אני קצת אקשה על העצות שאופה כתבה מהניסיון שלי - בסופו של דבר בהרבה מהמקרים קשרים עסקיים דורשים גם גלישה למישור מסוים של יחסים אישים כאשר עובדים מול אדם חשוב מאוד לדעת האם עכשיו הוא בתקופה קשה או רגישה (לדוגמה עובדת שהבן שלה חולה). מעבר לזה כאשר אתה צריך לעבוד מול מישהו העבודה נעשית הרבה יותר טוב כאשר ישנו קשר אישי כלשהו - לדוגמה עובדת שהבן שלה היה חולה ושאלת לשלומו תשתף איתך יותר פעולה ותעזור לך גם בדברים שלא מחובתה ולעומתזאת עובדת שהיחסים איתה יהיו קרים יהיה קשה לבקש ממנה גם את מה שהיא חייבת. דבר נוסף ברגע שאתה מכיר באופן כללי מה קורה עם החברים שלך לעבודה ועוזר להם בעבודה (למשל לגבות אותם כשיש להם תקופה קשה ולעשות דברים במקומם) אתה תקבל את אותה עזרה כאשר תצטרך.

אני מסכים עם אופה שצריך לא להיכנס למעורבות ריגשית ולא לשתף בדברים אישים אולתת עצות אבל בסופו של דבר כדי לעבוד במקום כזה לדעתי צריך מינימום של יחס אישי עם עובדים אחרים.

לגבי מצב בו אנשים מגיעים עם לבוש בעייתי לדעתי דוקא מצב שבו ישנם יחסים טובים יותר קל לגשת בצד לומר שאתה בא ממקום ולבקש בנימוס אם אפשר במשרד לשים משהו מעל.

אז מה אם היא מגיעה עם לבוש חושפני..

אם יצאת מהבועה והחלטת שאתה יכול לצאת לעולם הפרוץ ולעבוד, אתה אמור לשמור על עצמך, ולא לבקש מהעולם להשתנות, תשתדל לא לבוא איתה במגע..

אתה בנאדם בוגר, שכבר ראה בחיים שלו..

סליחה על הבוטות, אבל אני לא חושבת שגבר חרדי כבן 30, אמור לאבד את הצפון כשיש במשרד אשה פרוצה.

פשוט אל תסתכל, אל תחשוב.

בס"ד

אני, לפני כמה שנים, עוד טרם נישואיי, עבדתי במקום שעבד בו בעל תשובה,
אדם לא צעיר, כבן 45, וסמוך לו עבדה אשה צעירה, עולה חדשה,
ש... איך אומרים, לא התלבשה הכי צנוע (בלשון עדינה).
אז הוא פשוט פנה אליה בצורה עדינה, והסביר לה את העניין.
היא התנצלה על כך שלא ידעה שזה מציק לו, ובאמת שינתה את הלבוש.
אמנם היא לא החלה ללבוש שמלות ארוכות וחולצות עם צוורון "חונק", אבל העיקרון הובן.

זה כמובן תלוי גם מה גישתה של האשה הלא-צנועה לכל הענין, אם היא לא עושה דוקא "להכעיס",
ואם היא לא "תתעקש" על שלה.

בס"ד

"זה כמובן תלוי גם מה גישתה של האשה הלא-צנועה לכל הענין, אם היא לא עושה דוקא "להכעיס",
ואם היא לא "תתעקש" על שלה."

שעובדים בכמה מקומות עם כמה בחורות לא הכי צנועות.

הם לא מסתכלים, לא מדברים, לא חושבים. הם בוגרים ופקחים ולא יתנו לאיזו פריחה לשבש אצלם משהו.

מצטערת, זה הגברים שאני מכירה.

אבל בגברים כמוך אני באמת לא מבינה, ואני מעדיפה להשאר בבועה שלי. תודה.

את יודעת מה עובר עליהם?

מה ההתמודדויות?

איזה מחסומים נפשיים פיזיים ופרוצדורליים הם הקימו לצורך העניין?

יכול להיות שאת נפלת על אנשים שהם פחות רגישים לענינים כאלו מטבעם (מעוט שבמיעוט),

או אנשים שנחשפים כל-כך הרבה שהרגישות נשחקה אצלהם.

האמיני לי הייתי במספר שיעורים עם רב בישוב בשומרון שמטפל בבעיות משפחה ומיעץ (גלובלית לא רק בישוב שלו).

וזו המציאות - כל כח כמה שיש לו יכולת חזקה יותר לבנות - כך כנגדו.

והזוגיות היא כח בהחלט חזק.

אני לא רוצה ליאש, זה לא שכל-כך קשה להתמודד עם עבודה בסביבה כזו, 

התוצאות פשוט קשות כשלא יודעים איך.

ולא נולדים עם הידע איך לטפל הרע-טוב מעורבב מהסוג הזה.

בקיצור תרדי מהבחור השאלה לגיטימית והדיון נצרך.

אני ח"ו לא מתנגדת לזה.. הלואי.. והעולם של היום הוא מטורף והפריצות חוגגת.

אבל אם הוא לא יפגוש את זה במשרד הוא יפגוש את זה באוטובוס או במכולת.. ואני מתעלמת מיזה שיש לו אינטרנט..

המסקנה היא שהוא פשוט צריך לחסן את עצמו, לא להסתכל, לא להתעמק, לא לדבר, לא לחשוב.

או לחילופין לא לצאת לעבוד..

המציאות שאת מתארת לא קיימת.

מהנחות יסוד כאלו נהרסו אין-ספור בתים, אנא לדבר באחריות.

יחידי סגולה הם הגברים שלא מושפעים ממצבים מתמשכים כאלה.

זה לא שאי אפשר להלחם ולתקן אבל חלק מהתיקון הוא למשל העצות שהובאו למעלה.

אם השאלה היתה שונה למשל אישה היתה מעלה בעיה שצורת הדיבור במקום עבודתה לא ראויה לדעתי היו פה מספר לא מבוטל של תגובות נגד תופעה כזאת - לדעתי זכותו של אדם לעבוד במקום ידידותי  (גם אם הפגיעה נעשתה בלי כוונה) ויש לשאוף לכך שמקום העבודה יהיה ידידותי. מצד שני במקביל כדאי לפתח שיטות התמודדות עם מה שלא מצליחים לשנות.

חז"ל מלמדים אותנו שכל שאדם גדול יותר, יצרו גדול יותר. ה' ברא את האשה שונה מהאיש. האיש הוא נמשך אחר עיניו מאוד. עין ערך "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אם התורה מזהירה אותנו לא להימשך אחרי מראות של נשים, זה סימן שאופן טבעי זה מושך!

מופיע במדרש משל שמלך שם את בנו מול בית פרוצות עם ארנק של כסף סביב לצווארו. מה ייעשה הבן שלא ייחטא?, שואלים חז"ל. לפי הגישה שלך, אין בעיה. הוא פשוט לא יסתכל והכל יהיה בסדר. אבל לא ככה גברים בנויים. ולכן אדם צריך להרחיק את עצמו מהנסיונות האלו כי זה כמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם. יוסף הצדיק (נקרא כך על הנסיון הקשה שעמד בה עם אשת פוטיפר) כמעט נכשל בעבירה. לא כל אחד הוא בדרגתו של יוסף ואפילו לו היה נסיון קשה ביותר.

בקיצור הצעתי לשמוע להצעה לגשת למנהל ולבקש שיעביר אותך למקום אחר.

לפי הניסיון שלי במיוחד עם אנשים יחסית צעירים - דבר כזה בדרך כלל ניתפס כהכרזת מלחמה וכפיה דתית. לעומת זאת כאשר מבקשים בצורה יפה יש סיכוי לשיפור ובכל מקרה יבינו אותו.

בכל מקרה הסיכון של עמידה קשוחה מול שאר העובדים עלול להביא למצב שאותו מקום לא ירצה להעסיק יותר אנשים דתיים.

למשל: (אם אני מבין את האופי של הבחור הבעייתי נכון)

לארגן מצב שבעלך מגיע למעבדה (ללות אותך או סתם לארח חברה) כשהבחור השני נמצא ועדיף כמה שפחות אנשים חוץ משניכם.

כשבעלך יגיע תתנתקו מהשאר תשוחחו לבד בשמחה וכו' (עדיין במעבדה).

מהבנתי ומהכרות עם מצב דומה האפקט הנפשי על הבחור יעזור לו ולך ליצור את הריחוק הנדרש.

הוא צריך לראות בעיניים לאן הוא נכנס.

או ש:

הוא מתנהג עם כולן ככה? תנסי לשים לב, אולי זו ההתנהגות הרגילה שלו (למה לדעתך הוא לא התחתן עד כה?)

או ש:

את מבינה אותו לגמרי לא נכון והוא פשוט באמת סתם נחמד מבלי להבין (גברים יכולים להיות כאלה חסרי מושג לפעמים)

ושינוי התנהגות שלך יסביר לו, כמו שיוקטנה כתבה למה שאת תפגעי? לך יש הרבה יותר מה להפסיד.

בחרתי לילמוד במקום לימודים בו יש כיתות ניפרדות.אני לומדת עם נשים בלבד אך המנחה גבר.נוצר מצב שהתחיל מיחס מועדף כלפי הבא לידי ביטוי כהערכה מיקצועית ועבר למחמאות שהגבול בין מקצועי לאישי מטשטש.מיותר לציין שבתור אחת שרצתה ללמוד רק עם נשים אני משתדלת לשמור על צניעות וזה מתבטא גם בלבוש.אם כי אני מטופחת.(חברות אומרות שאני יפה אני לא רואה את זה כך)מה שאומר שאין ביטוח גם לצנועות.זה יכול להתחיל מהערכה טהורה אך ברגע שההערכה הזו היא מגבר לאשה(וגם הפוך) זה עלול להתפתח לרגש וגרוע מזה ליצר.במקרה הזה זה כבר די ברור שיש רגש .הוא נשוי.אני נשואה.כמו שכתבתי לך קודם שתשתפי את בעלך זה הדבר שאני עשיתי כולל איפה אני בתוך כל הספור הזה.עכשיו בעלי ואני בהתלבטות.אתן בטח תאמרנה לי לעזב את הלימודים אבל זה קשה לי כי אני מצליחה בתחום.ברור שהבית שלי חשוב יותר מהכל.אבל אני תוהה אם יש פתרון שיכול לאפשר לי להישאר.הזדהתי במיוחד עם זה שכתבת שחזרת מהעבודה מתוסכלת לחלוטין גם אני חוזרת כך מהלימודים וזה גובה ממני אנרגיות ולפעמים גם מפריע לי לילמוד כפי שלמדתי בהתחלה.

אנא תגובותיכן!

א. לא נכון לקרוא לעולם התורה בישיבה בועה . התורה כוללת את העולם היא כל החיים , ולא העולם כולל את התורה . שקיעה בעולם העבודה זה הצטמצמות, בפרט מעשי שהתורה כוללת ומקיפה גם אותו .

ב. קנה לך חבר זה חשוב( ואולי התיעצות בפורום נכללת בגדר זה), אך בשאלות מעין אלו נקוט ב"עשה לך רב" כמו כן ברר  בכבוד והערכה את רגשותיה של אשתך בעניין הם חשובים וקונקטים פה מאוד.

ג. תגובות כמו אדם מחוסן הוא אדם שמסוגל לראות אישה פרוצה , הן שטות גמורה לא יראת שמיים, חטא זה חטא ויש לו את היצר הרע שלו הקב"ה חכם וידע איך להדריך ולא סתם אמר להתרחק מאוד מאוד מאי צניעות  לא ננסה להיות חכמים יותר מה' וכמו שאדם בריא בעיניו לא מסוגל להסתכל על שמש ורק עיור שנהרסו עיניו מסוגל, כן הדבר הזה.

אשריי אדם צדיק שמתרחק ממקום ערווה  , והולך בעקבות אבותינו ורבותינו מדורי דורות.

תודה לכולם על העצות.

אז הענין הוא כזה שזה מאוד קל להגיד אל תסתכל אל תחשוב.

מדובר במישהי שלא רק שיושבת מולי, אני צריך לעבוד מולה על אותו פרויקט. ומטבע הדברים אני צריך להביט בה, זה לא אנושי להסתכל ברצפה ולדבר, נכון???.

כשאני מביט בה לא יעזור כלום אני גם מבחין לא רק בפנים שלה...

אז אני עסוק בעבודה ומשתדל לא לחשוב אבל כגבר גם בלי לרצות אני רואה וזה משפיע.

"אשתו של בעלי" כותבת שלא צריך לחשוב, זה נראה שהיא באה מעולם של אנשים שיכולים לעצור את מחשבתם אני לא מכיר כאלה אנשים, בהחלט צריך להתמודד אבל לא להכיר שיש בעיה, זה עצמו יכול ליצור בעיה.

אני מיד משתדל לזכור את אשתי אבל זה התמודדות.

זה שונה מסתם אחת שעוברת ברחוב או באוטובוס.

הדבר שאני מרגיש שעוזר לי להתמודדות הוא זה שב"ה יש לנו שלום בית ב"ה שהיתי מאחל זאת לכולם, ולכן אין לי כל צורך אפילו בתת הכרה ליצור קשר עם מישהי.

אני רק חושב שגבר אחר רווק או עם בעיות בבית היה לו קשה הרבה יותר ממני.

זה עדין התמודדות.

בס"ד

כמו שכתבו לפני - הבעיה מתחילה כשנוצר קשר רגשי.

מה הגבולות?

כל מה שקשור לרגש: מחמאות, התעניינות אישית וכו'. במילים אחרות: כל יציאה מהעניין ה"עיסקי".

מה כן?

מרכי עבודה, וגם נימוס נורמלי (אא"כ זה גם מפריע לך). לומר שלום (המילה "שלום" זאת שאלה בפוסקים, אבל התעניינות נימוסית גרידא מותרת היום) וכו'.

בכל מקרה, צריך להיות עם "יד על הדופק" וד"ל.

את העצה הזאת שמעתי בהקשר של התמודדות במילואים אבל היא נראית לי קשורה.

תקצין לאט-לאט היבט/ים חיצוניים של הופעה דתית, (אתה לבוש כחרדי בעבודה?)  לאחר זמן מה יווצר צידוק חיצוני לשינוי.

מה זאת אומרת?

אנשים יתפסו שחל איזשהו שינוי ויחכו להבין את המשמעות שלו (גם אם הכל מתרחש בתת מודע).

שלב הבא:

להתנהג בצורה לא נוחה במצבים לא נעימים (שיהיה ברור לה שלא נח לך) זה לא חייב לבוא בקיצוניות ובמהירות אבל צריך להיות מורגש.

ולבסוף (לאחר כמה ימים) להסביר ברוגע ובשקט (שהיא תדע שלא שומעים את זה) שזה עניין שמאוד מפריע לך (לא לפרט).

לא לבקש ממנה להשתנות- זה יקרה (בעז"ה) לבד.

בהצלחה, וחזק ואמץ על האומץ להתיעץ.

ומן הסתם אישה כותבת זו, וזה ברור. רק חבל שאין יותר מודעות ללמד נשים על ההבדלים האלה בין גברים לנשים. אישה חייבת להבין שלגבר הרבה יותר קשה להתמודד עם מראה עיניים לא כי היא רע יותר, אלא כי זה הטבע שברא לו הקב"ה.

ואני מאוד מאוד מבינה אותך. ואין לי אלא להצטער שזה המצב, זה מאוד לא פשוט.

לרוב אני חושבת שעצה כמו לבקש מהאישה להתנהג בצניעות לא ילך, ויגרור אנטי. אבל זה תלוי בכל מקרה לגופו.

בגדול אני חושבת שזה ממש לא אידיאלי, ושאם ישנה אפשרות אז אולי באמת לחפש משהו אחר.

וגם צריך להבין (בתגובה ל: "מה ברחוב הוא לא רואה מראות כאלה?") שברחוב זה מראה חולף, ולא דומה הדבר למראה שצריך להתמודד איתו כל יום, רוב היום, שאז זה הרבה יותר מורכב ומסובך.

מה שלא יהיה, שיהיה בהצלחה בע"ה.

וכמובן להתפלל לה' שיתן לך פתרון.

ב"ה ית' בר"ה

אחי היקר

א' דע זה שאלה טובה ואותו שאלה זה בכול מקום

יש שיעור על זה באתר אזמרה שיעור

אני אומר שלך זה התשובה!

השואל לא הזכיר בכלל משרד שעובדות בו נשים פרוצות. והוא צודק בשאלתו. אני עובדת במשרד עם גברים המשרד מוגדר כדתי ובהחלט קיימת בעיה עם גברים מסוימים וגם מזכירות מסויימות שמרשים לעצמם לדבר מידי הרבה. מאוד קשה לא לגלוש וזה דורש הרבה עבודה עצמית ועצירת השיחות בזמן. הזהירות משתלמת לכולם.

בהצלחה

כמה מגדולי הפוסקים בציבור החרדי פרסמו בימים אלה "כללי הנהגה במקומות עבודה".
ביניהם: הרבנים הגאונים ש.ה. ואזנר, נסים קרליץ, יצחק זילברשטיין, שמואל אויערבאך והרב שמעון בעדני.
הנה כמה דוגמאות מתוך הכללים הללו.


"עובדים ועובדות לא ישוחחו יחד על נושאים שאינם נוגעים ישירות לתפקידם (בעניני חדשות, פוליטיקה וכדו', ואפילו לא לנסות להחזיר אחד מהעובדים בתשובה). הדבר אסור גם בשיחה שמשתתפים בה כמה עובדים, וק"ו בשיחה ביחידות בין עובד לעובדת. יש להיזהר מלשוחח שיחות שאינם מעניני העבודה גם בפגישה אקראית ברחוב או בטלפון.

לא יפנו אחד לשני בשמות פרטיים או בכינויים, אלא רק בשם המשפחה, ורצוי בתוספת 'הרב' 'מר', 'הרבנית' או 'גברת'.

אסורה אמירת שלום בנוסח אישי, כגון: "שלום לך", "להתראות" וכדו'. אך אפשר לאמרם בצורה כללית כגון: "בוקר טוב" ו"שלום" וכדו', (ויש להקפיד על סגנון רשמי ולא ידידותי ואישי, משום שהתייחסות אישית מביאה לקירוב הדעת ביניהם ועלולה להביא למכשולים חמורים).

כאשר מנהל (או מעביד) רוצה לשבח עובדת על מסירותה וכדו', יכול הוא לשבח את העבודה שנעשתה כראוי, אבל אסור לו לשבח את העובדת בתארים אישיים.

שמירת המרחק בין עובדים לעובדות מחייבת שלא ליצור קשר בין משפחות העובדים והעובדות (כגון: ביקורים משפחתיים ביניהם, טיולים מאורגנים משותפים, נופש משותף בבתי מלון וכדו').

במידת האפשר ראוי להימנע מהושטת דברים מיד ליד, אלא יש להניחם על השולחן וכדו'.

אין לעשות אחד לשני שרות כל שהוא (כגון: לקנות עבורו מאכל מהמכולת או לכבדו ממאכל שהביאה מהבית וכדו'), מלבד כאשר יש תורנות מיוחדת לקנות עבור כל העובדים, (ואין בדבר יחס אישי).

לכתחילה צריך להקצות חדרים נפרדים לעובדים ולעובדות.

אם אין הדבר מתאפשר, צריכים הם לשבת בשני שולחנות נפרדים כשביניהם מרחק ניכר, ובשום אופן אסור לשניהם לשבת ליד שולחן אחד, וק"ו שלא ישבו זה מול זה (בין בשעות העבודה ובין שלא בשעות העבודה).

לא יאכלו העובדים והעובדות במעורב (חדר אחד בלא מחיצות), אלא יאכלו בהפרדה, או בזמנים שונים.

וכן לא תגיש עובדת אוכל לעובדים, או להיפך, ובודאי שאסור למזכירה להגיש קפה או תה וכד' למנהל (אלא אם כן היא ממונה מטעם המפעל להגיש לכל העובדים בשמה, וגם אז תקפיד לא להגיש לפניהם ממש, אלא במרחק מה).

אין לערוך לעובדים מסיבות, אירועים וטיולים, ואין להשתתף בהם, אלא א"כ נערכים לאנשים לחוד ולנשים לחוד בזמנים שונים או במקומות שונים.

אין למנהל או לאחד העובדים להסיע במכוניתו עובדת או כמה עובדות (וכן להיפך), לא בשכר וק"ו שלא בחינם לעבודה, לבית ולכל מקום שהוא.
במקום שחוזרים מהעבודה, בשעה מאוחרת בלילה, יש למנות אדם מיוחד (חרדי), שישב ליד הנהג (שגם הוא חרדי), ויישאר אתו עד רדת כל הנשים כדי למנוע איסור יחוד.

ולנוהגים (כהרמב"ם והשולחן ערוך) שלהינצל מ"יחוד" דרוש שיהיו שלוש נשים ושלושה גברים, חובה עליהם לסדר שיסעו אתם זוג נשוי.

אסור לנשים להגיע לעבודה בבגדים מהודרים, אלא בבגדים רגילים, צנועים ופשוטים, העונים על כל דרישות ההלכה. כמו"כ עליהן למעט בתכשיטים ובושם (שלא יהיה מודגש), ומכל דבר המושך תשומת לב.

מפעם לפעם על האישה לבדוק אם חל שינוי בהתנהגותה ובלבושה.

"כי כך דרכו של היצר, היום אומר לו כך ומחר אומר לו כך, עד שאומר לו לך...". אם האוירה במקום גורמת להחליף את הבגדים, לבגדים מהודרים יותר אז צנועים פחות, אות הוא כי מקום עבודה זה פסול, ויש לעוזבו.

העסקת מזכירה פרטית דורשת היתר של רב מובהק על נחיצות העסקתה והתנאים הדרושים לכך ולמעשה רצוי מאוד שאישה לא תעבוד כמזכירה פרטית של מנהל, רופא וכדו'.

שמחות פרטיות של עובד/עובדת, אשר אינן נערכות בהפרדה לפי כללי הצניעות, אין להשתתף בהן.

שמחות פרטיות ואישיות יותר, שלא הוזמנו אליו כל העובדים בשווה, אלא עובדת אחת, אין להשתתף בהם גם אם נערכות בהפרדה מוחלטת.

מחוץ לשעות העבודה, יש להימנע מלנהל שיחות טלפון בין עובד לעובדת אפילו בענייני עבודה.
(ובמקום הכרח, ראוי שהעובד ימסור את ההודעה לעובדת באמצעות בעלה או אביה.)

אם מרגישים שיש במקום העבודה מישהו או מישהי שמנסה להשפיע לרעה על הרוחניות, יש לשאול לרב מובהק אם להמשיך לעבוד במקום זה. וברור שאם יש במקום עובד שאינו שומר על גדרי הצניעות בין העובדים, בדיבור לא נקי או בהנהגה לא צנועה. חובה לעזוב עבודה זו, ופרנסה תבוא משמים.

בעלי חנויות, משרדים, צרכניות וכדו', וכן אנשים פרטיים המעסיקים עוזרות בית ועובדות נקיון, מוטלת עליהם חובה מעיקר הדין להקפיד על לבוש העובדות שיהיה על פי כל כללי הצניעות, וללא קולות.

כמו כן מחובת המעסיקים להקפיד על עובדיהם שישמרו את כל הכללים הנ"ל הלכה למעשה.

גם על הבעלים לדרוש ולוודא קיום תקנות אלו אצל נשותיהם." עד כאן.


באחרונה ביקרתי (לבקשתו) אדם שאיני מכירו המאושפז במוסד לחולי נפש. הופתעתי לגלות שאין הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים וכי בשטחים הפתוחים מסתובבים גברים ונשים יחדיו עם כל המשתמע מכך. לא ברור לי מדוע אין ארגוני הנשים מוחים על המציאות הזאת שאין בה כל היגיון מוסרי ושום היגיון אנושי.

אני חרד"לית שעובדת במקום חרדי, ליתר דיוק חוזרים בתשובה ותיקים שהולכים בזרם חסידי.

ושם מחייבים אותנו לנהוג לפי כללים אלה. בתחילה נילחצתי ואפילו לעגתי עליהם.[באמת אני לפעמים מפרה אותם...] אבל כדי לשמור על גידרי צניעות זה ממש מחייב. אחרת עלולים להכשל.

ובכ"ז כיוון שאני אישה [ולכן לאחושבת על הכשלון בצניעות] ומטיבעי אני נחמדה ואנושית,וגם שייכת לזרם פחות שמרני, כשמגיעים למקום העבודה גברים חילונים,[סוכנים, אנשי תחזוקה] לפעמים אני מתיחסת בנחמדות  כי כך אנו מקבלים את המגיע לנו בעיניני עבודה ברוחב לב . כי מה שיודעים אצלנו בעבודה החרדית לא יודע כל עובד חילוני.

נכונים, ובאמת מאד קשים כעובדים עם חילונים, אבל מנסיון, בהחלט יש הרבה דברים שאפשר לאמץ וכמו כל דבר - בהתחלה הסביבה תוהה לגבי השינוי אבל אח"כ מקבלים אותו ובד"כ גם מעריכים אותו , וזה חוץ מההרגשה הנהדרת של העובד/ת השומר/ת על המרחק הדרוש.

שמעתי על מישהו, באמת חוצניק-אירופאי, ומבוגר יותר. שהגיע לעבוד כאן בבנק ועמד על זה שיקראו לו בשם משפחה בהתחלה זה משעשע את הסביבה אבל מתרגלים...

אז אני לא באמת חושבת שאפשר להתמקד בפרט הזה אבל מנסיון אפשר בהחלט לדבר ר-ק בצורה ענינית גם כשזה דברים אישיים יותר כמו מה שלומך/ המשפחה ואיך היה הטיול האחרון. כי זה תלוי בשואל-וממה נובעת השאלה שלו וזה כבר עבודה אישית.

דבר שמאד עוזר זה לערב את בן הזוג כמ השאפשר-בטלפון/ביקורים בזמן העבודה. זה מאד משדר-עצור, גבול לפניך! בצורה הכי נעימה שאפשר.

לתוהה, כחרדי, אתה באמת יכול לבקש בעדינות ממנה ישירות או מהבוס. כבר יודעים ומכירים שלחרדים יש  רמה אחרת של צניעות, ולדעתי גם יותר מקבלים את זה.

ול"אמא ברוך ה'" וגם ל"שיר חדש" תחשבו בגדול, על העתיד וההשלכות של הדברים האלה, תחתכו ענינים ותטפלו בזה כמה שיותר מהר!!! אל תפחדו לפגוע בהוא, נראה לי שהבעל יותר אהוב וחשוב...

והעיקר להתפלל כל היום שלא נכשל ... בהצלחה לכולנו!!!

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..