דוגרי, אני מרגיש כל כך צבוע. רקוב מהשורש. לפני רגע הייתי בבית עשיתי את העבירה הכי חמורה בתורה ועכשיו אני לומד גמרא בבית כנסת כמו איזה בחור צדיק. לא צביעות? זה אפילו יותר מצביעות. זה גועל נפל.
וכן, אני חושב שכולנו צבועים. כי גם אתה, הבחור ישיבה הזה שעכשיו מתנועע לו בתפילת ערבית לפני רגע עשית את העבירה הכי חמורה בתורה. איך אתה מסוגל בכלל לחשוב על יהדות? על תורה? על ה'? אתה רחוק מה' כמרחק מזרח ממערב!
מה עונים למי שאומר לי את זה?
תשובה הופכת ברגע אחד את החוטא הכי גדול לצדיק הכי גדול - ממש ככה (מומלץ לראות את דברי הרמב''ם בהלכות תשובה פ''ז ה''ד). צריך להתחזק ולהאמין בזה.
עצם זה שאתה מרגיש דחייה מהמעשה ואתה מצטער עליו זה עצמו כבר שם אותך במקום אחר לחלוטין מזה שהיית בו בזמן החטא. וגם אם עדיין יש התמודדות ואף ייתכן שהאדם ייפול בה שוב - זה לא גורע מהתשובה ולא משנה את המקום שהאדם נמצא בו עכשיו.
דבר שני: גם מי שחוטא ולא עשה תשובה (לצורך העניין גזלן שלא החזיר את הגזילה או כהן שנשוי לגרושה וכדו') לא פטור משאר המצוות וראוי שיתפלל בכוונה וילמד תורה, למרות שעוד לא הגיע למדרגה של לעשות תשובה על מה שנפל בו. כל שכן אם הוא כן עשה תשובה.
דבר שלישי: לא נכון לעשות מד בין מצוות, בטח לא כשזה גורם לך להרגיש רקוב מהשורש (מה שלא נכון בכלל בכלל...) ולהתרחק ממצוות. ואם כבר לעשות השוואה בין במצוות אז חז''ל לימדו אותנו איך: "הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" כלומר תראה מה העונש שנתנה התורה על עבירה ותדע מה הערך שלה, אם תעשה את זה תבין שהעבירה שאתה מדבר עליה רחוקה מאוד מאוד מלהיות "העבירה הכי חמורה בתורה". חבל שאתה (שלא באשמתך) מכניס את עצמך לסרטים, תתחזק בטוב וככה גם יהיה לך קל יותר לסור מהרע.
ספר ממש מדהים ומחזק.פלאי פלאות לגמרי!עונה בדיוק על השאלות הנוקבות האלה...
"נפילות מדומיינות" אתה קורא לזה?תתפלא,אבל בניגוד לכבודו שהוא מלאך ואין לו שמץ תאווה,יש אנשים שכן יש להם תאוות,יצרים וגם נפילות.אני חשבתי שזה הנושא שאליו התכוון הפותח,לכן הזכרתי את הספר הנ"ל.
והוא לא מדבר רק על "נפילות מדומיינות" כלשון כבוד תורתו,אלא על ההתמודדות עם הנושא הזה באופן כללי ודרכי תשובה לעניין.
אצל מישהו שמקשר את הנושאים שאליהם מתייחס הרב יהושע בספרו, לבין כל דבר שיכול להחשב ל"עברה חמורה מאוד" , או אפילו ל"עברה חמורה בכלל".
גם הרב יהושע בעצמו, ייחד את הספר שלו לנושאים קלילים ופעוטים, שניתן להגדיר אפילו כ"משוגות נעורים" ולא לעברות חמורות כמו גנבה, שוד, תקיפה, חבלה ברכוש וכיוצא בזה.
נכון שרוב הילדים המבולבלים הם לא רוצחים ושודדים ולכן "עבירות חמורות" אצלם יכולות להיות התמכרות לאינטרנט וכן הלאה, אבל כאן זה לא הספר של הרב יהושע וגם לא קבוצת תמיכה לבני טיפש עשרה ולכן כאן צריך לדייק.
יש עבירות חמורות ויש דיון הלכתי בעבירות חמורות, במסכת סנהדרין ובהלכות מלכים וכן הלאה, אבל הרב יהושע וספרו לא דומה ולא קרוב ולא בכיוון.
בס"ד
חוץ מזה, אתה צריך לשאול הפוך, בזמן העבירה: "איך אני, שכל-כך קדוש, כל-כך קרוב לקב"ה, ומצליח ללמוד את תורתו ולהתפלל אליו (ואפילו בדביקות מסויימת), יכול להגיע לתהומות כאלה (ואחרים)?! איך אני לא מתבייש לעשות את זה כל-כך קרוב לקב"ה?!"
השאלה הזו הרבה יותר נכונה, בגלל שקרבת ה' היא הטבעית, החטא הוא הפתולוגיה. ומנסיון, היא גם לא מחלישה בעבודת ה' אלא רק מחזקת.
יש בהרבה מקורות מה העברה הכי חמורה בתורה.
כתוב נגיד על לשון הרע ששקול או חמור (לא זוכר) משלוש העברות של יהרג ואל יעבור
בעל התניא כותב שבכל עברה נפרדים מהקב"ה כמו עבודה זרה בעשת מעשה (בכרת זה גם לאחרי מעשה עד שיעשה תשובה) רק שלא מרגיש ובעבודה זרה מרגיש.
ע"ז זה גם במחשבה ה' ישמרנו.
לשון הרע גרוע משפיכות דמים.
במקורות אחרים הוצאת שז"ל הכי חמור בתורה!!
נו יש הרבה מקורות ויש עוד אם אני לא טועה.
בד"כ כשאומר עברתי את העברה הכי חמורה בתורה לא מדבר על לשון הרע.
ע"ז, נו, למי יש יצר ע"ז היום? במחשבה יש גם, אבל בן אדם לא ישתגע ויגיד שעבר את העברה החמורה בתורה.
אז כנראה הכוונה לשז"ל.
בכל מקרה לפי הזוה"ק ככל הידוע לי שז"ל זה החמור בתורה.
חז"ל כתבו את זה בגמרא, זה לא גוזמא, הגמרא הגדירה במדיוק איזה מקרים זה גוזמא. אנחנו לא יכולים לקבוע. לשון הרע כתוב כחטא מאוד חמור בגמרא בערכין זה לא המצאה של רב שרצה להגזים. הוצאת שז"ל בזוה"ק וגם בגמרא מופיע הרבה חומרת החטא. חז"ל הם דוברים אמת. אמת לאמיתו ממש. לפעמים מה שחז"ל אומרים נראה לא מובן לנו כי ההיגון אומר הפוך אבל זה האמת. הזוה"ק כתב שאין על הוצאת שז"ל תשובה. אבל רבי נחמן הביא תשובה. בעל התניא מסביר שמה שאין תשובה זה תשובה תתאה אבל עילאה יש. הם לא פגמו הצדיקים מהגמרא, הם אמרו את האמת, רק צריך לדעת לזרוק את השכל ולקבל אותה.
ולשן הקיצור שולחן ערוך שגם הביא את זה " אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר: "ידיכם דמים מלאו", וכאלו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש"י בפרשת וישב בער ואונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות. "
זה לא אומר, כי ידוע מאמר רז"ל "חמורים דברי סופרים" וגם זה שזה רמז זה עדיין רצון ה' יתברך שנעשה כך. וידוע שיש על שז"ל עונשים חמורים אומנם בתורה לא מוזכר ברמה כזאת אבל בזוה"ק מוזכר גם מוזכר. צריך לקים דברי חז"ל קטנין וגדולים "אי אתה יודע שכרם של מצוות" לדמו אותנו חז"ל יש מצווה שנראת קלה והיא חמורה ויש מצווה שנראת חמורה ושכרה קל, אנחנו לא יוכלים לדעת. וידוע הכלל המובא בתורת החסידות וכן בספה"ק התניא "זה לעומת זה עשה האלוקים".
וראה גם קיצור שולחן ערוך " אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר: "ידיכם דמים מלאו", וכאלו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש"י בפרשת וישב בער ואונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות. "
בהקדמה לאחד מהתיקונים הכללים ראיתי שהביא שקרי שקרה כתוצאה משינה בצורה לא נכונה או עייפות או אכילה ושתיה יותר מידי (אף שצדיקים הזהירו אותנו שנזהר גם בזה ויש לשמוע לדבריהם בוודאי וגם בלי הרורים מובא במקומות אחרים שזה גם פגם אבל מסתבר שלא באותה חומרה נוראית של מחמת הרורים) אינו כלום וכמו תינוק המשתין בלילה והעניין שקרי בורא קליפות טמאות זה מחמת הרורים רעים. אומנם בוודאי שקם סתם ככה בלילה זה פגם וז
אז קרי מחמת הרורים של טומאה בודאי הכי חמור בתורה ובורא הרבה קליפות טמאות וחיילות טומאה ונבלע בקליפות ונותן להם כוח וחיות ודברים נוראים. בנגלה כתוב שזה הכי חמור. ולא מדובר בפסיקת הלכה, הזוהר לא פסק, הוא פשט אמר מה המציאות, בנגלה לא יספרו לנו את העניין הנורא והפגמים העצומים שקורים בעקבות קרי, ואת העונשים בעקבות זה, רבי שמעון בר יוחאי ידע מה אומר, אתם יכולים להיות בטוחים "עיר וקדיש מן שמאי נחית" ואין להרחיב. חז"ל אף הזהירו אותונו "ונשמרתה מכל דבר רע שלא יהרר אדם ביום ויבוא לידי קרי בלילה"
וכתבו דברים נוראים על כך מדבריהם:
" ורבי אמי אמר נקרא עבריין שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד עבודת כוכבים והולך ועובד איכא דאמרי אמר רבי אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה כתיב הכא (בראשית לח, י) וירע בעיני ה' וכתיב התם (תהלים ה, ה) כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע ואמר ר' אלעזר מאי דכתיב (ישעיהו א, טו) ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד תנא דבי רבי ישמעאל (שמות כ, יג) לא תנאף לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל ת"ר הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח בשלמא גרים כדר' חלבו דא"ר חלבו קשין גרים לישראל כספחת אלא משחקין בתנוקות מאי היא אילימא משכב זכור בני סקילה נינהו אלא דרך אברים בני מבול נינהו אלא דנסיבי קטנות דלאו בנות אולודי נינהו דא"ר יוסי אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר (ישעיהו נז, טז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי: " (נדה יג)
אבל אף על פי כן, אין דבר העומד בפני תשובה, עיינו בהקדמות לתיקונים הכללים ובדברי רבי חמן מברסלב המובאים בספריו על הפגם הזה ועל התיקון הכללי, דברים מחזקים ומועדדים. ובכתבי הרב ארוש שהוציא על כך חוברות הרבה עיינו גם.
כי הוא ידע שאוננות היא עניין קטנטן וזניח וראה מצד שני איך אנשים טועים טעות חמורה כמו שאתה טועה וחושבים שמדובר בעברה, ולכן הוא המציא את התיקון הכללי, שהוא טקס קצרצר שנמשך אולי ארבע דקות, כדי ל"תקן" את הדבר.
כמובן שבכך הוא פתר את הבעיה האמיתית של האנשים, כי הבעיה שלהם היא לא שהם ביצעו עבירה גדולה, הם לא ביצעו שום עבירה, אלא הם טעו כמוך וחשבו שהם חוטאים והם חשבו שאין להם "תיקון" כשלמעשה הם הוו אנשים נורמאליים במצב נורמאלי.
זו הייתה גדולתו של רבי נחמן, ההבנה שלו שהוא לא יכול להגיד לאנשים לא לשים לב למה שכתוב בזוהר ולא שדברי הגמרא הם גוזמאות כאן כמו בעלילות רבה בר בר חנה, אלא בכך שהוא נתן להם "תיקון" היכן ששום דבר איננו "פגם".
זאת אומרת, שרבי נחמן לא היה רק תלמיד חכם שהבין מה הן עבירות, הוא גם היה פסיכולוג דגול.
לגבי כל אותם דברים שונים ומשונים שכתובים ב"הקדמות" של התיקון הכללי, אני אספר לך רק שאף תיקון כללי לא הודפס בתקופה שרבי נחמן חי.
אם אני לא טועה, הפעם הראשונה שהודפס כזה ספר היה בשנת 1835 בעיר לבוב, וזה היה יותר משלושים שנה אחרי פיטרתו של מוהר"ן.
למטה מקורות מצדיקים הרבה על חומרת החטא
הרי בכל המקורות כתוב על חומרת החטא ושמדובר בעברה הכי חמורה בתורה ובזוהר כתוב שאין על זה תשובה! אבל רבי נחמן הביא דרך תשובה. אי אפשר להגיד שכל המקומות שכתוב על חומרת העוון ועל הפגמים הנוראים שנעשים ממנו בכל העולמות אינו נכון. ושלא מדובר בחטא. רבי שמעון בר יוחאי ידע מה אומר! הצדיקים ידעו על מה הם מדברים, יותר מאתנו! אפילו בתפילה שאחרי תיקון הכללי שתקן ר' נתן תלמידו הגדול של רבי נחמן מברסלב רואים על חומרת העוון והטומאה הנוראה שלו. מה שרבי נחמן עשה הוא מסר את נפשו וכתב תיקון הכללי וכתוב בספריו הקדושים שהרבה צדיקים נסו למצוא תיקון לזה ולא הצליחו. אני יכול להביא הרבה מקורות על חומרת החטא והעוון. אם תשאלו צדיקים ואפילו את רבני ברסלב הגדולים יגידו לכם כמוני. צדיקים! תביאו מקור לזה שזה לא חמור תביאו ציטוטים עם מקור בספר של צדיקים קדושים וטהורים. ואין לומר שצדיקים אלה שכתבו על חומרת העוון טעו. ולהגיד שהגזימו. תביאו מקור שזה גוזמא, אי אפשר להגיד על מה שרוצים גוזמא, צריך צדיק שאמר את זה. ולא לדייק מדבריו, שאמר במפורש. אי אפשר להגיד שהזוהר הגזים והגמרא הגזימה. אז גם התורה הגזימה ולא צריך לשמור שבת. וההלכה הגזימה כשהביאה הרבה הלכות ורק הכוונה שנעבוד את ה' אז כבר אין צורך בהלכות. ולמה לא לגנוב ולגזול הרי זה מוגזם וזה לא פגם ולא עוון. ובאמת ח"ו אפשר לטעות ולהגיד, סתם גוזמא, אין שכר ועונש, וגם אם יש סתם עונשים קלים ונחמדים, ובאמת כשצדיקים אמרו ששבעים שנה של יסורי איוב אינם ערך לשעה אחת בגיהנום הגזימו. ובכך לעבור על אחד מיג עיקרי אמונה, ש"נאמרו בגוזמא" ולהחשב אפיקורס, לא באמת רק בגוזמא. הרמב"ם כתב בגוזמא. כמובן שאיני מתכוון ברצינות ומאמין למה שאני כותב.
למטה אני יביא מקורות לדברי בחומרת החטא, אי אפשר להגיד שהם הגזימו, תביאו מקור שכל דברי צדיקים אלה הם גוזמא:
מקורות וגם מפוסקי דורנו, תשאלו אותם אם הם הגזימו:
שולחן ערוך " avid;">אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה, לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד: אלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע לא די להם שאיסור גדול הוא אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו וכאלו הרג הנפש: אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבוא לו הרהור, יסיע עצמו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן. לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה עד שיטה מעט, כדי שלא יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור: " (אבן העזר כג)
קיצור שולחן ערוך " avid;">אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר: "ידיכם דמים מלאו", וכאלו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש"י בפרשת וישב בער ואונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות.rankRuehl;"> " (סימן קנא)
הרב דב ברקוביץ avid;">" מקור האיסור בגמרא הנו במסכת נידה דף יג. כבר שם נידון הוצאת זרע באופן חמור וכעוון שיש בו חיוב מיתה - כפי שאכן קרה לבני יהודה בסיפור יהודה ותמר בספר בראשית פרק לח. המקורות העיקריים שאני מכיר המרחיבים את הדיבור על עוון הוצאת זרע והמדגישים את חומרת העוון הם בספרי פנימיות התורה מספר הזוהר דרך גדולי החסידות. כפי שהזכרת העניין מובא להלכה בשולחן ערוך אבן העזר סימן כג. " (אתר כיפה)
הרב אליעזר מלמד " avid;">בהוצאת זרע לבטלה יש משום חטא הניאוף החמור שבעשרת הדיברות, וכפי שדרשו חכמים (נדה יג, ב): "לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל", היינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל. וכן נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". דרשו חכמים (ירושלמי קידושין א, א): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא בזכור ולא בבהמה", וכן בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק קכא). מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות. avid;"> " (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו)
ועיין בשיחות הר"ן עא רבי נחמן לא כתב שאין זה חמור והגמרא הגזימה והזוהר הגזים הוא כתב שיש על זה תשובה (כמו שעל שכל דבר יש תשובה אז רבי נחמן הביא על זה) אבל לא אמר שזה עוון פעוט והיו גוזמות
ומי שמרבה לחטוא בזה וחושב שאין זה נורא ועל כן לא מפסיק ומרבה בתשובה נתראה אחרי מאה עשרים. מסופר שפעם אחד הצדיקים ראה איזה אחד קורא למישהו "נחמן העיוור" אז הוא אמר לו למה הוא עושה את זה אז הבחור ענה "כולם עושים את זה" אז הרב ענה "ומה בכך? הרי הגיהנום רחב ידים ויש בו מקום לכולם!" (מקור הסיפור קיצור משפטי השלום) מי שיעשה את העברה ויחשוב שזה לא חמור המחשבה תסתיים אחרי מאה עשרים באריכות ימים ושנים בעולם הזה וריבוי מלאכי חבלה וטומאה בעולם הבא אחרי שאולי אף שנטלו ממנו את שכר הזכויות שלו בעולם הזה. הוא מגיע למעלה כולו מלא טומאה ומתועב כמו בגד שמגיע למכונת כביסה חסרת תקנה ועל כן לא מספיק כביסה חדשה ויש צורך בחינוך מחודש, להוריד את החוטים ולתפור מחדש ולהסיר את הכתמים בחומרים החזקים בעולם. אומנם רבי נחמן כתב שיש תשובה, וידוע המובא בספרים הקדושים שאין דבר העומד בפני תשובה.
הרי בגמרא ובמשנה קבעו שעל טילטול סל עם חתיכות צמר צריך להקריב קרבן חטאת.
על שוגג דאורייתא גם קובעים שיש להקריב קרבן חטאת
והנה, לדעתך , מגיע רבי נחמן, ומחליט שעל "העבירה הכי חמורה בתורה" עאלק, צריך להגיד תהילים כמה דקות.
נכון , רבי נחמן טען שהוא הגדול מכולם, סבא דסבין , עתיק יומין ומה שתרצה ונשמתו פלא עליון ופלא פלאים אבל אנחנו לא חיים בתקופתו ואנחנו צריכים לשפוט מי גדול יותר, התנאים כמו רבי יוחנן בן זכאי ורבי שמעון בן גמליאל או רבי נחמן מברסלב.
אם נחליט שהתנאים גדולים יותר אזי התנאים קבעו שיש עבירות קטנות מאוד שצריכים להקריב עליהן קרבן, ויש עבירות קצת יותר גדולות , שמקבלים עליהן מיתה בידי שמיים וכרת ויש עוד כמה עבירות גדולות למדי שעליהן נענשים בארבע מיתות בית דין שריפה, סקילה והרג וחנק.
אם נחליט שרבי נחמן צודק, אזי יש עבירה שיותר גדולה מכל העבירות האלו, למרות שהיא לא מוזכרת כלל וכלל בתורה ומי שעובר עליה צריך לקרוא תהילים מתוך ספרון במשך שלוש דקות.
זו כמובן השיטה שלך ולדעתי היא מופרכת ומגוחכת.
השיטה שלי אחרת, כמובן ואני שמח על כך ואני גם שמח על כך שאני מכיר את ברסלב הרבה יותר טוב ממך, ואני יודע היטב שעל קברו של רבי נחמן מונחת אבן במשקל חמישה טון והוא לא יכול לקום מקברו ולבוא חשבון עם כל מי שהוסיף תוספות שונות ומשונות ל"תיקון הכללי" , שבוודאות זה לא היה רבי נחמן ולא נעשה על דעתו ואילו הוא היה סבור שיש להוסיף ל"תיקון הכללי" את כל הערבוביה שמכניסים שם לפעמים, הוא היה מכניס את זה לליקוטי מור"ן ולא היא.
מה לעשות, מי שיסתובב באמת בחברת "חסידי ברסלב" ו"רבני ברסלב" ישמע כל מיני סיפורים כמו שהקבר של רבי נחמן הוא "אבן השתיה" ושהמקווה שטובלים בשבועות "מציל מכל העוונות" ושרבי נחמן מעביר את כל חסידיו ומעריציו את יום הדין בזמן "הברכו" של ערב ראש השנה.
שוב, אנחנו אנשים פשוטים, גם אם למדנו בישיבה, גם עם גמרנו כמה וכמה מסכתות ואת השולחן ערוך ואת פרשיות השבוע עם רש"י, אין לנו את הדעת להכריע מי צודק בעניינים האלו.
וודאי אם היה בדורנו רבי נחמן, יכולנו לשאול אותו בעצמו איזו סמכות הוא ביחס לבית יוסף , או לסנהדרין, אך כיוון שאינו איתנו וגם לא יהיה, עלינו להשתמש בהיגיון אותו רכשנו בבית המדרש ולא להאמין לכל מיני הזיות של בעלי תשובה, שאתמול עישנו סמים בגואה והיום הם יושבים עם שטריימל ומתמחים ב"עוונות" וב"קליפות" וב"תיקונים" ומחר מן הסתם יישבו בכלא יחד עם דניאל אמבש, אליאור חן, אליעזר ברלנד וכיוצא בהם.
ודאי לי שרבני ברסלב יודעים יותר טוב. פשוט לי. בכל פרק תהילים יש כוונות עצומות שתלויים בו, תיקון הכללי זה לא במקום תשובה, אבל זה מועיל מאוד, וכן, רבי נחמן לקח את הלב של תהילים ועשה תיקון לפגם הברית, לא במקום תשובה אלה בנוסף, שמואד יועיל.
וכל זה יובן על פי מה שכתב רבי נפתלי מרופשיץ בזרע קודש שבעולם הזה פעולה אחת לשם שמיים היא פעולה גדולה שכמו שבמפה יש נחל שזה קו קטן במפה ובמציאות הוא גדול
ועל פי מה שכתב רבינו בעל התניא באגרת התשובה באגרת התשובה פרק יב שפעולה קטנה בעולם הזה פעולת פעולות גדולה וזה לשונו "... וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמה לפירוש איוב, שאפילו יסורים של איוב שבעים שנה אין להן ערך כלל לייסורי הנפש שעה אחת בגיהנום, כי אש אחד מששים וכו'. אלא לפי שעולם הזה חסד ייבנה, ובייסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים קשים של עולם הבא, כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע אלפים מילין וכו'. ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל בבחינת השתלשלות העולמות מרום המעלות עד עולם הזה הגשמי. וכנודע ממה שכתוב בזוהר הקדוש מעניין עליות עולמות העליונים באתערותא דלתתא בהקרבת עוף אחד, בן יונה או תור, על גבי המזבח, או קומץ מנחה. וכן הוא בכל המצוות מעשיות, כנודע מהאריז"ל. וזהו שאמרו רז"ל על פסוק "והתקדשתם והייתם קדושים": אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו' (וכמו שביארנו לעיל בעניין "אשר קידשנו במצוותיו" וכו', בחינת סובב כל עלמין וכו'). וככה ממש הוא בעניין שכר ועונש, כמאמר רז"ל: "שכר מצווה מצווה" וכו', וכמו שנתבאר במקום אחר. ודעת לנבון נקל, ומשכיל על דבר ימצא טוב : " קיצור יוצא מדבריו שבפעולה קטנה בעולם הזה פועלים הרבה, כן גם 3 דקות של תהילים זה עוצמתי וגדול בשמיים, ורני נחמן לקח את הלב של תהילים ועשה את זה עוצמתי. רבינו בעל התניא הביא שטפח צל מרחק אלפי מילין בשמש וכתב שלאין קץ זה גדול בהשתלשות עד העולם הגשמי, כלומר פעוה קטנה בעולם הגשמי מה שפועל בעולמות העליונים ובזה יובן איך פעולה קטנה של תהילים פה פעולת תיקונים גדולים.
וחוץ מזה הבאתי הרבה מקומות מהפוסקים שכתבו שזה הכי חמור בתורה ולא נראה לי שהגזימו וחלק מהם הם פוסקי דורנו אם תרצו תתקשרו עליהם ודברו אתם, הבאתי מקורות שזה החמור בתורה אז תביאו מקורות הפוכים שהכול גוזמא. אני הבאתי את רבי יוסף קראו, הרב גאנצפירד ועוד פוסקי זמננו ואני יכול להביא עוד.
ולא טענתי שהוא גדול מהתנאים, בגמרא מובאים דברים חמורים נגד הוצאת שז"ל, רק תביאו הוכחה שמדובר בגוזמא, כל עוד אין הוכחה, כלומר צדיק שאמר את זה אז אני צודק כי לי יש ראיות מהודרות האחרונים. רק הבאתי הוכחה גם מרבי נחמן. כשתביאו מרבי נחמן או צדיק אחר הוכחה הפוכה אז יהיה מה לדבר. אבל לא סברות.
כי אתה מערבב בין קבלה להלכה, בין מקורות לגוזמאות , בין עובדות להזיות.
אין לך שום מושג על מה אתה מדבר.
ה' מודע לחולשות שלנו וגם הגדולים ביותר נופלים, כל החכמה היא לקום, כל החיים שלנו זה עליות וירידות ככה שלהגיד שזו צביעות זה ממש טעות.
יש לזה המון הסברים בחסידות, ומה שאתה כותב זה עצת היצר להחליש אותך, מה שהיצר אומר לך בעצם זה אתה ממילא טמא ורשע אז מה זה שווה אם תלך תלמד עכשיו או תלך תתפלל עכשיו? תיפול עד הסוף!! ולא, זו הטעות, גם אם נפלת אתה צריך להמשיך להתנהג כיהודי ולהמשיך להתפלל על זה\ ר' נתן או ר' נחמן מברסלב(לא זוכר בדיוק) כותבים שגם אם באנו לכאן כדי להימנע מנפילה או ראייה אחת, היה שווה את זה.
העולם לא מתוקן ואנחנו חיים בעלמא דשקרא. דווקא על העברה החמורה בתורה בעולם הזה להרבה לא נראת כולכך חמורה והמשטרה לא תעשה כלום (הוצאת שז"ל) אבל בשמים בהחלט המשטרה תמנע אותך להתנדנד על יד גמרא, בלשון הכי נעימה שיש. הזוה"ק מאוד החמיר בחומרת העוון וידוע בספרים הקודשים על העונשים הנוראים שיש למי שעושה את זה. (הוצאת שז"ל זה נחשב כרצח של אלפים ואף יותר של חיים ובשמיים הם באים ומתחשבנים. אומנם בפועל מהזרע יוצא ילד אחד לפעמים קצת יותר אבל עיין במדע מה התהליך. שהחזק שורד. , כרך ראיתי לא זוכר מקור)
הקיצור שולחן ערוך כתב את זה במפורש שזה העוון הכי חמור " אסור להוציא שכבת זרע לבטלה, ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאין זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר: "ידיכם דמים מלאו", וכאלו הורג את הנפש. וראה מה שכתב רש"י בפרשת וישב בער ואונן שמתו בחטא זה. ולפעמים בעונש זה חס ושלום בנים מתים כשהם קטנים, או שיהיו רשעים, והוא בא לידי עניות. " המקור מהזוה"ק אולי אף מהגמרא.
כך מסופר, מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לח"ח בילדותו.
זה המעשה:
תניא ר' יהודה בן בתירא היה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה. מעשה בתלמיד אחד שהיה מגמגם (רש"י: בעל קרי היה) למעלה מרבי יהודה בן בתירא. אמר ליה, בני פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'" - מה אש אינו מקבל טומאה, אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.
(ברכות כב ע"א.)
1. אתה עונה לו שזה לא נכון. העבירה הכי חמורה בתורה היא אלימות, כי אלימות היא נגד כל התורה כולה. וזה מה שמעכב את הגאולה. אלימות גשמית, אלימות רוחנית, אלימות. כמו שאמר משה רבינו אחרי מה שהוא ראה - 'אכן כי נודע הדבר'.
דבר שני, כל העניין הזה של 'פגם הברית' ושדים וסיר רותח ומלאכי חבלה, אלו המצאות של בעלי תשובה ומחזירים בתשובה ורבנים שקרנים.
פגם הברית הוא ישראל שלא נמהל, אפילו זה כתוב בהרחבה ובביאור יפה ב'רסיסי לילה' לרבי צדוק הכהן מלובלין ובעד מקורות רבים. כל ישראל הם בכלל שומרי הברית על ידי המהילה שהם עוברים, ופגם הברית הוא מי שלא נמהל, כשהוא חייב במהילה.
התורה היא נגד אוננות, כי התורה היא נגד תאוות והתמכרויות, כי התמכרויות ותאוות מעוותות את התודעה. רוב בחורי הישיבה מתמודדים עם הנושא הזה לא בהצלחה רבה, כי אין להם כלים אמיתיים להתמודד איתו. חלק נופלים לשגעונות ואובססיות עד שהם מגיעים לחופה, חלק הורגים את עצמם בגופם ובנפשם, חלק כך וחלק כך.
2. אני בכלל סבור שהשאלה האמיתית היא למה בחורי ישיבה נופלים לאוננות ולצריכה של פורנוגרפיה ולשאר התמכרויות.
תאוות, ובפרט התאווה המינית והדחף שיש לגבר לקיים יחסי מין , נובעות מסבל, מתסכול. הגבר מחפש שחרור ופורקן לאנרגיות כלואות בתוכו. יחסי מין, אוננות, צריכה של פורנוגרפיה, הם מהווים הקלה פסיכו-פיזית לאנשים ולבחורים צעירים, וזה כל מה שיש להם. תקח את זה מהם, והם מתים, מתים בגופם ובנפשם. בלי זה, הם יסבלו.
יש אצלי מישהו בעבודה שהוא תמיד אוהב לספר לאנשים מה הוא עשה ומה הוא בנה. הוא תמיד אומר 'אני עשיתי, אני פעלתי, אני עזרתי'. הוא מאד לקבל שבחים והערכה במקום העבודה, אוהב להרגיש שהוא נחוץ שם. זה החיות שלו, זה כל מה שיש לו. האגו שלו, זה כל מה שיש לו, אין לו משהו אחר. תקח ממנו את העבודה, תקח ממנו את האגו, ואין לו כלום בחיים שלו. הוא ניזון מאחרים, הוא חי על העשייה, על העבודה. מלבד העבודה שלו ומלבד האגו, אין לו שום דבר. זה לא טוב, אבל זה כל מה שיש לו. תקח את זה ממנו ואתה הורג אותו.
שז"ל, צריכת פורנוגרפיה, מהווים הקלה פסיכו-פיזית לאנשים. אי אפשר לחסל את הזנות בעולם לפני שמחסלים את הסבל. לא סתם צריכת זנות נפוצה בקרב אוכלסיות חלשות ומוחלשות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כי אנשים שם מלאים במתחים, בלחצים, בסבל, והם מחפשים הקלה, והם לא מכירים פתרון אחר.
אכילה, סמים, הימורים, כל שאר ההתמכרויות עובדים על אותו העיקרון. אנשים מחפשים הקלה לריקנות ,לעצבות, מחפשים שחרור ופורקן מעול המחשבות הרבות והמטרידות שיש להם.
אז יש פה מקום לכף זכות, זה לא טוב, אבל זה כל מה שיש לאנשים. תקח את זה מהם ואתה הורג אותם.
העניין הוא שיש פתרון, יש דרך. בינתיים צריך להמשיך הלאה, בינתיים צריך להתקדם. זה מפריע, אבל תמיד דברים יפריעו, וזה חלק מהחיים.
האדם תמיד צריך להיות בתנועה. היצר הרע הוא תמיד נגד שינוי, הוא נגד התקדמות, הוא נגד החיים. היצר הרע רוצה שהאדם יבזבז את החיים שלו במאמצי שווא, במלחמות נגד עצמו, העיקר שיבזבז את החיים שלו.
איפה שיש פוטנציאל והזדמנות לצמוח ולהשתנות – שם היצר הרע והמניעות ביותר. תראה כמה אנשים עומדים להם בבתי הכנסת ולא מכוונים בתפילה שלהם, ורוב האנשים כבר ייאשו את עצמם מתפילה בכוונה וכראוי, כי יש להם מחשבות מטרידות וזרות, והם מתפללים וגומרים בראשם כל מיני עסקים ועניינים. למה זה? כי תפילה יכולה לשנות את המציאות, היא יכולה לשנות את האדם.
בפסח היצר הרע כותש אנשים בגופם ובנפשם. בשביל לקבל את הארת הפסח צריך הכנה נפשית והכנה רוחנית. המהות של החג זה חופש, זה שחרור ,זה יישוב הדעת, זה להשתנות. ומה דתיים עושים לפני פסח? שוחים בהמולה, בהמון, ברעש ובזוהמה, מנקים מגירות ומגעילים כלים. מגיעים לפסח כשהם מותשים ומפורקים. ואז גם חסידים ואנשי מעשה רבים סובלים בפסח מעצירות, מהסעודות והמצות והיין. שכידוע לנו מהבעל שם טוב ומשאר מורי החסידות , שהיא מביאה לידי טומאה ולידי מחשבות זרות וזה פגם גדול וקשה.
אותו הדבר עם השבת, בשביל לקבל את הארת השבת צריכים הכנה, נפשית וגופנית. ובערב שבת דתיים מתרוצצים להם, ויש ויכוחים וצעקות ורעש והמולה, וזה יוצר אפקט של גועל ודחייה. ובשבת הם מתהלכים להם עם שפשפת וחולצה לבנה מוכתמת, וזה נקרא אצלם בשם עונג שבת.
וכידוע, מהשבת מתברכים כל ששת ימי המעשה, ובשבת זה עיקר גמר התיקונים והבירורים, והכל מתנקז למקומו ואפשר לאדם שיאירו עיניו ויראה שהוא באמת לא עושה כלל ולא פועל כלל, אלא הכל ה' עושה.
וככה היצר הרע עוקר אנשים משני העולמות, מהעולם הזה ומהעולם הבא, מגופם ומנפשם. פעם הוא היה מסתפק בלעקור אנשים רק מעולם אחד, היום הוא עוקר אותם גם מפה וגם משם.
אז זה מה שהוא עושה גם עם העניין הנ"ל. מכניס אנשים לאובססיות ולשגעונות, גורם להם לבצע התאבדות גשמית ורוחנית. גורם להם לבזבז את החיים שלהם במלחמות על היצר, במקום להמשיך הלאה ולהתקדם, עד שבסוף האדם יוכל להתנקות ולהזדכך.
יהודה על אורות התשובה! וכן מסילת ישרים בהסברו סוף פרק ה" נראה לי. שמסביר מה זה תשובה.. ומה כוחה "כאילו נעקר המעשה ההוא מן המציאות ממש!!!!!! אין שום יאוש בעולם כללל
הזדעזעתי.
הערה: אני לא מכיר את המוסרטת, לא עוקב אחרי התכנים שלה. בטוח שיש לה הרבה יותר זכויות ממני. לא מדבר לגופו של אדם. אולי זה חלק מסרטון יותר ארוך שמציג את הדברים באור אחר, אבל מישהו בחר להוציא סרטון "short" כזה שלדעתי זאת טעות מרה, ואני כנראה כמו רבים אחרים נתקלתי בו.
אם לדון לתוכן הדיבורים בסרטון: מה דעתכם? אתם מתחברים? יש מישהו שזה מחזק אותו?
העפתי מבט בדף הבית של יוצרת הסרטון, ובסרטונים אחרים נראה שהיא לא לבושה בצניעות כך שאי אפשר לסמוך על הבסיס שלה. היה שם גם משהו עם הכותרת "קבלה מודרנית" וזה גם חשוד. אז אין ציפיות...
בנוגע לתכנים- מבחינה מסוימת עד כמה שידוע לי זה נכון. האמונה מתחילה כשנגמר השכל. ניסיון להבין ולתפוס בשכל לא מביאים לשום מקום. מבחינה אחרת, השלב המקדים לזה שמפעילים את האמונה הוא הוכחות שכליות לאמיתות ונצחיות התורה. ואז כבר מקבלים את כל מה שכתוב בה... אז זה לא שלא צריך את השכל, חייב אותו. אבל האמונה עצמה היא שביל נפרד שהוא לא ברגש ולא בשכל.
והזכרת לי סרטון שורטס אחר
הפשטות שבה מצטטים את הרמבם ולא יודעים שיש לו כמה נוסחות וגם יש לא מעט שחולקים עליו...
כאן תמיד מתחיל ההבדל בין מסיונרים (לרוב- חרדים) שכל ההיסטוריה והמדע הם כלים כדי לקדם את האג'נדה שלהם, ובין רוב ההוגים (לרוב- דתלים) שמוכנים לשמוע שני צדדים ומציגים את מה שבאמת נראה להם נכון.
סתם אני נזכר שפעם קראתי באתר של ערכים, כתבה שלמה שנועדה לעשות צחוק מאיזה מבקר מקרא. ואז בהשתלשלות הדיון עם אחד המגיבים, הם כותבים לו "מה אתה מקשקש שארבעת המינים מגיעים ממנהג פגאני. ארבעת המינים זו המצאה מאוחרת מימי שיבת ציון". באמת לא ידעתי אם לבכות או לבכות 🤣🤣
אין לי בעיה שתחלקו על הדת או תסכימו איתה, רק תהיו אובייקטיבים ונאמנים לדרך שלכם. כשאתם מציגים את הדת בצורה נלעגת ומטומטמת (אני יכול להביא לזה עוד המון המון דוגמות), אתם לא רק מגחיכים את הדת אלא בעיקר מזלזלים באינטליגנציה שלכם ושל הצופה.
זה משפט של התאולוגיקן הנוצרי תומאס אקווינס 
טפי יא בת עמלק
עריכה: טעיתי והטעיתי טעות כפולה ומכופלת!!! לא רק שזה משפט שאמר ר' נחמן ולא אקווינס, אלא שמכל ההוגים הנוצרים אקווינס הוא האחרון שיציג כך את ההפרש שבין אמונה ושכל
האמונה עצמה כבר לא במימד של הלוגיקה, אבל גם לא סותרת אותה
ואני מבין מאיזה מקום בחרת לשאול דווקא על השכל. אין פה חוסר דיוק מצידך.
השאלה בכותרת התגובה מתייחסת להגדרה שנפוצה בדור הזה, בעולם שלנו, שהולך וחוזר עליה באותו שימוש לציבור הכללי.
לכן לדעתי יותר מעשית.
כי בוא נגיד שכשהצבת את השאלה שלך אתה כבר יודע שלחלק נכבד ממה שאתה קורא "בגדר השכל" ה"המון" יקרא לו "אמונה סתמא בעלמא"
וחבל, כי אתה משאיר פתח עצום לטעות ולתהות לגבי איכות הידיעה שלך לגבי כל דבר אחר. ויש המערערין.
אני אשאל ככה, אליבא דידך, יש כזה דבר "שכל של האמונה" שאומר יותר מ"וודאי לי שאני קיים"?
כלומר האם אתה יכול לטעון בכלל שאתה מאמין (=יודע ידיעה וודאית מוחלטת) מלבד זאת?
תן לבן אדם שבך לענות, לא רק לפילוסוף, כי לא תצא מזה.
ידיעה מוחלטת וודאית באמונה בה', בהשגחה, בחיים נצחיים לאחר המוות, ובעובדה שבסוף הכל יהיה טוב לגמרי.
ידיעה וודאית באותה רמה שוודאי שאני קיים.
בגלל שמאוחר אפרט מחר.
זה לא פילוסופיה קרה, אלא חווית חיים חיה וקיימת
הידיעה הזאת אתה לא קורא לה אמונה, אתה קורא לה שכל (בהקשר לתגובה הראשונה שלך). והא ראיה, שאתה יכול להסביר ולפרט (בשכל).
ולכן *אתה* אולי יכול להגיד או להבין יותר מאחרים משפט כיוצא ב"במקום שהשכל נגמר וכו'". או להרהר באמונה שמעל השכל.
מה שניסיתי להסביר לך תגובה קודם, שלכל הדוגמאות שטרחת להביא, וברמה האישית אני אולי מאמין לך, אנשים לא קוראים לזה "ידיעה" ולא "שכל" אלא "אמונה" גרידא.
מצד אחד זה נכון כי השכל הוודאי הזה הוא דבר פנימי ועדין, שכל אחד מאיתנו לא יכול להעביר לזולת, אלא רק לתת לו כלים למצוא אותו בעצמו פנימה. לכן מוצדק לכנות זו בשם אמונה ולהבדילה מ"הוכחה" שהיא כינוי בדרך כלל למשפט לוגי יומיומי כמו "תביא לי הוכחה שהעולם עגול". ולא לוודאות המגיעה מעצמות החיים.
מה שמשנה פה.
אני מדבר מציאותית.
היא משתמשת בשפה של רוב האנשים המסורתיים וכנראה גם הדתיים, שאומרים "אני מאמין בה'/ אלוהים הקב"ה. אני מאמין בהשגחה, אני מאמין בחיים נצחיים לאחר המוות, ווכו' וכו'" (גם כשהם לא בדיון ברומו של עולם, וזה פשוט שככה הוא הנכון ולכתחילה גמור אצלם), הם לא עושים או לא למדו לעשות את החילוקים האלה שאתה עושה אוטומטית.
וככה הם תופסים את זה.
כשאנשים רואים דיבורים כאלה- בצורה בוטה וללא הסתייגויות, אותי אישי זה מזעזע. לא פחות.
ואני אגיד לך יותר מזה, זה מרחיק מאד את החושבים (משכילים) החילונים, מגחיך אצלם את עיקר האמונה. ואני לגמרי מבין למה. לא פעם ולא פעמיים יצא לי להיתקל בחילוניים כאלה, שהציגו להם ככה את התפיסה הדתית (או האמונית) וזה הפך אצלם לכסילות גדולה. גם אם כשהם מכבדים את "האמונה" של חברם, זה מתוך שהם חושבים שהוא נגוע משהו באותה כסילות.
באופן כללי דיבורים שטחיים על אמונה ואלוקים , אם הם מופנים למשכילים, מרחיקים אותם. (הרב קוק צווח על זה מליון פעם בערך).
ולא צריך להיות מבין גדול במה רצוי חינוכית, לא תתפלא שגם עבדך הנאמן לא גדול הדור לא בחינוך ואצ"ל בתורה.
הסרטון הוא רק אנקדוטה ודוגמא לשיח שקורה יחד עם ה"טרנד" הדתי החדש, שאני חושב שיש בו הרבה טוב והרבה פוטנציאל, חפש לך עוד ותמצא (לא אתה ספציפית, תישאר ב"בית המדרש" אבל ראוי לך להיות מודע לתופעה).
ומה שהפריע לי כל כך עד שהשתמשתי בביטוי שהשתמשתי הוא הברור מאליו, שאם נשארים בדברים כאלה, מלמדים ומבבסים דברים כאלה, אפילו אצל קהל היעד הזה, אני מפחד שיוצא מזה יותר רע מטוב. ויוצא שכרם בהפסדם.
תחשוב כי קהל היעד חשוף מול כל סרטון קצר או שניים עם תוכן כזה (מאוד דומה כשהולכים לאן שהרוח נושבת), הוא ייחשף גם לסרטון קצר הפוך לגמרי בתוכן אך שמשתמש באותם כלים (סגנון) לשבות לו "קהל מאמינים". והצופה מדלג משם לפה ופה לשם.
אמרתי קודם שראוי לך להיות מודע, כי אני חושב שדווקא עכשיו ולאור תנועות וטרנדים כאלה, האחריות להדגיש שיש עומק, ולדבר דיבורים עמוקים שמתקבלים על הלב, היא אחריות אישית של כל אחד ואחד. (למשל אני כמו שהבאתי שנתקלתי באותם חילונים ששמתי לב מה היחס שלהם, אני לא רוצה להחזיר אותם בתשובה, לא "להדית" אותם, רק לא להשאיר אותם בבורותם). עאכו"כ אנשים שמדברים על להמשיך את התורה\האמונה\ השי"ת, מלמעלה איפה שהם אמיתיים אבל עדיין לא מספיק ארציים אל ה"מלכות" ממש, ודי לחכימא ברמיזא.
נשמע לי שיש פער בין מה שהיא מתכוונת באמת לבין איך שזה נשמע בסרטון.
לזרוק אותי לכלא
חיל ורעדה - “Faith begins precisely where thinking leaves off.”
תרגום:
האמונה מתחילה בדיוק היכן שהשכל עוזב
ספר אחר שלו מ1846 - “If I am able to grasp God objectively, I do not believe; but precisely because I cannot do this, I must believe.”
תרגום:
אם אני מסוגל לתפוס את אלוהים אובייקטיבית - אני לא מאמין. אבל בדיוק מפני שאני לא מסוגל לעשות זאת, אני מוכרח להאמין
אני לא זוכר כרגע מה מקור הביטוי, אבל דומני שזה מהפילוסופיה של יוון הקלאסית, ומצוטט המון בספרי יהדות.
בכל מקרה לקוצר הבנתי זה משפט שאומר שהאדם מוגבל בהבנת המניעים והתהליכים שעוברים על האל. זה לא אומר שלאדם אין שום תפיסה באל והאמונה היא עיוורת לחלוטין
יש לנו בכלל יכולת לדמיין על מציאות עצמותו.
אפילו הביטוי "עצמותו של אלוקים" הוא ניצוץ סובייקטיבי קטן ובטל ממה שהוא באמת. וגם "מה שהוא באמת" הרי הוא כלום לעומת מה שלמעלה מכל השגה למה שהנשמה כוספת למעלה מהכל ואומרת לו "אלוקים".
או כמו שכותב הרב קוק במאמר ייסורים ממרקים:
"עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת.
אם אומרים על דבר הטוב או על דבר החסד, המשפט, הגבורה, התפארת, וכל מה שהוא חיים ופאר החיים, או על דבר האמונה והאלהות, - הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל. גם כל השמות והכנוים, בין העבריים ובין הלועזיים, אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכהה מאור הצפון, שהנשמה שוקקת לו ואומרת לו : "אלהים". כל הגדרה באלהות מביאה לידי כפירה, ההגדרה היא אליליות רוחנית, אפילו הגדרת השכל והרצון ואפילו *האלהות עצמה* ושם אלהים הגדרה היא, ומבלעדי הידיעה העליונה שכל אלה אינם כי אם הזרחות ניצוציות ממה שלמעלה מהגדרה היו גם הם מביאים לידי כפירה".
כלומר גם לומר על אלוקים "אני רק תופש סובייקטיבית אבל אלוקים הוא עצמותו" זה גם הגדרה מצמצמת. כי בסוף גם כשאתה אומר "אילו היינו יודעים את עצמותו" זה תפישה סובייקטיבית שלך לגבי דמיון עצמותו
זה בערך כמו המילה "אינסוף". אנחנו יודעים שאינסוף קיים, ואפילו יש לנו סימן מגניב לסמן infinity במשוואות מתמטיות, ועדיין אין לנו השגה של "אינסוף". מבחינתנו, חווייתית, "אינסוף" = ממש ממש ממש הרבה. אנחנו מסוגלים ברוב קטנותנו להגיד "כמעט אינסופי", בעוד שההפרש בין אינסוף ובין כמעט הוא הפרש טוטלי ולא יחסי.
עצם האמירה "לאלוקים יש עצמות כמו לכל דבר אחר" חוטאת לכל רוממותו מעל כל הגדרה. ( אמירתך שמה אותו בטעות כיצור ויישות מבין שאר היישויות, אלא שהנברא לא יכול לתפוש אותה, אבל "איפשהוא" היא נתפשת).
מבחינה רדיקלית: גם לומר יש אלוקים וגם לומר אין אלוקים שניהם שקר. כי אלוקים הוא מקור היש ומקור האין, ולכן כלל לא נמצא בהגדרות אלו.
אי אפשר לומר "יש אלוקים". אפשר לומר "אלוקים מתגלה אלינו".
הסיבה שיש לנו יכולת לדבר על זה שיש לו עצמות. כי גם הדיבור הזה הוא סובייקטיבי. בסוף *אנחנו* הם התופש שיש לו עצמות, וגם מושג העצמות נמצא בראש שלנו כשאנו מדברים עליו. וההבדל היחיד בין הדיבור על "התגלותו" לבין "עצמותו" זה דניהם גילויים סובייקטיבים, אלא שהשני טרנצנדנטי יותר, בחינת אור מקיף ולא פנימי.
היחס היחיד שלנו ל"עצמותו" האמיתית של אלוקים (שגם זה כינוי מושאל למגמה האובייקטיבית שאדבר עליה מייד) זה דרך ההשתוקקות והערגה שלנו לעצמותו של אלוקים. לא דרך שום ביטוי או הגדרה.
אנחנו לא יכולים לומר "עצמותו" אנחנו כן יכולים להשתוקק אליה. הרב קוק אומר זאת מפורשות.
ההבדל בין אינסוף מתמטי לאינסוף איכותי הוא עצמו הבדל אינסופי. וגם התיאור "אינסוף" לאלוקים הוא מושאל. הוא גם תואר שולל (שוללים מה' את הסוף והגבול וההגדרה), וגם תואר חווייתי חיובי (אנחנו משתוקקים לאינסוף שלמעלה מכל הגדרה).
האם זה אומר שהקשר שלנו לאלוקים מת ולא חי? לא. כי *מבחינתנו* אלוקים מתגלה דרך ביטוי רצונו , הן ברצונו לברוא ולהשגיח, הן ברצונו לצוות והן ברצונו לשפוט אותנו על מעשינו.
לכן תיאור אלוקים כבעל רצון (שזה עצמו תיאור סובייקטיבי ולא את עצמותו) כל כך מהותי. וזה עיקר ההבדל בין חכמי ישראל לאריסטו, האם לאלוקים יש רצון או לא.
או בניסוח פשוט יותר: אם יש "יישות ויצור" ששמו אלוקים, והיצור הזה ברא את שאר הייצורים. אז:
א. איך היצור הזה קיים בלי שאף אחד ברא אותו. הוא קיים במקרה? למה הוא קיים?
ב. למה שיהיה אכפת לי מייצור כזה? למה שאוהב אותו וארא ממנו וארצה לדבוק בו? מה אכפת לי אם קיים יצור שהוא סיבה ראשונה או לא? הרי הוא סך הכל עוד ייצור מבין שאר הייצורים, אלא שהוא המנכל והיוצר של הכל, אז לנה שיהיה לי אכפת ממנו יותר מאשר שאכפת לי מהעולם? למה שאקיים את מצוותיו?
ובכלל אם הוא עוד "יישות" אז הוא כבר לא מושלם.כי כל "יש" זה כבר הגדרה מצמצמת.
אבל אם אלוקים הוא מלמעלה מיש ואין, אז כל זה נפתר
אני גם לא יכול להשיג את העצמות של כיסא או שולחן כי אני יצור סובייקטיבי. אין טעם לדבר על מחשבות אובייקטיביות כיצורים סובייקטיביים, ותמיד נהיה מוגבלים בדיבור על האובייקטיבי, כי אנחנו יצורים שמתוכנתים לחשוב מצד החוויה שלנו את העולם. יש לנו רק חמישה חושים שדרכם אנחנו פוגשים את האובייקטים, בעוד שלהם יש אינסוף אפיקי התבטאות תאורטיים......
עדיין יש עצמות, ה' קיים מצד עצמו טרם וחרף כל ההתפרטות. זה קיים. אין לזה נפקא מינה עבורי כמו שאני יכול לכתוב על הדף "אינסוף" אבל לא לחוות אינסוף... אבל מדעית ברור שזה קיים וזה נכון 💁🏻♂️
אתה אומר משהו אחר, שהערגה שלנו היא למה שמכל למילים ולאותיות, ושהעצמות מתבטאת בערגה חסרת המילים הזו וחסרת התואר הזו. אני מסכים לגמרי אבל זה לא הופך את האמירה *שיש עצמות* לאמירה לא נכונה. בוודאי שיש עצמות, פשוט האפיק לחיבור איתה הוא לא שכלי ומדעי אלא של געגוע אל הנשגב........
-
אגב, בחיים לא טענתי שאני יודע להגיד משהו על העצמות. אני לא חושב שאלוהים הוא מישהו... אין לי בעיה להגיד שהוא הכל, או נשיאת הפכים בלתי מוגדרת. עדיין זה בסדר להגיד שיש לו עצמות, כי הוא קיים......
כמובן שלא תטעה - אני לא אומר "אין אלוקים" או "היחס שלנו אליו מת".
אלוקים אינו מישהו, אינו משהו, ואינו הכל. כל אלו הגדרות. כשאמרתי שהוא לא ייצור או יישות התכוונתי גם למשהו (דווקא מוטב לומר עליו שהוא מישהו מאשר משהו. למרות ששניהם לא נכונים)
אבל הוא מתגלה אלינו כ"מישהו" מבחינה סובייקטיבית. כלומר כבעל רצון.
הרב קוק אומר שהאמונה היא לא רגש ולא שכל. במילא לא מגיעה מאמירה כמו "לכל סיבה יש מסובב"
ההוכחה לאלוקים זה דרך זה שיש משמעות לחיים ולעולם, עובדה למשל שאושר עדיף מסבל ומוסר עדיף מרשע באופן וודאי. ווודאות משמעות זו מגיעה מה"אני" של כל אחד ואחד, לא מהוכחה אונטולוגית (מקווה שאני זוכר שזה המושג הנכון).
מוגבל מעצם זה שכל נברא התפיסה שלו סובייקטיבית , מצד המקבל ולא מצד עצם הדבר (עיין הקדמת המהרל לגבורות ה' בהתחלת ההקדמה) ולא יכולה לתפוש עצמות של דבר.
ומעבר לזה - הקב"ה כלל לא שייך להכניסו לשום תבנית הגדרתית. בין מובנת על ידי האדם ובין אם לא.
או כדברי פתח אליהו "סתימא דכל סתימין טמירא דכל טמירין. לית מחשבה תפיסא בך *כלל* (ולא רק על ידי בני אדם או נבראים)"
אני מבין את החרדה מהביטוי "וזה היופי באמונה, שאין בה שכל, אין בה היגיון". הוא מסוכן גם מכיוון שהוא יכול להתפרש בצורה רעה (אותה צורה שהחבר בכוזרי נזעק נגדה), וגם מכיוון שהשכל הוא כלי שמונע הגעה למקומות רעים (כתות וכדומה)
אבל הדוברת מתכוונת למשהו אחר (היגיון במובן של "אני מבינה את החשבונות של הקב"ה" או משהו באזור). היא לא מדברת תאולוגיה אלא פסיכולוגיה/עזרה עצמית/נפש. וגם קהל היעד שלה הוא אחר
(לא חשוב לי לסנגר עליה או משהו - מעולם לא שמעתי עליה. אני מתייחס לדברים שלה as is)
אם כבר תרחיב את הסלידה ל"זה היופי וכו' אין בה אחיזה" , "~אמונה אוחזת (היינו מתוך ידיעה והבנה) היא גאווה" , "~ענווה = אני לא יודע כלום".
תודה ששמת את הדברים בהקשר (הדיון, הקהל יעד).
להפך, אני חושב שחשוב לדון לכף זכות.
לא יודע אם זה היה רעיון שלה, או של העורכים שלה, להוציא את הסרטון short הזה. הוא כנראה הצליח ברמה של צפיות ותגובות (שראיתי על המקום, לא מעודדות במיוחד בהקשר של הדיון הזה) וזה חלק מאוד משמעותי בהגדרת ההצלחה של יוצרי תוכן כאלה. אבל אם אכפת להם מאמת ומדיוק ומהנזק מול תועלת שכגון זה גורם, -לא היה צריך לקרות לדעתי.
פוצל מכאן - על שאול המלך חז"ל הטביעו את המימרא הזאת - בית המדרש
("על שאול המלך חז"ל הטביעו את המימרא הזאת
של אל תהיי צדיק מדיי
שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.")
בניגוד לדוד שלא נמנע מ"ללכלך את ידיו בדם שפיר ושליה כדי לטהר אשה לבעלה" כלומר ללכלך את ידיו בהתמודדות עם הרשעה בעולם הזה , כדי לטהר את המציאות הארצית של כנסת ישראל (אשה) להקב"ה (לבעלה) כדי שלא יהיה מצב של "כטומאת הנידה היתה טומאתכם לפני". רק בדרך של דוד אפשר לטהר לתקן ולקדש את הארציות ולבער את הרשעה, ורק אצל דוד ניתן לומר שעם ישראל טהור בכל צדדיו גם הגשמיים וגם הרוחניים.
זה ממש לא בגלל שהוא פחד לממש בעולם המעשה. אלא בגלל שהוא מצא גרעין אמת אפילו ברע מוחלט כגון עמלק.
עיין פסקה תמד בקובץ א
שזה כמובן קרה בגלל צדקותו שריחם
בגמרא ששווה לאבות. על שאול לא.
שאול רוחני יותר מדוד, אבל לא קדוש יותר.
בדיוק כמו שישראל עדיפים על המלאכים, על אף שהמלאכים רוחניים יותר.
זה נכון שמה ששאול מייצג (את עצם מלכות ישראל ואת האבות) גדול יותר מדוד. אבל בזכות שאול אז מה ששאול מיצג נשאר עם דוד, כשבית דוד מולך על כל ישראל כמלך ישראל ולא רק מלך יהודה
אין לך מקורות למה שאתה אומר ואתה רק מדבר מהרגש. ולא שזה מפתיע כולם זוכרים ואוהבים את דוד המלך.
אבל מה לעשות שחז"ל קבעו לא פעם אחת ולא פעמיים ששאול גדול מדוד.
"אלוקי דוד". על שאול לא.
ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, נאמר על דוד שדומה לאבות.
כל זה בגמרא.
דוד היחיד שמזמן בסעודה בעתיד לבוא, לא האבות ולא משה ואהרון ויהושע.
תפתח מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל וכדומה. ברור משם שדוד גדול
מה שהוא מייצג (עצם המלכות בעם ישראל) גדול יותר ממלכות בית דוד
מסכת מועד קטן טז ב
"וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול אמר לו הקב"ה לדוד דוד שירה אתה אומר על מפלתו של שאול אלמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו"
רש"י - "אבדתי כמה דוד - שהוא צדיק ממך"
ובפשטות חז"ל שם אומרים שאם דוד היה מקבל את המזל של שאול לא היה לו שום סיכוי.
פסקה תמד קובץ א
"שאול היה יותר גדול מדוד, ולכן בעצם נשמתו האירה מדת הרחמים גם על עמלק. אבל זו היא מידה שהיא רק מכשרת מלוכה, מאירתה לתקופה, ואינה יכולה להמשיכה, מפני חשכת העולם, ומתוך כך אינה יכולה להעלות את העולם. אבל חסידי עולם צריכים להיות בכל דור, אוחזרים במדותיו של אברהם ברעיון, שחסדם מתפשט על הכל, ומוצאים הם את הטוב בכל מקום, ותורת חסד על לשונם"
בזוהר יש המון הפלאות על שאול המלך,
ובמסכת סנהדרין איפשהו בדף ס כמדומני כתוב ששאול היה גדול הדור אחרי ששמואל הנביא נפטר, ומכשנפטר שאול דוד המלך נהפך לגדול הדור - משמע ששאול גדול ממנו גם בתורה.
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בטבת תשפ"ו 23:06
שאול צדיק מדוד, הכונה ששאול הוא בחינת צדיק גמור (כמו בנימין שמת בעטיו של נחש) ודוד בעל תשובה שהרי חזר בתשובה על חטאיו.
ובעלי תשובה גדולים מצדיקים.
גם הגמרא אומרת שהסיבה שאומרים אלוקי טברהם ולא אלוקי דוד זה כי דוד נפל בחטא והאבות לא. כלומר ההבדל בין האבות (ויוסף בנימין ושאול איתם) לדוד זה שדוד הוא בעל תשובה.
ואמנם אומרים מגן דוד ולא מגן יצחק ויעקב.
מה שהרב קוק אומר זה ששאול מושלם יותר מדוד. אבל הוא אומר במפורש ששאול לא יכול להעלות את העולם ודוד כן. ומכיוון שמטרתו של עם ישראל זה להעלות את העולם ולהשתלם לא להיות מושלם, ואילו מושלמים הקב"ה לא צריך כי הוא עצמו כבר מושלם (עיין אורות הקודש על שלימות והשתלמות) - אז יוצא שדוד חשוב יותר משאול.
המלכות חשובה יותר מהיסוד על אף מגבלתה.
מה שהרב קוק כותב מסתדר עם מה שכתבתי - שאול חי בעולם אידאי ומושלם ורואה את הטוב שבעמלק, ומפני זה מפחד לרדת לבוץ העכור של העולם הזה ולתקן אותו. בעולם מושלם באמת לא הורגים את עמלק כי הוא טוב. אבל שאול בורח מתיקון העולם החסר לעבר העולם האידאי המושלם, ובעצם מזניח את העולם הזה, ובסוף פקידיו (כמו דואג) משתלטים עליו והורגים את נוב (לא שאול הרג אלא דואג, פשוט שאול הזניח את העולם הזה עד שהוא גדל פרא והגולם קם על יוצרו).
כמובן שהחטא של שאול מגיע מגדולתו - אבל הוא איבד את המלכות בגלל זה, וגרם בעקיפין לנוב לההרג.
זה כמו צדיק שישאר מושלם ולא ילכלך את הידיים במפגש עם רשעים להעלותם, אז בסוף לחובתו תזקף העובדה שהוא הפקיר את הרשעים ולא תקן אותם והם התדרדרו. ברור שזה הגיע מצדקותו היתרה. וייתכן שזה תפקידו בעולם, אבל את המלכות הוא איבד.
מבחינת היררכית משפיע-מקבל, אז האבות משפיעים על יוסף ומשה שמשפיעים על שמואל שמשפיע על שאול שמשפיע על דוד.
דוד הוא המקבל האחרון הסיכום בחינת כל הנחלים הולכים אל הים, ולכן לו נאה לברך בזימון לעתיד לבוא, כי כוס של ברכה זה הכלי קיבול של השפע.
ולכן דוד הוא החשוב אחרי האבות כי הוא בחינת המלכות כנסת ישראל, הלבנה המקבלת שלית מגרמא כלום.
השאלה מי יותר גדול שאול או דוד, זה כמו השאלה מי יותר גדול, יוסף או דוד
(וברור שיוסף או בנימין גדולים משאול. ויוסף גדול מיהודה. אבל דוד גדול מיהודה(וגם מיוסף) דוד גדול מיהודה כמו שאברהם גדול משם ועבר)
לא ברור לי מאיפה הבאת בעטיו של נחש.. מדובר רק על 4 דמויות מאד ספיצפיות שאול לא אחד מהם וזה ממש לא קשור לנושא. תלך 5 תגובות שלי אחורה ותראי שהוכחתי את מה שאמרתי מההתחלה. שאול היה צדיק מדיי לעולם הזה. הסיבה שדוד מלך היא כי הוא יותר מתאים לעולם הזה.
בעלי תשובה לא גדולים מצדיקים זו מחלוקת ידןעה ואתה שוב עושה סלט במקום להודות שטעית ולסגור את זה
הוא הנציג של מלכות בנימין.
דוד מתאים יותר לעולם הגשמי, והעולם הגשמי יהיה לנצח. לכן ודןד עבדי נשיא להם לעולם.
כל עניינו של עם ישראל זה לעשות שכינה לה' בתחתונים בעולם הגשמי. אז דוד גדול יותר. כשם שישראל גדולים ממלאכים. כי מלאכים כמו שאול לא מתאימים לעולם הזה.
דוד אחד מ7 הרועים (אברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף דוד), שאול לא.
אני לא חוזר בי. דוד חשוב יותר. שאל את איתן האזרחי.
של קללת חטא האדם הראשון ש"הוא ימשול בך".
אבל לעתיד לבוא "נקבה תסובב גבר" ו"תקראי לי אישי ולא בעלי" ולכן דוד גדול יותר משאול במצב הנצחי
לא הייתי מדבר במושגים של מי יותר גדול, אלא דוד הוא קובע לנצחיות כסא ה' בארץ.
אבל השם משמואל כותב שבחינת יהונתן בנו של שאול יהיה משנה למלך המשיח לעתיד, כמו שהרמב"ן מציע שבאידיאל שאול היה הופך למשנהו של דוד.
שאול ללא ספק היה גדול מדוד, במשמעות יחסית לא (רק) במשמעות אובייקטיבית, זה מבואר בפירוש בגמ' מו"ק שהוא ציטט. גם ברש"י שם משמע שזה עניין של מזל - אבל מבחינת השוואה שאול גדול מדוד.
גם בפשטות כשלומדים ביומא "כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמרי' סייעי'", משתמע שבעיקרון שאול היה יותר ראוי (ציינתי קודם שיחה מאוד יפה של ר' חיים שמואלביץ, אם תרצה אחפש אותה ואציין מקור).
לא אומרים אלקי דוד לא בגלל החטא אלא שהחטא הוכיח שדוד לא ראוי לדרגה הזו. זה פשוט בגמ'. הרי גם הגמ' עצמה אומרת שלא היה דוד ראוי לאותו מעשה, אז לא יתכן שהחטא יהיה סיבה למשהו. (מצד שני גם כתוב שדוד נענש על אותו מעשה, גם בתנך - בהתייחס לטווח המידי, במות הבן ובמרד אבשלום וכו, וגם בחזל - שלא היה רודף אחד אלף, וש"לא תהא לך זאת לפוקה - מכלל דאיכא אחריתי", שמשתמע שהיה פגם מהותי בסיפור בת שבע.
מה שלא יהיה, לא בגלל זה אנחנו לא מזכירים את דוד בשמ"ע.
חשוב, אלא רוחני יותר.
מלאכים גדולים מישראל, ובכל זאת ישראל חשובים יותר.
בגמרא כתוב שדוד שואל את ה למה אומרים אלוקי אברהם ולא אלוקי דוד, משמע לוחא חטאו היו אמורים לומר אלוקי דוד.
אבל עדיין אומרים מגן דוד ולא מגן יעקב ומגן יצחק.
ועיין ב" ואעש לך שם כשם הגדולים אשר בארץ"
גם עדיפות היא לא חד משמעית. למשל חכם עדיף מנביא הרב קוק מסביר שחכם יותר יעיל מנביא, לא גדול יותר.
לא אומרים אלוקי דןד כי כל עניינו של דוד זה בעל תשובה שגדול יותר מצדיק גמור (ולכן ה גלגל שיחטא כדי שיהיה בעל תשובה). מצד שני הוא פחות אידאלי כי הוא כבר לא צדיק גמור, אלא יותר מופיע את המלכות ולא את התפארת.
לכן לא אומרים אלוקי דוד אבל כן מגן דוד.
אולי שאול עדיף מדוד, אבל דוד חשוב יותר
הרעיונות שלך ממש יפים והגיוניים, אבל שים לב שבגמרא כתוב אחרת.
כתוב שאלמלא אתה שאול והוא דוד האבדתי כמה דוד מפניו. כלומר ששאול עדיף מדוד. למה? לא יודע וכרגע לא ככ אכפת לי.
למה לא אומרים אלקי דוד, דוד שאל וענו לו. צריך להבין מה בדיוק התשובה. אבל לטעמי אתה מעמיס רעיונות על הגמ' וזה קצת יותר מדי...
שדוד רק בשל זכויותיו לא יעמוד שהרי חטא. זה לפני שמשקללים חזרה בתשובה.
לאחר חזרה בתשובה אז דוד בעל תשובה גדול יותר מצדיק גמור, וזה מעלתו של בעל תשובה שהשפע שלו מה' ולא מעצמו, ולית מגרמו כלום (ולכן בהושענא רבא יומו של דוד באים עם ערבות, שאין בהם מעשים טובים ותורה כי הם מייצגות את בעלי התשובה). וזה דווקא מעלתו של דוד שלית מגרמו כלום, כמו כנסת ישראל שנמשלה ללבנה בחינת המלכות המקבלת. ולכן רק דוד יכול להיות מלך, כי הוא בטל למלכות שמים ולא אלטרנטיבה לה. ולכן שמואל רואה מרד בה' כשהעם ממליך את שאול, אבל לא כשממליכים את דוד.
זה לא רעיונות שלי. בפנימיות התורה דוד הוא בחינת המלכות, שהיא מצד אחד המידה הכי נמוכה ומצד שני היא המגמה של הכל, להופיע את זהות הקודש הישראלית בניהול הפוליטיקה הגשמית של העולם הזה
וזה מעצבן אוצי כי אני שונא שאנשים מערבים רגש בתורה ומסלפים דברים כדי שיתאים לדעה שלהם.
אתה מציג את זה כאילו דוד המלך היה האדם הגדול ביותר אי פעם (הוא היה בבירור מהגדולים) אבל לא ההכי גדול.
אגב, חוץ משאול היו עוד מלכים יותר גדולים מדוד, כגון יאשיהו בן אמון מלך יהודה שעליו הנביא מעיד שחור על גבי לבן שלא היה אדם שעשה תשובה גדולה ממנו.
ויש גם את יותם בן עוזיהו שהיה ללא ספק אחד האנשים הגדולים ביותר אי פעם - אם לא ה-
כפי שמובא בסןכה מד כמדומני, למה הם ככ גדולים? אנחנו לא יודעים זה לא מפורט. אבל אם זה מה שהתורה מעידה אז אנחנו מאמינים לזה. לא מנסים בכוח להוכיח שזה לא באמת נכון ח"ו
כאן על זיהוי דוד עם מידת המלכות. שהיא הכי נמוכה אבל הכי חשובה.
יותם בן עזיהו פוטר את העולם ממידת הדין כי הוא המלך היחיד שלא כתוב עליו שחטא (אמנם חטא בחטא פרטי כי לא מת בעטיו של נחש, אבל לא חטא בחטא כמלך). כתוב עליו שהיה ישר כדוד אביו, אם משווים אותו לדוד סימן שדוד צדיק יותר.
מי שלא חטא בסור מרע, לא אומר שהוא הכי צדיק בעשה טוב. האם כלאב צדיק יותר ממשה? לא
וזה לא רק צדקות אלא גדולה נשמתית
…ברור שהם קיימים אבל:
כל מי שנשען עליהם פוטר עצמו מפשפוש במעשיו.
רבנים צריכים לדבר יותר על פשפוש במעשים ופחות על חשבונות שמיים.
אתה מניח הנחות וקובע דברים ואז מאשים.
קוראים לזה איש קש.
אין אפשרות מחיקה (אבל אתה יכול לבקש שימחקו ואז ימחקו) אבל אתה יכול לערוך את התגובה ולכתוב 2 נקודות או 2 תווים במקום. כולל הכותרת. לדוגמא (..)
ממשה.
שכחתי מזה - מחילה (כאילו אני גרמתי בטעות שאתה לא תוכל למחוק, בזה שהגבתי לך)
טיפות של אוראחרונהרש"י בפרשת מקץ (מב, לח) מביא את דברי המדרש (מדרש רבה, בראשית צא), שיעקב קרא לא אהב את ההצעה של ראובן "את שני בניי תמית אם לא אביאנו אליך", וקרא לו "בכור שוטה".
הרד"ל בהגהותיו למדרש (אות יד), מציין שהביטוי "בכור שוטה" מופיע בגמ' בפרק יש נוחלין, לגבי אדם שהיה קורא לבנו בכור שוטה, והמשמעות היא שהוא בכור מאמא ואינו ראוי לנחלה כפולה. כך - אומר הרד"ל - גם יעקב כינה את ראובן כבכור שאינו הבכור העיקרי (בגלל שהוא מבני לאה שאינה עקרת הבית, או בגלל שהוא הפסיד את הגדולה כשחילל יצועי אביו).
תכלס, לא הבנתי מה המשמעות של הביטוי הזה ביחס לראובן בהקשר הזה. האם הוא לא יכול להיות שוטה גם אם הוא לא בכור? האם בכורים הם בהכרח יותר/פחות שוטים? ומה הקשר לעניין של נחלה ובכור מאמא (לפי הרד"ל)?!
במעט שחיפשתי לא מצאתי הסבר ברור ומניח את הדעת.
טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.
מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.
ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.
מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.
ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות, כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית, שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.
בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.
גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים
האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.
אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...
הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.
(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)
עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.
בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!
נראה כמו הדס אבל בעצם הוא לא.
כך גם ראובן, נראה כמו בכור אבל יעקב כבר החליט לנשל אותו ולהעביר את הבכורה ליוסף.
שהוא לא בכור כי הוא לא יודע להכניס את הצדקות שלו לגבולות, בחינת החסרון של מידת החסד . לא כי הוא צדיק יותר מדי (שזה אולי דבר שנכון לבנימין, לוי או כלאב, שהם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לא לראובן). "פחז כמים אל תותר" משום שאתה ממהר ופזיז לזרום כמים, אל תותר
אגב ראובן זה חסד. שמעון זה דין.
באמת תיאורטי מדי ולא שייך למציאות.
אבל חסד לעומת התפארת הוא חלקי ולא משלב את כל הערכים.
אז על לוי (שמיוצג על ידי תפארת שבמלכות) אפשר לומר שלא זכה למלכות כי הוא צדיק מדי. או על יוסף (יסוד) או בנימין (יסוד שבמלכות) גם כן, כי הם צדיקים גמורים ולא בעלי תשובה. לעומת יהודה ודוד שהם מלכות ובעלי תשובה.
אבל ראובן (חסד שבמלכות) ושמעון (גבורה/דין שבמלכות) מייצגים ערכים חלקיים ולכן קוללו.
של אל תהיי צדיק מדיי
שאול המלך היה מדיי מושלם לעם ישראל, ולכן השם גילגל שמישהו אחר, לכאורה ירוד ממנו ישלוט.
יש לפעמים לבכור נטיה לנהל את המשפחה, אך לא מספיק מתוך חשיבה שקולה, אלא מתוך התחושה של "אני כאן בעל הבית, וכולם צריכים לסור למשמעתי".
כשהבכור מתנהל כך - הוא ראוי לתואר "בכור שוטה" במשמעותו הפשוטה.
ומכאן אפשר להשאיל את הביטוי למקומות נוספים.
כנלפענ"ד.
מקץ | האם ראובן הוא בכור שוטה? | תורת הר עציון
שים לב לאותיות ה-ו במאמר
אני מתלבט האם לשחרר ולהרפות מכך שבמובן מסוים אני עם הארץ בכל הנוגע לספרות התורנית (תנך, משנה, גמרא, רמבם, טור בית יוסף שוע, קיצור שוע, משנה ברורה..) אני חושב שבכל אחד מאלו, אני נפגשתי לכל היותר רק עם 10%..
ופשוט ללמוד מה שאני אוהב, שזה כמובן כולל גם את כל הספרות הבסיסית פשוט לא על הסדר, לא בקביעות.. וכולל גם לימוד אמונה, לימוד סוגיות ונושאים בעיון.(למשל, אני לא ככ בקיא בהלכות מגילה, אבל ללמוד בעיון האם נשים מוציאות ידי חובה גברים במגילה זה נושא שאני אשמח לעיין בו.. )
וכמובן, יש גם אפשרות להחליט להתמסר ולהשקיע זמן וכוחות לפחות באחד מספרי היסוד... על חשבון לימודים שאני אוהב..
אלא שאז יש לשאול לאיזה ספר להתמסר תחילה? הכי בסיסי? הכי אהוב מבין כולם? ומה בסיסי יותר? תנך מסתמא או הלכה בשל חשיבותה למעשה?.
מכירים מישהו שסוג של מיפה וחילק את ספרות היסוד לפי קושי?
נגיד, ספרים בתנך שיותר קלים. מסכתות שיותר קלות.
אולי שעה/שעה וחצי זה זמן שניתן לעבוד בו בשני צירים?
אולי את ספרות הבסיס נניח תנך או חלק ממסכתות השס עדיף ללמוד בעזרת שיעור/שטיינזלץ/שוטנשטין ואת הלימוד העצמי שיש בו יותר עמל להשאיר למקום שליבי חפץ?
אשריכם..
לכן אשמח שמי שמסכים יתגבר על העצלות והשעמום ויגיב תגובה ולו קצרה ביותר של "מסכים/מסכימה". כמובן להרחיב או לחלוק זה עוד יותר טוב ועוד יותר טוב..
זמן מה אני חושב על כך שהתורה/היהדות היא משהו מסובך/מורכב.
היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר פשוטה/חד מימדית אך למעשה היא מסובכת יותר..
אני חושב שזה בגלל שיש מתח בין גדולי ישראל/בחזל ביחס לכל מיני ערכים.
אמונה תמימה מול שכל וחקירה, נס מול טבע ביטחון מול השתדלות.
מוסר אנושי לעמת אלוקי. עד כמה ללמוד/להתרחק מהגוים.
מהי צניעות. מהי ענווה. מהי תפילה. שינוי הרצון.
היחס לחכמה הכללית. היחס למיסיטיקה. וכו וכו..
וממילא הרבה אנשים כולל אני קצת קרועים ומסתבכים להבין מה רצונו של הקב"ה ביחס לכל אלו..
אולי גם תורם לזה שיש ביהדות מושגים קיצוניים , אחד מהם שעולה לי הוא למשל "עבירה לשמה" שקצת שוברת את חוקי המשחק ומעלה אפשרות שלפעמים ניתן לסטות מן המסגרת הרגילה ושוב זה ביטוי לכך שעבודת ה' היא מורכבת ויש בה עקרונית בכל אופן, גם פן של לחטוא, לעבור על ההלכה..
גם בלי המושג עבירה לשמה יש הרבה התלבטות האם לדבוק בפורמליות של ההלכה או בכוונה/תכלית שמאחוריה מה שיוצר עוד מחלוקות וכו..
לא הצלחתי לכתוב את טיעוניי ברמה של מאמר קצר בהיר ומסודר אבל מקווה שבכל זאת הטיעון הובן.
חנוכה שמח!!...
הוא המכנה משותף לכולם
במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור
המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.
- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.
- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה. הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום
- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.
בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.
יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.
והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.
הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"
גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי"
בגדול אני חודב שיש שני דברים שמנחים את התפיסה שלי כיהודי דתי, שלא מאפשרים שום פתרון:
1. אני מאוד מסכים עם האמירה ש80% ממה שאנחנו עושים זה לא הדברים עצמם שהאלוהים בורא עולם ציווה או ביקש. המון זה חששות, גזרות, חומרות, ניפוחים במקומות שבכלל לא רלוונטים מבחינה הלכתית, או דברים שסתם מסבכים את האדם הדתי.
מצד שני, כדי לפתור את זה צריך גב מאוד חזק וקונצנזוס רציני כדי להכריע בשאלות מהותיות, מחד, וצריך לפתוח הרבה תיבות פנדורה ולשחוט הרבה פרות קדושות מאידך. כך שקשה לי להאמין שיהיה מצב של הכרעה כזו שהיא טובה - בעיקר מבחינה ציבורית.
2. יש שאלה מהותית שכל הסמן מנקרת אבל לעולם לא תיענה כראוי (לפחות לא על יגי אורתודוקסים פשוטים כמוני), והיא: מה קורה מאחורי הפרגוד, מה באמת באמת אלוהים הגדול חושב כשהוא רואה מה הולך כאן, ומה תכלס הוא היה רוצה שיקרה (וגם, האם הוא פועל שזה אכן יקרה)?
אז לשאלה הזו אני לא יודע לתת תשובה מלאה, אבל אני כן חושב שניתן להחליט שהשינויים הרבים שקורים בעולם, משנים גם את הציפייה מהאדם המאמין. אם בעת העתיקה, אדם מאמין היה צריך הרבה מאוד שעות ביום כדי לקיים יהדות מאוד מאוד רזה - שהיא עיקר הדרישה האלוקית, כיום היהדות הרזה הזו יכולה לקחת לכל אדם איזה שעה-שעתיים במקסימום. אבל כמונוטאיסט אני מאמין שהדת צריכה להקיף את חיי האדם, אז אולי באמת אנשים לא מקיימים את היהדות הרזה, הבסיסית הנכונה, אבל הם רוב היום עסוקים בדת וזה כן הרצון של האלוהים.
זה בגדול, מקווה שאני מובן...
מס. 12 בעיקרי האמונה:
אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.
על 2 אני לא מסכים איתך.
לפי הנתונים הידועים מהעולם העתיק, לפני שתיקנו להתפלל 3 תפילות ביום לאחר חורבן בית המקדש, כדי לייצר תחליף רוחני לעבודת המקדש שנפסקה, שגרת היום של האדם הרגיל היתה חקלאית או עבודה אחרת.
לכהנים והלויים היו מטלות קודש - וגם זה לא לכולם בו זמנית.
המצווה הייתה פשוט "לעבוד את ה' בלבבכם". היו כאלו שהתפללו פעם ביום, והיו כאלו (כמו דוד המלך או דניאל) שבחרו להתפלל שלוש פעמים, אך זו הייתה בחירה אישית ולא חובה הלכתית.
הדת סובבה מאוד את האשם, והקהילה הייתה מאוד סביב הפולחן הדתי. ברור שעשו עוד הרבה דברים אבל החיים עצמם היו חיים דתיים.
תדמיין חקלאות שכוללת איסור כלאיים, חיוב שמיטה ותרומות ומעשרות וקורבנות. הרבה פעולות בחיי היומיום מחייבות או נותנות הזגמנות לקורבן. אנשים מאוד חיים את זה.
בעידן המודרני אתה יכול לשמור את כל המצוות הבסיסיות בלי כמעט לעשות כלום...
חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה
2. צורת חשיבה כזו לא נכונה. אין לנו בכלל מושג להגדיר מה זה אומר "מאחורי הפרגוד" בלתי אפשרי להגדיר את ה' או מחשבותיו, כך שהשאלה "מה ה' חושב" לא מתחילה. הגישה היא איך הבורא מתגלה בתוך עם האלוקים, עמו ונחלתו. כלומר הוא מתגלה בתורה שהאומה קיבלה על עצמה לדורותיה - התורה שבעל פה עם ש"ס ופוסקים. או בניסוח פתח אליהו - מלכות פה,תורה שבעל פה קריה לה.
אני מדבר על הווה אמינא, מה הייתי אומר לולא כל מיני הנחות.
אתה מדבר על מסקנות לאחר ההתחבטויות הנפשיות וההסתכלות על המציאות
והתמונה הגדולה (שלעולם לא נשיג אותה בשלמותה כי היא אינסופית) היא הדרך להתחבר למי שצייר אותה.
אחרי שמבינים את זה, אפשר לעבור לנסיון להבין מה המקום של כל דבר.
ממליץ ללמוד את מאמר ייסורים ממרקים של הרב, וכן לקרוא את המבוא של הספר בין החסידות לראי"ה של הרב שילת.
אפשר להסביר סתירות שונות באופנים שונים, לדוג':
1. כל הבנה מדברת על רובד אחר, וכל ההבנות הן דרך להתחבר למקור האחדותי שמאחורי הדברים. זה כמו שאין סתירה בין זה שחבר שלך מצחיק וקל דעת לפעמים לבין זה שהוא חכם ורציני, אלו דרכים שונות בהן המהות שלו מתגלה אליך.
2. לפעמים קל לראות את המכנה המשותף. לדוג', מי שתופס את הבריאה כחידוש, כלומר שקיומנו לא היה מוכרח והיינו יכולים לא להיות, לא רואה סתירה מהותית בין טבע לבין נס כי שניהם מחודשים, הטבע מחודש ביחס לה' והנס מחודש ביחס לטבע.
3. לפעמים הבנה מסויימת מזככת את הדעת ומנקה את השטח כדי שהבנה אחרת תובן בצורה נכונה.
אני חושב שיש שני עקרונות שאם הולכים איתם אז הדרך ברורה יותר- להבין שיש אחדות אלהית מאחורה ולחפש אותה, ולהבין שהאלהות הזו היא דינאמית. אנחנו לא מתעסקים בסתירות בין מושגים, אלא בהבנה של משהו "חי", שמכיל "סתירות" מעצם הגדרתו, שמתגלה פעם ככה ופעם ככה. הנגזרת של זה היא לדעת איך להתנהל כיצורים חיים כאן בעולם (לדוג' היחס בין בטחון לאקטיביות).
במילים אחרות, צריך לאחד כמה שניתן בין התפיסה הנבואית לתפיסת החכמה. בין החוש שמרגיש את האחדות והדינאמיות לבין השכל שרוצה שהדברים יהיו מוגדרים ומובנים. השילוב ביניהם מפרה מאוד ופותח פתח ליותר הבנה שכלית ויותר דבקות נשמתית. וזו בדיוק העבודה של דורנו, אחרי גלות ארוכה ארוכה. ובכך נזכה ל"וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו".
דוג' נוספות- תפילה. בתפילה יש גם תיקון של האני (מידות וקרבת ה') בזכות העמידה מול ה', אבל בוודאי שיש גם מימד שה' מתגלה אלינו כ"מישהו" שבאמת מרחם על בנו שכואב לו וצועק אליו.
תורה. התורה היא ספר חוקים וסיפורים שהגיעו אלינו בצורה של התגלות אלהית (בניגוד למדע שהגיע דרך חקירה שלנו). לכן ממילא היא גונזת בתוכה כח של התגלות אלהית וכח של השפעה אלהית על המציאות. זו המהות שלה.
בתורה מופיע עשרות פעמים איסורים וציווים שונים לגבי עבודה זרה, לקורא בן זמנינו נראה שאין לאיסורים אלו שום שייכות אליו ומאידך קשה לי לתפוס שחלק כ"כ אינטגרלי בתורה לא שייך אלינו כלל ?
גם עבדים ושפחות, לקט, שכחה ופאה, קורבנות, הבאת הביכורים
מצד שני - בתורה אין את השגרה שיש לנו היום: 3 תפילות ביום.
הכל השתנה מאז ירדה התורה מהר סיני
האם קל בעניך לומר שכל עניני עבודה זרה שבתורה לא נכתבו אלא לדורם שהיה שטוף בע"ז אבל באלפיים השנים האחרונות שבטל יצר ע"ז הדברים אינם רלוונטים כלל? (אני חושב שאין לדמות בין תורת הקורבנות, עבדים ושפחות וכדומה ששייכים לזמנינו באופן תיאורטי ובין יצרא דע"ז שבטל כליל מן העולם)
שלטונו, ולמה הוא עשה את מעשה גביע בנימין?
(אין לי תשובה בעניין. יש רק 2 אפשרויות שאי אפשר להכריע ביניהם)
האם מפני שהוא סבר שרק בני רחל ימשיכו את עם ישראל ושאר האחים מופרשים ממנו כמו ישמעאל ועשיו, ולכן הוא רצה לחטוף את בנימין ולשכנעו להשאר איתו מתוך מחשבה שרק על בני רחל נגזר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" במצרים?
זו אפשרות א'.
מצד אחד יש לזה ראיה: "כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" נשני השכיחני, כלומר יוסף אומר שה' השכיח ממנו את בית אביו. וגם הכתוב אומר "ולא יכול יוסף להתאפק... ויאמר אני יוסף" כלומר הסיבה היחידה שיוסף נגלה לאחיו כי הוא נשבר מהתרגשות באמצע התכנית לחטוף את בנימין כי ראה את מסירות הנפש של יהודה, ושינה את דעתו על האחים.
מצד שני למה הוא לא הודיע ליעקב? האם כי חשש שיעקב חושב שכל האחים הם עם ישראל והוא ימנע ממנו לקחת רק את בנימין? או שמא ההפרדות מהאחים מחייבת הפרדות של יוסף מיעקב אביהם?
אפשרות ב' זה שיוסף מראש תכנן שהאחים יבואו ברעב למצרים והוא תכנן לחטוף את בנימין כדי לעשות ניסיון/תיקון לאחים שיימסרו את נפשם על בנימין כדי לבדוק/לרפא את השנאה בין בני רחל ללאה ולבחון האם הם מוכנים למסור את עצמם על בנימין. ואז "ולא יכל להתאפק" זה אולי שהוא תכנן ממש לאסור את יהודה ולבדוק את שאר האחים ורק אז להתגלות אליהם, אלא שהוא נשבר באמצע. ו"נשני אלוקים את עמלי ואת כל בית אבי" הכוונה השכחני את כל הצרות שהיו לי בבית אבי. אבל גם על פירוש זה קשה.
ואם יש למישהו פירוש שלישי גם יהיה מעניין לשמוע
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.
ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.
ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.
https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf
לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.
הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.
גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?
ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?
יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)
כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.
יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).
אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.
נראה לומר ככה:
וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.
יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).
יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.
מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.
אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.
השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).
קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי? (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)
"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.
בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:
וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃
רשב"ם- ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.
הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.
בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).
ואנכי אעלך בתור גופה.
יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי
ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.
כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.
הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.
ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו
שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.
כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.
היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.
לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה
