אז אי אפשר לדעת לאן אנחנו יותר קרובים

מצד האמת אנחנו בוודאי טובים יותר מאי פעם.

כמות התורה בלתי נתפסת בכלל!

ועוד ביחס לנסיונות של הדור...

ויהודים/יות רק מתעלים מעלה מעלה ומנצחים דברים שלא היו אף פעם.

כשקשה, יותר קל להלחם.

כשנוח, לא שמים לב בכלל שצריך להלחם.

ובכל זאת נלחמים!

ומנצחים את רוב הקרבות. ורק מתגברים בלימוד תורה ואהבת ישראל.

אין על הדור שלנו.

פאדיחות...

מסתבר שאנחנו אלה שהיו ראוים לקבל את התורה ועכשיו גם את המשיח בע"ה במהרה!!

ובכל זאת נראה שצריך להסביר שוב ושוב.

א) המילים"בכל יום שיבוא" לא מופיעות בעיקר השתיים עשרה של הרמב"ם אלא אלה מילותיו של המעתיק לסידורים, הרמב"ם עצמו גם לא חי בתודעה שכל יום יכול להגיע המשיח.

ב) גם המעתיק לסידורים עצמו שהוסיף מילים אלה מדעתו מן הסתם לא התכוון להכניס לרמב"ם דברים שלא אמר אלא התכוון לשים פסיק בין המילה "לו" למילה "בכל" כלומר אני מאמין באמנה שלמה וכו' אף על פי שהתמהמה, עם כל זה אחכה לו, זה מה שצריך להאמין בכל יום, שיבוא. מתי? בזמן נתון כלשהו יבוא, לא שחייבים להאמין שבכל רגע ורגע הוא עלול לפרוץ הביתה ולהגיד הנני.

עיקרי האמונה היהודית – ויקיפדיה

ברור לכולם שצריך להאמין בביאת המשיח... מה המחלוקת? לא הבנתי כל-כך. האם זה להאמין דווקא "בכל יום" או לא זה חובה?

זה הנוסח של הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק:

"היסוד השנים עשר
ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) "תיפח רוחן של מחשבי קיצין". 
ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים. 
ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו."

מישהו חושב שחייב להאמין דווקא בכל יום?

לא חשבתי על זה אף פעם, אבל עכשיו אני רואה שאין לזה עניין בכלל.

כמובן שיש עניין לצפות לביאת המשיח (עניין שלא צריך ראיות) "כמו שמצפים לאוטובוס" (עניין מפורסם מהרב אליהו זצ"ל), אבל אם זאת חובה דווקא היום?

יש בזה מעלה בוודאי, חובה? לא נראה ככה

יש את הציטוט: " אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת"

בתודעה כזאת... לא שייך לכל אחד, רוב האנשים יכנסו לתסכולים מנסיונות כאלה.

זה שייך לבעלי מדרגה.

לא יודע למה אתה אומר שרוב גדולי ישראל לא חיו במדרגה כזאת...

יש סיפורים על המון כאלה שכן וחיו ככה בפועל ואין סיפורים על כאלה שלא (לא במפורש, ולא לומדים מהם רק כי לא נכתב עליהם).

כמה גדולי ישראל חיו בתודעה אובססיבית של "מה יהיה? מה יהיה? אולי עכשיו יגיע המשיח?" אי אפשר לעמוד בזה בכלל, אי אפשר לקדם שום דבר.

בסידורים בנוסח ע"מ באמת לא קיים כל המלל הזה בסוף העיקר ה12..

הרעיון נכון לכשעצמו, אבל לא כפירוש.

ב. לאיזו הכרעה צריך להגיע? אין כאן מחלוקת.

ג. מה זה צורה "פרטית" ו"כללית"?

משל לגיבור שרצה לכבוש איזה עיר מוקפת חומה מאד חזקה. 

בהתחלה הוא לקח את ההכי גיבורים שיש ונתן להם פטישים וכו' לנסות לשבור את החומה.

אז הם דפקו ודפקו ודפקו על החומה עד שנגמרו להם הכוחות.

לאחר מכן הוא לקח גיבורים אבל פחות מהם וכנ"ל  ושוב אותו דבר..

עד שלכל החיילים שלו נגמר הכוח... 

אבל בגלל כל הדפיקות הוא ראה שהחומה כולה סדוקה ועומדת כבר ליפול. 

אז הוא לקח כמה זקנים וילדים ונתן להם לדפוק על החומה והם אלה ששברו אותה.

אני מתאר לעצמי שהנמשל מובן מאליו

ששאל רבנו חיים ויטאל את האר"י הקדוש:
איך האר"י היה אומר עליו שנפשו כ"כ מעולה, והרי הקטן שבדורות הראשונים היה צדיק וחסיד שאין הוא מגיע לעקבו?
וענה לו האר"י הקדוש: דע לך, כי אין גדולת הנפש תלויה כפי מעשה האדם, רק כפי הזמן והדור ההוא, כי מעשה קטן מאוד שקול בכמה מצוות גדולות שבדורות אחרים.

ק"ו בדור שלנו. ואת הק"ו השאלה הציגה יפה.

נ.ב הרעיון שמאחורי השאלה מופיעה בעוד סגננות, אומנם יש קצת שוני בין השאלות אך עדיין קיים בהם אותו קו דמיון-
כמו שכר ועונש אצל מי שלא שמע על המצוות (ז"א האם חילוני יקבל עונש על כל חילול שבת שעשה בעוד שהוא כלל לא שמע על הלכות שבת?!),
התשובה הרגילה היא משל השטחים הכבושים של הרב דסלר (בעל המכתב מאליהו)\

האם מי שבעל קושי מסויים יקבל את אותו שכר / עונש על מצווה שעושה בקושי וכו'
התשובה הרגילה היא כדברי הגמ' לפום צערא אגרא.
  

בס"ד

אולי דווקא בגלל שכל כך קשה בדור הזה וכל כך נמוך אז ה' ישלח אור יותר גדול "משיח כדי להעלות את העם".

דבר נוסף עצם השאלה נובעת נראה לי מאמונה, מתוך זה שאנחנו מצפים קשה לנו לעכל מה זה, ושזה באמת מתקרב.

כדוגמה מביאים שאדם ששם בלוטו וכאלה הוא שם כי הוא מאמין בסיכוי שלו לזכות אבל אם הוא זוכה הוא לא מאמין כי דווקא מתוך הצפייה הוא מבניין כמה שזה דורש ממנו.

דווקא זה שאת חושבת אולי זה רחוק ממני נובע מזה שאת מבקשת ומבינה את הגדולה של המשיח, ולא בהכרח שזה פוגם באמונה שיבוא.

מקווה שהובן ועזר.

יתכן מצב והגאולה תתקדם  בתהליך ארוך קמעא קמעא . ויש מצב שהגאולה תבוא במהרה.

ידוע שבגאולת מצרים יצאו ממצרים רק 20% , 80% מתו בזמן מכת החושך כי היו רשעים שלא רצו להגאל (וזאת לאחר שכבר ראו 8 מכות שהוכו המצרים).  גם על 20% אלו שיצאו נאמר במדרש -  שהם דומים למצרים "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". איך התחיל גאולת מצרים?????????    הגאולה התחילה אחרי "ויזעקו".

כשחלק ניכר מהעם (גם אם הוא יחסית מיעוט) יפסיק להתרגל ליסורים והקשיים ויזעק לה'

"ה' הוא המלך, גאל אותנו במהרה" -בהחלט יתכן וה' יגאלנו מהרה. 

לצערנו, בימינו, במקום לזעוק לגאולה, אנו לא מאמינים שיתכן שתבוא במהרה, ולא זועקים.

במקום לזעוק לה' -אנו "מתחזקים" מכל מיני אנשים שעוברים קשיים המספרים את הסתגלותם לקשיים, למחלות... 

במקום לזעוק לה' - אנו מגלים סבלנות לייסורים ואומרים "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה"

במקום לזעוק לה' - אנו אומרים "סבלנות, יש תהליכים, קמעא קמעא, יש לשנות מבפנים".

ז"א אנו מתעקשים שצריך בהכרח תהליך ארוך (בעתה), ואין הווה אמינא כלל ל"אחישנה".

אנו רואים שברוך ה' יש קיבוץ גלויות, ארץ ישראל ניבנת, המצב החומרי נבנה היטב והוא בין הטובים בעולם, העם מתקרב לריבונו של עולם. גם אם העם עדיין לא שומר  תורה ומצוות בפועל, חלק ניכר מהעם מוכן כבר לקבל את מלכות ה'.

מצד שני- מבחינה רוחנית ישנה הדרדרות ביחס של מוסדות המדינה לערכי הדת והקדושה. הדרדרות זו באה לידי ביטוי בתרבות היוצאת מאליטות מסוימות, במערכת המשפט, בחוקים, ואפילו בצבא.

 מסביר הרב טאו שליט"א, שהשלטון הדמוקרטי במדינה הוא שלטון זמני, כמלכות שאול שהייתה זמנית. המדינה בימינו, כמלכות שאול דאז - חוששת מ"מלכות בית דוד" העשויה לצמוח כתוצאה מהתחזקות העם בתורה ובאמונה.

הקומה החומרית בנויה. הגיע הזמן לעלות בקומה הרוחנית.

אפשר לחכות לתהליכים ארוכים, אפשר.

אפשר לנסות לעורר את לב העם לזעוק לגאולה-במהרה.

אולי נזכה ל"אחישנה". 

בתפילה, חז"ל הכניסו את הציפייה, לבמהרה,

יתגדל ויתקדש...ויצמח פורקניה ויקרב משיחה, בחייכון....בעגלא ובזמן קריב"

"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"

במהרה בימינו. אמן.

ב"ה אנחנו בדור שקרוב מאוד לגאולה.  כך למדתי מרבותיי במדרשה.

ובאמת זכינו אחרי 2000 שנות גלות נוראיות לשוב ארצה, לבנות שלטון יהודי, לנצח את אויבינו. והכל בסיעתא דשמיא גדולה.

ארץ ישראל נותנת לנו פירות בעין יפה. ובגמרה כתוב שאין סימן מובהק יותר לגאולה - "אין לך קץ מגולה מזה".

והנה הקב"ה פותח לבבות לתשובה. אנחנו רואים המון חוזרים בתשובה. אולי דווקא בגלל הידרדרות רוחנית ומוסרית בעולם הכללי, יהודים רבים מחפשים את האמת, את המטרה האמיתית של החיים, את המוסר האלוקי... רק לשם ההשוואה - בתחילת המאה ה20 הרבה זרקו את הכיפות ועכשיו הנינים שלהם חוזרים בתשובה.

כמובן שיש קשיים ועיכובים ונסיונות. אבל דווקא כשמתגברים אנחנו מתעלים עוד יותר ויש לנו את הכוחות אם הקב"ה שם אותנו בדור הזה. וגם אם נופלים אפשר תמיד לשוב אליו יתברך.

בקיצור, "אחכה לו בכל יום שיבוא"! ממש מחכה למשיח. למרות שאנחנו לא בדיוק יודעים מתי הוא יבוא.

בס"ד

אכן הדור שלנו הוא גמד ביחס לדורות הקודמים, אבל זה כמו שיש ענק שעל כתפיו מרכיב גמד.
מי מגיע יותר גבוה? אם צריך לקטוף פרי מצמרת של עץ גבוה למשל, למרות שהגמד עצמו נמוך, המיקום שלו - זה שהוא עומד על הענק גורם לו להגיע לגובה שהענק עצמו לא יכול להגיע.

ז"א זה שאנחנו אלא שמביאים את הגאולה בפועל בע"ה לא אומר שאנחנו טובים יותר מהדורות הקודמים,

אלא שאנחנו משתמשים בהישגים שלהם. 

הסבר נוסף- הדור שלנו קרוי "עקבתא דמשיחא"- העקב של המשיח.

כל עם ישראל הוא גוף אחד.
יש מי שבחינת ראש, צדיקים גדולים ומנהיגים,
יש מי שבבחינת לב, צדיקים שמזרימים חיות בעם ישראל,
וכ' וכ'.
ויש את הנשמות הפשוטות. הכי פשוטות, הכי נמוכות. 
הנשמות ששייכות לעקב.

במה העקב נראה  פשוט? באיכויות שלו, ביכולת שלו לתקשר עם העולם.
העין- רואה, אוזן שומעת, המוח יודע מה קורה בכל הגוף ומתפעל אותו,
וכ' וכ', העקב לעומת זאת הוא כמעט חסר תחושה לחלוטין.
בקושי מרגיש בחוש המישוש..

ממש כמונו.
היו דורות של נביאים, היו דורות של לימוד תורה ברמות אחרות לגמרי (שהעופות שפרחו מעל ת"ח שלומד נשרפו..) דורות של בעלי מסירות נפש, אנחנו? כמו עקב לעומתם.
מצד שני כשאדם רוצה להגיע למקום כל שהוא, הראשון בגוף שמגיע זה העקב.
ואז הוא מושך אחריו את כל הגוף...

כי יחודיותו של העקב זה לא ההבנה שלו, הנבואה שלו וכ' אלא קבלת העול.

ללכת למרות הכל הלאה, להתקדם אל היעד שהראש קבע,
ולהביא לשם את כל הגוף- כולל הראש.

זה לא קל להיות עקב, אתה פוגש את המציאות התחתונה בשטח וכ',
אבל דווקא העקב מותאם באופן מושלם לתפקיד שלו, לשאת את האדם ולהביאו אל מקום חפצו.

והוא הראשון שמגיע לשם...

שנזכה לעשות בפועל את הצעד הזה, אל תוך הגאולה, בפועל ממש

בס"ד

על הגאולה נאמר "התאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"-

הקב"ה רוצה לדור בעולם התחתון ביותר,
להתגלות במלא עצמותו כמו אדם בדירה שלו, שלא מצמצם את עצמו מפני סיבות כל שהם,

ולא מתאים את עצמו אל הסביבה אלא הדירה מותאמת אל צרכיו.

כדי לבנות ארמון (דירה למלך)

צריך הרבה בעלי מקצוע,

יש את האדריכלים,

המהנדסים,

שהם הכי חכמים, בעלי תארים וכ',

יש את הבנאים שהם הכי חזקים וכ',

אבל גם כשהבית מוכן אי אפשר להיכנס אליו לפני שעושים ניקיון...

אדם מהצד יכול לומר-

מהנדסיםגאונים עשו כל מה שתלוי בהם,
עבדו ימים ולילות והמלך לא בא.

בנאים חזקים וחסונים עשו כלהתלוי בהם השקיעו מאה אחוז מאמץ - והמלך לא בא.

פןעלי הניקיון הללו יבואו ודווקא בגללם יבוא המלך?

אלא זה שהם האחרונים לפני שהמלך נכנס לא אומר שהם הכי טובים בהגדרתם,

אלא תפקידם הוא האחרון שנשאר.

הדורות הקודמים עשו כבר הכל,

כעת הם ממתינים לנו, שנסיים את תפקידינו אנו,

ונעשה את החלק שלנו בחלוקת העבודה הזאת...

לא בגלל שאנחנו טובים יותר מהדורות הקודמים, אלא בגלל שהקב"ה החליט שהגיע זמן לגאולה והוא מקבץ גלויות ומסייע בעדינו לנצח אויבים ופותח לבבות לתשובה וכו'.

כמובן שזאת עוד לא הגאולה השלימה. הלוואי ויהיה במהרה, שיהיה ב"אחישנה". זה כן תלוי בנו. הדרך שבה תבוא הגאולה, זכו - אחישנה. כמה שיותר "נזדכך" ונתקרב אל  השם נזכה לגאולה המהירה יותר.

שמעתי משהו יפה: בדורות הקודמים הצדיקים הגדולים נמשלו לאורות גדולים, אבל הם האירו ביום כשהכל מסביב מואר ואז האור שלהם כאילו נראה יותר חלש.

בדור שלנו הצדיקים משולים לנרות בחושך. הם יותר קטנים אבל האור שלהם הרבה יותר בולט כי הם בחושך.

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!

אני חשבתי על זה שהעולם לפעמים כואב ככ

והכל בהרגשת חוסר כזאת.. ואלול כאן כדי שאנחנו נתקן את זה

גם כפרטיים וגם כעם

אם נתקן את עצמינו יותר ונאהב אחד תשני אז הגאולה תתקרב יותר

והעולם יהיה שלם

וזהו הלוואי שתגיע הגאולהה

*כתבתי משו יותר יפה, ונמחק לי לפני שהספקתי לשלוח

אז שיחזרתי חלק(:

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל