בא לי לעזוב הכל. צריכה מנוחה.
להפסיק את החיפוש הכושל, יש לומר, אחרי הדבר שאותו אין להזכיר פה.
להקפיא את הלימודים, עבודה מעשית, מערכים, עבודות, מדפי"ת, שיחות סמינריון, עבודות בזוגות (שתמיד איכשהו את כל האחריות אני לוקחת על עצמי).
לעזוב את בית הוריי ולגור לבד! בלי רעשי רקע, בלי ניקיונות, אחראית לעצמי, בלי אורחים. פשוט לבד.
לטייל בארץ היפה, לטוס, למצוא זמן לעצמי, לישון, לנוח, לחשוב,
ב"ה הקב"ה החליט ששלושה חודשים לא אצא לדייט, וכל הצעה שכן הגיעה, נתקעה איפשהו ולא התקדמה הלאה מעבר לשיחה עם המציעה עצמה. וזה מתחיל להעיק כבר ולמלא את כל הרצונות שלי.
המדפי"ת ב"ה אוהבת אותי ובלימודים אני סבבה ++ אבל אני חייבת חופש מכל זה.
בא לי לא לעשות סטאז' שנה הבאה ופשוט לעשות שליחות איפשהו, בלי מחויבות ללימודים, למפקחת, לעבודה.
ב"ה אין על ההורים שלי בעולם! הכי תומכים, הכי מכילים
ובכל זאת אני צריכה לגור בבית משלי, שאני אהיה אחרית לו. עם בעל, בלי בעל. העיקר לא כאן.
אני יודעת שהרוב מזה לא יקרה,
אבל באפיסת כוחות מותר לחשוב הכל.
תודה על המקום לפרוק.
