~סיפור הלידה שלי~
הריון ראשון. פחדתי נורא ללדת פג, והתפללתי המון שלא ללדת מוקדם מידי.. וכך הגעתי למצב שכזה-
תשיעי עבר חלף לו, ואני לקראת אמצע עשירי.
שום צירים ושום נעליים. רק בטן שעולה ותופחת.
מעקב כל יומיים במרכז לבריאות האישה. הערכות משקל סביב 3.5. נשמע נפלא.
שבת מתקרבת
בוחרים לעשות אותה בירושלים עם אמא שלי. שמא אלד.
אני כבר התייאשתי מללדת.. מבחינתי הקטן חתם קבע בפנים.. חוץ מהצירים שהיו לי בחודש רביעי כשהתייבשתי- לא היה כלום מאז ועד היום, וכאמור- אני כבר באמצע עשירי...
כולם הבטיחו לי כבר כמה פעמים שבסוף הם יוצאים, ואף אחד עוד לא רצה להשאר בפנים, אבל תמיד יש פעם ראשונה, לא? כי שלי לא עושה סימנים של 'בא לי החוצה'.
שבת.. הכל כרגיל.. הולכים לבית כנסת, חוזרים, אוכלים, ישנים..
בעשר בבוקר כואבת לי הבטן
אני שואלת את אימי איך יודעים שיש צירים, היא מבינה שכנראה קורה משהו, מתרגשת, ואומרת לי שכבר אדע..
אחרי שעה בערך היא מבררת מה קורה, אמרתי לה שאני לא יודעת אם יש לי צירים, כי אני לא יודעת איך מרגיש ציר.
היא שואלת מה אני מרגישה, ואני עונה לה- כאבי בטן.
מחליטים לתזמן את 'כאבי הבטן' שלי.
כל שבע דקות יש כאב בטן למשך 35-40 שניות.
מחליטים לצאת לדרך.
הולכים לאיטנו לשערי צדק. מידי פעם עוצרים כשאני מאטה.
הצירים מצטמצמים לכל 4-5 דק', אבל הם גם קצרים יותר.
מגיעים לשערי צדק. ערביה ורודה(מאופרת היטב) רושמת אותנו, מוציאה תיק תינוק וצמידים ואנחנו נכנסים נרגשים.
ב16:00 מחברים אותי למוניטור... דופק מצויין, אבל הצירים נעצרים לגמרי. במוניטור יש רק שניים, חלשים.
מחליטים לבדוק פתיחה
2.5 מחיקה 90.. המיילדת מתלהבת- 2.5, בלידה ראשונה, התחלה נהדרת.. תסתובבו ותחזרו
אחרי שלוש שעות בלי צירים, וסעודה שלישית של ביסקוויטים עם לחמניה יבשה במרפסת, שמענו הבדלה בבית כנסת של שע''צ ועלינו ל9 (יולדות)
פתיחה עדיין 2.5.
החליטו לשלוח לאו''ס ולראות מה המצב.
הערכה של החתיך 3.5, מצג ראש הכל סבבה, *אבל* יש מיעוט מים.
בתור לרופא קופצים לחדר צדדי עושים סטריפינג.. רופאה עדינה מידי. שום צירים ובכלל לא כאב. אבל נאסרנו
הרופא אומר לי- גברת, מכאן את כבר לא יוצאת עכשיו את אצלינו. ניתן הזדמנות שיתפתח לבד, אבל אני מכניס אותך לתור לזירוז.
פתחו לי וריד (מיילדת מקסימה! עשתה את זה נהדר!)
אע''פ שהתחננתי שלא, ואז סטריפינג פעם שניה, אבל הפעם רציני, והורדתי אחר כבוד למחלקת נשים. שוכנתי במסדרון.
מוצ''ש, 22:00, אמא ואני הולכות לישון (מזל שהמיטה של הביתחולים רחבה) ובעלי הולך לישון באוטו (אמא הביאה את הרכב במוצ''ש)
3:00 אני קמה ומתחילה לעלות ולרדת מדרגות. המון.
אבל, חברות, כמו שאמרתי- תמיד יש פעם ראשונה.
הקטנטן שלי, אם לא נדחוף אותו החוצה בכח, פשוט ישאר בפנים.
ראשון בצהריים, אנחנו עוד בתור לזירוז, וכל הזמן נכנסות נשים לפני, כי אני לא דחופה. ואני בנתיים מנצלת כל הארכת זמן שכזאת כדי לעודד את הגוף שלי ללדת לבד.
הולכות לעמדה, שואלות אם מותר לנו לצאת קצת (מתתי לעוף להתקלח נורמלי) והן- כן, בטח. אני- עם וריד פתוח? זה בסדר? והן- בטח, שום בעיה.
(בדיעבד הסתבר שהן חשבו שהתכוונתי לצאת *מהמחלקה*) נסענו לבית, התקלחתי, הסתובבנו קצת בעיר, ולקראת הערב חזרנו לבית חולים.
הם נדהמו שיצאנו, אבל הגענו בדיוק בזמן.
תורך גברת.
פיטוצין.
21:00, ליל שני. נתנו לי בהתחלה בחדר התאוששות, עד שתתקדם קצת הפתיחה.
מיילדת אנטיפתית😑
אבל תוך שעתיים התחלפו המשמרות, והגיעה לימור המקסימה.
אני בפתיחה 5. מבטיחים לי עוד לפחות 8 שעות.. החלטתי לקחת אפידורל.
מעבירים לחדר לידה וקוראים למרדימה המהממת.
היא מגיעה, מתחילה לתשאל, ואז מגיעים ושואלים אותי אם זה בסדר שהיא תלך רגע להרדים מישהי אחרת, שסובלת נורא.
לקח שלמדתי- לא תמיד להיות רחבת לב
היא הולכת. אני עם צירים פטישים של פיטוצין.
חזקים. ארוכים. יפים.
הפתיחה מתקדמת לאיטה. ואני כבר מתחננת שתבוא המרדימה, אבל כהרגלי- מאוד בשליטה. בקושי מסגירה כאב/פחד.
בחוץ חזקה ומסוגלת ויכולה, אבל בפנים מתה מפחד מהציר הבא.
ואם אני רגועה- כולם רגועים.
אחרי יותר מ40 דקות חזרה המרדימה. בגלל שכבר סיימנו את כל התשאול לקח לה בדיוק 5 דקות להכניס אפידורל.
5 דקות, שבאמת יכלה לסיים איתן קודם..
זהו. עם אפידורל בא השקט.
הגבירו מינון לפיטוצין, צירים יפים במוניטור, דופק נהדר.
2:00 בלילה. אמא ובעלי הולכים לישון, אני מתפללת על רשימה של מלא אנשים.
מידי פעם בודקים פתיחה.
נתקעתי קצת על פתיחה 7..
6:30 בבוקר. פתיחה 8.5.
כמה רציתי ללדת עם לימור.. אבל תיכף היא הולכת.
ביקשתי שתדאג לי למיילדת הכי נחמדה במשמרת, אחרי המיילדת של אתמול...
7:00 מגיעה שרה.
בודקת פתיחה- 9+. מעריכה משקל ידני, מחליטה 3.400 (אומרת לי עוד תראי שאני יותר קרובה.. הוא לא 3.5)
ברגע שהראש התחיל לרדת התחלתי להרגיש את הצירים.
ביקשתי עוד אפידורל.
נתנו.
לא עזר.
נצמדתי למיטה, מחזיקה חזק.
אמרתי להן שלא עזר ואני מרגישה צירים. הכניסו עוד חומר אחר.. עזר טיפונת.
7:30. אני אומרת לאמא שלי שתלך לומר לשרה שאם היא רוצה להיות כשהתינוק יוצא אז שתבוא עכשיו, ושתחזור מהר כדי לתפוס אותו אם שרה לא תבוא.
היא קוראת לה. אני בנתיים לוחצת להנאתי.
שרה מגיעה, אומרת לי יש לך עוד זמן (כאמור.. אני תמיד בשליטה. כנראה בגלל זה היא חשבה)
ביקשתי ממנה לבדוק פתיחה.
היא באה לבדוק ו..
'היי!! ראש!!! רגע! אל תלחצי! אני מארגנת לו לאן לצאת!'
מתקתקת תוך 2 דקות
אני קצת מתאפקת.
שרה מגיעה ו- ללחוץ!!
תוך 20 דקות הוא היה בחוץ.
נסיך מהמם שלי.
7:55.
אני בהי, מרגישה מצויין.
תיכף כשהוא יצא מהבטן שרה אומרת- היי, אני טעיתי! זה *לא* 3.4. למשקל!
נולד פילפילון אהוב במשקל 4246.
קופי של בעלי.
שרה בודקת את השליה, אני בנתיים מתקשרת להודיע לאנשים שקרובים לי.
חסרה חתיכה.
שרה קוראת לרופאה, שעושה גרידה ידנית או משהו כזה.
מוציאה משם הכל.
אני מרגישה הכל. כאבי תופת.
כל מה שלא בכיתי בלידה בכיתי אצל הרופאה. כאב לי אימים.
איבדתי המון המון דם, והגוף שלי לא עצר את הנזילה..
הכניסו עוד פיטוצין.
אני כבר איבדתי קשר עם הסביבה. נחלשתי נורא.
העבירו אותי למחלקה.
במעבר ממיטה למיטה גילו של המיטה מוצפת בדם שלי (אחרי שניקו הכל בחדר לידה 10 דק' קודם, ושמו כמה פדים ו2 מרפדים)
נבהלו. הביאו רופאים, והחליטו להכפיל מינון פיטוצין *וגם* לתת זריקות.
מידי פעם בא רופא לבדוק אותי. עד עכשיו אני לא מבינה למה הרופאים במחלקת יולדות הם גברים. במשך כמה שעות טובות זרמתי דם, אבל אח''כ התחיל להתמתן ב''ה.
שמו קטטר ואסרו עלי לרדת מהמיטה (בגלל כל הדם שאיבדתי). ממילא לא יכולתי לזוז.
בקושי הרמתי את הראש.
לא ממש תקשרתי עם אנשים.
ביקשתי שאף אחד לא יבוא.
הקטן קיבל מטרנה, כי אמא שלו לא היתה מסוגלת להרים אותו.
יומיים אחרי הלידה החזקתי את האוצר שלי בפעם הראשונה. (חוץ ממייד אחרי הלידה)
וביום השלישי קמתי כבר מהמיטה
(אושפזתי יום נוסף)
הודו לה' כי טוב!
הריון ראשון. פחדתי נורא ללדת פג, והתפללתי המון שלא ללדת מוקדם מידי.. וכך הגעתי למצב שכזה-
תשיעי עבר חלף לו, ואני לקראת אמצע עשירי.
שום צירים ושום נעליים. רק בטן שעולה ותופחת.
מעקב כל יומיים במרכז לבריאות האישה. הערכות משקל סביב 3.5. נשמע נפלא.
שבת מתקרבת
בוחרים לעשות אותה בירושלים עם אמא שלי. שמא אלד.
אני כבר התייאשתי מללדת.. מבחינתי הקטן חתם קבע בפנים.. חוץ מהצירים שהיו לי בחודש רביעי כשהתייבשתי- לא היה כלום מאז ועד היום, וכאמור- אני כבר באמצע עשירי...
כולם הבטיחו לי כבר כמה פעמים שבסוף הם יוצאים, ואף אחד עוד לא רצה להשאר בפנים, אבל תמיד יש פעם ראשונה, לא? כי שלי לא עושה סימנים של 'בא לי החוצה'.
שבת.. הכל כרגיל.. הולכים לבית כנסת, חוזרים, אוכלים, ישנים..
בעשר בבוקר כואבת לי הבטן
אני שואלת את אימי איך יודעים שיש צירים, היא מבינה שכנראה קורה משהו, מתרגשת, ואומרת לי שכבר אדע..
אחרי שעה בערך היא מבררת מה קורה, אמרתי לה שאני לא יודעת אם יש לי צירים, כי אני לא יודעת איך מרגיש ציר.
היא שואלת מה אני מרגישה, ואני עונה לה- כאבי בטן.
מחליטים לתזמן את 'כאבי הבטן' שלי.
כל שבע דקות יש כאב בטן למשך 35-40 שניות.
מחליטים לצאת לדרך.
הולכים לאיטנו לשערי צדק. מידי פעם עוצרים כשאני מאטה.
הצירים מצטמצמים לכל 4-5 דק', אבל הם גם קצרים יותר.
מגיעים לשערי צדק. ערביה ורודה(מאופרת היטב) רושמת אותנו, מוציאה תיק תינוק וצמידים ואנחנו נכנסים נרגשים.
ב16:00 מחברים אותי למוניטור... דופק מצויין, אבל הצירים נעצרים לגמרי. במוניטור יש רק שניים, חלשים.
מחליטים לבדוק פתיחה
2.5 מחיקה 90.. המיילדת מתלהבת- 2.5, בלידה ראשונה, התחלה נהדרת.. תסתובבו ותחזרו
אחרי שלוש שעות בלי צירים, וסעודה שלישית של ביסקוויטים עם לחמניה יבשה במרפסת, שמענו הבדלה בבית כנסת של שע''צ ועלינו ל9 (יולדות)
פתיחה עדיין 2.5.
החליטו לשלוח לאו''ס ולראות מה המצב.
הערכה של החתיך 3.5, מצג ראש הכל סבבה, *אבל* יש מיעוט מים.
בתור לרופא קופצים לחדר צדדי עושים סטריפינג.. רופאה עדינה מידי. שום צירים ובכלל לא כאב. אבל נאסרנו
הרופא אומר לי- גברת, מכאן את כבר לא יוצאת עכשיו את אצלינו. ניתן הזדמנות שיתפתח לבד, אבל אני מכניס אותך לתור לזירוז.
פתחו לי וריד (מיילדת מקסימה! עשתה את זה נהדר!)
אע''פ שהתחננתי שלא, ואז סטריפינג פעם שניה, אבל הפעם רציני, והורדתי אחר כבוד למחלקת נשים. שוכנתי במסדרון.
מוצ''ש, 22:00, אמא ואני הולכות לישון (מזל שהמיטה של הביתחולים רחבה) ובעלי הולך לישון באוטו (אמא הביאה את הרכב במוצ''ש)
3:00 אני קמה ומתחילה לעלות ולרדת מדרגות. המון.
אבל, חברות, כמו שאמרתי- תמיד יש פעם ראשונה.
הקטנטן שלי, אם לא נדחוף אותו החוצה בכח, פשוט ישאר בפנים.
ראשון בצהריים, אנחנו עוד בתור לזירוז, וכל הזמן נכנסות נשים לפני, כי אני לא דחופה. ואני בנתיים מנצלת כל הארכת זמן שכזאת כדי לעודד את הגוף שלי ללדת לבד.
הולכות לעמדה, שואלות אם מותר לנו לצאת קצת (מתתי לעוף להתקלח נורמלי) והן- כן, בטח. אני- עם וריד פתוח? זה בסדר? והן- בטח, שום בעיה.
(בדיעבד הסתבר שהן חשבו שהתכוונתי לצאת *מהמחלקה*) נסענו לבית, התקלחתי, הסתובבנו קצת בעיר, ולקראת הערב חזרנו לבית חולים.
הם נדהמו שיצאנו, אבל הגענו בדיוק בזמן.
תורך גברת.
פיטוצין.
21:00, ליל שני. נתנו לי בהתחלה בחדר התאוששות, עד שתתקדם קצת הפתיחה.
מיילדת אנטיפתית😑
אבל תוך שעתיים התחלפו המשמרות, והגיעה לימור המקסימה.
אני בפתיחה 5. מבטיחים לי עוד לפחות 8 שעות.. החלטתי לקחת אפידורל.
מעבירים לחדר לידה וקוראים למרדימה המהממת.
היא מגיעה, מתחילה לתשאל, ואז מגיעים ושואלים אותי אם זה בסדר שהיא תלך רגע להרדים מישהי אחרת, שסובלת נורא.
לקח שלמדתי- לא תמיד להיות רחבת לב
היא הולכת. אני עם צירים פטישים של פיטוצין.
חזקים. ארוכים. יפים.
הפתיחה מתקדמת לאיטה. ואני כבר מתחננת שתבוא המרדימה, אבל כהרגלי- מאוד בשליטה. בקושי מסגירה כאב/פחד.
בחוץ חזקה ומסוגלת ויכולה, אבל בפנים מתה מפחד מהציר הבא.
ואם אני רגועה- כולם רגועים.
אחרי יותר מ40 דקות חזרה המרדימה. בגלל שכבר סיימנו את כל התשאול לקח לה בדיוק 5 דקות להכניס אפידורל.
5 דקות, שבאמת יכלה לסיים איתן קודם..
זהו. עם אפידורל בא השקט.
הגבירו מינון לפיטוצין, צירים יפים במוניטור, דופק נהדר.
2:00 בלילה. אמא ובעלי הולכים לישון, אני מתפללת על רשימה של מלא אנשים.
מידי פעם בודקים פתיחה.
נתקעתי קצת על פתיחה 7..
6:30 בבוקר. פתיחה 8.5.
כמה רציתי ללדת עם לימור.. אבל תיכף היא הולכת.
ביקשתי שתדאג לי למיילדת הכי נחמדה במשמרת, אחרי המיילדת של אתמול...
7:00 מגיעה שרה.
בודקת פתיחה- 9+. מעריכה משקל ידני, מחליטה 3.400 (אומרת לי עוד תראי שאני יותר קרובה.. הוא לא 3.5)
ברגע שהראש התחיל לרדת התחלתי להרגיש את הצירים.
ביקשתי עוד אפידורל.
נתנו.
לא עזר.
נצמדתי למיטה, מחזיקה חזק.
אמרתי להן שלא עזר ואני מרגישה צירים. הכניסו עוד חומר אחר.. עזר טיפונת.
7:30. אני אומרת לאמא שלי שתלך לומר לשרה שאם היא רוצה להיות כשהתינוק יוצא אז שתבוא עכשיו, ושתחזור מהר כדי לתפוס אותו אם שרה לא תבוא.
היא קוראת לה. אני בנתיים לוחצת להנאתי.
שרה מגיעה, אומרת לי יש לך עוד זמן (כאמור.. אני תמיד בשליטה. כנראה בגלל זה היא חשבה)
ביקשתי ממנה לבדוק פתיחה.
היא באה לבדוק ו..
'היי!! ראש!!! רגע! אל תלחצי! אני מארגנת לו לאן לצאת!'
מתקתקת תוך 2 דקות
אני קצת מתאפקת.
שרה מגיעה ו- ללחוץ!!
תוך 20 דקות הוא היה בחוץ.
נסיך מהמם שלי.
7:55.
אני בהי, מרגישה מצויין.
תיכף כשהוא יצא מהבטן שרה אומרת- היי, אני טעיתי! זה *לא* 3.4. למשקל!
נולד פילפילון אהוב במשקל 4246.
קופי של בעלי.
שרה בודקת את השליה, אני בנתיים מתקשרת להודיע לאנשים שקרובים לי.
חסרה חתיכה.
שרה קוראת לרופאה, שעושה גרידה ידנית או משהו כזה.
מוציאה משם הכל.
אני מרגישה הכל. כאבי תופת.
כל מה שלא בכיתי בלידה בכיתי אצל הרופאה. כאב לי אימים.
איבדתי המון המון דם, והגוף שלי לא עצר את הנזילה..
הכניסו עוד פיטוצין.
אני כבר איבדתי קשר עם הסביבה. נחלשתי נורא.
העבירו אותי למחלקה.
במעבר ממיטה למיטה גילו של המיטה מוצפת בדם שלי (אחרי שניקו הכל בחדר לידה 10 דק' קודם, ושמו כמה פדים ו2 מרפדים)
נבהלו. הביאו רופאים, והחליטו להכפיל מינון פיטוצין *וגם* לתת זריקות.
מידי פעם בא רופא לבדוק אותי. עד עכשיו אני לא מבינה למה הרופאים במחלקת יולדות הם גברים. במשך כמה שעות טובות זרמתי דם, אבל אח''כ התחיל להתמתן ב''ה.
שמו קטטר ואסרו עלי לרדת מהמיטה (בגלל כל הדם שאיבדתי). ממילא לא יכולתי לזוז.
בקושי הרמתי את הראש.
לא ממש תקשרתי עם אנשים.
ביקשתי שאף אחד לא יבוא.
הקטן קיבל מטרנה, כי אמא שלו לא היתה מסוגלת להרים אותו.
יומיים אחרי הלידה החזקתי את האוצר שלי בפעם הראשונה. (חוץ ממייד אחרי הלידה)
וביום השלישי קמתי כבר מהמיטה
(אושפזתי יום נוסף)
הודו לה' כי טוב!
תודה על ההסבר!