אז אי אפשר לדעת לאן אנחנו יותר קרובים 
מצד האמת אנחנו בוודאי טובים יותר מאי פעם.
כמות התורה בלתי נתפסת בכלל!
ועוד ביחס לנסיונות של הדור...
ויהודים/יות רק מתעלים מעלה מעלה ומנצחים דברים שלא היו אף פעם.
כשקשה, יותר קל להלחם.
כשנוח, לא שמים לב בכלל שצריך להלחם.
ובכל זאת נלחמים!
ומנצחים את רוב הקרבות. ורק מתגברים בלימוד תורה ואהבת ישראל.
אין על הדור שלנו.
פאדיחות...
מסתבר שאנחנו אלה שהיו ראוים לקבל את התורה ועכשיו גם את המשיח בע"ה במהרה!!
ובכל זאת נראה שצריך להסביר שוב ושוב.
א) המילים"בכל יום שיבוא" לא מופיעות בעיקר השתיים עשרה של הרמב"ם אלא אלה מילותיו של המעתיק לסידורים, הרמב"ם עצמו גם לא חי בתודעה שכל יום יכול להגיע המשיח.
ב) גם המעתיק לסידורים עצמו שהוסיף מילים אלה מדעתו מן הסתם לא התכוון להכניס לרמב"ם דברים שלא אמר אלא התכוון לשים פסיק בין המילה "לו" למילה "בכל" כלומר אני מאמין באמנה שלמה וכו' אף על פי שהתמהמה, עם כל זה אחכה לו, זה מה שצריך להאמין בכל יום, שיבוא. מתי? בזמן נתון כלשהו יבוא, לא שחייבים להאמין שבכל רגע ורגע הוא עלול לפרוץ הביתה ולהגיד הנני.
עיקרי האמונה היהודית – ויקיפדיה
ברור לכולם שצריך להאמין בביאת המשיח... מה המחלוקת? לא הבנתי כל-כך. האם זה להאמין דווקא "בכל יום" או לא זה חובה?
זה הנוסח של הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק:
"היסוד השנים עשר
ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) "תיפח רוחן של מחשבי קיצין".
ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים.
ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו."
מישהו חושב שחייב להאמין דווקא בכל יום?
לא חשבתי על זה אף פעם, אבל עכשיו אני רואה שאין לזה עניין בכלל.
כמובן שיש עניין לצפות לביאת המשיח (עניין שלא צריך ראיות) "כמו שמצפים לאוטובוס" (עניין מפורסם מהרב אליהו זצ"ל), אבל אם זאת חובה דווקא היום?
יש בזה מעלה בוודאי, חובה? לא נראה ככה
אני עיוור או שאני לא מבין מה המחלוקת ביניכם? 
השאלה היא רק האם חובה (ברמה של עיקרי אמונה שאם אדם לא עושה את זה הוא כופר) על אדם ממש לצפות למשיח בכל שניה שעוברת??
כי העובדה שזאת מעלה היא דבר ברור ומובן מאליו... אף אחד לא יחלוק על זה שגדולי ישראל הצרו על צער השכינה כל היום.
נראה לי שאתם לא חולקים בכלל...
יש את הציטוט: " אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת"
בתודעה כזאת... לא שייך לכל אחד, רוב האנשים יכנסו לתסכולים מנסיונות כאלה.
זה שייך לבעלי מדרגה.
לא יודע למה אתה אומר שרוב גדולי ישראל לא חיו במדרגה כזאת...
יש סיפורים על המון כאלה שכן וחיו ככה בפועל ואין סיפורים על כאלה שלא (לא במפורש, ולא לומדים מהם רק כי לא נכתב עליהם).
כמה גדולי ישראל חיו בתודעה אובססיבית של "מה יהיה? מה יהיה? אולי עכשיו יגיע המשיח?" אי אפשר לעמוד בזה בכלל, אי אפשר לקדם שום דבר.
בסידורים בנוסח ע"מ באמת לא קיים כל המלל הזה בסוף העיקר ה12..
הרעיון נכון לכשעצמו, אבל לא כפירוש.
ב. לאיזו הכרעה צריך להגיע? אין כאן מחלוקת.
ג. מה זה צורה "פרטית" ו"כללית"?
משל לגיבור שרצה לכבוש איזה עיר מוקפת חומה מאד חזקה.
בהתחלה הוא לקח את ההכי גיבורים שיש ונתן להם פטישים וכו' לנסות לשבור את החומה.
אז הם דפקו ודפקו ודפקו על החומה עד שנגמרו להם הכוחות.
לאחר מכן הוא לקח גיבורים אבל פחות מהם וכנ"ל ושוב אותו דבר..
עד שלכל החיילים שלו נגמר הכוח...
אבל בגלל כל הדפיקות הוא ראה שהחומה כולה סדוקה ועומדת כבר ליפול.
אז הוא לקח כמה זקנים וילדים ונתן להם לדפוק על החומה והם אלה ששברו אותה.
אני מתאר לעצמי שהנמשל מובן מאליו
ששאל רבנו חיים ויטאל את האר"י הקדוש:
איך האר"י היה אומר עליו שנפשו כ"כ מעולה, והרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאין הוא מגיע לעקבו?
וענה לו האר"י הקדוש: דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאוד שקול בכמה מצוות גדולות שבדורות אחרים.
ק"ו בדור שלנו. ואת הק"ו השאלה הציגה יפה.
נ.ב הרעיון שמאחורי השאלה מופיעה בעוד סגננות, אומנם יש קצת שוני בין השאלות אך עדיין קיים בהם אותו קו דמיון-
כמו שכר ועונש אצל מי שלא שמע על המצוות (ז"א האם חילוני יקבל עונש על כל חילול שבת שעשה בעוד שהוא כלל לא שמע על הלכות שבת?!),
התשובה הרגילה היא משל השטחים הכבושים של הרב דסלר (בעל המכתב מאליהו)\
האם מי שבעל קושי מסויים יקבל את אותו שכר / עונש על מצווה שעושה בקושי וכו'
התשובה הרגילה היא כדברי הגמ' לפום צערא אגרא.
בס"ד
אולי דווקא בגלל שכל כך קשה בדור הזה וכל כך נמוך אז ה' ישלח אור יותר גדול "משיח כדי להעלות את העם".
דבר נוסף עצם השאלה נובעת נראה לי מאמונה, מתוך זה שאנחנו מצפים קשה לנו לעכל מה זה, ושזה באמת מתקרב.
כדוגמה מביאים שאדם ששם בלוטו וכאלה הוא שם כי הוא מאמין בסיכוי שלו לזכות אבל אם הוא זוכה הוא לא מאמין כי דווקא מתוך הצפייה הוא מבניין כמה שזה דורש ממנו.
דווקא זה שאת חושבת אולי זה רחוק ממני נובע מזה שאת מבקשת ומבינה את הגדולה של המשיח, ולא בהכרח שזה פוגם באמונה שיבוא.
מקווה שהובן ועזר.
יתכן מצב והגאולה תתקדם בתהליך ארוך קמעא קמעא . ויש מצב שהגאולה תבוא במהרה.
ידוע שבגאולת מצרים יצאו ממצרים רק 20% , 80% מתו בזמן מכת החושך כי היו רשעים שלא רצו להגאל (וזאת לאחר שכבר ראו 8 מכות שהוכו המצרים). גם על 20% אלו שיצאו נאמר במדרש - שהם דומים למצרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". איך התחיל גאולת מצרים????????? הגאולה התחילה אחרי "ויזעקו".
כשחלק ניכר מהעם (גם אם הוא יחסית מיעוט) יפסיק להתרגל ליסורים והקשיים ויזעק לה'
"ה' הוא המלך, גאל אותנו במהרה" -בהחלט יתכן וה' יגאלנו מהרה.
לצערנו, בימינו, במקום לזעוק לגאולה, אנו לא מאמינים שיתכן שתבוא במהרה, ולא זועקים.
במקום לזעוק לה' -אנו "מתחזקים" מכל מיני אנשים שעוברים קשיים המספרים את הסתגלותם לקשיים, למחלות...
במקום לזעוק לה' - אנו מגלים סבלנות לייסורים ואומרים "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"
במקום לזעוק לה' - אנו אומרים "סבלנות, יש תהליכים, קמעא קמעא, יש לשנות מבפנים".
ז"א אנו מתעקשים שצריך בהכרח תהליך ארוך (בעתה), ואין הווה אמינא כלל ל"אחישנה".
אנו רואים שברוך ה' יש קיבוץ גלויות, ארץ ישראל ניבנת, המצב החומרי נבנה היטב והוא בין הטובים בעולם, העם מתקרב לריבונו של עולם. גם אם העם עדיין לא שומר תורה ומצוות בפועל, חלק ניכר מהעם מוכן כבר לקבל את מלכות ה'.
מצד שני- מבחינה רוחנית ישנה הדרדרות ביחס של מוסדות המדינה לערכי הדת והקדושה. הדרדרות זו באה לידי ביטוי בתרבות היוצאת מאליטות מסוימות, במערכת המשפט, בחוקים, ואפילו בצבא.
מסביר הרב טאו שליט"א, שהשלטון הדמוקרטי במדינה הוא שלטון זמני, כמלכות שאול שהייתה זמנית. המדינה בימינו, כמלכות שאול דאז - חוששת מ"מלכות בית דוד" העשויה לצמוח כתוצאה מהתחזקות העם בתורה ובאמונה.
הקומה החומרית בנויה. הגיע הזמן לעלות בקומה הרוחנית.
אפשר לחכות לתהליכים ארוכים, אפשר.
אפשר לנסות לעורר את לב העם לזעוק לגאולה-במהרה.
אולי נזכה ל"אחישנה".
בתפילה, חז"ל הכניסו את הציפייה, לבמהרה,
יתגדל ויתקדש...ויצמח פורקניה ויקרב משיחה, בחייכון....בעגלא ובזמן קריב"
"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"
במהרה בימינו. אמן.
ב"ה אנחנו בדור שקרוב מאוד לגאולה. כך למדתי מרבותיי במדרשה.
ובאמת זכינו אחרי 2000 שנות גלות נוראיות לשוב ארצה, לבנות שלטון יהודי, לנצח את אויבינו. והכל בסיעתא דשמיא גדולה.
ארץ ישראל נותנת לנו פירות בעין יפה. ובגמרה כתוב שאין סימן מובהק יותר לגאולה - "אין לך קץ מגולה מזה".
והנה הקב"ה פותח לבבות לתשובה. אנחנו רואים המון חוזרים בתשובה. אולי דווקא בגלל הידרדרות רוחנית ומוסרית בעולם הכללי, יהודים רבים מחפשים את האמת, את המטרה האמיתית של החיים, את המוסר האלוקי... רק לשם ההשוואה - בתחילת המאה ה20 הרבה זרקו את הכיפות ועכשיו הנינים שלהם חוזרים בתשובה.
כמובן שיש קשיים ועיכובים ונסיונות. אבל דווקא כשמתגברים אנחנו מתעלים עוד יותר ויש לנו את הכוחות אם הקב"ה שם אותנו בדור הזה. וגם אם נופלים אפשר תמיד לשוב אליו יתברך.
בקיצור, "אחכה לו בכל יום שיבוא"! ממש מחכה למשיח. למרות שאנחנו לא בדיוק יודעים מתי הוא יבוא.
בס"ד
אכן הדור שלנו הוא גמד ביחס לדורות הקודמים, אבל זה כמו שיש ענק שעל כתפיו מרכיב גמד.
מי מגיע יותר גבוה? אם צריך לקטוף פרי מצמרת של עץ גבוה למשל, למרות שהגמד עצמו נמוך, המיקום שלו - זה שהוא עומד על הענק גורם לו להגיע לגובה שהענק עצמו לא יכול להגיע.
ז"א זה שאנחנו אלא שמביאים את הגאולה בפועל בע"ה לא אומר שאנחנו טובים יותר מהדורות הקודמים,
אלא שאנחנו משתמשים בהישגים שלהם.
הסבר נוסף- הדור שלנו קרוי "עקבתא דמשיחא"- העקב של המשיח.
כל עם ישראל הוא גוף אחד.
יש מי שבחינת ראש, צדיקים גדולים ומנהיגים,
יש מי שבבחינת לב, צדיקים שמזרימים חיות בעם ישראל,
וכ' וכ'.
ויש את הנשמות הפשוטות. הכי פשוטות, הכי נמוכות.
הנשמות ששייכות לעקב.
במה העקב נראה פשוט? באיכויות שלו, ביכולת שלו לתקשר עם העולם.
העין- רואה, אוזן שומעת, המוח יודע מה קורה בכל הגוף ומתפעל אותו,
וכ' וכ', העקב לעומת זאת הוא כמעט חסר תחושה לחלוטין.
בקושי מרגיש בחוש המישוש..
ממש כמונו.
היו דורות של נביאים, היו דורות של לימוד תורה ברמות אחרות לגמרי (שהעופות שפרחו מעל ת"ח שלומד נשרפו..) דורות של בעלי מסירות נפש, אנחנו? כמו עקב לעומתם.
מצד שני כשאדם רוצה להגיע למקום כל שהוא, הראשון בגוף שמגיע זה העקב.
ואז הוא מושך אחריו את כל הגוף...
כי יחודיותו של העקב זה לא ההבנה שלו, הנבואה שלו וכ' אלא קבלת העול.
ללכת למרות הכל הלאה, להתקדם אל היעד שהראש קבע,
ולהביא לשם את כל הגוף- כולל הראש.
זה לא קל להיות עקב, אתה פוגש את המציאות התחתונה בשטח וכ',
אבל דווקא העקב מותאם באופן מושלם לתפקיד שלו, לשאת את האדם ולהביאו אל מקום חפצו.
והוא הראשון שמגיע לשם...
שנזכה לעשות בפועל את הצעד הזה, אל תוך הגאולה, בפועל ממש
בס"ד
על הגאולה נאמר "התאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"-
הקב"ה רוצה לדור בעולם התחתון ביותר,
להתגלות במלא עצמותו כמו אדם בדירה שלו, שלא מצמצם את עצמו מפני סיבות כל שהם,
ולא מתאים את עצמו אל הסביבה אלא הדירה מותאמת אל צרכיו.
כדי לבנות ארמון (דירה למלך)
צריך הרבה בעלי מקצוע,
יש את האדריכלים,
המהנדסים,
שהם הכי חכמים, בעלי תארים וכ',
יש את הבנאים שהם הכי חזקים וכ',
אבל גם כשהבית מוכן אי אפשר להיכנס אליו לפני שעושים ניקיון...
אדם מהצד יכול לומר-
מהנדסיםגאונים עשו כל מה שתלוי בהם,
עבדו ימים ולילות והמלך לא בא.
בנאים חזקים וחסונים עשו כלהתלוי בהם השקיעו מאה אחוז מאמץ - והמלך לא בא.
פןעלי הניקיון הללו יבואו ודווקא בגללם יבוא המלך?
אלא זה שהם האחרונים לפני שהמלך נכנס לא אומר שהם הכי טובים בהגדרתם,
אלא תפקידם הוא האחרון שנשאר.
הדורות הקודמים עשו כבר הכל,
כעת הם ממתינים לנו, שנסיים את תפקידינו אנו,
ונעשה את החלק שלנו בחלוקת העבודה הזאת...
לא בגלל שאנחנו טובים יותר מהדורות הקודמים, אלא בגלל שהקב"ה החליט שהגיע זמן לגאולה והוא מקבץ גלויות ומסייע בעדינו לנצח אויבים ופותח לבבות לתשובה וכו'.
כמובן שזאת עוד לא הגאולה השלימה. הלוואי ויהיה במהרה, שיהיה ב"אחישנה". זה כן תלוי בנו. הדרך שבה תבוא הגאולה, זכו - אחישנה. כמה שיותר "נזדכך" ונתקרב אל השם נזכה לגאולה המהירה יותר.
שמעתי משהו יפה: בדורות הקודמים הצדיקים הגדולים נמשלו לאורות גדולים, אבל הם האירו ביום כשהכל מסביב מואר ואז האור שלהם כאילו נראה יותר חלש.
בדור שלנו הצדיקים משולים לנרות בחושך. הם יותר קטנים אבל האור שלהם הרבה יותר בולט כי הם בחושך.
מחפש רב/שיעורים לתת לי דרייב בעבודת השם. לצערי, אין לי הרבה זמן להקדיש ביום ללימוד, מרגיש שחוק ובלי כוחות. מחפש שיעורים שיעזרו לי להפוך את כל העשייה לעבודת השם, להתמלא בשמחה ובלב טוב כלפי כל הסובבים אותי (בעיקר משפחתי..)
תודה ויום שמח!
השיעורים שלו מלאי חיות ושמחה בעבודת השם
וגם יש כנס בכל לבבך, שאמור להיות בז' תמוז בירושלים. זה כנס על עבודת השם והתחדשות בה. חפש, אולי שם נמצא האוצר שלך.
מה אתם אומרים? ההתחזקות הזאת ברשתות החברתיות באמת אמיתית? יש לה תוקף?
כאילו מתחזקים וזה אבל אחרי תמיד אוהב אותי הגיע עולם בשני צבעים... ככל יש מלא בלבול שזמרים שיצאו מהארון שרים שירים של חיבור לה' וכו'
יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...
לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...
כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...
אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷
בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....
בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח.....
מסף ריגוש שעולה כל הזמן
מחפשים חוויות משמעותיות יותר
לדת יש משמעות בשפע
וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה
זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות
קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.
קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.
אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?
לצערי...
יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...
היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.
ולא, זה לא שלא טוב שם.
אני מאד מאד אוהבת להיות שם.
רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.
אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...
עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.
במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.
בהתכתבות (שאמורה להיות) מקצועית בין בנים ובנות?
עד כמה נחמדים צריכים להיות? אם בכלל? יש מקום לקצר כדי להפחית אינטראקציה או שהעניין הוא הצורה שבה מתכתבים?
ומה עושים כשהעבודה ביחד הופכת לאינטנסיבית יום יומית?
פנים אל פנים הגבולות ברורים אבל איכשהו בווטסאפ הכל מטושטש.
התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...
אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,
לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.
כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.
(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)
"אם לא מערבים רגשות בכלל"
בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.
ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.
השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?
כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"
יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין
אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא?
בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...
את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.
"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"
זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.
אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.
אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.
ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.
אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.
לשמור על מרחק מסויים
זה לא סתם כי בא לה
אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)
לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית
אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים
בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת
הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר
אם כוונת הקשר מקצועית
היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית
קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...
מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם
אולי יש אנשים חסרי מודעות
שלא שמים לב למה שהם עושים
(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים
מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי
זה אף פעם לא הלך למקום אחר
לא מצידי
ולא מהצד השני)
מצרף פסק שנכתב על ידי הרב ירון אליה בעניין תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
ההלכה בקצרה
גילוח - מי שמגלח זקנו בקביעות מותר לו להתגלח בערב שבת זו של ר"ח אייר.
תספורת - בתספורת הראש נכון להחמיר. למעט מי שרגיל להסתפר כל שבוע וכעת נראה פרוע או מצטער. וטוב לחוש לדברי הסוד ולהמנע בכל אופן מתספורת הראש עד שבועות.
טעמי ההיתר בקצרה:
לדך מקורת מפורט עם הסבר לפסק ראה באתר: תספורת בראש חודש אייר שחל בשבת לספרדים
וכן מצורף קובץ PDF עם המקורות וההסבר 20260415130158.pdf
כל טוב.
מועדים לשמחה!
ההלכות הנוהגות למנהגי ספירת העומר עלו לאתר ומצורפים גם כאן לשימושכם
מקור הדין - שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם. (יבמות סב ב) לכן קיבלו ישראל על עצמם לנהוג מעט מנהגי אבלות בימים אלו שעיקרם נישואין ותספורת (שו"ע תצג א) והוסיפו עליהם ריקודים ומחולות של רשות (מג"א שם א) ושמיעת כלי נגינה (אחרונים).
תקופת המנהג - למנהג הספרדים מנהגי הספירה חלים מפסח עד בוקר ל"ד לעומר (שו"ע תצג ב) ומהאשכנזים יש נוהגים מפסח עד בוקר ל"ג בעומר (רמ"א שם) ומנהג האשכנזים בירושלים מפסח ועד ר"ח סיון למעט ל"ג בעומר (אשרי האיש סה א). ויש מנהגים נוספים (רמ"א תצג ג. משנ"ב יד-טו).
תכלית המנהגים – המנהגים נועדו להרחיק מנפשנו בימים אלה מדת השנאה והקנאה והתאוה והגאוה והכבוד ולקנות מדת האהבה והענוה והשלום (כה"ח תצג ה בשם האר"י)
שאר מנהגי אבלות – ימים אלו של ימי הספירה אינם ימי פורענות כשלשת השבועות, אלא ימים קדושים וחשובים לקראת חג השבועות ומתן תורה ואף יש בהן בחינה של חול המועד (רמב"ן ויקרא כג לו). ולא נוהגים בהם שאר מנהגי האבלות.
ולכן מותר בימים אלו לקנות כלים חדשים ואפילו גדולים וכן מותר לברך ברכת 'שהחיינו וקיימנו והגיעהו לזמן הזה' על בגדים ועל פירות חדשים (משנ"ב תצג ב. כה"ח תצ"ג ד. אול"צ ג יז ב. אשרי האיש סה יב. ויש שכתבו שממידת חסידות ימתין לשבת). וכן מותר לכבס בהם ומותר להתרחץ ולרחוץ בים ובבריכה כשאין בהם סכנה מיוחדת (אשרי האיש שם טו). וכן מותר להיכנס לדירה חדשה בימי הספירה, ואף מותר לצייר ולסייד הדירה, או לעשות טפטים לנוי (יחוו"ד ג ל. הלכות חג בחג עמ' נח בשם הגריש"א) וכן מותר לטייל לחזק נפשו וכל שכן בארץ ישראל שיש בזה מצווה (ע"פ מנחת אלעזר ד מד). ויש שנהגו חומרות במקצת מהדברים המותרים.
נישואין - נוהגים שלא לישא אשה בתקופה זו, והמנהג לאסור גם למי שלא קיים פריה ורביה (משנ"ב א. וראה שעה"צ א שיש מקלים) אמנם להחזיר גרושתו מותר שאינו שמחה כל כך (משנ"ב שם).
נישואין בשעת הדחק - למנהג האשכנזים יש מתירין להתחתן כבר בליל ל"ג בעומר כאשר הוא יוצא בערב שבת (המועדים כהלכתם עמ' תרנא בשם הרב אלישיב) ויש מתירין בכל שנה כשאין אולמות פנויים במוצאי ל"ג בעומר (שם) ולמנהג הספרדים מותר בשעת הדחק להתחתן בליל ל"ד בעומר (חזו"ע יו"ט רנד).
אירוסין – מותר לעשות מפגש אירוסין ('וורט') שבו מסכמים סופית על שידוך וכן מותר לעשות בו סעודה. אך ללא כלי נגינה (שו"ע שם. מג"א א).
הזמנה לנישואין – אדם שהוזמן לשמחת נישואין, אע"פ שלפי מנהג אבותיו לא נושאים אשה בימים אלו מותר לו להשתתף בשמחת הנישואין כמנהג המזמין בריקודים ובכלי שיר (אג"מ א קנט. הליכ"ש יא יט. אשרי האיש סה ל). וכן מותר להסתפר לשם כך אם ללא התספורת ימנע מלהגיע לשמחת הנישואין, כיון שחל עליו חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ ב צה) ואם המזמין עבר ונשא בזמן שגם לפי מנהגו אין נוהגים להנשא, יש נוטים להתיר כיון שכלפי המוזמן אין איסור אלא חיוב לשמח חתן וכלה (אג"מ שם) ויש נמנעים מלהשתתף (הליכ"ש שם 70).
תספורת וגילוח - נוהגים שלא להסתפר בתקופה זו וכן לא לגלח הזקן, והנוהגים על פי הסוד לא מסתפרים עד ערב שבועות וכן לא מקלים בימי שמחה.
שערות הגוף – איסור הגילוח בימי הספירה כולל בגברים את כל שערות הגוף (אול"צ ג, יז ד ע"פ שו"ע תקנא יב).
ציפורניים – מותר לקצוץ ציפורניים בימים אלה (כה"ח תצג טז).
שפם - שפם שמעכב את האכילה, מותר לגלחו בעומר (שו"ע תקנא יז).
ראש חודש אייר וערב שבת – כאשר ראש חודש אייר חל בשבת יש מתירים בגילוח (משנ"ב תצג, ה) ויש אוסרים (בית דוד רפ"א) ובמקום צער יש מי שהתיר בגילוח הזקן בראש חודש גם לספרדים וכן במקום צורך גדול לגלח הזקן גם בערב שבת שאפשר שדין הזקן קל יותר (חזו"ע יו"ט עמ' רסב).
לג בעומר – מנהג הספרדים להסתפר רק ביום ל"ד בעומר ומנהג האשכנזים ביום ל"ג. ואם חל ל"ג בערב שבת יסתפרו בו גם בני ספרד (שו"ע שם). ואם חל ל"ג ביום ראשון מנהג האשכנזים להסתפר כבר בערב שבת לכבוד השבת (רמ"א תצג ב) והספרדים מסתפרים ביום שני ל"ד בעומר כמנהגם (כה"ח תצג לב).
שבועות – לנוהגים שלא להסתפר עד חג השבועות, אם חל החג בשבת מסתפרים בערב שבת (מורה באצבע רכ"א).
נשים וילדים - למנהג הספרדים נשים וילדים אינם בכלל האיסור תספורת (אול"צ ג יז, ג) ואפשר שלנוהגים ע"פ הסוד יש להחמיר גם להם (רב פעלים ד ס"י טו). ולמנהג האשכנזים ילדים אסורים בתספורת אלא אם מצטערים. וכן נשים אסורות (רמ"א יו"ד שצ ה) למעט לצורך טהרה או צניעות וכן מה שנוהגת לעשות שלא תתגנה על בעלה.
בעלי ברית - אבי הבן הסנדק והמוהל רשאים להתספר לקראת הברית (רמ"א תצג, ב) ואם אין שהות ביום הברית יסתפרו ביום שקודם הברית (דרכ"מ תצ"ג ג) אולם לשאר מוזמנים אין היתר להסתפר לקראת הברית.
חתן – חתן מותר להסתפר בכל שבעת ימי המשתה כיון שהם ימים טובים אצלו (אשרי האיש סה ד)
בר מצווה – נער בר מצווה ביום שמלאו לו י"ג שנים מותר להסתפר (חזו"ע יו"ט רסד, הליכות שלמה שס"ב יז. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ולגבי אביו ואמו נחלקו הפוסקים (חג בחג עמ' עג. שבחוות יאיר תצג ב התיר. והחת"ס קנ"ח אסר). ויש אוסרים גם לנער עצמו (אשרי האיש שם ה).
יום העצמאות – המכירים בניסי ה' וחסדיו בהקמת מדינת ישראל ראוי שיתגלחו לכבוד יום העצמאות (יין הטוב חלק ב סימן יד), ויעשו זאת ביום שקודם כניסת החג כדין בעל ברית. ומי שנמנע מלהתגלח בגלל פסיקת רבותיו יקפיד לפחות ללבוש בגדי חג שלא יראה ח"ו ככופר בטובת ה' על עמו ישראל.
פרנסה – אדם שלצורך פרנסתו נדרש להופיע בפני אנשים חשובים ולא יכול להגיע אליהם כשאינו מגולח מפני כבודם או שיהיה לו מכך הפסד מרובה של ממון יעשה שאלת חכם (ראה חת"ס קנח 'וכיון שכן'. אג"מ ד קב. כה"ח תצג יט) ואם יקלו לו יצטרך התרת נדרים בפני שלשה (כה"ח שם) ויש אומרים שבימינו לא שייכים היתרים אלו כי יש בעולם אנשים רבים שלא מתגלחים ואינו נראה משונה (אשרי האיש שם ו').
ריקודים ושמיעת כלי נגינה בעומר
בימים אלו נוהגים שלא לשמוע כלי נגינה וכן להמנע מריקודים ומחולות.
אירועי מצווה – מותר להשמיע כלי נגינה באירועי מצווה כגון ברית מילה, הכנסת ספר תורה (חזו"ע יו"ט רנ"ט) נישואין שהותרו (אג"מ צה, ב) סעודת שבע ברכות (משנה הלכות ו, קט) וכן בסיום מסכת, ואפילו לא היה רגיל בכך כיון ששמחת התורה אין לה גבול (אשרי האיש סה כב). וכן בר מצווה ששלמו לו י"ג ביום האירוע (חזו"ע יו"ט רנח. אול"צ ג יז א ולא הזכיר שהוא ביומו. ובפת"ש שצא ה כתב אפילו ביום שרק דורש בו) ויש שאסרו כלי נגינה בבר מצווה (הלח"ג כ מו). ויש מי שאסר בכל סעודת מצווה (מבית לוי עמ' עז).
חול המועד – מותר לרקוד ולשמוע כלי זמר בחול המועד כשמכוונים לשם מצווה של שמחת המועד (הלכות חג בחג עמ' צט בשם הגריש"א).
קלטות ילדים - קלטות סיפורים לילדים מותר להשמיע להם בימי העומר אף על פי שמשולבים בהם שירים (הליכות שלמה שם הערה 53).
ילדי גן - גננת שמנגנת לילדי הגן מותרת לנגן לילדים קודם גיל חינוך (חוט שני שם. אשרי האיש תלד).
חולשת נפש - אדם חולני וכן אדם הזקוק לחיזוק הנפש ומועיל לו שמיעת כלי נגינה מותר לשמוע בהם בימי העומר (הליכ"ש שם הערה 54) ויעשה זאת בצנעה.
מורה לנגינה – אדם שמלמד נגינה, מותר להמשיך בעבודתתו אם עושה לפרנסתו ולא להנאתו מהניגון (אג"מ ג, פז).
תלמיד נגינה – תלמיד הלומד לנגן והוא בשלב הלימוד שאינו נהנה מן הנגינה, מותר להמשיך וללמוד בימי העומר אותם ניגונים שטרם התמקצע בהם (ספ"כ ב, יב טז בשם הגריש"א).
שירים שקטים – שירים שאינם מתאימים לרקודים ומחולות כמוסיקה קלאסית יש שהתירו במקום צורך (הליכות שלמה יא הערה כב, 54. הרב יעקב אריאל באתר ישיבה)
שירה בפה – מותר לשיר בפה כשהשירה היא דרך הודאה לה' או תפילה ואפילו בשירי שמחה (יחווד ו לד אפילו לענין בין המצרים) ויש מתירים דווקא בשירי נשמה שקטים המרוממים את האדם ואינם מעוררים לריקוד (הליכות שלמה שסא) או בשירי מוסר שאינו דרך שמחה (חוט שני שבת ד שע"ט).
איסרו חג פסח – יש שכתבו שבאיסרו חג של פסח מותר לשמוע כלי נגינה ויש אסרו (ראה באריכות בספר בירורי חיים ג סימן כט)
מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם
מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.
חבר, אבא,מלך.
אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.
תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...
אך זה שאני מתפלל אליו.
