה יכול להבין מה זה צריך להיות. בינתיים הוא נרדם שם בשנת שיכורים עמוקה וריח השיכורים העז נדף ממנו, והציבור בפנים תחת הדרכתו של הרה"ק בעל התניא מרקיע שחקים בכל נדרי, שהחיינו, מעריב, יעלה תחנונינו, שיר הייחוד, ואחר כך קוראים תהילים בציבור בהשתפכות הנפש. פתאום התעורר החסיד הזה, ובשכרותו היה נדמה לו שעכשיו שמחת תורה (כפי שהיו רגילים בחוץ לארץ להשתכר בשמחת תורה עוד יותר מפורים), נכנס לבית המדרש, לא שת לבו לאף אחד, ניגש לארון הקדש הסיט את הפרוכת, פתח את הארון ושאג בקול גדול ונורא, אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלוקים אין עוד מלבדו!!! תארו לעצמכם את המחזה, חסיד חשוב, עיניו אדומות, זקנו הגדול פרוע, כולו מלוכלך, לבוש בבגדי חול ומסריח מיי"ש, שואג בקול מוזר בליל יום הכיפורים. כמובן שהציבור, עם כל אוירת הקדושה והרצינות, לא יכלו להתאפק ויצחקו בקול גדול.

הביטו המה על רבם לראות איך הוא מגיב. והנה הוא לא מבודח כלל וכלל. ויען להם ויאמר אתם לא מבינים כלל. הוא עסק היום בפדיון שבויים במסירות נפש ולכן הוא נראה כך. אנחנו צריכים עוד להתפלל שחרית של יום הכיפורים, מוסף, נעילה, לעבור את בין יום כיפור לסוכות, שבעה ימים של עבודת הסוכה ההלל וד' המינים, ורק אחר כך אם נזכה אולי נגיע ל"אין עוד מלבדו" בשמחת תורה. והצדיק הזה על ידי מסירות הנפש שלו בעד יהודי, קפץ את הכל בבת אחת והוא אוחז כבר מיד במה שאנחנו אולי נגיע בשמחת תורה לאחר עבודה מאומצת. היסוד העולה מסיפור עתיק זה, מלהתאמץ בעד יהודי בעת צרתו לא מפסידים כלום ברוחניות. מסירות נפש לטובת יהודי היא אחת הדרכים הקצרות ביותר ל"אין עוד מלבדו". וכפי שהיה שגור בפי בעל חובות התלמידים "הדבר הגדול ביותר בעולם הוא לעשות טובה ליהודי".

א. שני כיוונים, שאולי הם מחלוקת ראשונים: 1.הפרי חדש אומר שזה חלק מהכלל הרגיל שכל המצוות שכשרות ביום כשרות מהתורה מעלות השחר, וחזל תיקנו לכתחילה לחכות לנץ החמה כדי לא להתבלבל. ובקרבן הקלו כדי להספיק יותר קרבנות עד התמיד של בין הערביים (טעם שלא שייך בתפילת שחרית שרק מקבילה לתמיד). 2. באמת הזמן לכתחילה מאז שחיטת התמיד, אבל מצווה מן המובחר בנץ בגלל 'ייראוך עם שמש'

ג. לפי הרב נבנצל אין עדיפות בין תפילה לפני הנץ לתפילה אחרי הנץ, רק בנץ יש מעלה

לחלק מהראשונים (בין השאר הרמב"ם) לכתחילה יש לגמור קריאת שמע בנץ ולהתחיל עמידה מיד, וקריאת שמע אחרי/ עמידה לפני זה רק בדיעבד, וגם שם יש דיון האם לשיטתם צריך סמוך לנץ ממש או שכל הזמן שלפני הנץ (מדיוק בין השאר בלשון הרמב"ם), אבל אני לא כל כך מונח בסוגייה, ובכל מקרה להלכה לא חוששים לדעות אלו, מלבד העובדה שעל כולם מוסכם שיש מעלה גדולה בתפילה בנץ.

בנוסף, זכור לי איזה משהו שאולי יש דעות שאם אתה לא קורא ק"ש סמוך לנץ, ועמידה מיד בנץ אז לא סמכת גאולה לתפילה, אבל כאמור זה דעות מיעט קיצוניות ולגבי הדבר הזה אני בכלל לא בטוח שאכן יש דעה כזאת.

ב. שאלת למה בתפילה יש חילוק בין עלות השחר למשהאיר פני המזרח, בניגוד למצוות אחרות

באמת יש שיטות שבכל המצוות גם בדיעבד יוצא רק משאיר פני המזרח (וזה הכוונה "עמוד השחר" במשנה במגילה, או שעמוד השחר שם לאו דווקא)

לדעה שיש חילוק, בתמיד הקלו לכתחילה לפני הנץ בגלל העומס של הקרבנות (פרי חדש), אבל איחרו מעלות השחר למשהאיר פני המזרח בגלל הטעות שהייתה עם הלבנה, שמוזכרת במשנה ביומא (מגן אברהם. ובאמת בדיעבד גם תמיד כשר מעלות השחר)

[על גבי זה, יש לציין שיש שיטות שלתפילה באמת רק הנץ ועלות השחר חשובים, למרות שעלות השחר זה לא משהאיר פני המזרח]

בפשטות מדאורייתא.

מה שכתבת שבדיעבד כשר כשנשחט לפני, זה לפי המג"א.

חשבתי שכתבתי מספיק ברור, אבל אם כתבת כנראה שלא, אז טוב שהדגשת

אך טווח הזמנים לעניין 'זמן תפילה' אינו מוגדר לפי זמן הקטרת האיברים, (שמותר להקטירם אפילו בלילה, אלא שחביבה מצווה בשעתהּ) אלא מוגדר לפי הזמן הכשר (גם אם בדיעבד) - לשחיטת התמידים.

כך שמעלות השחר (לפי המגן אברהם ופרי חדש אף לפני משאיר מזרח, ולאליה רבא וגר"א דווקא משאיר המזרח) עד 4 שעות נחשב זמן תפילה כי עד אז הוא בכלל 'בוקר', וכשר לשחיטה (לפי ר' יהודה שהלכה כמותו).

ולפי דעת השו"ע שלפני הנץ החמה נחשב לזמן דיעבד, אינו משום שאין זה מוגדר 'תוך זמן תפילה', אלא ככל המצוות שביום שמצוותם אחר שתנץ החמה, (או משום שמאבד בכך את האפשרות להתפלל שחרית בזמן המובחר - עם הנץ)

גם טווח 'זמן תפילה' של תפילת המנחה נקבע לפי הזמן הכשר (אף אם בדיעבד) לשחיטת תמיד של בין הערביים, שזמנו מתחיל מחצות היום, עד הערב (לרש"י ולשו"ע- עד צאת הכוכבים, ולתר"י ולגר"א - עד השקיעה). אלא שלגבי מחצית השעה שלאחר חצות - החמירו בין לעניין שחיטת התמיד ובין לעניין תפילה - מחשש טעות. (למג"א וברכי יוסף - אף בדיעבד לא יצא, ולפר"ח וערוה"ש - יצא, וכשיטתם נראה לענ"ד מדברי הראשונים).

א. ביום הכיפורים, מחמת עומס העבודה על הכהן הגדול- שגם נשאר ער בלילה, הצום, ורצון להקדים את עבודת היום כדיי להקדים את הכפרה, הקדימו את הקרבת התמיד. ביום רגיל היה נשחט עם הנץ.

ב. בשעת הדחק ודיעבד אלו שני צדדים של אותה המטבע. פשוט לעשות את זה מראש עושים רק בשעת הדחק, ולאחר מעשה (או בארמית: דיעבד-שעשה) זה תופס. בגלל שזה היתר שקשה לסמוך עליו, סומכים רק במקום הדחק. וידוע הכלל 'שעת הדחק כדיעבד דמי', כלומר דבר שבדיעבד הוא בסדר, בשעת הדחק אפשר לעשות מראש.

ג. זכורני שכן. איני יכול לספק מקורות.

בסדר העבודה היומיומי המתואר במסכת תמיד מתוארת שחיטת התמיד בתחילת פרק ד, וקריאת שמע של אנשי משמר בתחילת פרק ה. ובברייתא למדנו "הקורא את שמע שחרית עם אנשי משמר ואנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר משכימין ואנשי מעמד מאחרים", וברור מתוך דברי רש"י בברכות יא: שהברייתא מדברת באופן כללי, ולא רק יום הכיפורים, כך שיוצא ששחיטת התמיד בכל יום היתה עוד לפני זמן 'משיכיר'.

גם במסכת תמיד [פרק ג משנה ב])

ועד שהזכרת מעשר שני תשאל על כל המצוות התלויות בארץ כולל שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות.

בארץ.

השאלה היא אם הם כדגים שקונים דגים בכספי מעשר שני, או כמלח מים פטריות וכמהין שלא.

מה הבעיה הטכנית לסוכך באצות? חוץ מזה שרבי ירמיה שאל על סיכוך ביין קפוא הבא מהחרמון...

ואם הגמרא שואלת על סיכוך בהדסים, מה הבעיה הטכנית לסכך באלמוגים? (אפשר גם לשאול על סיכוך בספוג ימי)

כתוב במשנה בכלים שכלי קיבול של שחקקו מאלמוג לא מקבל טומאה כי הוא גידול הים. וגידול הים אינו מקבל טומאה חוץ מעורות כלב המים מפני שהוא עולה ליבשה.

אם כן אינו גידול הארץ.

ראה כלים פרק יז משנה יג, כלים פרק יג משנה ו ותפארת ישראל שם, שבת דף נב ורשי ותוספות שם. מחלוקת האם טבעת אלמוג טהורה בגלל שהיא פשוטי כלי עץ או בגלל שאלמוג נחשב גידולו מהים

וברמבם הלכות כלים פרק א הלכה ג פסק שגם "צמר הגדל בים" טהור משום שנחשב גידולו מן הים)

השאלה אם יש לחלק בין אלמוג למשל שמפורש שהוא מ7 מיני ארזים אלמוג שבים. וגם ענפיו מתפצלים כמו צמח, לבין ספוג ים למשל

מה אתה שואל בעצם? האם הולכים לפי קביעות חז"ל או לפי המציאות שהתבררה?

לגבי אלמוגים ושושנת ים ודומיהם זו שאלה קצת אחרת כי המדע מגדיר אותם כבעלי חיים ולא כצמחים. מה ההגדרות בחזל לכל אחת מהקטגוריות?

לגבי אצות, לא הבנתי למה זה או דגים או פטריות דווקא? למה אצות זה לא כמו חסה או כרוב? השאלה לא מספיק מוגדרת.

אחרת אסור לנו לאכול רובדים של חיידקים נראים לעין.

השאלה שלי היא נגיד שושנת ים זזה כמו חיה, אז האם מבחינת הליכה אחרי מראה העיניים היא חיה מבחינה הלכתית, או בגלל שמחוברת לאדמה היא צמח או כמו פטריות.

פשיטא שאלמוג לא נחשב חיה הלכתית שהרי היצרוים שבתוכו מיקרוסקופים כמו חיידקים (ומה שאנ רואים כאלמוג זה ההפרשה הגירנית שלהם , ולא ניתן לומר היוצא מהטמא טמא, שהרי הם מיקרוסקופים ולא מתחשבים בדבר מיקוסקופי הלכתיית). השאלה אם הוא צומח או דומם. ואם הוא צומח, השאלה אם נחשב גדבר שגידולו מהארץ או מהים (או לא משניהם כמו פטריות). נפקא מינא לקבלת טומאה אם עשו ממנו כלי, לסיכוך בסכך ולקניית בכספי מעשר שני.

לגבי אצות, מכיוון שהן גדלות במים ואין להן שורשים בקרקע אלא רק נאחזות בתפר דק לסלע הקרקעית, השאלה אם נחשבות צומח או כמו פטריות שאין גידולן מהארץ

בכל מקרה, השאלה שלך אכן יותר מוגדרת כרגע - אבל עדיין חסרות ההגדרות ההלכתיות. בהיעדר כאלה, הזואוחוגיה חוזרת לסייע.

מניין הקביעה שלא ייתכן יצור חי שצריך להיות אחוז חזק באדמה? צמח לא רק אחוז בה אלא ניזון ממנה. אלה אחיזות שונות.

לא הכרתי את המושג דבר שגידולו מן הים. תרחיב על זה.

מה שלא זז?

מה שאחוז באדמה?

מה שיונק מהאדמה?

אני לא חושב שבדיקה גנטית המסווגת את האבלוציה של אטתו יצור בעץ הפילוגנטית תהיה נפקא מינא להלכה, כשם שהאדם אינו קוף לפי ההלכה.

ב. מה שאמרתי הוא שמכיוון שאצה לא באמת יונקת מהאדמה אלא רק דבוקה אליה ביתד ואין לה שורשים, השאלה אם היא כמו צמח הלכתית או כמו פטריה (שאין דינה כצמח כי לא גדלה מהקרקע לפי הגמרא), או כמו דומם שגידולו מן הים (כל דבר שגידולו מן הים (נאמר על חיות) כל מה שמפיקים מהם לא מקבל טומאה לפי המשנה , חוץ מכלב המים מפני שפורש ליבשה לעיתים. משנה כלים).

צמח יונק מהאדמה ואינו מוגדר "חיה" הלכתית אלא צמח, גם צמח טורף.

הצתה מאוחרת אמנם, אבל היינו עסוקים בשטויות של בני אדם, וברגע מסוים גם סביב ענייני הקופים.

לי זה נשמע שיש קשר הדוק בין ההלכה לבין המדע, מפני שהניסיון האמפירי מפריד רביית אדם מרביית הקופים הגדולים (וכמובן קופים אחרים, שגם גנטית רחוקים יותר מהמשפחה). יש מקורות הלכתיים שמבדילים בין אדם לבין קוף, אבל הפרטים שהם מספקים כלל אינם מדעיים אלא אגדיים, כגון סנהדרין ק"ט ע"א.

האדם הוא פרימט, אבל לא קוף גדול. לקופים הגדולים 24 זוגות כרומוזומים בגרעיני התאים. לאדם 23 זוגות (ומן הסתם לכל ההומינידים). גם מבחינה פילוגנטית זה מפריד אדם מקוף, אחרת היינו גם קופים וגם בננות. השוני הכרומוזומלי אחראי ככל הנראה לשחרור שרירי הלסת העצומים המחזיקים בגולגולת הקוף, ועושים את מבנה הלסתות הקופי ל"חייתי" כלומר, מלבני. לסת האדם משוחררת מתפיסת הלחץ העצומה הזאת, והיא אליפטית.

מובן שכל זה הוא בהתיישבות מוחלטת עם האבולוציה הדרוויניסטית.

ולא נראה לי שסבר שהם תבוניים או שאדם יכול להוליד מהם. גם אם זה דברי אגדתא. מכאן רואים שרבי יוסי סבר שאם ישנו בעולם יצור דמוי אדם, הוא יטמא באוהל כאדם מריבוי בפסוק.

ב. לגבי שלדים אני לא חושב שהולכים כאן לפי מדע אלא לפי חזקה. אם זה נראה כמו אדם או לא

לפי הירושלמי זה משהו שאנחנו בכלל לא מכירים במציאות ["בר נש... חיי מן טיבורייה"], לפי הערוך אלה בני אדם אבל עם איזו מין מוגבלות ("הגדלים ביערים"), לפי התפארת ישראל שם זה אורנגאוטן. אני לא חושב שיש פירוש מובן ומקובל. לגבי ה"נראה כמו אדם", עדיין לא מתיישב לי מה לחשוב. האם הדניסובים היו "אדם"? אם דניסובי היה "מתגייר", האם היה גיורו מכניסו תחת שם ישראל? אני בספק רב שאתה או אני שאיננו פתולוגים או אנתרופולוגים נתבונן בשלד הדניסובי, נבין שזה היה משהו "אחר", ואנו יודעים בוודאות שזה היה משהו אחר ולא סאפיינס.

אילו זה בני אדם הגרים ביער רק עם מוגבלות הם היו בדין אדם לכל דבר.

"בני אדם הגדלים ביערים" זה כינוי לקופי אדם. כמו שבאינדונזית "אורנג אוטן" פירושו "איש היער" זה לא שחשבו שהוא אדם עם מוגבלות.

ב. לא צריך פה דין "אדם". אלא רק דין לטמא באוהל. רבי יוסי לא סבר שהם אדם לכל דבר, רק לגבי טומאה באוהל.

אם למראה עין הוא רנאה כמו שלד אדם - נראה שלא הולכים לפי המדע אלא לפי מראה העין. כי התורה ניתנה לבני אדם ולא למדענים במעבדה. כנל מותר לאכול חיידקים

(בעל תפארת ישראל על המשנה)

אך סביר הרבה יותר שמדובר בייצור קרוב הרבה יותר לבן אנוש.

מרדכי כסלו טוען טענה מרתקת לפיה מדובר בצאצאי ייצורים דמויי אדם (מיני 'אדם הקדמון') שהיו בעולם לפני בריאת אדם וחווה, אך לא היתה להם את יכולת הדיבור.

בהחלט ייתכן למשל שאדני השדה עשו שימוש בכלים (ברמה מתקדמת בהרבה מהשימוש בכלים שקופים עושים).

פרט של המין הביולוגי "אדם נבון" (סאפיינס)? או אדם, לצורך העניין הומיניד כלשהו, אבל נבון (כי כאמור הדניסובים היו לצורך העניין תבוניים לגמרי, או למשל הננסים של פלורס)?

ולא רק שמות עצם

אם אצות נכללות בעשב והעץ שנבראו ביום שלישי, או בשרץ נפש חיה של המים ביום הרביעי

שאלה מעניינת מאוד! 🧐 מרתק לראות כיצד ההלכה מתמודדת עם יצורים ימיים שמטשטשים את הגבול בין צמח לבעל חיים.

שאצות ושושנות ים (שנראה די פשוט שמותרות הן באכילה ואינן בכלל שרץ המים, אם כי למעשה הייתי מברר זאת בצורה יסודית יותר ולא ממהר לאכלם).

דינן כמו כמהין ופטריות וברכתן שהכל ואינן ניקחות בכסף מעשר ואין מערבין בהן (עירובי תחומין).

וממצוות התלויות בארץ פשוט לי שפטורות.

מחוברת לקרקע.

ויש יצור דמוי שושנת ים שמחובר לקרקע שהוא בעצם מדוזה שזזה וטורפת, והוא מתחלק לכמה מדוזות שמשתחררות ממנו ומשייטות בים בחפשיות. מה דינו כשמחובר לקרקע?

ומה לגבי דין סיכוך בסכך?

אצות כמובן פשיטא שאינן שרץ

התברר לי שחלק ממיני שושנות הים הן בעלות יכולות תנועה שאינן מאפיינות צמחים כלל, ונראה ברור שמינים אלו מסווגים כ"שרץ המים".

יש מינים שיכולים לנטר ממקומן, ויש שבאפשרות לזחול ממקומם על קרקעית הים.

תנועה או חיבור לקרקע?

ואם כן, מה דין צמח טורף? (הוא גם נע קצת כשטורף).

ברור לי שצמח טורף אינו 'שורץ'. דבר שלעולם אינו נעקר כלל ממקום גידולו אינו שרץ. אך אם עוקר את עצמו, באמצעות יכולת התנועה העצמית שלו, נראה לענ"ד שנחשב שורץ, גם אם זה נעשה באיטיות רבה.

לרב ארל'ה הראל שיעורים בעפרה

נראה לי שגם בגבעת אסף

הוא מדבר רהוט, לעניין, מתבל בהרבה אנקדוטות, ועוסק ביסודיות בהרבה נושאים מעניינים ופיקנטיים, בהלכה ובאגדה.