המחנכת שלי בכיתה ט' נהגה לומר 'שבית זה לא מקום זה הרגשה'. היא רוב הסיכויים אמרה את זה בתקווה שנרגיש משהו לארבע קירות המתקלפים שהיה לנו הזכות לכנות כיתה. כמובן שזה לא הצליח לה. למרות שאת רוב שעות היום בילינו דחוסות באותה כיתה מדוברת מעולם לא התקרבתי להרגיש כל רגש חיובי כלפי המקום, או כלפי המורה. אבל את המשפט הזה לא שכחתי. הוא נצרב בזיכרוני וזה הישג מרשים, כי את כל שאר החומר שאותו שיננתי בכפייתיות מוחי לא טורח להזכיר לי והוא נשאר אי שם למקרים נדירים שבהם הצטרך לזכור מי היה הקיסר הראשון של רומא או איך לפתור משוואה ריבועיות עם שני נעלמים. אבל לא התחלתי לכתוב את כל זה כדי לספר לכם על מעללי בגיל הנעורים, למרות שיכל להיות שתמצאו את סיפורי הילדות המאוחרת שלי מצחיקים יותר או מותחים יותר. אני החלטתי להתחיל את סיפורי מהשעה שבה מוחי כבר לא היה מושפע בידי הורמונים שהשתלטו עליי ועל מעשיי. לא אני החלטתי להתחיל לספר את סיפורי מהשלב בו אני הייתי מופעלת ע"י עצמי ושיוצא מכך שכל טעות כמו כל ניצחון היה לגמרי אך ורק שלי. וכשגדלתי והפכתי לאישה, שעובדת בעצמה ואת האוכל היא מכינה לעצמה. ואפילו דירה שכרתי בעצמי עם כמה חברות המשיך המשפט הישן להדהד בראשי. השתוקקתי כל כך לבית שלי. השתוקקתי כל כך להרגשה, שחיפשתי אותה בכל דבר. בהתחלה ניסיתי להפוך את מקום עבודתי לבית. הבאתי אליו תמונות, כיסא שהיה לי נוח לשבת, את הכוס אהובה עליי. התחבבתי ע"י כל העובדים שראיתי בהם אחי והבוס שהיה ההורה הקשה אך הוגן. אבל גם שם כשכל ערב יצאנו לבלות והיו לנו בדיחות פנימיות וחיצוניות. כשידעתי את סודותיהם של כולם, וכולם סמכו ופנו עליי בעת צרה. גם שם לא הייתה לי אותה הרגשה. את ההרגשה שחיפשתי זכרתי כמו בחלום רחוק. זכרתי מבית אמא מהבית שהיה לנו לפני המלחמה ששרפה והרסה את הכול. בין אם זה את אבי שנשרף במשרפות או ביתנו שנלקח בידי אחרים ושוב לעולם לא יהיה שלי. מצאתי את זה מצחיק טיפה שבעוד אש הרסה את הכול היא גם הזיכרון הכי חזק שלי מהבית. שתי נרות שבת, על שידת עץ ישנה. דולקים, מאירים את הבית. ואמא שתמיד בשבת היה לה אור מיוחד, ואבא שעיניו המאירות עדיין מביטות בי לפעמים. וזאת ההרגשה שחיפשתי כל יום. ובמקום העבודה לא מצאתי אותה. אז יום אחד נכנסתי למשרד והגשתי לו בקשת התפטרות. הבוס שעד לא מזמן התייחסתי אליו כאל אב היה מופתע. אך כמו תמיד נשאר נאמן לערכים שלו והתנהג בהוגנות כלפי עובדיו ואחרי שבועיים כול ביתי הקטן שבניתי לי היה ארוז בכמה ארגזים שסחבתי לדירה. בשנית החלטתי להפוך את דירתי או יותר נכון דירתנו שכמה וכמה בנות גרו בה לביתי. צבעתי את הקירות בצבעים נעימים, התעקשתי עם כולן על ערבי דירה, דאגתי שתמיד יהיה ריח של אוכל בבית וגם שם מהר מאוד נדבקנו. למדנו את סודותיהן של האחרות ושיתפנו את שלנו. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וחיפינו אחת על השנייה בצרה. אני חייבת להודות שאז אולי הייתי הכי קרובה. כי כשאיתי את כל הבנות ביחד הרגשתי שמחה. נכון זו לא הייתה השמחה שחיפשתי כל השנים אבל אולי אם המצב היה ככה יכולתי להסתפק בכך. אך לא כך רצה ה' ולא כך רצו המלאכים ואחרי חצי שנה התחלנו להתפרק. זה לא היה בגלל ריב גדול שפירק אותנו למחנאות זה לא קרה בגלל תאונה שאין מדברים עליה מהצער שחשים עד היום. זה קרה בגלל אירוע משמח, הראשונה בדירתנו התחתנה. כמובן שכולן ידעו שהיא יוצאת. היינו שותפות לכל רגע ורגע. בחרנו לה את בגדיה לפני שיצאה וניתחנו כל פגישה ברגע שחזרה. אך עדיין כשהיא חזרה עם הטבעת על אצבע וחיוך ענקי הרגשתי מיד אז שמשהו השתנה. והפעם צדקתי. מיד אחרי האירוסין היא ובעלה לעתיד התחילו לתכנן את החתונה שזה כלל שמלה, נעליים וכמובן מציאת מקום לגור בו. הם חיפשו בית. ואחרי שבועיים וחצי של חיפושים הם מצאו דירת שני חדרים מתוקה, שכולנו עזרנו לה לעבור. ובכינו בחופה, בקידושין, ובמעבר. וככה במצמוץ היא נעלמה. ואחרי הראשונה הגיעה השנייה והשלישית ולאט לאט הבית שלנו התרוקן אחת אחת עד שכמעט ונשארתי לבד. ולכן כשחברה התקשרה ושאלה אם מתאים לי להכיר בחור מתוק, מצחיק, מקסים ועוד כמה מילים עם ק' שתיארו בערך את הנסיך של שלגיה, הסכמתי. וככה אז פגשתי את יצחק. ובאמת החברה שלי צדקה. הוא היה מצחיק וחכם ושנון. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך ולהסמיק ולידו הרגשתי שוב נערה מתבגרת מאוהבת מעל הראש במלך הכיתה אבל הפעם בניגוד לעבר מלך הכיתה אהב גם אותי. לפחות כך חשבתי, אבל מלך נשאר מלך ומי שרגיל לצומת לב קבוע של 30 אנשים שמסתכלים עליו בהערצה. אישה אחת בת 20 לא תספיק למלא את מפלצת הגאווה שבתוכו. ולכן כשגיליתי שאני לא הייתי המוקסמת היחידה אלה השלישית, גם מימנו נפרדתי. אבל רגע לפני שקמתי ללכת ולעולם לא לראותו שוב. הייתי חייבת לשאול
'מה זה בית בשבילך?'
'בית זה המבצר שלך משאר העולם. המקום הבטוח שלך.' הוא ענה אחרי רגע של הפתעה. אני נוטה לחשוב שאולי זה היה הרגע הכנה היחיד בכל מערכת היחסים ביננו. ולכן כשאני יודעת בוודאות שדרך החיים שלו שגויה אז יוצא מכך שגם תשובתו שגויה. ומאז החלטתי, לשנות גישה כלפי פגישות עתידיות ובמקום להיפגש תקופה ארוכה, ואז לגלות שהוא לא האחד שבת קול הכריזה עליו בשמיים. שאלתי כל אדם ואדם שפגשתי למטרות חתונה.
'מה זה בית בשבילך?'
ולומר את האמת קיבלתי תשובות יפות ומפתיעות במהלך הסקר הרחב שביצעתי. תשובות שאיתם ידעתי שהם היו בעתיד הורים טובים לילדיהם ובעלים טובים לנשותיהם. אך הם לא היו שלי, הם לא הם לא נתנו את התשובה הנכונה בשבילי. ובכל התקופה ההיא הייתי חסרת בית. נשארתי בדירה הישנה שלי, שרוב חברותי לא היו בה עוד. ונתתי לבנות החדשות לעבור בלי יותר מידי צומת לב. סירבתי להפוך את הדירה לביתי מחדש עם אנשים שידעתי שייעלמו והתעקשתי לחפש לי בית קבע. את מקום עבודתי לא ניסיתי אפילו להפוך לביתי מאז אותו משרד קטן בתחילת הדרך. וככה נשארתי תקועה. ואז יום חברה התקשרה ואמרה
'פגשתי מישהו וישר חשבתי עלייך נראה לי מתאים'
'מה נראה לך מתאים?' למדתי לשאול מנסיון. יש הרבה אנשים עם כוונות טובות ומעט שכל
'משהו במבט שלו הזכיר לי אותך' ענתה בכנות. ואחרי רגע של שקט שהיא מחכה לתשובתי. הסכמתי.
פגשתי אותו בגן בירושלים. הגן היה קרוב לביתי ולא לקח לי זמן רב להגיע לשם. ובכלל נוהגת אני להגיע חמש דקות מוקדם יותר לכל מקום וכל אירוע. ולכן כשראיתי שעל הספסל שעליו קסענו להיפגש כבר ישב אדם הופעתי.
'שלום' אמרתי. והוא הרים עלי מבט. עיניו היו חומות, וכך גם גוון עורו. הוא לבש חולצה כחולה רגילה מכנסים פשוטים ופאות קצרות אך מסודרות עיטרו את פניו. לראשו חבש כיפה סרוגה, רגילה. ולומר את האמת אם הייתי עוברת לידו ברחוב, ואפילו אם היינו מחליפים כמה מילים, סיכוי קטן שהוא היה נשמר בזיכרוני. אך כאן ועכשיו כשהוא מביט בי אך לא לגמרי מביט וכשהוא מחכה שאגיד משהו למרות שיהיה יותר מקובל שהוא יהיה הראשון שהפתח בשיחה. הרגשתי שיש סיכוי רב שהוא אכן הישאר בזיכרוני. ולכן ישר שאלתי
'מה זה בית בשבילך?'
'את לא מתכוונת לשאול לשמי קודם?' שאל משועשע
'לא' עניתי בכנות. מתיישבת על הספסל לידו אך מרוחקת.
'בית זה לא ארבע קירות וגג. אלא אנשים ואווירה.' ענה ואחרי רגע של שתיקה שאל 'אז עברתי את הבחינה?'
ונכון שזו לא הייתה התשובה שלי או של המחנכת שלי בכיתה ט'. אבל לומר את האמת לא הייתה לי את התשובה הברורה שדרשתי מאחרים. וזאת הייתה הכי קרובה שמצאתי
'קוראים לי שרה' עניתי במקום לתת לו תשובה. והוא כאילו מבין מזה עולם ומלאו ענה
'קוראים לי מאיר'