אז שלום ותהני מהפורום

דבר שני

הסיבה המרכזית לחתונה צריכה להיות בעיניי - רצון לתת , שהתנתינה תהיה משמעותית, ורצון למקום משלך.

הפגישות צריכות לבוא ממקום שלם ומוכן להקים בית.

תשאלי את עצמך את השאלות הבאות 

1. האם אני מבינה מה זה לחיות בצוותא? לדאוג לו ולהיות בעמדת נתינה גם כשלא תמיד מתחשק?
2. האם אני רוצה לתת כדי לתת- או מתוך אינטרס אישי?
    האם אני רוצה להכיר כדי להרגיש "מגניב" עם מישהו, או שהמטרה לזוגיות הזו היא מעבר לרצון הפשוט של להיות         אוהבת/ נאהבת?
3. האם יש לי מוכנות להקים והבנה מה זה הקמת בית על כל המשתמע מכך?

כתבת "טכנית- רגשית". תדעי לך שהרגש הוא פקטור מאוד משמעותי בבניית קשר. א"א לצאת בלי פיתוח רצון - רגש כלשהוא כלפי מי שנפגשים איתו. בגלל שכל מפגש הוא פגישה עם העולם הפנימי של מי שמולך, בהכרח תהיה התעוררות רגשית כלשהיא.
מה קורה לך עכשיו? למה את מתכוונת כשאת אומרת "סיבה טכנית רגשית"?- אם זו חסימה או ביישנות מוגזמת או פחד משתק- הייתי ממליצה לטפל בזה וכש"השטח נקי"- תוכלי בלב קל יותר להיפגש עם בחורים.

חברות הן לא סיבה לרצות לצאת , ובטח שלא לרצות להתחתן.
ההחלטה הזו היא אחת ההחלטות היותר מורכבות שלך כאדם
ולכן מן הראוי לתת עליה את הדעת ולא לנהוג בפזיזות רבה מידיי.


קשר עם ההורים- כדאי מאד לשמוע מה יש להורים/ קרוב אחר מהימן שאת מקבלת ממנו, מה לומר. "אין חכם כבעל ניסיון" ומרחק השנים שהמבוגרים יותר עברו,  עושה טוב למי שבא להתייעץ ולקבל התרשמות שתסייע לו בהחלטה.

בעיניי,
אחרי שביררת את השאלות ויש לך תשובות מניחות את הדעת-
צאי ובהצלחה!
 

אז ככה.

נפש חיה- על השאלות ששאלת כתבתי את התשובה.

אני יודעת שלהתחתן זה מחויבות. פיזית, טכנית, ריגשית.. המון. אני יודעת. השאלה אם אני מספיק מודעת למה זה באמת. אם אני באמת יהיה מסוגלת לזה. אם אני מוכנה לז. אם אני במקום הנפשי של זה..

טכנית אני יודעת (פחות או יותר.. ברור שלא הכל הכל) מה זה אומר. אבל זה מאוד מפחיד..

על זה שאמרתי בעיה טכנית-רגשית, לא הבנת אותי נכון

לא בעיה רגשית שלי, ב"ה. בעיה שהיא דיי טכנית, חיצונית אלי, זתומרת של מישהו אחר, שבגלל שאני מעורבת קצת אז זה גם הופך להיות רגשי. אבל אם זה ישאר הבעיה היחידה אני לא בטוחה שזה מה שימנע ממני להתחיל לצאת..

וזה ממש לא בעיה שבשליטתי, לצערי.

ואני יודעת שחברות זה לא סיבה לצאת. בגלל זה כתבתי את זה אחרון, ואם זה היה הסיבה היחידה לא הייתי חושבת על זה אפילו. אבל.. זה גם. מה לעשות.

תות בננה-

אני מסיכמה איתך מאוד. באמת לכן אני לא מתחילה לצאת.. השאלה שלי היא מה אפשר לעשות, איך, כדי להגיע למצב שזה יהיה נכון וטוב? אני לא רוצה להגיע למצב שגם בגיל 22 אני יגיד 'כן כן בטח שאני רוצה לצאת פשוט זה לא ככ מתאים לי אני לא במקום הזה בנפש..'

אני רוצה מתישהו שזה יגיע למקום נכון..

אני באמת רוצה. כמה שגם טכנית וגם נפשית יש דברים שהם לא מתאימים, הנפש רוצה! אני רואה בנים אני מסתכלת עליהם כמו איזה שישיסטית. אני מרגישה שאני צריכה תמקום זה.. לא רק במקום של 'יאהבו אותי ואני יאהב' (למרות שגם זה חשוב מאוד) אלא ממקום יותר עמוק..

בקיצור.. לא יודעת.

(וואו, אף אחד פה לא חושב ככה?)

פחדים זה טבעי והגיוני ונורמלי. והם לא סותרים את הרצון. לא מתחתנים בשלבים, מתישהו קופצים למים. 

ב"ה שנטע בנו את הרצון הכ"כ עמוק הזה למצוא כבר את האיש שלנו למרות הצעד המפחיד וההזוי הזה...

את כל הדברים הטכניים שבניהול בית- לומדים לאט לאט, בלי לחץ, תמיד אפשר לשאול ולהתייעץ עם אנשים שיודעים. כולם מתחילים מלא לדעת כלום.

להיות אמא לוקח לפחות 9 חודשים, שזה ממש הרבה זמן. את לא מתחתנת ונהיית אמא ל5 ילדים או משהו כזה... 

תכלס- נראה כאילו הרצון הוא האמיתי אצלך, והחששות הם הדברים הקטנים שמציקים ומצטרפים ומונעים ממך לקפוץ למים.

לגבי הנקודה האחרונה שהעלית- צודקת. אם לא מתאים לך בכלל להתחתן תוך ארבעה חודשים זה ממש לא הוגן להתחיל לצאת. לא שייך "לבנות על זה" שעם הראשון זה לא ילך... (את גם רוצה שילך איתו, נכון?..)

אלא שאם זה סתם כי את נבהלת מהרעיון שפתאו בום טראח תמצאי את עצמך נשואה- אז אף אחד לא עומד להפתיע אותך עם הזמנה לחתונה של עצמך, הכל ייעשה בקצב שלך, ומה שיהיה לך טוב בעז"ה.

בס"ד

אספר מניסיון על עצמי שלפעמים בסופו של דבר דווקא ההתמודדות עם הפחד יוצרת התגברות עליו.

בכל שלב בחיים תוכלי לפחד מסיבה אחרת, עכשיו זה שאולי את לא מוכנה, אחר כך שנת לימודים ראשונה, ואז בשנייה עמוס מדי אז בשלישית , ואז בשלישית בעצם קודם שאמצא עבודה ואולי גם אני עדיין לא מספיק בנויה ומוכנה נפשית אז נחכה עוד קצת...

אז קודם כל תפילה. תתפללי לה' שיתן לך את העצה הטובה ביותר, תשוחחי איתו ותשתפי אותו. הוא תמיד איתך.הוא באמת יודע מה הכי נכון לך.

זה בסדר אם תחכי קצת כמה חודשים ותבני את עצמך אבל את חייבת מראש לשים ולקבוע לזה גבול. וכן לשים לב אם את באמת נבנית או שאת לא באמת נבנית בזמן הזה וכדאי להתחיל לצאת.

הרבה פעמים בחיים "תפקיד"/מצב מביא לידי יכולות ולא ההפך.

ושאת מאמינה שאת באמת יכולה להתחתן תתחילי להפגש, חבל על הזמן.

וד"א בגיל שלך כבר מותר לנסות להפגש מתוך ידיעה שיש סיכוי קטן שאולי עוד קצת מוקדם לך ואז מקסימום להבין את זה ולחכות עוד קצת.(כמובן בגלל שאת כן מרגישה מוכנה סה"כ)

ושוב תפילה והרבה ממנה.

בהצלחה

בעז"ה אקשיב לו כשיהיה לי זמן

ובכללי תודה לכל המגיבים!! אתם ממש עוזרים לי

(הולם במיוחד- הרגעת אותי האמת.. לא שאני מחר מתחילה לצאת אבל די הבהיל אותי שכולם ככה אמרו לי הרגשתי שאני לא יוכל להתחתן ב5 שנים הקרובות בערך)

תודה לכולם!! זה ממש משמח.

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה