מדויק ומצמרר
נוצת זהברונאל.כשהיא מצליחה להפוך חוויה כואבת לאותיות כתובות.
אם אני מבין אותך, אתה אומר שחוויות כואבות כאלה לדעתך לא אמורות לעלות על הכתב.
אבל גם בעקבות התגובות שקיבלת כאן,
וגם בגלל ההרגשה שלי כשקראתי את זה פעם ראשונה.
זה מדהים, את פשוט הצלחת להעביר מסר בצורה כל כך מדוייקת וקצרה,
התגובות כאן רק מראות את ההצלחה שלך בנושא..
דבר שני, אכן. התגובות זה פותחת קיבלה פה הם לא המקום.
דבר שלישי, אם מדברים פה על יותר רגש מאשר התייחסות לכתיבה, מה שהולך פה מבחינת התגובות(שים לב, רוב התגובות השליליות הם מבנים. סתם נקודה למחשבה) היו מבחינת הרגש, הוא לא הרגיש נח עם המילים שהיא כתבה.
דבר רביעי, זה לא התייחסות לכתיבה להדגיש את המסר?
דבר חמישי, ברור. חלק מהעניין של כתיבה זה להעביר למישהו ביקורת, רגש היא הצליחה לעשות את זה. ציינתי את זה.
דבר שישי, לא הבנתי מה אתה טוען..
דבר שביעי נכון. ואני לגמרי מאמינה במה שאמרתי. תגובות שלא מרגישות נח עם המסר ועם מה שהיא כתבה מראות את ההצלחה שלה.
כי אני מוחה. אני מוחה על מה שהולך בשירשור פה.
(ושתגיע שהגבתי לה עלזה במקום אחר לפני שכלל התגובות נכתבו כאן, אבל זה לא העניין)
אתה חילקת את התגובה, אני גם חילקתי את התגובה שלי, זה היה נטו כדי לבדוק שאני באמת עונה על כל הטענות חסרות פואנטה שלך.
וואו לא. התגובות לדעתי זה חלק נכבד מקטע כתיבה ואת זה אני לא הולכת לפתוח פה. כל ההודעה? ההודעה היא בדיוק שתי משפטים תגובה למי שכתבה את הקטע בלבד. לא נאה לך התגובה שלי? תעבור הלאה. אנחנו עדיין לא מדינה דיקטטורית ועש דבר כזה שנקרא חופש דיבור. ל עוד אני עומדת בכללי המדינה, ההלכה והפורום אין סיבה שיהיה לך ביקורת לא עניינית בכלל על התגובה שלי.
בעצם רגש=פמיניזם? אני לא מבינה. קראתי משהו שאני הזדיהתי איתו, הרגשתי אותו ואמרתי לה את זה. זה הכל.
הכמות של ההתייחסות לתגובות באה הצור ישירה לכמות התגובות הלא ענייניות שקיימות פה.
עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
פשוט בלתי צפוי.
כואב, עצוב.
ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣
סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....
אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜
בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏
ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.
כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?
צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.
ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)
זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.
זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.
אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?
אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.
אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!
והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.
הוא בוכה.
והם לא רואים.
הוא נעלם.
הוא בוכה.
והם רואים.
אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר.
וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו
אבל הוא הרג את עצמו קודם.
אל תיגע בי בחיים שלך!!!
צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.
ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.
ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.
הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.
הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.
הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!
ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!
ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.
****
איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.
הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.
לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺
אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏
תיקון...?
אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?
לגרום לחיוך במקום לדמעות...?
מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?
מה יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים
לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)
נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.
יוצאים לשאוף רוח
השמש שוקעת בים
הים לא מלא
הדגים ניצודים
והים לא ריק
מחשופים כמו פצעים פתוחים
התענוג חריף מדי
וחריף זה לא טעם
העצים עומדים כמו חיילים
60 אלף גיבורים עומדים סביבה
וזה כואב
החרב על הירך
הוא מציע שק כסף
מחפש להתארח
ואין יותר מקום
והנה הכל פרוש לפני
הסטריאוטיפ
והסטיגמה
ההגדרה והכלוב
והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה
לא מבינה למה
מבינה אבל לא רוצה
לשאול
לענות
לחפש
שם השיר איפה אני בכל העסק הזה
שם השיר אין שם
...
זה היה פריקה של לפנות בוקר.
אבל אם מסקרן אותך אשלח לך
תמונה שווה יותר מאלף מילים
היה שם 2 טקסטים.
1.
הלכתי לפארק הפיראטים
היתה שם ספינה גדולה מעץ
ולידה נדנדה יפה לשניים
נראתה כמו כרכרה של נסיכות
עליתי עליה ראשונה
ואז אתה הופעת
חשבת אתה פיטר פן
ואני וונדי
"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת
נחיה בטבע בחופש, רחוק
בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן
נעוף על החיים ונראה עולם.
בהתחלה זה היה נשמע קסום
אבל מהר מאד גיליתי
שלעוף לא אהבתי
אז מהנדנדה ירדתי
ואותך שם לבד השארתי
הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס
שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק
והרי פיטר פן אינו נסיך אז
נכנסתי כאן לתסביך.
2.
הנדנדה הזאת
עשתה לי בחילה
פעם כן.
פעם לא.
פעם אני דוחפת, פעם אתה.
פעם אני למעלה, פעם אתה.
פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,
ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.
רצינו לשחק.
התיישבנו יחד על הנדנדה.
התכוונו ליהנות.
אבל –
התחילו משום מה משחקי כוחות.
ניסיתי לרדת.
אולי גם אתה.
אבל –
היינו כבר בתנופה.
זה היה קשה ומלחיץ.
אבל –
קפצתי.
אתה המשכת להתנדנד לבד,
וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל
ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת
אז נשארתי שם לידה יושבת
ירדת מסוחרר, מבולבל
אמרת לי -
"היה כייף
בואי נמשיך".
"לא". עניתי
"את פחדנית?!" שאלת קבעת
"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.
קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים
שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר
וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר
הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים
אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד
תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת
בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם
וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם
וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית
תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ
עַל קִיּוּמָם
הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים
כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים
אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל
שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים
"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"
יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם
אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ
אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת
זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם
בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל
אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית
הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת
יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה
מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם
צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת
מַבָּטֶיהָ צְלָלִים
כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה
וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים
וְלִפְעָמִים
לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן
תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה
מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר
תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה
שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה
וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן
וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ
וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק
לְלֹא הֶרֶף
הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ
חֲרִישִׁים
כִּלְאָם לְחִישׁוֹת
מַבָּטָם טָרוּף
וְכָל יֵשׁוּתָם
זוֹעֶקֶת הַצָּלָה
הֵם מִסְתּוֹבְבִים
אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק
הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף
זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת
שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר
מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים
אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת
הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ
אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ
נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים
וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין
שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת
עֲבוּרָם
עֲבוּרֵנוּ
וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב
לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ
שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם
לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף
לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם
וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין
בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ
חֲדוּרֵי כְּאֵב
חֲדוּרֵי רְדִיפָה
סְמַרְטוּטֵי אָדָם
חַיִּים
מֵתִים.
זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד
לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)
בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום
התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה
את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"
גם התחבר לי מאוד)
היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,
כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו?
אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם.
תודה רבה!
ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?
גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים
ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן
אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים
כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,
אני כותבת אותו על דף. ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,
ומעלה אותו.
למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא
מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה
שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט
להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,
בשום אופן...
וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי
פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...
וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.
דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון
שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,
לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת
זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;
לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...
כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ
בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה
יבוא מעצמו.
אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו
פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.
אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים
בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.
בהצלחה!
גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח
מודעות וטעם טוב.
אני גם אשמח לשמוע טיפים😅
האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...
כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....
בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...
ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.
עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.
(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).
פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)
עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם
כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)
'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)
להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.
להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף, שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;
להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.
ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.
אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל
מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט
במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.
כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה
לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.
הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -
זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.
אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים
ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.
מקווה שהבנת.
בהצלחה רבה!
ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅
תודה רבה🙏🥰
רציתי לכתוב משו על שלושת הנערים שנרצחו לפני שתים עשרה שנה, לא הצלחתי ואז @שפוי עזר לי...
אז זה של שנינו...
"חטפו אותי" הוא לחש,
והזעקה נבלעה בתוך הרעש.
"תוריד את הראש" פקד הקול האכזרי,
והוא לחש בשקט "הושיעני, אלוקי צורי".
ובבית הפתעה, פחד ומבוכה,
חשש ודאגה,
מה שלום הבן היקיר
שכבר שעות לא בא...
אז מתקשרים למשטרה
ולא מקבלים תשובה
וכך במשך ימים ארוכים,
אבל אולי ישנה עוד תקווה....
תקווה שהוא יחזור,
יחזור כמו גיבור,
שלא נהיה גם חלק ממשפחות השכול...
ושנמצא את הכח לעמוד ולסבול...
והאחדות הזו של עם ישראל,
נותנת כוחות,
להתפלל
ולעבור את כל התלאות...
אז כשמגיעה המרה שבבשורות,
כשלא מפסיקות לרדת הדמעות,
כשצועדים אחרי המיטות-
אין מילה,
רק תפילה,
בקשה לנחמה,
לחיבוק באהבה,
של אבא שבשמיים,
שנשאר איתנו עדיין
שממשיך להחזיק לנו את הידיים
ולא עוזב אותנו לעולם,
וגם כשלא הכל מושלם...
