המחנכת שלי בכיתה ט' נהגה לומר 'שבית זה לא מקום זה הרגשה'. היא רוב הסיכויים אמרה את זה בתקווה שנרגיש משהו לארבע קירות המתקלפים שהיה לנו הזכות לכנות כיתה. כמובן שזה לא הצליח לה. למרות שאת רוב שעות היום בילינו דחוסות באותה כיתה מדוברת מעולם לא התקרבתי להרגיש כל רגש חיובי כלפי המקום, או כלפי המורה. אבל את המשפט הזה לא שכחתי. הוא נצרב בזיכרוני וזה הישג מרשים, כי את כל שאר החומר שאותו שיננתי בכפייתיות מוחי לא טורח להזכיר לי והוא נשאר אי שם למקרים נדירים שבהם הצטרך לזכור מי היה הקיסר הראשון של רומא או איך לפתור משוואה ריבועיות עם שני נעלמים. אבל לא התחלתי לכתוב את כל זה כדי לספר לכם על מעללי בגיל הנעורים, למרות שיכל להיות שתמצאו את סיפורי הילדות המאוחרת שלי מצחיקים יותר או מותחים יותר. אני החלטתי להתחיל את סיפורי מהשעה שבה מוחי כבר לא היה מושפע בידי הורמונים שהשתלטו עליי ועל מעשיי. לא אני החלטתי להתחיל לספר את סיפורי מהשלב בו אני הייתי מופעלת ע"י עצמי ושיוצא מכך שכל טעות כמו כל ניצחון היה לגמרי אך ורק שלי. וכשגדלתי והפכתי לאישה, שעובדת בעצמה ואת האוכל היא מכינה לעצמה. ואפילו דירה שכרתי בעצמי עם כמה חברות המשיך המשפט הישן להדהד בראשי. השתוקקתי כל כך לבית שלי. השתוקקתי כל כך להרגשה, שחיפשתי אותה בכל דבר. בהתחלה ניסיתי להפוך את מקום עבודתי לבית. הבאתי אליו תמונות, כיסא שהיה לי נוח לשבת, את הכוס אהובה עליי. התחבבתי ע"י כל העובדים שראיתי בהם אחי והבוס שהיה ההורה הקשה אך הוגן. אבל גם שם כשכל ערב יצאנו לבלות והיו לנו בדיחות פנימיות וחיצוניות. כשידעתי את סודותיהם של כולם, וכולם סמכו ופנו עליי בעת צרה. גם שם לא הייתה לי אותה הרגשה. את ההרגשה שחיפשתי זכרתי כמו בחלום רחוק. זכרתי מבית אמא מהבית שהיה לנו לפני המלחמה ששרפה והרסה את הכול. בין אם זה את אבי שנשרף במשרפות או ביתנו שנלקח בידי אחרים ושוב לעולם לא יהיה שלי. מצאתי את זה מצחיק טיפה שבעוד אש הרסה את הכול היא גם הזיכרון הכי חזק שלי מהבית. שתי נרות שבת, על שידת עץ ישנה. דולקים, מאירים את הבית. ואמא שתמיד בשבת היה לה אור מיוחד, ואבא שעיניו המאירות עדיין מביטות בי לפעמים. וזאת ההרגשה שחיפשתי כל יום. ובמקום העבודה לא מצאתי אותה. אז יום אחד נכנסתי למשרד והגשתי לו בקשת התפטרות. הבוס שעד לא מזמן התייחסתי אליו כאל אב היה מופתע. אך כמו תמיד נשאר נאמן לערכים שלו והתנהג בהוגנות כלפי עובדיו ואחרי שבועיים כול ביתי הקטן שבניתי לי היה ארוז בכמה ארגזים שסחבתי לדירה. בשנית החלטתי להפוך את דירתי או יותר נכון דירתנו שכמה וכמה בנות גרו בה לביתי. צבעתי את הקירות בצבעים נעימים, התעקשתי עם כולן על ערבי דירה, דאגתי שתמיד יהיה ריח של אוכל בבית וגם שם מהר מאוד נדבקנו. למדנו את סודותיהן של האחרות ושיתפנו את שלנו. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וחיפינו אחת על השנייה בצרה. אני חייבת להודות שאז אולי הייתי הכי קרובה. כי כשאיתי את כל הבנות ביחד הרגשתי שמחה. נכון זו לא הייתה השמחה שחיפשתי כל השנים אבל אולי אם המצב היה ככה יכולתי להסתפק בכך. אך לא כך רצה ה' ולא כך רצו המלאכים ואחרי חצי שנה התחלנו להתפרק. זה לא היה בגלל ריב גדול שפירק אותנו למחנאות זה לא קרה בגלל תאונה שאין מדברים עליה מהצער שחשים עד היום. זה קרה בגלל אירוע משמח, הראשונה בדירתנו התחתנה. כמובן שכולן ידעו שהיא יוצאת. היינו שותפות לכל רגע ורגע. בחרנו לה את בגדיה לפני שיצאה וניתחנו כל פגישה ברגע שחזרה. אך עדיין כשהיא חזרה עם הטבעת על אצבע וחיוך ענקי הרגשתי מיד אז שמשהו השתנה. והפעם צדקתי. מיד אחרי האירוסין היא ובעלה לעתיד התחילו לתכנן את החתונה שזה כלל שמלה, נעליים וכמובן מציאת מקום לגור בו. הם חיפשו בית. ואחרי שבועיים וחצי של חיפושים הם מצאו דירת שני חדרים מתוקה, שכולנו עזרנו לה לעבור. ובכינו בחופה, בקידושין, ובמעבר. וככה במצמוץ היא נעלמה. ואחרי הראשונה הגיעה השנייה והשלישית ולאט לאט הבית שלנו התרוקן אחת אחת עד שכמעט ונשארתי לבד. ולכן כשחברה התקשרה ושאלה אם מתאים לי להכיר בחור מתוק, מצחיק, מקסים ועוד כמה מילים עם ק' שתיארו בערך את הנסיך של שלגיה, הסכמתי. וככה אז פגשתי את יצחק. ובאמת החברה שלי צדקה. הוא היה מצחיק וחכם ושנון. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך ולהסמיק ולידו הרגשתי שוב נערה מתבגרת מאוהבת מעל הראש במלך הכיתה אבל הפעם בניגוד לעבר מלך הכיתה אהב גם אותי. לפחות כך חשבתי, אבל מלך נשאר מלך ומי שרגיל לצומת לב קבוע של 30 אנשים שמסתכלים עליו בהערצה. אישה אחת בת 20 לא תספיק למלא את מפלצת הגאווה שבתוכו. ולכן כשגיליתי שאני לא הייתי המוקסמת היחידה אלה השלישית, גם מימנו נפרדתי. אבל רגע לפני שקמתי ללכת ולעולם לא לראותו שוב. הייתי חייבת לשאול

'מה זה בית בשבילך?'

'בית זה המבצר שלך משאר העולם. המקום הבטוח שלך.' הוא ענה אחרי רגע של הפתעה. אני נוטה לחשוב שאולי זה היה הרגע הכנה היחיד בכל מערכת היחסים ביננו. ולכן כשאני יודעת בוודאות שדרך החיים שלו שגויה אז יוצא מכך שגם תשובתו שגויה. ומאז החלטתי, לשנות גישה כלפי פגישות עתידיות ובמקום להיפגש תקופה ארוכה, ואז לגלות שהוא לא האחד שבת קול הכריזה עליו בשמיים. שאלתי כל אדם ואדם שפגשתי למטרות חתונה.

'מה זה בית בשבילך?'

ולומר את האמת קיבלתי תשובות יפות ומפתיעות במהלך הסקר הרחב שביצעתי. תשובות שאיתם ידעתי שהם היו בעתיד הורים טובים לילדיהם ובעלים טובים לנשותיהם. אך הם לא היו שלי, הם לא הם לא נתנו את התשובה הנכונה בשבילי. ובכל התקופה ההיא הייתי חסרת בית. נשארתי בדירה הישנה שלי, שרוב חברותי לא היו בה עוד. ונתתי לבנות החדשות לעבור בלי יותר מידי צומת לב. סירבתי להפוך את הדירה לביתי מחדש עם אנשים שידעתי שייעלמו והתעקשתי לחפש לי בית קבע. את מקום עבודתי לא ניסיתי אפילו להפוך לביתי מאז אותו משרד קטן בתחילת הדרך. וככה נשארתי תקועה. ואז יום חברה התקשרה ואמרה

'פגשתי מישהו וישר חשבתי עלייך נראה לי מתאים'

'מה נראה לך מתאים?' למדתי לשאול מנסיון. יש הרבה אנשים עם כוונות טובות ומעט שכל

'משהו במבט שלו הזכיר לי אותך' ענתה בכנות. ואחרי רגע של שקט שהיא מחכה לתשובתי. הסכמתי.

פגשתי אותו בגן בירושלים. הגן היה קרוב לביתי ולא לקח לי זמן רב להגיע לשם. ובכלל נוהגת אני להגיע חמש דקות מוקדם יותר לכל מקום וכל אירוע. ולכן כשראיתי שעל הספסל שעליו קסענו להיפגש כבר ישב אדם הופעתי.

'שלום' אמרתי. והוא הרים עלי מבט. עיניו היו חומות, וכך גם גוון עורו. הוא לבש חולצה כחולה רגילה מכנסים פשוטים ופאות קצרות אך מסודרות עיטרו את פניו. לראשו חבש כיפה סרוגה, רגילה. ולומר את האמת אם הייתי עוברת לידו ברחוב, ואפילו אם היינו מחליפים כמה מילים, סיכוי קטן שהוא היה נשמר בזיכרוני. אך כאן ועכשיו כשהוא מביט בי אך לא לגמרי מביט וכשהוא מחכה שאגיד משהו למרות שיהיה יותר מקובל שהוא יהיה הראשון שהפתח בשיחה. הרגשתי שיש סיכוי רב שהוא אכן הישאר בזיכרוני. ולכן ישר שאלתי

'מה זה בית בשבילך?'

'את לא מתכוונת לשאול לשמי קודם?' שאל משועשע

'לא' עניתי בכנות. מתיישבת על הספסל לידו אך מרוחקת.

'בית זה לא ארבע קירות וגג. אלא אנשים ואווירה.' ענה ואחרי רגע של שתיקה שאל 'אז עברתי את הבחינה?'  

ונכון שזו לא הייתה התשובה שלי או של המחנכת שלי בכיתה ט'. אבל לומר את האמת לא הייתה לי את התשובה הברורה שדרשתי מאחרים. וזאת הייתה הכי קרובה שמצאתי

'קוראים לי שרה' עניתי במקום לתת לו תשובה. והוא כאילו מבין מזה עולם ומלאו ענה

'קוראים לי מאיר'

הוא בוכה.

והם לא רואים.

הוא נעלם.

הוא בוכה.

והם רואים. 

אבל בשבילם הטיפה רק הופכת לנעלם אחר. 

וכשהם מוצאים את הנעלם החדש הם כמעט הרגו אותו

אבל הוא הרג את עצמו קודם.

עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.

"מי אתה?" שאלתי.

שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.

האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.

"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.

החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.

האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.

פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.

הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.

"מה אתה רואה?" שאל האיש.

"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.

"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."

"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.

"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.

"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."

אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.

"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."

"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.

שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"

"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.

אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.

אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."

"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.

אז את רוצה לכתוב

אוקי

אם את צריכה שמישהו יקרא את זה קודם

או להקריא למישהו

לבעל לחבר לחברה

עזבי

אל תהיי מאלה שכותבים וצריכים את הקהל שלהם

בלי קהל הם כלום

תעמדי מאחורי זה

תביאי את עצמך

אל תהיי צפויה אל תכתבי

אל תשעממי

תפתחי את הקרביים שלך תארזי את הבעירה הפנימית שלך

ששורפת הכל בפנים שמכלה אותך

ותפרשי אותה

הספריות מלאות כבר בשיממון

בואי נמנע מהן עוד אחת

כמו טיל או נשק שיוצא מהנשמה שלך

אחרת אל תוציאי את זה

אין דרך אחרת זו הדרך היחידה ותמיד היתה

עד שהבהונות יכאבו

היד תדמם על הנייר

בלי אהבה עצמית

חמלה

קבלה והכלה

תכתבי כי את לא יכולה אחרת

כי אין אפשרות נוספת

כי כואב ובלתי נסבל

אל תיגע בי בחיים שלך!!!

צועק ילד. צועק על ילד אחר, קצת יותר גדול.

ילד במדים, קסדה, אפוד. על הכתף תלוי נשק.

ילד גדול, ואלים. הוא דוחף את הילד הקטן. לא כל כך קטן הילד. בן 15. הילד דוחף אותו בחזרה. אל תיגע בי!!! הוא צועק. העיניים שלו נעוצות עמוק בעיניים של הילד הגדול. העיניים שלו מביעות זעם ושנאה.

הילד הגדול מחזיר לו מבט קר וכועס ושונא. והוא שוב נוגע בו. דוחף אותו חזק, הילד נופל.

הילד קם, עם אבן. הוא זורק אותה על הילד הגדול. הילד הגדול צורח בזעם. יא בן ****!!! הוא תופס את הm16 שלו ודורך. קלינק-קלאאק. יש כדור בקנה.

הילד הקטן מסתכל עליו, מבועת. זועם. שונא. הילד הגדול מפיל אותו במכה חזקה עם הרובה. הילד הקטן צורח, בזעם, אני לא האוייב שלך!!!

ילד אחר מביט בהם פעור עיניים. מרים ידיים. בבקשה לא, הוא בוכה. אנחנו יהודים!

ילד גדול צורח. סתום תפה חתיכת אפס!!! הוא צורח. בום! בובובום!!! בובובובובובום!!!! הרובה של הילד הגדול יורק אש. ילד קטן על הברכיים מביט בעיניים קרועות לרווחה, משותק. ילד קטן על הרצפה, מדמם. ילד גדול עם רובה שיורק אש לכל הכיוונים.

****

איש גדול ליד פודיום. זקן לבן. דמעות. איש גדול אחר מחליף אותו. איש במדים. פלאפלים על הכתפיים. איש אחר מחליף אותו. כיפת בד, חליפה, עניבה.

הם מדברים, כולם. בזה הם טובים.

...
 

יוצאים לשאוף רוח

השמש שוקעת בים

הים לא מלא

הדגים ניצודים

והים לא ריק

מחשופים כמו פצעים פתוחים

התענוג חריף מדי

וחריף זה לא טעם

העצים עומדים כמו חיילים

60 אלף גיבורים עומדים סביבה

וזה כואב

החרב על הירך

הוא מציע שק כסף

מחפש להתארח

ואין יותר מקום

והנה הכל פרוש לפני

הסטריאוטיפ

והסטיגמה

ההגדרה והכלוב

והיא עומדת עם סימן שאלה מרוח עליה

לא מבינה למה

מבינה אבל לא רוצה

לשאול

לענות

לחפש

שם השיר איפה אני בכל העסק הזה

שם השיר אין שם

היי לכולם, שאלה קטנה לכותבים שכאן,

כשאתם מרגישים שיש לכם רעיון מעולה בראש אבל המילים פשוט לא יוצאות על הדף, מה הדרך הכי טובה שלכם לשחרר את התקיעות הזו? 

אשמח לשמוע רעיונות או טיפים, כמובן שאפשר גם בפרטי כדי לא להעמיס כאן או סתם אם לא בא לכם לחשוף לכולם. 

תודה רבה!

קַיָּמִים בֵּינֵינוּ אֲנָשִׁים

שֶׁנִּרְאִים כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר

וְלִפְעָמִים אֲפִלּוּ יוֹתֵר

הֵם יִהְיוּ מַצְחִיקִים, שְׁנוּנִים

אֲפִלּוּ חֲכָמִים בִּמְיֻחָד

תָּמִיד יִהְיוּ לָהֶם תּוֹבָנוֹת עֲמֻקּוֹת

בְּיוֹתֵר בְּיַחַס לְמַשְׁמָעוּת הַיְּקוּם

וּמַשְׁמָעוּת חַיֵּיהֶם

וְאִם תֵּשֵׁב עִמָּם לְשִׂיחָה רְצִינִית

תְּגַלֶּה רָבְדֵי רְבָדִים שֶׁלֹּא יָדַעְתָּ

עַל קִיּוּמָם

הֵם תָּמִיד יֵרָאוּ כֹּה חֲסֻנִּים

כֹּה חֲזָקִים וּבִלְתִּי מְנֻצָּחִים

אוֹתָם שֶׁהִתְגַּבְּרוּ עַל כָּל מִכְשׁוֹל

שֶׁתָּמִיד יִהְיוּ שָׁם בִּשְׁבִיל הָאֲחֵרִים

"חֲצִי פְּסִיכוֹלוֹגִים בְּלִי הַכְשָׁרָה"

יִקְרְאוּ לָהֶם כֻּלָּם

אַךְ מָה שֶׁכֻּלָּם לֹא יֵדְעוּ

אוֹ לֹא יִרְצוּ לִרְאוֹת

זֶה אֶת הַצֵּל הָאָפֵל הַמְּלַוֶּה אוֹתָם

בְּכָל צַעַד וָשַׁעַל

אֶת מַסֵּכַת הַצְּלָלִים הַחֲרִישִׁית

הָעוֹטֶפֶת אוֹתָהּ לְלֹא לְאוּת

יוֹם יוֹם, שָׁעָה שָׁעָה

מְכַרְסֶמֶת אַט אַט בִּבְשַׂר חַיֵּיהֶם

צְלִילֶיהָ הֲלוּמוֹת

מַבָּטֶיהָ צְלָלִים

כֻּלָּהּ חֲשֵׁכָה

וְהִיא מְהַלֶּכֶת אֵימִים

וְלִפְעָמִים

לִפְעָמִים מִתַּחַת לְחִיּוּךְ קוֹרֵן

תִּסָּדֵק לְרֶגַע הַמַּסֵּכָה

מִבַּעַד לְקֶרֶן הָאוֹר

תַּבְלִיחַ חֲשֵׁכָה

שֶׁתֵּעָלֵם כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאָה

וְהַחִיּוּךְ יוֹסִיף לִקְרֹן

וְהַמַּסֵּכָה תָּשׁוּב לִמְקוֹמָהּ

וְהַזִּיּוּף יַמְשִׁיךְ לִזְעֹק

לְלֹא הֶרֶף

הֵם מִסְתּוֹבְבִים בֵּינֵינוּ

חֲרִישִׁים

כִּלְאָם לְחִישׁוֹת

מַבָּטָם טָרוּף

וְכָל יֵשׁוּתָם

זוֹעֶקֶת הַצָּלָה

הֵם מִסְתּוֹבְבִים

אֲחוּזֵי פַּעֲמוֹנֵי עֲנָק

הַמַּחְרִישִׁים לְלֹא הֶרֶף

זוֹעֲקִים זְעָקוֹת מְעַנּוֹת

שֶׁנֶּחְצְבוּ הַיְשֵׁר

מִתְּהוֹם הַצְּלָלִים

אֶת מַשְׁבְּרֵי יַלְדוּתָם הַקּוֹדַחַת

הֵם יְסַפְּרוּ לְכָל הֶחָפֵץ

אַךְ אָנוּ נֶאֱטֹם אָזְנֵינוּ מִשְּׁמֹעַ

נִתְרַכֵּז בְּמַסֵּכַת הַצְּלָלִים

וּנְשַׁכְנֵעַ עַצְמֵנוּ לְהַאֲמִין

שֶׁזּוֹהִי הַמְּצִיאוּת

עֲבוּרָם

עֲבוּרֵנוּ

וְהֵם יוֹסִיפוּ לִכְאֹב

לְהִתְעַנּוֹת בְּיִסּוּרֵי נֶפֶשׁ

שֶׁאֵין אִישׁ מֵבִין בִּלְתָּם

לְהִתְהַפֵּךְ בַּמִּטָּה לְלֹא הֶרֶף

לְנַסּוֹת לְהַטְבִּיעַ אֶת כְּאֵבָם

וְאֶת יְגוֹנָם בְּמֵי קוֹלְחִין

בְּזֻהֲמַת הַבְּרִיחָה וְהָרֶפֶשׁ

חֲדוּרֵי כְּאֵב

חֲדוּרֵי רְדִיפָה

סְמַרְטוּטֵי אָדָם

חַיִּים

מֵתִים.