המחנכת שלי בכיתה ט' נהגה לומר 'שבית זה לא מקום זה הרגשה'. היא רוב הסיכויים אמרה את זה בתקווה שנרגיש משהו לארבע קירות המתקלפים שהיה לנו הזכות לכנות כיתה. כמובן שזה לא הצליח לה. למרות שאת רוב שעות היום בילינו דחוסות באותה כיתה מדוברת מעולם לא התקרבתי להרגיש כל רגש חיובי כלפי המקום, או כלפי המורה. אבל את המשפט הזה לא שכחתי. הוא נצרב בזיכרוני וזה הישג מרשים, כי את כל שאר החומר שאותו שיננתי בכפייתיות מוחי לא טורח להזכיר לי והוא נשאר אי שם למקרים נדירים שבהם הצטרך לזכור מי היה הקיסר הראשון של רומא או איך לפתור משוואה ריבועיות עם שני נעלמים. אבל לא התחלתי לכתוב את כל זה כדי לספר לכם על מעללי בגיל הנעורים, למרות שיכל להיות שתמצאו את סיפורי הילדות המאוחרת שלי מצחיקים יותר או מותחים יותר. אני החלטתי להתחיל את סיפורי מהשעה שבה מוחי כבר לא היה מושפע בידי הורמונים שהשתלטו עליי ועל מעשיי. לא אני החלטתי להתחיל לספר את סיפורי מהשלב בו אני הייתי מופעלת ע"י עצמי ושיוצא מכך שכל טעות כמו כל ניצחון היה לגמרי אך ורק שלי. וכשגדלתי והפכתי לאישה, שעובדת בעצמה ואת האוכל היא מכינה לעצמה. ואפילו דירה שכרתי בעצמי עם כמה חברות המשיך המשפט הישן להדהד בראשי. השתוקקתי כל כך לבית שלי. השתוקקתי כל כך להרגשה, שחיפשתי אותה בכל דבר. בהתחלה ניסיתי להפוך את מקום עבודתי לבית. הבאתי אליו תמונות, כיסא שהיה לי נוח לשבת, את הכוס אהובה עליי. התחבבתי ע"י כל העובדים שראיתי בהם אחי והבוס שהיה ההורה הקשה אך הוגן. אבל גם שם כשכל ערב יצאנו לבלות והיו לנו בדיחות פנימיות וחיצוניות. כשידעתי את סודותיהם של כולם, וכולם סמכו ופנו עליי בעת צרה. גם שם לא הייתה לי אותה הרגשה. את ההרגשה שחיפשתי זכרתי כמו בחלום רחוק. זכרתי מבית אמא מהבית שהיה לנו לפני המלחמה ששרפה והרסה את הכול. בין אם זה את אבי שנשרף במשרפות או ביתנו שנלקח בידי אחרים ושוב לעולם לא יהיה שלי. מצאתי את זה מצחיק טיפה שבעוד אש הרסה את הכול היא גם הזיכרון הכי חזק שלי מהבית. שתי נרות שבת, על שידת עץ ישנה. דולקים, מאירים את הבית. ואמא שתמיד בשבת היה לה אור מיוחד, ואבא שעיניו המאירות עדיין מביטות בי לפעמים. וזאת ההרגשה שחיפשתי כל יום. ובמקום העבודה לא מצאתי אותה. אז יום אחד נכנסתי למשרד והגשתי לו בקשת התפטרות. הבוס שעד לא מזמן התייחסתי אליו כאל אב היה מופתע. אך כמו תמיד נשאר נאמן לערכים שלו והתנהג בהוגנות כלפי עובדיו ואחרי שבועיים כול ביתי הקטן שבניתי לי היה ארוז בכמה ארגזים שסחבתי לדירה. בשנית החלטתי להפוך את דירתי או יותר נכון דירתנו שכמה וכמה בנות גרו בה לביתי. צבעתי את הקירות בצבעים נעימים, התעקשתי עם כולן על ערבי דירה, דאגתי שתמיד יהיה ריח של אוכל בבית וגם שם מהר מאוד נדבקנו. למדנו את סודותיהן של האחרות ושיתפנו את שלנו. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וחיפינו אחת על השנייה בצרה. אני חייבת להודות שאז אולי הייתי הכי קרובה. כי כשאיתי את כל הבנות ביחד הרגשתי שמחה. נכון זו לא הייתה השמחה שחיפשתי כל השנים אבל אולי אם המצב היה ככה יכולתי להסתפק בכך. אך לא כך רצה ה' ולא כך רצו המלאכים ואחרי חצי שנה התחלנו להתפרק. זה לא היה בגלל ריב גדול שפירק אותנו למחנאות זה לא קרה בגלל תאונה שאין מדברים עליה מהצער שחשים עד היום. זה קרה בגלל אירוע משמח, הראשונה בדירתנו התחתנה. כמובן שכולן ידעו שהיא יוצאת. היינו שותפות לכל רגע ורגע. בחרנו לה את בגדיה לפני שיצאה וניתחנו כל פגישה ברגע שחזרה. אך עדיין כשהיא חזרה עם הטבעת על אצבע וחיוך ענקי הרגשתי מיד אז שמשהו השתנה. והפעם צדקתי. מיד אחרי האירוסין היא ובעלה לעתיד התחילו לתכנן את החתונה שזה כלל שמלה, נעליים וכמובן מציאת מקום לגור בו. הם חיפשו בית. ואחרי שבועיים וחצי של חיפושים הם מצאו דירת שני חדרים מתוקה, שכולנו עזרנו לה לעבור. ובכינו בחופה, בקידושין, ובמעבר. וככה במצמוץ היא נעלמה. ואחרי הראשונה הגיעה השנייה והשלישית ולאט לאט הבית שלנו התרוקן אחת אחת עד שכמעט ונשארתי לבד. ולכן כשחברה התקשרה ושאלה אם מתאים לי להכיר בחור מתוק, מצחיק, מקסים ועוד כמה מילים עם ק' שתיארו בערך את הנסיך של שלגיה, הסכמתי. וככה אז פגשתי את יצחק. ובאמת החברה שלי צדקה. הוא היה מצחיק וחכם ושנון. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך ולהסמיק ולידו הרגשתי שוב נערה מתבגרת מאוהבת מעל הראש במלך הכיתה אבל הפעם בניגוד לעבר מלך הכיתה אהב גם אותי. לפחות כך חשבתי, אבל מלך נשאר מלך ומי שרגיל לצומת לב קבוע של 30 אנשים שמסתכלים עליו בהערצה. אישה אחת בת 20 לא תספיק למלא את מפלצת הגאווה שבתוכו. ולכן כשגיליתי שאני לא הייתי המוקסמת היחידה אלה השלישית, גם מימנו נפרדתי. אבל רגע לפני שקמתי ללכת ולעולם לא לראותו שוב. הייתי חייבת לשאול

'מה זה בית בשבילך?'

'בית זה המבצר שלך משאר העולם. המקום הבטוח שלך.' הוא ענה אחרי רגע של הפתעה. אני נוטה לחשוב שאולי זה היה הרגע הכנה היחיד בכל מערכת היחסים ביננו. ולכן כשאני יודעת בוודאות שדרך החיים שלו שגויה אז יוצא מכך שגם תשובתו שגויה. ומאז החלטתי, לשנות גישה כלפי פגישות עתידיות ובמקום להיפגש תקופה ארוכה, ואז לגלות שהוא לא האחד שבת קול הכריזה עליו בשמיים. שאלתי כל אדם ואדם שפגשתי למטרות חתונה.

'מה זה בית בשבילך?'

ולומר את האמת קיבלתי תשובות יפות ומפתיעות במהלך הסקר הרחב שביצעתי. תשובות שאיתם ידעתי שהם היו בעתיד הורים טובים לילדיהם ובעלים טובים לנשותיהם. אך הם לא היו שלי, הם לא הם לא נתנו את התשובה הנכונה בשבילי. ובכל התקופה ההיא הייתי חסרת בית. נשארתי בדירה הישנה שלי, שרוב חברותי לא היו בה עוד. ונתתי לבנות החדשות לעבור בלי יותר מידי צומת לב. סירבתי להפוך את הדירה לביתי מחדש עם אנשים שידעתי שייעלמו והתעקשתי לחפש לי בית קבע. את מקום עבודתי לא ניסיתי אפילו להפוך לביתי מאז אותו משרד קטן בתחילת הדרך. וככה נשארתי תקועה. ואז יום חברה התקשרה ואמרה

'פגשתי מישהו וישר חשבתי עלייך נראה לי מתאים'

'מה נראה לך מתאים?' למדתי לשאול מנסיון. יש הרבה אנשים עם כוונות טובות ומעט שכל

'משהו במבט שלו הזכיר לי אותך' ענתה בכנות. ואחרי רגע של שקט שהיא מחכה לתשובתי. הסכמתי.

פגשתי אותו בגן בירושלים. הגן היה קרוב לביתי ולא לקח לי זמן רב להגיע לשם. ובכלל נוהגת אני להגיע חמש דקות מוקדם יותר לכל מקום וכל אירוע. ולכן כשראיתי שעל הספסל שעליו קסענו להיפגש כבר ישב אדם הופעתי.

'שלום' אמרתי. והוא הרים עלי מבט. עיניו היו חומות, וכך גם גוון עורו. הוא לבש חולצה כחולה רגילה מכנסים פשוטים ופאות קצרות אך מסודרות עיטרו את פניו. לראשו חבש כיפה סרוגה, רגילה. ולומר את האמת אם הייתי עוברת לידו ברחוב, ואפילו אם היינו מחליפים כמה מילים, סיכוי קטן שהוא היה נשמר בזיכרוני. אך כאן ועכשיו כשהוא מביט בי אך לא לגמרי מביט וכשהוא מחכה שאגיד משהו למרות שיהיה יותר מקובל שהוא יהיה הראשון שהפתח בשיחה. הרגשתי שיש סיכוי רב שהוא אכן הישאר בזיכרוני. ולכן ישר שאלתי

'מה זה בית בשבילך?'

'את לא מתכוונת לשאול לשמי קודם?' שאל משועשע

'לא' עניתי בכנות. מתיישבת על הספסל לידו אך מרוחקת.

'בית זה לא ארבע קירות וגג. אלא אנשים ואווירה.' ענה ואחרי רגע של שתיקה שאל 'אז עברתי את הבחינה?'  

ונכון שזו לא הייתה התשובה שלי או של המחנכת שלי בכיתה ט'. אבל לומר את האמת לא הייתה לי את התשובה הברורה שדרשתי מאחרים. וזאת הייתה הכי קרובה שמצאתי

'קוראים לי שרה' עניתי במקום לתת לו תשובה. והוא כאילו מבין מזה עולם ומלאו ענה

'קוראים לי מאיר'

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.

דרך תריסים פתוחים, הרוח מכניסה קור עוקצני אל חדרי הקטן ודל הריהוט. כפות ידיי מעקצצות בעיקשות, אני מתעלם ופותח את הקופסה הגלילית, המכסה ניתק בקול נקישה,

משאיר על אצבעותיי סימנים. 

משב רוח מרים את קצה מכתב ההתאבדות שלי באוויר, כמעט מפיל אותו מהשולחן.  

כדאי שאשים עליו משהו, שלא יעוף ברוח. הקופסה, אשתמש בה כמשקולת, יהיה בכך משהו סימבולי. 

בהטיה קלה של הקופסה שלוש גלולות נופלות ממנה אל כף ידי החיוורת.  

אני מרים ובוחן אותן באור הירח הקלוש, אני מקווה שזה מספיק. 

אני סוגר את הקופסה ומניח אותה על המכתב, הדיו מבהיק באור הלבנה   

קצה אפי לח, יש נייר בכיסי? 

ידי מפשפשת בכיס השמאלי, הוא ריק. אני מנקה את אפי בקצה השרוול,  

יללות הרוח מתדפקות על התריסים כמו מארש עגמומי ואפל.  

אני לבד. אתמול שוחחתי עם פרוצה, שנאתי אותה. שנאתי את הדחף לשרוד בכל מחיר, שנאתי את המחיר שכל אחד משלם בתמורה לחייו. 

לאנשים שונים ישנם מצבים בלתי אפשריים שונים, ובשבילי המצב הנוכחי הוא בלתי אפשרי. 

חרדה סתומה החלה לקונן אצלי, הפסקתי להתעניין באוכל ונשים. האינסטינקטים החייתים שלי נחלשו, אני כמו ברזל לוהט שהושלך אל חבית מים צוננים, בדרך להפוך לחרב קרה.

אבל אני לא רוצה להפוך לחרב. 

נחש קדמון רודף אותי, הוא פותח את עיניו בבוקר ועוצם אותן רק כשהשמש שוקעת.  

הנחש רודף את כולנו, ברי המזל פשוט לא רואים אותו מתקרב.  

אכילס והצב, הוא לא תפס אותי, אבל הוא מהיר ממני משמעותית, אני יכול לחוש בהדי לשונו המצליפה.  

אל תאשימו איש, ובכלל – אל תחפשו אשמים! אם תתחילו לחפש – רבים יורשעו בדין! 

זאת תורת האדם - תנהג עימו באהבה, והוא יקבל אותה כמובנת מאליה. 

נהג עימו בריחוק – נגזר עליו שיחפש את קרבתך בכל מקום.  

שריקות הרוח מתחזקות והזמן נוקף, עננים דקים מכסים את הירח כמו צעיף משי המוטל על צווארה הלבן של איזבל אשת אחאב. הגלולות נוקשות בכף ידי האחת ברעותה.

אם בבוקר הרגשתי שיש הרבה מה לומר, בערב נגמרו לי כל האותיות, לא נותרו עוד מילים.  

אני מביט בתקרה, ידי פוכרת עצמה מעל פי, גלולות נופלות בהססנות לתוכו. 

כעת אני יושב דומם אל מול הירח, ידיי נחות על ברכיי, הירח שבורח מהערפילים הדקים זורח באור מיוחד.  

נפרד ממני לשלום, הוא מגלה לי את יופיו האמיתי.  

כפות ידיי כבר לא מעקצצות, הרוח מלטפת ומרגיעה אותי.  

עכשיו הכל בסדר, גם הלילה נפרד ממני לשלום. 

אני נשכב על הרצפה הלחה. קצהו הלבן של המכתב קורץ לעברי בשובבות ממרומי השולחן.

רק שלא יעוף עם הרוח, אני חושב, וזאת המחשבה האחרונה. 

בכל הרגעים שחשבתי שאתה לא נמצא,

הוכחת לי כמה אתה כאן.

ובימים שרציתי ללכת,

השארת אותי.

לא וויתרת.

אומנם לא נלחמתי בעזה,

אבל סידרת לי מלחמות אחרות.

ובזכותך ניצחתי אותן.

ובכל הרגעים שכמעט לא הייתי,

זה כי בכוח שלך לא האמנתי.

לא האמנתי שיש מלך שיכול להסתכל ולהגיד שזאת הבת שלו.

ואתה הסתכלת.. ולא רק שאמרת-

אלא ממש הכרזת:

זאת הבת שלי.

ובאמת הרגשתי. ומרגישה.

וידעתי מתחת לכל הקליפות,

שנשמה שנתת בי- טהורה.

ולא פלא, שיש מלך שאמר והיה העולם.

שהרי רק מלך כזה,

יכול להכריז בכל העולם על כל הילדים.

ולא לוותר עליהם לרגע.

ולהפך, לאהוב אותם. לחנך אותם. ולהיכנס בכוח.

ברוך הוא!

שחור

הכל שחור

מכונית לבנה שחורה

עץ ירוק שחור

אין צבעים

אין חיים

וזה היה קשה

קשה מאוד

לנסות לבקש

להתחנן לעזרה

שיראו אותי

יסתכלו עליי

לא רציתי

להיות חלש

נזקק

מסכן

אבל כבר לא יכולתי

לא יכולתי

להמשיך לשרוד

לבד

לבד

לבד

בתוך כל החושך סביבי

וימש חושך

וזה כואב

כואב בכל הגוף

דוקר

צורב

חודר לעצמות

וכל מה שרציתי

שיראו אותי

קצת עזרה

חיוך קטן

שיגידו אנחנו איתך

נעזור

אבל התשובה קבועה

"אין לנו מה לעשות"

במבט חומל

אבל לא רחמים על מצבי

פשוט חוסר אמון

"אתה בסדר"

אומרים ותופחים לעצמם על השכם

הצלתי עוד מישהו אומרים לעצמם

שקרנים

נבלות

אני כאן לבד

פשוט ממשיך לשקוע

בתוך הבוץ השחור

דממה שעוטפת אותי

אין חיים

אין צבעים

אין תקווה

אז דעו לכם

כל אותם יפי נפש

מגוהצי מדים

לובשי דרגות

הרגתם אדם

אולי לא גוף

אבל נפש כבר אין

אם הגוף מת

עושים סטיקר יפה

עם תמונה מחוייכת

והנשמה עדיין נשארת

אבל אם הנשמה מתה

יש גוף שממשיך להסתובב בעולם

אבל הוא לא מחייך

הוא ריק

עור ועצמות

מת-חי

לא יודע מה יותר

מת או חי

...

סוף שהוא לא סוף

שוב אני פה, אחרי חגים שיש בהם טריגר מתמשך (וגם הרבה שמחה, ב"ה)

רוצה לכתוב קטע יפה. משהו אמיתי, חשוף, נוגע. לתאר במילים יפות, בשיר, אולי עם חריזה, אולי איזו סיומת חוד פואנטה או דימויים מרגשים.

אבל אין לי מילים יפות, אין לי פואנטה לשמור לסוף, אין לי דימוי. יש לי רצון פשוט, שורף:

אני רוצה ילד. רוצה לנשום אלי את הריח של התינוק שלי. רוצה לחבק גוף קטן, פצפון, בידיעה שהוא שלי, שהוא נוצר בי, ואני אמא שלו. רוצה להצמיד אלי ילד בוכה ולנחם אותו בחיבוק ארוך. רוצה לתת ממני, את כל כולי, לעולם הזה המופלא שיקרא הילד שלי.

ואין לי ילד, והרצון הזה שורף לי, את כל המילים היפות, החרוזים והדימויים.