המחנכת שלי בכיתה ט' נהגה לומר 'שבית זה לא מקום זה הרגשה'. היא רוב הסיכויים אמרה את זה בתקווה שנרגיש משהו לארבע קירות המתקלפים שהיה לנו הזכות לכנות כיתה. כמובן שזה לא הצליח לה. למרות שאת רוב שעות היום בילינו דחוסות באותה כיתה מדוברת מעולם לא התקרבתי להרגיש כל רגש חיובי כלפי המקום, או כלפי המורה. אבל את המשפט הזה לא שכחתי. הוא נצרב בזיכרוני וזה הישג מרשים, כי את כל שאר החומר שאותו שיננתי בכפייתיות מוחי לא טורח להזכיר לי והוא נשאר אי שם למקרים נדירים שבהם הצטרך לזכור מי היה הקיסר הראשון של רומא או איך לפתור משוואה ריבועיות עם שני נעלמים. אבל לא התחלתי לכתוב את כל זה כדי לספר לכם על מעללי בגיל הנעורים, למרות שיכל להיות שתמצאו את סיפורי הילדות המאוחרת שלי מצחיקים יותר או מותחים יותר. אני החלטתי להתחיל את סיפורי מהשעה שבה מוחי כבר לא היה מושפע בידי הורמונים שהשתלטו עליי ועל מעשיי. לא אני החלטתי להתחיל לספר את סיפורי מהשלב בו אני הייתי מופעלת ע"י עצמי ושיוצא מכך שכל טעות כמו כל ניצחון היה לגמרי אך ורק שלי. וכשגדלתי והפכתי לאישה, שעובדת בעצמה ואת האוכל היא מכינה לעצמה. ואפילו דירה שכרתי בעצמי עם כמה חברות המשיך המשפט הישן להדהד בראשי. השתוקקתי כל כך לבית שלי. השתוקקתי כל כך להרגשה, שחיפשתי אותה בכל דבר. בהתחלה ניסיתי להפוך את מקום עבודתי לבית. הבאתי אליו תמונות, כיסא שהיה לי נוח לשבת, את הכוס אהובה עליי. התחבבתי ע"י כל העובדים שראיתי בהם אחי והבוס שהיה ההורה הקשה אך הוגן. אבל גם שם כשכל ערב יצאנו לבלות והיו לנו בדיחות פנימיות וחיצוניות. כשידעתי את סודותיהם של כולם, וכולם סמכו ופנו עליי בעת צרה. גם שם לא הייתה לי אותה הרגשה. את ההרגשה שחיפשתי זכרתי כמו בחלום רחוק. זכרתי מבית אמא מהבית שהיה לנו לפני המלחמה ששרפה והרסה את הכול. בין אם זה את אבי שנשרף במשרפות או ביתנו שנלקח בידי אחרים ושוב לעולם לא יהיה שלי. מצאתי את זה מצחיק טיפה שבעוד אש הרסה את הכול היא גם הזיכרון הכי חזק שלי מהבית. שתי נרות שבת, על שידת עץ ישנה. דולקים, מאירים את הבית. ואמא שתמיד בשבת היה לה אור מיוחד, ואבא שעיניו המאירות עדיין מביטות בי לפעמים. וזאת ההרגשה שחיפשתי כל יום. ובמקום העבודה לא מצאתי אותה. אז יום אחד נכנסתי למשרד והגשתי לו בקשת התפטרות. הבוס שעד לא מזמן התייחסתי אליו כאל אב היה מופתע. אך כמו תמיד נשאר נאמן לערכים שלו והתנהג בהוגנות כלפי עובדיו ואחרי שבועיים כול ביתי הקטן שבניתי לי היה ארוז בכמה ארגזים שסחבתי לדירה. בשנית החלטתי להפוך את דירתי או יותר נכון דירתנו שכמה וכמה בנות גרו בה לביתי. צבעתי את הקירות בצבעים נעימים, התעקשתי עם כולן על ערבי דירה, דאגתי שתמיד יהיה ריח של אוכל בבית וגם שם מהר מאוד נדבקנו. למדנו את סודותיהן של האחרות ושיתפנו את שלנו. דיברנו עד השעות הקטנות של הלילה וחיפינו אחת על השנייה בצרה. אני חייבת להודות שאז אולי הייתי הכי קרובה. כי כשאיתי את כל הבנות ביחד הרגשתי שמחה. נכון זו לא הייתה השמחה שחיפשתי כל השנים אבל אולי אם המצב היה ככה יכולתי להסתפק בכך. אך לא כך רצה ה' ולא כך רצו המלאכים ואחרי חצי שנה התחלנו להתפרק. זה לא היה בגלל ריב גדול שפירק אותנו למחנאות זה לא קרה בגלל תאונה שאין מדברים עליה מהצער שחשים עד היום. זה קרה בגלל אירוע משמח, הראשונה בדירתנו התחתנה. כמובן שכולן ידעו שהיא יוצאת. היינו שותפות לכל רגע ורגע. בחרנו לה את בגדיה לפני שיצאה וניתחנו כל פגישה ברגע שחזרה. אך עדיין כשהיא חזרה עם הטבעת על אצבע וחיוך ענקי הרגשתי מיד אז שמשהו השתנה. והפעם צדקתי. מיד אחרי האירוסין היא ובעלה לעתיד התחילו לתכנן את החתונה שזה כלל שמלה, נעליים וכמובן מציאת מקום לגור בו. הם חיפשו בית. ואחרי שבועיים וחצי של חיפושים הם מצאו דירת שני חדרים מתוקה, שכולנו עזרנו לה לעבור. ובכינו בחופה, בקידושין, ובמעבר. וככה במצמוץ היא נעלמה. ואחרי הראשונה הגיעה השנייה והשלישית ולאט לאט הבית שלנו התרוקן אחת אחת עד שכמעט ונשארתי לבד. ולכן כשחברה התקשרה ושאלה אם מתאים לי להכיר בחור מתוק, מצחיק, מקסים ועוד כמה מילים עם ק' שתיארו בערך את הנסיך של שלגיה, הסכמתי. וככה אז פגשתי את יצחק. ובאמת החברה שלי צדקה. הוא היה מצחיק וחכם ושנון. הוא תמיד ידע מה להגיד כדי לגרום לי לחייך ולהסמיק ולידו הרגשתי שוב נערה מתבגרת מאוהבת מעל הראש במלך הכיתה אבל הפעם בניגוד לעבר מלך הכיתה אהב גם אותי. לפחות כך חשבתי, אבל מלך נשאר מלך ומי שרגיל לצומת לב קבוע של 30 אנשים שמסתכלים עליו בהערצה. אישה אחת בת 20 לא תספיק למלא את מפלצת הגאווה שבתוכו. ולכן כשגיליתי שאני לא הייתי המוקסמת היחידה אלה השלישית, גם מימנו נפרדתי. אבל רגע לפני שקמתי ללכת ולעולם לא לראותו שוב. הייתי חייבת לשאול

'מה זה בית בשבילך?'

'בית זה המבצר שלך משאר העולם. המקום הבטוח שלך.' הוא ענה אחרי רגע של הפתעה. אני נוטה לחשוב שאולי זה היה הרגע הכנה היחיד בכל מערכת היחסים ביננו. ולכן כשאני יודעת בוודאות שדרך החיים שלו שגויה אז יוצא מכך שגם תשובתו שגויה. ומאז החלטתי, לשנות גישה כלפי פגישות עתידיות ובמקום להיפגש תקופה ארוכה, ואז לגלות שהוא לא האחד שבת קול הכריזה עליו בשמיים. שאלתי כל אדם ואדם שפגשתי למטרות חתונה.

'מה זה בית בשבילך?'

ולומר את האמת קיבלתי תשובות יפות ומפתיעות במהלך הסקר הרחב שביצעתי. תשובות שאיתם ידעתי שהם היו בעתיד הורים טובים לילדיהם ובעלים טובים לנשותיהם. אך הם לא היו שלי, הם לא הם לא נתנו את התשובה הנכונה בשבילי. ובכל התקופה ההיא הייתי חסרת בית. נשארתי בדירה הישנה שלי, שרוב חברותי לא היו בה עוד. ונתתי לבנות החדשות לעבור בלי יותר מידי צומת לב. סירבתי להפוך את הדירה לביתי מחדש עם אנשים שידעתי שייעלמו והתעקשתי לחפש לי בית קבע. את מקום עבודתי לא ניסיתי אפילו להפוך לביתי מאז אותו משרד קטן בתחילת הדרך. וככה נשארתי תקועה. ואז יום חברה התקשרה ואמרה

'פגשתי מישהו וישר חשבתי עלייך נראה לי מתאים'

'מה נראה לך מתאים?' למדתי לשאול מנסיון. יש הרבה אנשים עם כוונות טובות ומעט שכל

'משהו במבט שלו הזכיר לי אותך' ענתה בכנות. ואחרי רגע של שקט שהיא מחכה לתשובתי. הסכמתי.

פגשתי אותו בגן בירושלים. הגן היה קרוב לביתי ולא לקח לי זמן רב להגיע לשם. ובכלל נוהגת אני להגיע חמש דקות מוקדם יותר לכל מקום וכל אירוע. ולכן כשראיתי שעל הספסל שעליו קסענו להיפגש כבר ישב אדם הופעתי.

'שלום' אמרתי. והוא הרים עלי מבט. עיניו היו חומות, וכך גם גוון עורו. הוא לבש חולצה כחולה רגילה מכנסים פשוטים ופאות קצרות אך מסודרות עיטרו את פניו. לראשו חבש כיפה סרוגה, רגילה. ולומר את האמת אם הייתי עוברת לידו ברחוב, ואפילו אם היינו מחליפים כמה מילים, סיכוי קטן שהוא היה נשמר בזיכרוני. אך כאן ועכשיו כשהוא מביט בי אך לא לגמרי מביט וכשהוא מחכה שאגיד משהו למרות שיהיה יותר מקובל שהוא יהיה הראשון שהפתח בשיחה. הרגשתי שיש סיכוי רב שהוא אכן הישאר בזיכרוני. ולכן ישר שאלתי

'מה זה בית בשבילך?'

'את לא מתכוונת לשאול לשמי קודם?' שאל משועשע

'לא' עניתי בכנות. מתיישבת על הספסל לידו אך מרוחקת.

'בית זה לא ארבע קירות וגג. אלא אנשים ואווירה.' ענה ואחרי רגע של שתיקה שאל 'אז עברתי את הבחינה?'  

ונכון שזו לא הייתה התשובה שלי או של המחנכת שלי בכיתה ט'. אבל לומר את האמת לא הייתה לי את התשובה הברורה שדרשתי מאחרים. וזאת הייתה הכי קרובה שמצאתי

'קוראים לי שרה' עניתי במקום לתת לו תשובה. והוא כאילו מבין מזה עולם ומלאו ענה

'קוראים לי מאיר'

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com

"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.

"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.

הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.

***

הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.

אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.

הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"

כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?

"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.

עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"

צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"

"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.

עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"

נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"

הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"

"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.

הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.

"אבא?"

הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"

"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.

הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"

הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.

הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".

"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"

הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"

היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.

משהו בפנים נשבר.

גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.

היא נרדמה שוב.

עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.

"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.

****

היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.

דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.

בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון

אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.

אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).

https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP