ואמא שלי ביקשה שאם היא לא שם, אז היא מעדיפה לא לדעת אלא רק אחרי הכל

כשבעלי יהיה איתי בבית החולים וכאלה....

ולגבי הלידה והילד, היא יכולה לנסות להגיע איתו (לא מסובך בכלל) או לתת למישהו אחר לשמור עליו (כבר קרה בעבר.. הכי הזוי בעולם... כאילו נתנו לך לשמור עליו, לא להעביר אותו...)

אני לא מתלהבת מזה שהוא יהיה איתה כי בכלל לא היה לי נעים לבקש ממנה להיות עם הילד 3 ימים, אבל אין לי באמת אופציה אחרת. אנחנו גרים במקום תקוע לגמרי בקטע של עזרה וקהילה וחברים...

 שהפעם החלטתם ללכת לבד, ואפילו אמא שלך לא באה..

או משהו בסגנון שאת סומכת עליה שתשמור על הילד הכי טוב

אני חושבת כמו MP8, שעדיף שלא תדע מתי את בלידה. אם זה מעשי

בהצלחה!!

ואגב רק הלחץ הזה מטריף את הדעת, תמצאי פתרון כבר מעכשיו בשביל הרוגע 

אני רק נזכרת בלידה הקודמת ובימים שאחריה (כשעלו כל המשקעים של הלידה מצד כולם... חוץ ממני בערך) ובא לי לבכות....

 חיבוק .

לענ"ד  כדאי מאוד להגיד את מה שאת מרגישה ,

גם כדי למנוע שוב את מה שחווית בלידה הראשונה וגם כי זה יעצים את הביטחון העצמי שלך -לומר את מה שאת מרגישה ואם יש משהו שאת לא רוצה , אז לומר זאת .

אני בעצמי טיפוס שנורא קשה לי להגיד "לא" ונורא סבלתי מזה במהלך חיי , כי היו אנשים שניצלו את זה ועשיתי דברים לא מלב שלם ...רק מהמחשבה של מה יגידו / שלא יפגעו וכו ..

ובעלי הוא ההפך ממני , הוא אומר כל מה שעל ליבו (כמובן לא בצורה פוגענית) ואני רואה שאנשים מעריכים אותו יותר ומכבדים אותו , דווקא כי הוא עומד על שלו וזה מדהים בעיניי , והוא מחזק אצלי כל הזמן את הנקודה הזאת , של להיות אסרטיבית ולומר "לא" כשצריך זה דורש קצת אימון , אבל בהחלט שזה עוזר לביטחון העצמי .

וגם ראיתי בהלכה בשו"ע, שאישה יולדת כל מה שהיא מבקשת צריך למלא את מבוקשה ,קו"ח אם זו ההחלטה מי יגיע עימה לחדר לידה .

בהצלחה יקירה.

כשאני חושבת על זה... בלידה הראשונה המיילדת המתוקה שהיתה לי (שליחה מלאכית משמים!!) באמת עזרה לי בעניין ספציפי שעלה (טלפונים לכל העולם בלי רשותי תוך כדי הלידה לסיפוק עדכונים אינטימיים ומיותרים בעליל...) והעמידה את מי שצריך במקום כשראתה שאני מותשת מכדי לעשות את זה בתקיפות הנדרשת ושלא מקשיבים לי!!

אני באמת הולכת בעז"ה לנסות לבקש מהמיילדת סיוע בנושא. אני משערת שהן מורגלות בהתמודדויות שונות עם סיטואציות "משפחתיות" מלבבות שכאלו...

לגבי דולה - זה קצת בעייתי מההיבט הכלכלי, וגם, אני יודעת שאולי אני מטורפת, אבל ממש רוצה "לפצות" את בעלי שהכי סבל בפעם הקודמת והכי הבליג למעני (הוא קיבל הערות ודברים מ-ז-ה מעליבים ולא מתאימים, אבל אני מעדיפה לא לפרט...)  ולתת לו את התחושה שהוא הכי עוזר לי מכולם והוא הכי תומך ומושלם לזה.

כל פעם שהוא "השתפן" ואמר לי "אולי בכל זאת תקראי לחברה שלך או לאמא שלך ?" ואמרתי לו שאני רוצה וצריכה רק אותו שם, ראיתי כמה זה עושה לו טוב גם אם הוא לא מודה בזה...

אולי אני לוקחת סיכון, אבל אני פשוט חושבת שזו ההזדמנות שלי להתגבר קצת ולתקן קצת מהנזק שנגרם בפעם הקודמת. בכלל, אני חושבת שהחוויה הקודמת שלו כ"מיותר" היא חלק מהגורמים ל"השתפנות" הנוכחית. אני יודעת שכדאי תמיד להסתכל קדימה ולא להתעסק בעבר, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שאם הלידה הראשונה היתה נחווית כחיובית יותר מהפן הזוגי, לא היינו מגיעים ללידה שניה עם צל ענק של הקודמת ומחשבות של "רק שלא יהיה אותו דבר לא משנה מה". 

בכלל, הלידה הראשונה שלנו נורא דירדרה את היחסים ביניהם. הוא התקשה לסלוח לה על מה שקרה והיא טענה בתוקף שלא עשתה לו כלום ושאם הוא היה דואג לאשתו באמת הוא לא היה משמיע אף תלונה, גם בדיעבד וחודשים רבים אחרי הלידה,  ולא "מאלץ אותה לבחור בין אמא לבעל".

אני תוהה איך היא תגיב כשתגלה שאחותי גם מתכננת את אותו "שטיק" של "חוויה זוגית" בלידה שלה בעז"ה. 

ובכלל, נראה לי שיש נשים (אולי המבוגרות יותר? אולי לא..) שלא ממש מבינות את הקטע של "חוויה זוגית"

וחושבות שזו שטות מוחלטת, ושחדר לידה הוא מחוץ לתחום עבור בריות ממין זכר....

זה פשוט לא להאמין כמה אמוציות ועצבים הריון/לידה/קריאת שם/ברית יכולים להוציא מבני אדם אחד על השני, גם האוהבים ביותר...

במצבים האלה, שבני משפחה מבוגרים לא מבינים את המקום שלהם, וגם צוברים כעסים מיותרים שאין להם הצדקה או מקום,

זה דווקא להגיד את האמת בצורה הכי ברורה ופשוטה, כמובן בצורה מכבדת עד כמה שאפשר.

בדרך כלל צריך לחזור על המסר כמה פעמים עד שהוא נקלט, וגם לספוג ריקושטים ואי נעימות בהתחלה - כי הצד שכנגד לא מוכן לוותר על המקום שלקח לעצמו שלא בצדק,

אבל בסוף, זאת הדרך ליישר את ההדורים.

בסוף ההורים או אמא מפנימים שגם אם לא מקובל עליהם, כנראה שהזוג נוקט גישה אחרת וצריך לכבד אותה.

את יכולה להסביר לאמא שבעצם כאן היא נכנסת בינך לבין בעלך ולמעשה מאלצת אותך לבחור בינו לבינה.

זה כמובן דבר קשה מאוד לביצוע. ואם זה דפוס שחוזר על עצמו גם בתחומים אחרים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע איך להתמודד ולקבל הדרכה ותמיכה.

הרבה פעמים זו יכולה להיות פריצת דרך בתיקון כללי של היחסים ביננו לבין ההורים.

בהצלחה לכם ובשעה טובה.

ורק מעדכנת: דיברתי עם בעלי לגבי אמא שלו. מבין לחלוטין שאני לא רוצה אותה שם, אבל הוא משוכנע שעצם העובדה ש"תקענו" אותה בבית עם הילד תבטיח את זה שהיא לא תקפוץ לפני שהכל הסתיים ואומר שאין לי מה לדאוג. לפחות הוא מבין את זה שלא שייך שהיא שם, יש גברים שגם את זה לא מבינים....

ולגבי אמא שלי - היא ביקשה שאם היא לא באה - אז לא לדעת בכלל אלא רק לאחר שהכל הסתיים. היא מרגישה שרק המחשבה שאני בחדר לידה והיא לא יכולה לבוא לעזור לי - תשגע אותה והיא לא תהיה מסוגלת לתפקד. אני מרחמת עליה ממש, אבל הנסיבות לא ממש הותירו לי ברירה...

גם כן הרגשה זוועתית... לא יודעת איך אני מתקשרת לבשר לה אחרי שבעז"ה הכל יעבור בשלום, איך היא תגיב ומה זה יעשה לי וכו'...

היא בטח תשמח איתך ותתרגש ותבוא לבקר

אם היא הבינה, הכל בסדר, אל תטרידי את עצמך יותר ממה שצריך

אמא שלי מלכתחילה לא התלהבה על ההריון הנוכחי (על הקודם כן, כי חיכינו לו מספיק זמן...) ובכלל היא לא הבינה את ה"לחץ" שלי להריון בשנים עברו, והתקשתה להבין למה אני לוקחת הפלה של הריון בחודש שני כטרגדיה...

ההריון הזה לטעמה סמוך מידי ללידה הקודמת (9 חודשים מהלידה עד ההריון הבא) וזה הזמן שלי להשקיע בקריירה המוצלחת שלי (שבה היא מאוד תמכה ועזרה).

קשה לה לחשוב עלי כמי שתכלא את עצמה מרצונה בהורות לילדים צפופים. הגישות שלנו לגבי "תכנון משפחה" או איך שתקראו לזה, הן מאוד שונות... ולדעתה הגישה שלי שונה כתוצאה ישירה מהשפעה של בעלי (מה שהכי אבסורדי כי זה פשוט לא נכון. לנו עצמנו יש חילוקי דעות מסויימים בנושא)

בדיוק כמו שאת עושה!בראבו

מה שהיא חושבת זה משהו אחד

ואת ובעלך יחידה שניה-

רציני 2 ילדים זה כבר סניף נפרד

(מנסיון טרי בלידה שניה ובהתערבויות הוריות)

בס"ד

ראשית זה שאימא לא חשבה שזה הזמן להריון נוסף,

(למרות שזה ממש לא תחום שיש לה זכות אמירה לגביו...)

ממש לא אומר שהיא לא תשמח שהלידה עברה בבריאות ובשלום.

את ממש מקסימה, ומתוקה באמת,
אבל לענ"ד יש עניין חשוב למחשבה נוספת.

נראה שכל מה שאכפת לה בלידה אלו הרגשות של בעלך.

שירגיש שהוא יכול, וחשוב ורק אותו את צריכה....

אבל עם כל האהבה לבעלך - את לא יכולה להתעלם מהעיקר-

שזאת היולדת- את, והתינוק.

השאלה הכי חשובה היא למי ולמה את זקוקה בלידה.

אימא שלך עזרה לך פיזית, והגישה עזרה שהבעל לא יכול להגיש,
נכון? לומר לבעלך שאת לא צריכה אף אחד אחר חוץ ממנו,

אם באמת את כן צריכה זה לא אמתי.

לידה זה לא זמן לרומנטיקה...

יש לכם את כל הזמן שבעולם לגדל יחד ילדים ונכדים,
אבל בלידה הכי חשוב זה מה את צריכה,

לא איך בעלך ירגיש הכי מוחמא.

בעיקר אם המחמאות הן לא על רגע אמיתי.

היית רוצה שבעלך ימנע מעצמו משהו חשוב מאד,
במצב מיוחד מבחינה רפואית- רק כדי שתרגישי טוב יותר?

איך בעלך ירגיש אם במהלך הלידה תצטרכי למשל יד תומכת, כדי לעלות על המיטה, או כדי ללחוץ, או קצת עיסוי בגב, וכ' , והוא לא יכול לעזור?

חשוב שתהיי רגועה גם בנפש, וגם שיהיה מענה לכל הצרכים שלך,

לכן אם לא אימא (שלא תורמת שלוות הנפש כנראה..) אז אולי חברה,
או דולה- עם כל המחיר... אחות, לא יודעת. העיקר שזאת מישהי שיכולה באמת לתמוך. 

אם העזרה שאימא שלך הגישה בלידה הראשונה לא הייתה קריטית,

ואת מעריכה שתסתדרי מצוין גם בלעדיה,אז כמובן שזה טוב.

אבל אם את כן עשויה להזדקק לה, לענ"ד זה חשוב מספיק כדי להסביר לבעל את הנקודה הזאת. לא פשוט לאימא כשהבת יולדת, ואולי היא אמרה דברים לא במקום,
אולי יש טעם לדבר איתה שלא תנהג כך, ואולי יש טעם לדבר עם בעלך שלא ייפגע ,
ולהסביר לו שזה רק הלחץ שלה.
העיקר שאת כיולדת תקבלי את מה שאת צריכה.

ותחשבי עם עצמך בכנות כי רק את יודעת מה הצרכים האמיתיים שלך.

כך או כך לענ"ד אסור שתכנון לידה יסבוב סביב הרגשה נחמדה לבעל,

תוך התעלמות מצרכי היולדת... זה לא סדר עדיפויות נכון.

ואת הערכתך ואהבתך אליו יש אינספור דרכים אחרות להביע.

לא על חשבון תמיכה בלידה

בס"ד

ראשית אם היא זקוקה לסיוע נשי לא לזלזל בזה,
ואם זקוקה לזה- אז אם לא אימא -שתהייה אישה אחרת.
 

הנקודה היא שחשוב שהיולדת תיקח במקום הראשון את הצרכים שלה.

זה השיקול הכי עיקרי, שההלכה רואה בו פיקוח נפש.

לכן (בין השאר) לדולה מותר לחלל שבת, למרות שרוב הנשים יולדות בלי דולה וכ'.

לא אומרת שחייבים אימא או מישהו זולת הבעל,
גיסתי למשל לא מסוגלת לסבול נוכחות של אף אחד בעולם מלבד בעלה בלידות,
וב"ה הכל טוב, (למרות שהוא כן עזר לה פיזית, כשהם היו לבד,
והמיילדת לא הייתה בחדר)

אני לא הייתי מסוגלת ללחוץ כשבעלי היה בחדר. 

נשמע מטומטם אבל לא יכולתי שיהיו שם גברים.

גם לא הסכמתי שיהיה רופא רק מיילדת.

זה לא באמת משנה איך עברו לידות שלנו או של חברות וכ',

הנקודה החשובה שצריכה להנחות כל יולדת זה להיות קשובה לצרכים שלה.

אם הבעל באמת זה שיגיש את העזרה הכי טובה- אז אותו את צריכה.

אם את זקוקה למשהו או מישהו אחר- אז לכי על זה.

אבל לא להתעלם מהצרכים של היולדת כדי לפצות את הבעל!!

באותה מידה כמובן לא לקרוא לאימא כי האימא רוצה להיות שם.

כל מי שמלווה את היולדת צריך להיות שם-

רק במידה והיולדת זקוקה לו. ממש לא כדי לספק למלווה את הרצונות והצרכים.

בע"ה עוד מעט אחותי הקטנה יולדת, והיא רצתה שאהייה איתה,

אך חששה שלפתע בלידה בניגוד לרצונה כעת תרגיש אחרת.
סיכמנו שהם מתקשרים אליי,
ואהיה ליד חדר לידה. אם היא תרצה אכנס אם לא לא.

וגם לאחר שתבקש שאכנס היא  תרגיש בנוח להוציא אותי מתי שבא לה.

היא שאלה אם אני לא אתבאס שהגעתי עד אליהם,
(אני גרה מאד רחוק מאד מאיפה שהם בחרו ללדת)

ולא נכנסתי,

הסברתי לה מה שלדעתי כל יולדת צריכה להבין טוב,

וכל מי שמלווה אותה צריך לדעת.

אני כאן למקרה שתצטרכי אותי.

את לא חייבת לי כלום!!

באנו לעזור! לא לקבל אישור שאנחנו חשובים, וכ'.

אף אחד לא יודע יותר טוב מהיולדת מה היא צריכה.

שהיא תקשיב לעצמה, ומי שמלווה גם יקשיב לה.

וה' יעזור לכולם!

ותנשמי עמוק, ותתקשרי לבשר לה בשמחה.

ואיך שהיא תגיב, זה ענין שלה - היא אדם מבוגר, וככה היא מבקשת להתמודד עם הדאגה והרצון האדיר להיות שם בשבילך.

אפשר להבין את זה, אבל את צריכה לשנן לעצמך שבענין הזה של לידה, את קודם כל מקשיבה לצרכים של עצמך, אחר כך לאלו של בעלך, ורק אחר כך בסדר העדיפויות את יכולה להיות קשובה לצורך של אחרים.

וודאי שזה לא הזמן שאת צריכה או יכולה לרצות את אמא.

ואין סתירה בין זה לבין מצוות כיבוד ההורים שלך כלפי אמא.

מיד חשבתי על מה שכתבה איילת, לדבר עם הצוות!

שמעתי מאשה אחת שעשתה את זה... אצלה זו היתה שכנה הזויה חסרת טקט,

היא פחדה מזה ואכן זה הגיע - הגברת צנחה בבית חולים כי שמעה שהיא הלכה ללדת1

למרבה המזל המיילדות היו מעודכנות וממש לא איפשרו כניסה לחדר לידה לאף אחד.

מצד שני, תמיד יש 'חלון הזדמנויות' שבו המיילדת לא תהיה בחדר והגברת תוכל לפלוש,

(למרות שעל פי רוב ממש לא מקבלים בסלחנות מישהו שנכנס סתם כך, תמיד שואלים שאלות)

על כן - כן הייתי אומרת ברור מראש את הרצון שלי, בלי הרבה הסברים ועטיפות לפני ואחרי,

מאד ענייני.

זה מה שאני הייתי אומרת -

רק רציתי לומר לך משהו, אחרי הלידה הקודמת הגעתי למסקנה שאני רוצה ללכת לבית חולים רק עם *** (השם של בעלך) ולא עם אף אחד אחר. אפילו מאמא שלי בקשתי לא לבוא. אפילו לא לרגע, עד שאני מתקשרת שהתינוק נולד - בעזרת ה', ואני אחרי הכל. מאד מעריכה את זה שאת שומרת על הקטן, זו העזרה הכי גדולה שאת יכולה לתת לי בזמן כזה, מבחינתי זה הרבה יותר מאשר שתהיי שם.

זאצ איט!

חשבתי שאמא שלי יחידה מסוגה בקטע הזה, שהיא מעדיפה לא לעזור לי בזמן שאני בשלב כ"כ קשה בחיים רק כי לה קשה לא לדעת מה קורה בזמן זה עם הבת שלה. לי אישית זה נראה הזוי, אבל מסתבר שזה מצוי אצל אמהות ליולדות.

ב"ה עמדנו על שלנו, ילדתי את שני הבנים רק עם בעלי.

לידה ראשונה היתה קשה כי היא היתה ארוכה ולא היה לי עזרה מאף אחד, אבל ב"ה היה צוות נפלא ומתנדבות ולא התחרטתי בכלל שלא קראתי לה. בלידה השניה הסתבכנו כמוכם איפה להשאיר את הילד וקבענו עם גיסי (בחור ישיבה שצריך ליסוע שעה עד אלינו ולבוא על חשבון הלימוד) שישמור עליו כי לא היתה לנו אופציה אחרת. (התיכנון היה שיתחילו הצירים מהר נתקשר אליו, ואם נהיה חייבים ליסוע לבית החולים ניקח אותו איתנו וגיסי יסע ישר לבית חולים לקחת אותו). בסוף ה' עזר, הצירים התחילו בתשע בבוקר כשהילד היה במעון וילדתי באחד בצהריים, בשלב הזה כבר יכולתי להתקשר לאמא שלי לספר לה שילדתי ולבקש שתשמור על הגדול. אני חושבת שעשינו החלטה נכונה.

את יכולה להזכיר לה שכמה שקשה לה- את הקושי האמיתי את עוברת. מזדהה איתך מאד.

שיהיה לך בהצלחה ולידה קלה ונעימה. 

רק רוצה לחזק את הנקודה הזו- שבסופו של דבר - במיוחד בחדר לידה צריך לעשות סדר עדיפויות ברור:

א. את והתינוק

ב. בעלך

ג. כל שאר העולם.

נכון שרוגע נפשי והרגשה טובה שלך ושל בעלך זה די בא ביחד, אבל בכל זאת אם צריך להכריע בנקודה מסוימת- אז זה קודם כל היולדת והתינוק.

ועוד דבר- התמונה שאת מציירת באמת מורכבת ויכולה לגרום לכאב בטן וכאב ראש רציניים.

אבל יש משהו שכדאי לזכור- שבסופו של דבר אדם, ומשפחה, צריכים לחיות ע"פ מה שנכון להם.

ואמנם לא רוצים לפגוע ולסכסך וכו'- אבל גם אי אפשר לקחת על עצמנו את כל רגשות הכעס, עלבון וכו' של אחרים.

אם אמא שלך בוחרת לכעוס או להיעלב, במידה מסוימת זו אחריות שלה. לא אחריות שלך. ויש גבול למה שאת צריכה לעשות כדי למנוע את הכעס והעלבון שלה. 

אי אפשר רק לדפוק חשבון לאחרים כל הזמן. 

ולסיום- ממליצה לך להתפלל הרבה, כבר מעכשיו על הלידה. תתפללי על כל הפנים והצדדים של הלידה- גם על החשש שלך מזה שתהיי רק עם בעלך ותתפרקו- את או הוא, גם על החשש מהרגשות של החמות או של אמא.

גם כמובן על הלידה עצמה.

תזכרי שכל לידה היא שונה לגמרי מלידות אחרות ואת יכולה להתפלל על כל מה שאת הכי רוצה בלי להגביל את עצמך בכלל. 

ובע"ה תהיה לך לידה טובה ונעימה שתחזק ביניכם את הקשר, וכולם יהיו רגועים ושמחים בנכדים ובנכדות. 

ילדתי ברוך ה' שבוע שעבר, אחרי הריון עודף וסיבוכים ולא חסר מה... 

הלכנו ללידה רק אני ובעלי. השכן שלנו שמר על הילד בשעות הראשונות וחמותי הגיעה מאוחר יותר.

הלידה עצמה היתה מ-ד-ה-י-מ-ה ברוך השם !!!!  הייתי כל כך מפוקסת ורגועה והספקתי להתפלל על הרבה דברים ואנשים יקרים !

הכל התקדם כל כך מהר, גם הבירוקרטיה , גם המעבר לחדר לידה, גם הפתיחה, המרדים, הכל !!

בעלי היה כזה מעולה. ולמרות שהוא לא יכל  לעזור פיזית, זה בכלל לא היה לי חסר. פשוט עשיתי מקלחת וכדור פיזיו ומאוחר יותר קיבלתי אפידורל והכל היה בסדר.

הקב"ה שלח לנו מיילדת מדהימה, שגם בשלב הסופי כשבעלי יצא לא היה לי קשה, ועל אף שהאפידורל השפיע עלי חלקית בלבד (כמו בלידה הקודמת) והרגשתי כאבים והכל, גם השלב הזה עבר מהר ובלי תפרים, קרעים ובלאגנים אחרים. וקיבלנו תינוק מתוק ויקר !!!

לאמא הודעתי דקות ספורות אחרי הלידה. היא קצת התקשתה לעכל והיתה מאוד היסטרית ופגועה ולחוצה ונרגעה רק אחרי שראתה אותי לאחר כמה שעות.

תודה לכולן על התמיכה !! עזרתן בהחלט בהעלאת תובנות חשובות ובעיקר באמפטיה ורגישות שהענקתן לי. השם הטוב יברך אתכן !!

שבעלי פשוט מארח אותה

והכל עובר דרכו

באשפוז כמובן

וברור שכשהנקתי היא לא קלטה לעוף

וחיכתה כמו ** שאני אגמור להניק ואז היא תצלם אותה ערה

אוףףף

שפכתי

אני בהחלט לא רוצה שאמא שלי תהיה לידי כשאני מיניקה (וגם אם כן הייתי רוצה, עדיין הייתי מצפה שלא תיקח זאת כמובן מאליו ותשאל אם זה בסדר שתישאר ברגעים הפרטיים האלה).

ואם החמות נשארת בלי לשאול, וגם משדרת קוצר רוח שההנקה כבר תיגמר כדי שתוכל לצלם - אני בהחלט מבינה את אי הנוחות שזה יכול לגרום.

ואכן מקווה מאוד ואשתדל בע"ה לא להיות קוץ בעיני כלתי העתידית

עם החמות, אחרי הכל, העולם מונהג בהסתר פנים ואין תוצאה ישירה וגלויה לכל חט.

אלא אולי יותר בכיוון של היכולת להבליג, לעמוד על שלך, אסרטיביות, הכלה, ושאר מידות טובות שחמות עוזרת לנו לפתח

ואם לא פיתחנו ככלות, אז גם כחמיות לא יהיו לנו את המידות האלה ואז הקשר שלנו עם הכלות יהיה קשה יותר.

מה דעתכן?

אז אסור לדון.

ובכלל אצל יולדת ובכללי

-עדיף" קצר וקולע מאשר ארוך וצולע"

לא מתאים 

אפשר למחוק

אני אבקש מהמנהלות.

@תחיה דולה

וחוץ מזה:

1. לא מבינה איך אפשר להשוות חמות לאימא

2. רציתי גם שאמא שלי תלך-לא היה לי כח לביקורים ממושכים ומכבידים

3. יש הבדל אם אמא שלי מסתכלת עלי בהנקה או חמותי או מישהי אחרת

4.חמותי היא אישה לא רגילה בלשון המעטה

אבל זה לא קריטי לי ההודעה הזו\והיא בהחלט ניתנת למחיקה ועדיף שכך

(Ovestin).

זו משחה רפואית, מכילה תוספת של ההורמון אסטרוגן, ומשמשת בעיקר לטיפול ביובש בנרתיק.

כדאי לנסות לדייק מה הכאב.

האם הכאב הוא בפתח או עמוק בפנים

האם שורף או לוחץ

האם כואב גם אחרי? מדממת? יום אחרי האיזור רגיש יותר?

פשוט יכולות להיות כל מיני סיבות.

ממליצה ללכת לרופאת עריה ולדן (שזה גניקולוגית שמתעסקת בעיקר בעריה והלדן, שזה מילים יפות לפות ונרתיק. הן ה-כתובת לכאבים ביחסים)

לא יודעת מה הרופא נתן לך אבל הנה טיפים שניתנו לי ולא אמורים להזיק:

-הרבה משחק מקדים, שהוא יכנס כשאת ממש מגורה

-להשתמש בסיכוך.תנסי חמאת שיאה או שמן שקדים.זה טבעי שניהם ולא שורף או עם ריח

-להדריך אותו כשנכנס, אפשר להאט. אם הכאב עמוק-תנסי לעצור אותו שניה כשכואב, לכווץ חזק ואז להרפות וכשאת מרפה שיכנס עמוק יותר.

מנהלות- ניסיתי לכתוב בצורה עניינית.אם יש צורך לצנזר - לכו על זה.

שלושת הטיפים אנחנו כבר עושים

זה ממש כואב כל חיכוך בפנים

לא ממש בפתח אבל גם לא מאוד עמוק

לא מדממת וכן כואב אחרי אבל בבוקר כבר לא

באתר של ארגון שלמה אמור להיות רשימה

בכל קופה אמורות להיות, לפעמים קשה להשיג תור. אם יש ביטוח/תקציב יש גם אפשרויות לפרטי. לרוב זו פגישה אחת עם הרופאה (ואז טיפול בהתאם. למשל פיזיו)

ייעוץ הלכתי- חשוב! יש דרכים להתיר כל מיני דברים בין בני זוג בסיטואציות כאלו. (תכלס- מגע מיני ללא חדירה). תפנו למי שאתם סומכים עליו, אני לא פוסקת (ובטח שלא בפורום). חשוב להסביר את הכאב, את כמות הזמן וכד'

זה יכול להיות הורמונלי, העור דקיק ורגיש, ומה שעוזזאת משחה הורמונלית שקוראים לה אובסטין. מורחים אותה עם האצבע ותוך כמה שבועות ממש כושר אם זאת הבעיה

ויכול להיות קשור לפיזיותרפיהשל רצפת האגן. ממליצה לבדוק את 2 הכיוונים במקביל.

את המרשם הזה רק רופא נשים מביא? או שאפשר לבקש פניה באפליקציה מרופא משפחה?

תוהה לעצמי אם אני חייבת לקבוע תור בשביל לקבל את המרשם

זה אצל רופא נשים. גם כנראה ירצה לבדוק שיש צורך בנרתיק ושהכל תקין ברחם לפני שייתן. אחר כך לחדש מרשם אפשר גם אצל רופא משפחה.

זה היה לי והשתמשתי באובסטין

הרגשתי שזה עוזר אבל לא לגמרי

כן היה עדיין רגיש שם הכל

בגלל זה המלצתי לבדוק את 2 הכיוונים במקביל. וזה תהליך, לוקח כמה שבועות עד שהאובסטין עוזר וצריך להתמיד אחרת חוזר להיות רגיש. אם אני לא טועה הרופאה גם המליצה להעלות ל3 פעמים במקום פעמיים בשבוע כשזה לא מספיק עזר. וגם הפיזיו' זה תהליך.

ויכול להיות שיש מקרים שלא עוזר עד הסוף, לא יודעת.

-פטריה

-דלקת בדרכי השתן

-אם אין, ללכת לרופאה שמומחית לכאבים. לא כל רופא נשים מומחה בזה!

תודה לך

יש רשימה של רופאות מומחיות

לא לקיים יחסי מין כואבים.. אפשר בפתח אם לא כואב

יכול להיות מכמה סיבוצ אז צריך שרופאה תאבחן

אולי יובש, אולי כיווץ, אולי הורמונלי

תקראי קצת באתר של אחינעם לב שגיא יש הרבה מידע

אולי צריך פיזיותרפיה רצפת אגן

מה שחשוב לדעת שיש מה לעשות עם זה ושזה לא גזירה לתמיד

לא ידעתי שיש לה אתר

ממש תודה לך!

ננסה כמה כיוונים במקביל באמת

גם אובסטין וגם פיזיו ונקווה שיעזור

אני השתנו לי החיים ברגע שהתחלתי לשים את החמאת סיכוך של חברת ספירולינה

החמאה הזאת?

יש לך קישור?

https://spiru-life.co.il/collections/%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%AA/products/%D7%97%D7%9E%D7%90%D7%AA-%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9A-%D7%98%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%AA

בהריון וגם כמה חודשים אחרי לידה

הגוף לא מתנהג כרגיל

יש יותר רגישות ופוטנציאל גדול יותר לכאב

נראה לי כדאי קודם כל להרפות

לעשות רק מה שמתאים

ולא כרגיל

לקחת את הזמן

לתת לגוף להחלים ולחזור לעצמו

(מפתיע שזה לא מובן מאליו)

וזה מה שעשינו

אבל כמה אפשר

כל סוף ההריון ויתרנו על זה

אבל עכשיו כבר יותר מחודשיים מהלידה

וזה קורה פעמים מידי בודדות

וחסר לשנינו

מנסים להחזיר את הגוף בכוח

זה יכול לפגוע הרבה קדימה

כמה אפשר? כמה שהגוף צריך

אין דרך באמת טובה לזרז את זה

ולקחת בחשבון שזה המחיר של הריון

לפעם הבאה

צריך לבדוק אם זה באמת הגוף צריך להתאושש

או שיש בעיה שאפשר לפתור

חוץ מה אני מניקה ולא מתכוונת להפסיק כל כך מהר

וארצה גם עוד ילדים בהמשך

אז בגלל שאני לא מעוניינת להתנזר כל כך הרבה

אני מחפשת פתרונות אחרים

לוקח הרבה זמן להתאושש מלידה

גם אם אין כאב

האיזור שם לא חוזר לעצמו כ"כ מהר

בטח לא חודשיים אחרי לידה

(גם שנה אחרי

אין חזרה מלאה למה שהיה קודם

אבל בסוף זה קורה

החלמה מלאה של הגוף)

לא צריך להתנזר מהכל

אלא ממה שיוצר את הכאב

וכן

מי שמתכננת הריונות רצופים בלי זמן מספיק להתאוששות

יכולה לשלם במחיר של חוסר יכולת להנות באופן טבעי

דיבור על 'בעיה' 'פתרון'

במקום לתת לגוף להחלים באמת

יכול להוות מכשול בפני עצמו להנות

ואז גם כשהגוף מחלים

הנפש לא

וחבל

שנות הפוריות הם שנים מאד ספציפיות

וחבל שהגישה הלחוצה והלא מקשיבה לגוף

תעצב את החוויה הזו

אולי לכל החיים

זה מרגיש מההודעות שלך שאת פשוט מנסה לשכנע לא להביא הרבה/ צפופים.

לא רק בנושא הזה.. .

אני אחות וזה מרגיש קצת מנותק מהמציאות של הגוף.

נכון שהגוף צריך להתאושש, אבל זה לא אומר שזו הסיבה לכאב וזה לא אומר שלא צריך וטוב לטפל. לפעמים הרגישות היא בלי קשר ליחסים

או דווקא בגלל המניעה.

מקווה שאת קוראת את ההודעה בטון המתאים ולא כביקורת

שיתפתי גם אישית ולכן האנונימי

❤️

מותר לך כמובן להביע את דעתך אבל יהיה טוב שתנסי לנסח בצורה שלא פוגעת במי שבוחרת אחרת. בסוף כולנו רגישות והורמונליות וגם אנחנו לא קוראות לפעמים בטון המתאים

לא האחות היחידה שדברה על הנושא הזה

אבל בטח נוח לכתוב ביקורת מאנונימי בלי לעמוד בבטחה מאחורי דעותיך

בכל הריון יש זמן התאוששות שבכלל לא קשור ספציפית לכאב

אבל יכול גם

בכל הריון יכול להיות מחיר כזה או אחר בנוגע ליחסים

בהריונות צפופים זה פשוט לא נותן מרווח התאוששות מספיקה

ואולי את ואחרים מנסים לשכנע שזה הגיוני וטוב לקבל טיפול במקום להניח לגוף

הן מבחינת יחסים מלאים והן מבחינת הריונות

למען הסר ספק

אני לא באה לשכנע כלום

הכי חשוב זו בחירה חופשית

לעשות כל מה שרוצים

ומומלץ בדרך

להיות חשופים לכלל המידע הנכון

למה לא גם וגם?

למה לא לטפל במקביל וככה לוודא שלא מפספסים משהו אחר?

חבל סתם לסבול

והסברתי את עניין האנונימי, וששיתפתי משהו אינטימי שלי, אם תרצי אכתוב לך מי אני כשאהיה בניק שלי.

בכל אופן עומדת בבטחה לגמרי מאחורי דעותיי ב"ה

זה פשוט לא סותר, ויש לרפואה הרבה פעמים פתרונות שאנחנולא מודעים אליהם (וגם אני לא מודעת לכולם).

אגב דווקא ההתקן הורמונלי עשה לי כאבים ויובש הכי חזקים גם כשנתתי לגוף את מקסימום המנוחה ואילו כשלא מנעתי הרגשתי מיד את הלחות הטבעית

אם רק מחכים ומרפים זה לא תמיד עובר לבד. חבל לסחוב את הקושי תקופה ארוכה סתם. מדברת מניסיון מר.....

בלידות הראשונות לקח לי זמן להבין שצריך לטפל ואיך, והטיפול היה אחר כל פעם ולקח כמעט שנה כל פעם לצאת מזה. ואם לא הייתי מטפלת אני לא חושבת שהיה עובר לבד.

אחרי הלידה השלישית כבר ידעתי מה יעזור והייתי על זה והיה שיפור משמעותי אחרי חודשים בודדים.

מקצת קריאה בנושא, את צודקת שיש אחוז משמעותי של נשים שיעבור להן לבד אחרי כמה חודשים. אבל זאת לא סיבה בעיניי לא לבדוק את הפתרונות שיכולים להביא לשיפור.

מניסיון גם בתחום הזה וגם בתחומים אחרים

אני גם מאוד בעד לעשות רק מה שנעים

אבל יש דברים שחבל לגרור, בטח כשהם כבר תקופה ארוכה….

ודבר נוסף- הרבה מהטיפולים לתחום הזה דווקא דורשים ממך חיבור לגוף, כך שלפעמים אחרי המצב יותר טוב ממה שהיה לפני אפילו

נכון שכל חודש בלי יחסים נעימים זה מעיק מציק וכואב

אבל מדובר פה על חודשי הריון ולידה

צריך לקחת בחשבון שהגוף עבר ועדיין עובר תהליך.. לא כל דבר צריך ישר לרוץ לרופאים שיתחילו לחטט שם ולבדוק מה יש

אני בעד לעשות תור טלפוני לרופאת נשים אולי יהיה לה פיתרון או משחה שיזרזו את ההחלמה

אבל לא נשמע מצב חריג כמו שמתארים פה שצריך ללכת לרופא מומחה מאוד

מתי נשים וגברים יבינו שהריון זאת טלטלה רצינית לגוף ולנפש ויתנו מקום וזמן לתהליכים הטבעיים לקרות?!

אני לא אכנס פה יותר מידי לתיאורים

אבל אישית אני יכולה להגיד שאני מרגישה שחוזרת לעצמי בפן המיני רק כשנה וחצי-שנתיים אחרי הלידה.

עד אז אני ובעלי מודעים שהכל קצת אחרת

גם החשק גם הכוח גם הגוף

וזה בסדר

וזאת עסקת חבילה שמגיעה עם כל הריון ולידה

שחודשיים אחרי לידה זה ממש מעט ולא חריג בכלל.

לגוף לא אכפת שנמנעתם גם בזמן ההריון, יש לו קצב החלמה משלו וחודשיים זה רק שבועיים אחרי הזמן שהרופאים ממליצים להמנע ממילא.

אפשר לנסות להקל עם מה שאפשר, אבל לפעמים הגוף צריך פשוט זמן ולא פתרונות, וכשדוחקים בו הוא מתנגד עוד יותר.

ויש עוד דרכים ליהנות אחד משניה גם בלי חדירה מלאה.

מיניות אחרי לידה משתנה וזה הזמן לגלות דרכים אחרות, להאט, לחקור ולא לנסות לשכפל את מה שהכרתם עד עכשיו.

לדעתי זה יכל להשתפר עם הזמן

תוך 3+ חודשים לדעתי זה כבר לגמרי אחרת

חודשיים זה ממש טרי

והיו לידות שאחרי חודש לא כאב, הרבה פעמים זה הורמונלי או משהו אחר

ושווה לברר אם זה מפריע לזוגיות

אבל לפעמים אכן ככה היה שפשוט עבר לבד

מבינה אותך כל כך זה באמת מתסכל בטירוף,

לפי התיאור שלך זה נשמע תיאור מתאים לכיווץ שרירי רצפת האגן, ממליצה לפנות לפזיותרפיה של רצפת האגן

ואם תרצי המלצה יש לי מישהי מהממת בירושלים.

אצלי אחרי כל הלידות כאב במשך כמה חודשים, הנחתי שהאזור פשוט יותר רגיש

את אלופה שבאת לכאן לפורום לכתוב ולחפש פתרון.

כי זה באמת מצב מתסכל מאוד מצד אחד, ומצד שני לא פשוט לדבר על זה ולחפש עזרה.

אני חושבת שבהריון, ובטח סוף הריון, ועוד יותר אחרי לידה- הגוף משתנה. ממש.

וזה בסדר שכרגע אתם פחות יחד. לא כתבת על החשק שלך והאם כשאתם יחד זה מרצון שלך או מ'צריך' ו'לא נעים מבעלי', אבל אני משערת על דעת עצמי שזה המצב (גם כי לך כואב, גם כי מאוד מאוד נפוץ שלנשים סביב הלידה יש פחות חשק), ואם זה המצב, אז תיזהרי ממש. לא מקיימים יחסים כשכואב. לא מכריחים את הגוף לקיים יחסים. ממש לא עם מיליון סימני קריאה.

זה אחר כך רק יוצר מעגל גרוע יותר שהגוף מקשר בין יחסים לכאב. ואת לא רוצה להיות שם.

מצד שני, זה לא אומר להתנזר לגמרי, וממליצה ממש לפנות לייעוץ הלכתי לראות מה אפשר לעשות כדי לשמר רמה מסוימת של תשוקה ואינטימיות בלי להכאיב לך אפילו לרגע.

לגבי הכאב עצמו- לי זה נשמע כמו משהו של פיזיו' רצפת אגן. שרירים מכווצים מדי שקשה להם להרפות (שוב, מצב נפוץ אחרי לידה). זה עניין שיכול להיפתר בשתיים-שלוש פגישות. חוץ מזה שבכל מקרה מומלץ לפנות לפיזיו' אחרי כל לידה, בלי קשר אם מרגישים משהו או לא.

הייתי מחפשת מקום שיכיל יותר את הסיטואציה.

ואם המצב מורכב, לא הייתי מוותרת על התינוקייה.

ממליצה על אסותא אשדוד.

בעין כרם. אף אחד לא אומר לי כלום. אם אני רואה צורך אז מוסיפה מטרנה. אצלי הם לא ישנים ביומיים הראשונים, אז אני מוסיפה מטרנה עד שחלב מתאזן. פשוט באה לעמדת אחיות ולוקחת.

אישה אחרי לידה חייבת כמה שעות לישון ולהתקלח.

לגבי אפידורל, אולי עדיף בלעדיו? לדעתי הוא מיועד לנשים שיש להן שלב צירים ארוך מאוד כואב. ואת באה בפתיחה מתקדמת ואז יולדת מהר. גם מבחינת התאוששות עדיף בלעדיו.

בהתאוששות האמת..(אצלי)

כשאני לא מיד אחרי לידה אני אומרת לעצמי. פשוט תגידי שאת מביאה מטרנה עכשיו וכו'. או שאת משאירה ללילה בתינוקיה והכל. אבל מיד אחרי לידה אני כעלה נידף . ויכוליות שספציפית אני נתקלתי באחיות חסרות רגישות.. לא יודעת באמת לא יודעת. בדכ הרי הפחד הגדול לפני הלידה סה הלידה עצמה . אצלי האשפוז מחשיש לא פחות

אם יש אפשרות כלכלית - אפשר לקחת דולה לאחרי לידה, שתהיה איתך לפחות בלילה הראשון/ביממה הראשונה לאחר הלידה בביות מלא. זה מה שאני עשיתי אחרי קיסרי (שבו אסור לקום מהמיטה ביממה הראשונה), וזה היה לי מצוין. היא הייתה איתי בלילה ובמשך היום אמא שלי הייתה איתי.

לי אישית קל יותר להתאושש כשהתינוק לידי, גם אם פיזית אני לא מסוגלת לטפל בו מעבר הנקה.

אבל אם לך קל יותר שהתינוק בתינוקייה, אז אפשר לחפש בית חולים אחר שיותר מבין לקשיי היולדת ולא מכריח להיניק...

שיהיה בשעה טובה ובקלות!

דולה, אמא, אחות או חברה טובה, שתבוא להיות איתך בשעות הראשונות עד שתתאוששי או עד שבעלך יוכל להגיע שוב (או שמראש הוא ישאר).

וגם אני חושבת שהאפידורל לא מועיל לך...

אצלי אמרו 8 שעות, ואחר כך אמרו לי לחכות עוד שעתיים כי הברזל היה נמוך.

ואחרי זה כבר קמתי הולכתי לפגיה.

יכול להיות שיש כאלה שלא מסוגלות לקום, אבל לא שמעתי שאסור.

זה ההנחיות שנתנו לי לגבי לקום מהמיטה.

להישאר לבד עם התינוק לא היה רלוונטי לי, כי הוא היה בפגייה.

גם לי היו תינוקות בפגייה אחרי קיסרי, ואני זוכרת שבפעם הראשונה שהגעתי לראות אותם זה היה בכיסא גלגלים... אבל לא זוכרת כמה זמן זה היה אחרי הלידה ולא זוכרת מתי כבר הגעתי אליהם לבד...

אחרי קיסרי

ויממה הראשונה צריך מלווה לביות מלא

לא זכרתי מדויק...

או אופציה נוספת, אני לא יודעת בדיוק אם היא תענה לך על כל המורכבויות אבל בשיבא לא צריך להחליט אם את רוצה ביות מלא או חלקי. אני למשל שמתי שם לילה אחד בתינוקיה, ולילה אחד הילדה הייתה איתי.

אני לא ככ ממליצה בכללי על בית החולים הזה, כי לי לא היה טוב שם אבל אולי זה יאפשר לך את ההתאוששות הראשונית שאת צריכה ואחכ התינוק יוכל להיות איתך.

אגב, אמנם לא היה לי ככ טוב שם אבל מכל הצוות, צוות התינוקיה זכור לי הכי לטובה דווקא.

בכל מקרה- לא הייתי חוזרת למקום שלא היה טוב בו. אם שמיר קרוב לך אז כנראה שבמרחק של עוד כמה דקות נסיעה יש לך עוד כמה בתי חולים קרובים. בין אם זה לכיוון השפלה- קפלן/ אסותא אשדוד ובין אם זה לכיוון המרכז- וולפסון, שיבא, ועוד..

מה שכן, אם את קצת מרחיקה לבית חולים אחר, צריך לקחת בחשבון שאולי צריך לצאת בשלב מוקדם יותר ולא לחכות עד לצירים הארוכים יותר

1. האם לשים בתינוקיה

2. האם לחזור לאותו בי"ח

3. האם להביא עזרה ליממה הראשונה.

התשובה יכולה להיות שונה בכל אחד מהנושאים.

אם את אומרת שאחרי לידות קשה לך ההתאוששות אז כן הייתי ממליצה לך לשים בתינוקיה ותבקשי שיביאו לך את התינוק כשהוא לא רגוע. את יכולה להיות עם התינוק כל הזמן שאת רק רוצה (חוץ מכמה שעות בודדות בלילה)... אני מאוד רציתי ביות מלא ולא הסכימו לי, ואני ממש שמחה שלא הסכימו לי. זה משחרר שאת לא חייבת להיות צמודה לתינוק.

ועל הבי"ח, אם אין לך נסיון טוב עם הצוות לדעתי הייתי מנסה בי"ח אחר.

כמה שאלות:

1.מישהי מכירה את וולפסון? יצא לה ללדת שם?

2.שאלה כללית לגבי ביות. איך זה הולך? האם ברגע שאמרתי ביות אין אפשרות בכלל לתינוקיה? להתקלח? לשירותים? וכו'. איך זה עובד. מה לגבי חדרים? זה חדר פרטי?

לגבי שמישו יהיה איתי לאורך היום הראשון באמת זה משו שאני חושבת עליו . בסהכ הילדים כבר לא קטנטנים ויש סבתות/דודות/ביסיטר בתשלום . אולי אגיד לבעלי באמת להיות איתי ביום הראשון (או מישו אחר) חדר פרטי יהיה יותר נוח בעניין הזה..

התנאים בהיות מלא משתנים לפי בית חולים/ מחלקה.

אז כדאי לברר ספציפית במקומות שרלוונטיים לך.

יש מקומות שאין שם בכלל תינוקיה, ויש מקומות שיש אפשרות גם לשים בתינוקיה אם צריך.

אני יודעת שלפעמים נשים מבקשות מהאחיות לשמור על התינוק.

גם לגבי החדרים. יש מקומות שיש חדר פרטי ויש מקומות שלא.

אני הייתי בבית מלא בשערי צדק ביולדות ג'.

הייתי עם התינוקת כל הזמן. וכשהתקלחתי הכנסתי אותה איתי לחדר.

היינו שתיים בחדר, כשבמחלקות אחרות יש שלוש.

אני יכולה לשים בהגדרה בתינוקיה אבל בעצם יהיה רוב הזמן איתי(ועם מלווה אם אכן זה יקרה)

ואז רק לבדיקות וכאלה נשים שם..

אם אנסה עוד יותר לזקק מה מחזיר אותי בצורה שלילית ככ בלידות האחרונות זה החוסר אונים/השפיטה/ההקטנה

זותומרת, אני רוצה לטפל בתינוק בדרך שלי(כאמור זה לא לידה ראשונה שלי)

מבלי שתבוא אחת ןתגיד לי שהוא ככ הוהוא ככה אם אני צריכה עזרה אני מתייעצת כמובן אבל אם לא אז לא.

אם באמת אסדר שמלווה יהיה איתי אז חלק מתפקידו יהיה באמת להיות חוצץ מול הצוות בעניין הזה לפי איך שאסכם איתו מראש.

באיזה בתי חולים יש חדרים פרטים מישהי יודעת?

אבל זה על בסיס מקום פנוי...

בכמה חדרים בודדים

אבל סטטיסטית באמת זה לא אחוז גבוה מהמחלקות..כלומר רוב רובם הנשים לא מקבלות אותן

בכל אופן זה לא בודדים

חדרים פרטיים עם מיטה למלווה. הצוות היה מקסים, לא שמתי בתינוקיה אז לא יודעת לומר לך איך היא.

לא בטוחה

ובאסף הרופא הבנתי שעכשיו ב-36 שעות הראשונות יש חדר פרטי ואחכ את יכולה להשתחרר או לעבור לחדר עם עוד נשים

ביות אז אני במחלקת ביות למשל(שזה שתיים בחדר)

תנסי בית חולים אחר

אולי קפלן. לי היה שם מעולה.

באמת באסף הרופא הרבה צוותים לא נחמדים. חיבוק

אולי לחפש מישהי שתהיה עם הילדים כדי שבעלך יוכל להיות איתך ביממה הראשונה? אולי יכול להתאים שיהיו אצל סבתא/ דודה או אולי נערה בוגרת שהם מכירים תוכל להישאר איתם?

לדעתי אם האטופיק בשליטה ומספיק לה קרמים ללא מרשם אז אין צורך ברופא עור, אם היא סובלת והאטופיק מחמיר אז ברור שצריך ללכת לרופא,

אם גם אצלכם תור לרופא עור טוב קשה להשגה, אז עדיף לקבוע מעקב פעם בחצי שנה ואם אין צורך אז לבטל.

אולי באמת נקבע ליתר ביטחון תור לעוד חתי שנה.

למישהי יש המלצה לרופא עור טוב ומסביר פנים בכללית ירושלים?

יש מצב לרכוש עוד אחד זהה?

שוב בקרוב)

אני תוהה אם היא לא תריגש בהבדל, כי הדובי הנוכחי כבר מרוט בהתאם לשימוש בו, ודובי חדש לא ירגיש לה דומה

(מצד שני, אצל המטפלת שלה גם יש את הדובי הזה, והיא תמיד התקשתה לעזוב אותו, כאילו היא חושבת שהוא שלה... והודבי של המטפלת במצב הרבה יותר טוב מהדובי שלה🙄)

כן? לזמןש הוא בכביסה

בקרוב למשהו קטן..

אצלנו לפחות זה מקובל מאוד לשאול ואני בטוחה שישמחו לעזור..

(למרות שזה מרגיש לי "בגידה" בדובי האמיתי, שנביא לו מעין מתחרה🙈 אני כזו שנוהגת לייחס לבובות רגשות, ויהיה לי קשה להימלט מזה🤭🤭)

האמת שלא הייתי מכניסה למרפאות. וגם לא מסתובבת איתו ברחוב. מכניסה לתיק.

בבית ואצל המטפלת היא גם ככה מסתובבת ואוספת חיידקים לאורך זמן. אז זה לא כזה משנה בתכלס...

גם עוד מעט נתחיל טיפול אצל קלינאית תקשורת בקופה (אחרי שסיימנו טיפול פרטי), והדובי מאוד עוזר לה להשתחרר ולא להתבייש... (לפחות במרפאה קלינאית התקשורת נמצאת בקומה אחרת משאר המרפאה)

ולשים חלק מהילדים באוהל בסלון/ מרפסת

לטייל ביום לפני ואחרי

אפשר לתכנן לבשל יחד ארוחת ערב, זה החוויה

והיה לי ממש קשה לישון באוהל

מתישהו התייאשתי והלכתי לישון ברכב בחניון.

אנחנו לוקחים דירה פשוטה בצפת (לא בעיר העתיקה). לקחנו אותה גם שנה שעברה והיינו ממש מרוצים.

הם לוקחים לפי מיטה/מרווח, אנחנו שמים את הילדים הקטנים על מזרנים ויצא לנו ל4 מבוגרים ו8 ילדים כ1000ש"ח ללילה.

אם מעניין אותך פרטים, בשמחה אתן לך באישי.

לא יודעת איפה אתם גרים אבל לפעמים זה מיקום שיכול להיות אטרקטיבי לאנשים אחרים.

נניח ההורים שלי השנה מצאו דירה פשוטה בצפון ונסעו ל3 ימים ובימים האלה המשפחה שגרה שם מתארחת בבית שלהם...

וגם סיכמו משאירים אחד לשני מצעים ומגבות אז נחסך המון סחיבה

החלפת דירות אני לא רוצה.

לגבי דירה- האמת ש1000 שח זה הרבה בשבילנו כרגע, למרות שזה זול

יש סיכוי למצוא באיזור 500? אם הילדים ישנו בחצר? נראה לי שזה לא מציאותי בצפון בעונה הזאת.

מזרון רק בשבילי זה אפשרי, איפה יש קמפינג שאתן ממליצות? נורמלי ולא יקר?

לישון ברכב גם לא נשמע לי תענוג גדול

מבינה שהחלפת דירות לא רלוונטית לך, אבל אולי אם תכתבי הודעה כזאת גנרית לכולם שאתם מחפשים דירה לישון בה לילה או שניים בתקופת הקיץ, ואם מישהו יוצא לנופש ויתאים שתתארחו אצלם בתשלום סמלי תשמחו לדבר.

בגלל שאתם הרבה הייתי מוסיפה גם שלא חייב מיטות לכולם ואתם תדאגו לעצמכם. וכמובם שתשאירו נקי אחריכם

גם קמפינג באתר מוסדר בתשלום מגיעים בכיף ל500₪. במקומות הזולים מגיעים לסדר גודל של 40-50 לאדם.

אפשר בחוף כינר. יש שירותים ומקלחות, משלמים רק על החנייה. יש גם שטיבלך לתפילות בבין הזמנים

ומומלץ ביותר, אבל בלי מקלחות - פארק גורן. מקום ענק, חינם לגמרי שגם כשעמוס אפשר למצוא את הפינה השקטה שלך. יש מים זורמים, יש שירותים, יש מסלול מהמם שמתחיל ישר מהחניון. אין מקלחות, אין חשמל. מגיעים פקחים, אז כדאי לדאוג לישון רק במקומות שמאושרים ללינה בתוך הפארק.

חוויה מובטחת.

מקסימום+ 1 או 2

בטח בעונה הזאת שהיא הכי יקרה בשנה

אפילו זה אי אפשר למצוא כמעט אז אני לא חושבת שזה אפשרי למצוא בכזה מחיר עם 9 ילדים...♥️

יצא לי לישון על אחד כזה והיה לא רע

אומנם לא בצפון אבל מקום מסודר.

אני אחת שחייבת לישון על מזרן נוח לגמרי, אחרת סובלת מכאבי גב, ומזרן מתנפח (איכותי) היה לי ממש נוח.

אנחנו מתכננים לעשות קמפינג בשמורת עוז וגאו"ן בגוש עציון, זה בחינם בעיקרון. כן היינו צריכים לקנות אוהלים (שניים, יש עוד שניים שהתאומים קיבלו מתנה לבר מצווה) ויש לנו את המזרן המתנפח ממעין קמפינג שבעלי ואני עשינו פעם (השאר יישנו בשק"שים ושמיכות), כך שזה אמור להיות נוח וזול יחסית. והאוהלים יישארו לנו גם לעתיד.

בכל אופן, אפשר גם לברר על החלפת דירות, אם יש לכם דירה במקום יחסית שווה...

גנים לאומיים.

אני יכולה להמליץ על אשקלון. אומנם לא בצפון, אבל מקום נחמד מאוד. ישנים על דשא, אפשר להשכיר מזרונים או להביא מהבית. אוהלים משלכם. יש שרותים מסודרים ונקיים. מקלחות גם אחלה. מקררים, כיורים לשטוף כלים. ואפשר לטייל במקום נחמד ויפה שם. וגם לרדת לים בבוקר חוף מוכרז, כשירדנו אליו בבוקר היו שם מלא משפחות דוסיות בלבוש מלא (ילדות עם חולצות 3/4 וחצאיות...).

זה נקרא נטורה בישוב נטור בגולן. מתחמים פרטיים לאוהלים, משכירים מזרונים, יש מטבח עם גז מקררים, שירותים מקלחת, שחשוחיות מים, פינת חי, מחצלת עם משחקים לילדים.. ממש נחמד. מאמינה שיעלה יותר מסתם מקום אבל שווה לברר..תסתכלי באינטרנט מספרים

ושמעתי גם שיש אירוח זול במדרשת נוב.

ובאזור אחרי לגמרי שמעתי שיש אירוח זול בישיבה באלון מורה.

לא זוכרת את הפרטים ששמעתי על שניהם... בטח אפשר למצוא אנשי קשר דרך גוגל...

בהצלחה!

אפשר לקשור על הגג

קמפינג זול יחסית זה שמורות של רשות הטבע. תראי מחירים באתר שלהם. זה באזור 60 לאדם.

(ובמקומות הגדולים יש בד''כ השכרת מזרונים ב 10-15 למזרון).

(אם אתם לא רוצים שיהיה חם אתם יכולים ללכת ללינה במכתש רמון, ביום חם אבל בלילה נעים...)

https://www.parks.org.il/%D7%97%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D/

והכי זול-חוף בכנרת. יוצא לחניה ללילה פחות מ 100 לדעתי לרכב

תודה לכולכן על ההצעות והעזרה!

נבדוק את האפשרויות, תודה רבה!

הקטנה נולדה כשהגדול היה בן 5.5

לקח זמן, אבל היום כשהגדול בן 8 והקטנה בת 2.5

אני ממש רואה כמה הם חברים

וכמה הקשר הזה טוב ומדויק להם ממש

וכמה אם הם היו קרובים יותר בגיל זה היה הרבה יותר מורכב..

לא בחרתי בזה.

לא רציתי פער כזה

כל מיני נסיבות שה' בחר להוביל אותנו בהן הובילו לשם

יש בזה אתגרים גדולים

אבל יש בזה גם ברכה גדולה.

וכן, זה לגמרי להפעיל 2 מערכות מקבילות..

אומנם זה לא בין שניים. אבל בין העוברית לאחיה האחרים. האמת שזה כן מעסיק אותי, אולי ננסה שיהיה עוד אחד במרחק סביר אבל יש ממש ממש מצב שזה הסוף.

אני חושבת שמודעות זה הדבר הכי חשוב פה. המציאות היא מה ש-ה' גלגל בסופו של דבר. ולכל אחד יש את התיק שאיתו הוא גדל. היה פה לצשל לא מזמן דיון מאוד מעמיק על משפחות ברוכות. יש שזה היה קסום להן ויש שזה היה נורא להן ויש עוד הרבה באמצע. אין לנו שליטה על התוצאה. אנחנו יכולות להשתדל ולהיות במודעות לאתגר.

מודעות למשל במקרה שלך זה לדאוג לזמן אישי, לדאוג יותר להשקיע בהזמנה של חברים, לדאוג לפעילות סבירה לשניהם- הוא עדיין ממש צעיר, כל הג'ימבורי וכו', כל דבר בטבע, הכל רלוונטי, אם יש משפחת חברים או בני דודים עם קרבה בגיל לקבוע יחד פעילות או נסיעה משותפת.

המון נחת משניהם.

ועוד רעיונות-

למצוא פעילוית שמתאימים לשניהם כמו גן שעשועים, ג'ימבורי, בריכה בחצר...

לנצל את הזמן שהקטן ישן לפעילויות שמתאימות לגדול והקטן עלול להפריע- לבשל ביחד; לספר סיפורים, לבנות עם מגנטים.

ובכללי בשלב הזה נראה לי יותר להתמקד בתעסוקה לגדול, ושהקטן יתעניין במה שאתם עושים.

ואולי לחשוב עם הגדול על רעיונות לתעסוקה שיוכל להעסיק את עצמו כשאת עסוקה עם הקטן ולא פנויה אליו- חוברת עבודה/ צביעה, דגמים, פאזלים, מולטי קומבינציה.

2 ילדים עם פער של 9 שנים

חברים ממש טובים

מגיל צעיר

פער של פחות מ5 שנים הוא לא באמת פער גדול

אולי רק בגיל צעיר כזה

תעסוקה של ילדים לא בהכרח קשורה לפערי גילאים

וקשורה בעיקר לתפיסה

(אם צריך להעסיק ילדים/ ילד יכול להעסיק את עצמו/ גישה כלפי מסכים/ אירוח חברים ועוד)

לילדים יכולות להיות הרבה תלונות

זה בסדר שהם מתלוננים

אבל זה לא אמור להוביל את המחשבה/ הפעולה

היא לא תמיד נכונה

לי יש צמודים והם רבים כל היום וממש לא אוהבים אחד את השני.

לעומת זאת בת שמונה ובן חמש מסתדרים טוב. ויש לי גם בן חמש ובת שנה וזה בכלל לא פער ככ גדול בעיני

חבל על ההלקאה העצמית, תשדרי לילד כמה הוא בר מזל שקיבל אמא לעצמו ככ הרבה שנים ואיזה כיף שיש לו תינוק.

כשיש ילדים צמודים אז חוששים שאין יחס אישי מספיק ואחד בא על חשבון השני, כשיש פער גדול חוששים שאין לו עם מי לשחק. ומצד שני בכל מצב יש גם צד חיובי שעליו עדיף לשים את הדגש מול עצמך ומול הילד.

בלי לבטל את הרגשות של הילד כמובן- הוא מתבאס שאין לו תאום- "באמת היה יכול להיות כיף אח תאום כדי שתמיד יהיה חבר בגילך לשחק איתו!"- לא ממקום שאת מרגישה לא בסדר- ברור לך שעשית את מה שהיה הכי נכון ומדויק למשפחה שלכם! אלא ממקום שאת מבינה את הרצון שלו. כמו שהיית מביעה הבנה כלפיו כשמתבאס לחזור הביתה מהגינה.

לק"י

יכול להיות שזה בגלל שהם רואים אתכם פחות, הם קשורים פחות. אבל לא צריך להבליט את זה בחוסר טקט שכזה🤦‍♀️

(מה גם שלהפגש פעם בכמה שבועות זה לא מעט)

יכול להיות, למרות שאנחנו לא היחידים שגרים רחוק. יש כאלה שמגיעים בתדירות הרבה יותר נמוכה מאיתנו וילדיהם מקבלים יחס+++

אצלנו זה נראה שספיציפית בגיל הקטן מאוד קשה להם להתחבר

וכשגדלים זה משתפר

אבל באמת נשמע שזה יותר מזה אצלכם בגלל שאר הדברים.

אולי אפשר לפתוח את זה בזמן רגוע עם אמא? אם

הקשר טוב ונוח אז אפשר לדעתי בעדינות להסב את תשומת ליבה

גם אם זה לא יפתור את הבעיה לגמרי

שנפגעת

גם אצלינו זה תמיד ככה

יש את אלה שתמיד מתחשבים בהם ועוזרים להם והם תמיד הנתמכים

אצלינו זה נןבע מבעיות רפואיות ומשפחתיות של חלק מהאחים

לא שזה מצדיק, אבל עוזר להבין.

אולי גם אצלכם יש סיבות כאלה שאתם לא יודעים? סתם מנסה ללמד זכות

ותרימי לעצמך שאת עצמאית ומתמודדת.

הכאב יפחת עם הזמן... חיבוק

מלבד אח אחד, לאף אחד אין סיבה מיוחדת. אני יודעת את זה בוודאות, אין אצלנו סודות.

נספרים..

אבל אני במקומך הייתי מפחיתה עזרה וביקורים

וואלה לא כייף ולא נכון להרגיש ככה

ואין סיבה שתרגישי כך

אני לגמרי בדיעה שבן אדם צריך לבחור בעצמו..

אולי לא הייתי מצמצמת ביקורים, כי אני מבינה שזה גם ככה לא הרבה, אבל ממש לא היית עוזרת או לכל הפחות הייתי מצמצמת עזרה.

בטח ובטח שבעלי לא יכול להנות מהסעודה שאני עמלתי וטרחתי עליה.

כרעיה אין סיכוי שהייתי שותקת בשלב הזה והייתי דורשת שיחכו גם לו לקידוש (אבל אני מומחית בלבשל מריבות, אז לא בטוח שזה נכון)

אני חושבת שנכון לצמצם עזרה שידעו להעריך.

היתי אומרת שזה ממש ממש לא מתאים להתחיל סעודה בלי בעלך ומבקשת שיחכו לו

מוזר שהם בעצמם לא רואים כמה זה מוזר שיש אורח שלא משתתף בארוחה בגלל חוסר סבלנות של אח

איפה אמא שלך שתעמיד אותו במקום?

האמת

אם את רואה שלא סופרים אותך תלכי פחות עד שתדעי לעמוד על שלך

לא נשמע שכיף להתארח ככה

ומבחינתי זה סבבה לגמרי.. מעדיפה שנעשה קידוש ובציעה עשר דקות אחרי כולם ונצטרף בנחת לפי הקצב של הילד, מאשר שכולם יחכו לנו. כל עוד משאירים יין ולחם לבציעה הכל טוב.

כל אחת ומה שנח לה

במקרה הנל זה חלק ממה שמפריע לפותחת אז זה אחרת בעיניי

פשות כתבת שזו התנהלות מוזרה, אז רציתי להגיד שלא לכולם זה מוזר, אצל חלק זה לגיטימי לגמרי

לק"י

אבל הבנתי שאצל פותחת השרשור זה חלק ממכלול שלם של חוסר יחס.

אצלכם זה מקובל על כולם להזדרז

אצל הפותחת זה בלחץ של האח. וזה עדיין מוזר בעיניי. לא כי ממהרים או מתעכבים זה כל אחד שיעשה מה שנח לו.

ברגע שמארחים והמתארחים מבקשים לחכות ולא מתחשבים בהם זה אחרת

לגבי התינוק - הרבה פעמים לא מתחברים לתינוק קטן, כי הוא עוד לא מדבר ועוד לא מראה את יכולותיו וחכמתו, ומתחילים להתלהב רק בגיל שנה וחצי ככה שהם נהיים חכמולוגים.

לגבי כל השאר. מאמי, אני אגיד לך את זה ישר- את פשוט טובה מידי, ונח לרכב על מישהו טוב.

למשל, זה שהתחילו סעודה בלעדיי בעלך, היית צריכה להציב גבול, וגם לזרוק איזה הערה שאת בישלת חצי מהארוחה. אם משהו לא נעים או לא נח, להציג את זה, גם לך יש רגשות, תחושות, רצונות. אל תנסי להיות תמיד בעמדת ריצוי. יודעת שזה קשה, אבל מידי פעם תני גבול. חיבוק!!

והרבה.

והאמת שהוא גם תינוק סופר חכם ומתקשר בלי עין הרע, כל מי שרואה אותו בטוח שהוא הרבה יותר גדול

לגבי עזרה, אולי עדיף פחות לעזור שלא תרגישי שאת כל כך משקיעה ולא רואים את זה.

ויש דברים שאולי אפשר להציב גבול- כמו זה שמבחינתך אי אפשר להתחיל סעודה בלי בעלך.

ויש דברים שנשמע שלא בשליטתך, ובאמת מאוד קשה להשלים איתם. לא יודעת אין לי כל כך עצות...

אני רואה שהרבה כתבו שהייתי צריכה להעמיד גבול ובמבט לאחור אני ממש מסכימה איתכן!!!

לגבי העזרה, אתן 100% צודקות!! הבעיה שלי שאני מרחמת על אמא שלי שטורחת ועושה הכל לבד, רק שבסוף אני לא מרגישה שאני מקבלת את הערכה שמגיעה לי (זה נהיה סוג של ברור מאליו שכשאני באה אני עוזרת בהכנות לשבת)

בסוף את באמת מקלה על אמא שלך וזה ממש כיבוד הורים, גם אם אין הערכה.

(בלי קשר אם את חושבת שאין לך כוח להגיע ולבשל שם אז כנראה שעדיף באמת לא לבוא בכלל)

לא מפריע לי לעזור

פשוט צורם לי שדווקא אנחנו מקבלים את החוסר יחס

הזדמנות לפתוח את זה.

בשבת הבאה שתגיעי, תגיעי לשבת עצמה ולא מוקדם, תעזרי רגיל כזה ולא אקסטרה. אל תצאי מגדרך. וכנראה שאמא שלך תפתח את זה וזה יתן לך פתח להתחיל שיחה..

זה באמת מבאס ומעצבן.אבל האם בגלל זה לא לעזור? האם העזרה שלנו להורים תלויה בדבר? את בעצמך אומרת שאת מרחמת על אמא שעושה הכל לבד ורוצה לעזור לה..אז את עושה את זה בשביל לקבל הערכה ותשומת לב לילד או כי את רוצה לכבד את אמא? שני הדברים לא קשורים אחד לשני.עוזרים כי זה אנושי ונכון.ואת האפליות מבחינת היחס צריך לפתור בצורה אחרת.

אבל כואב לי היחס לילד

אם זה היחס למה את מתאמצת כ"כ?

תפסיקי לעבוד כ"כ קשה, לא מגיע לך.

במקביל הייתי פשוט פותחת את זה מול ההורים, ומסבירה את התחושות שלי.

לא עובדים קשה בשביל לקבל יח יחס.הלואי והמשוואה הזו היתה תמיד עובדת. לא עושים מצוות בשביל לקבל שכר.עובדים ועוזרים כי זה ערכי, מוסרי מכבד וכו....ובאמת חשוב ונכון לפתוח בעדינות מול ההורים.

כואב לי שלהם פחות אכפת מהילד שלי

זה שכתבת בזהירות על עניין הריצוי. ויכול להיות ששם הנקודה (אומרת בתור ילדה מרצה שלומדת לאט לאט להציב את הגבולות שלי🙈).

יש הבדל בין לעזור כי את רוצה לעזור, נותנת בשמחה ויודעת איפה להגיד סטופ כשזה יותר מדי בשבילך, לבין לעזור כדי לרצות, כי זה מה שמצופה, כי אני לא יכולה להגיד לא. תנסי למקם איפה את עומדת, מאיזה מקום העזרה מגיעה?

זה ממש בלט לי בסיפור של הסעודה- צרם לך שהתחילו בלי בעלך, אבל לא מחית. יכול להיות שזה שוב בגלל הריצוי? (לי באופן אישי תקופה ארוכה היה קשה להנכיח את עצמי כשזה אומר להגיד לא להורים או למשפחה שלי. ועדיין עובדת על זה).

מלבד העניין שלדעתי עזרה צריכה להגיע ממקום שרוצה לעזור ולא ממקום מרצה, לדעתי כשאנחנו מגיעות ממקום מרצה הסביבה מרגישה את זה והיחס בהתאם. אני מרגישה שכשאני מרצה, הרבה פחות ''סופרים אותי'', לעומת כשאני מביאה ומנכיחה את עצמי ואת הרצונות והצרכים שלי. זה גם הגיוני- כשאני מנכיחה את עצמי ואת הרצונות שלי במרחב, אנשים ישימו לב אלי ולרצונות שלי.

יכול להיות שזה ממש לא הסיפור אצלך🤭 אבל אם כן, קחי הנקודה למחשבה.

אם לא אכפת לך, אשמח לשמוע כיצד את עובדת על עניין הריצוי

זה להבין מה בכלל הרצון שלי.

אחרי שאני מבינה מה הרצון האמיתי שלי, ויודעת לזהות שאני בכיוון של לרצות, כבר יותר קל לי להנכיח את עצמי (זה עדיין לפעמים קשה מאוד, כן... אבל הרצון לא לרצות כבר חזק. יש סיטואציות יותר קשות ויש יותר קלות).

האמת שאצלי זה הגיע יחסית מאילוץ. היו כמה חיכוכים במהלך השנים של בעלי מול אבא שלי, שני אנשים שאני נוטה לרצות. ובעצם הייתי חייבת לומר לאחד לא ולמצוא איפה אני עומדת בזה.

גם טיפול זוגי עזר לי לשים את הרצון שלי לפני הריצוי.

כל ההתעסקות בזה הובילה אותי לשים לב למקומות שאני נוטה לרצות אנשים. בבחירת מסגרות ומקומות עבודה, מול אנשים מסוימים וכד'. לכן כשאני עומדת לקראת החלטה מסוימת שקשורה למקומות כאלו, אני חושבת כמה פעמים לפני קבלת ההחלטה, ומשתדלת לדייק מה אני רוצה. (גם בעלי מאוד עוזר לי בזה- דוחף אותי למצוא את הרצון האמיתי שלי בלי להתחשב בכלום. לפעמים אני צריכה לשים לב שאני לא מרצה אותו בזה שאני דואגת לא לרצות אחרים😂).

לדוגמא, לאחרונה הייתי צריכה לקבל החלטה על הקטנה שלי, אם היא נשארת שנה הבאה אצל אותה מטפלת או עוברת למטפלת אחרת. כמעט אמרתי שאשאיר אותה בגלל חוסר הנעימות מול המטפלת הנוכחית, אבל זיהיתי את ההרגשה הזו בזמן, ניקיתי את הנתון הזה מהשיקולים ואחרי מליון התלבטויות החלטתי להעביר, החלטה שהיא שלי ואני מרגישה שלמה איתה. (אגב, אחרי שהתגברתי על עצמי ואמרתי למטפלת שאני מעבירה, היא הגיבה יפה וירדה לי אבן מהלב).

או בנושא של המשפחה, לבעלי היה ממש חשוב משהו שקשור לאבא שלי אך מנוגד לדעתו. הייתי צריכה ממש לחשוב מה אני רוצה, ובסוף החלטתי כן לתמוך בדעה של בעלי, אבל שאני אקיים את השיחה מול אבא שלי. זאת היתה החלטה ממש קשה- כי גם הייתי צריכה להבין שאני חושבת שיותר נכון שאני אעשה את השיחה (מבחינה אובייקטיבית), וגם בסוף הייתי צריכה אשכרה לקיים את השיחה (וואו זה היה לי קשה). אבל הנה- הבעתי את דעתי בכבוד, אבא שלי קיבל (גם אם לא הסכים), ביצע את חלקו ושלום על ישראל.

וכמובן שזה גם בדברים קטנים יותר. אני היחידה במשפחה עם כמות ילדים ב"ה. זה דרש ממני המון כוחות לקום משולחן השבת, להודיע שניתן להשאיר לי לסדר אחר כך, וללכת להתעסק בילדים (שהיו צריכים אותי) בזמן שהאחרים מפנים. היום זה קורה גם יותר בקלות כי ראיתי שכולם ממש מבינים (ועדיין לפעמים אני צריכה לשים לב לעצמי ולצרכים שלי בתוך הסיטואציה הזאת כדי להצליח לעשות את זה). בכללי אני מרגישה במשפחה שכשאני שמה את עצמי במרכז, מתייחסת לעצמי כאל מישהי שווה, אני מרגישה שגם האחרים רואים אותי באותה צורה (ודרך אגב- אני לא יודעת אם זה משנה משהו בתפיסה שלהם אותי או בתפיסה שלי איך הם רואים אותי...).

חחחח נשמע מקסים אבל אני עדיין עמוק בהתמודדות הזו, בהרבה פרטים קטנים ביומיום. לאחרונה מילאתי שאלון בנושא ריצוי, והוא העלה לי מחשבות על עוד המון תחומים שהמחשבות שלי בהם אולי מגיעות מתוך ריצוי. יש עוד עבודה... ב''ה.

עבודה לא קלה בכלל

כאדם מרצה ונוח לבריות, אצלי זו עבודה מאוד עדינה להבין מתי אני עוזרת "על אוטומט" או מתוך ריצוי, ומתי זה מתוך רצון אמיתי שלי.

ועבודה קשה יותר להגיד לא כשלא מתאים לי, ולא רק במקרי קצה. (הסביבה מנחחה שכשאת עוזרת ונענית זה כי את יכולה, ולא מבינה איך יש פיצוץ או ריחוק או פגיעה בשלב של נתינת יתר, פשוט כי הם יגידו לא כשלא יתחשק או לא יתאחם)

ככה יותר מתעלקים עליו ודורשים ממנו, כי זה מה שהוא ישדר

וואו איזה לימוד זה לדעת מה הרצון שלי

ככל שאת נחמדה /טובה/אדיבה/ מנומסת מידי

את מוערכת פחות.

לצערי אני ממש מזדהה על מה שרשמת.

אני תמיד הייתי המפרגנת, המארגנת, המפיקה והטובה במשפחה וגם אני הרגשתי שדורכים עליי ולא סופרים אותי

עד שהחלטתי לשים קאט!

החלטתי להתחשב רק בעצמי ובמשפחה הגרעינית ולא להמשיך להיות טובה מידי או מובנת מאליה

זה גרם כמובן לריחוק משפחתי אבל לפחות אני לא מתוסכלת ולא מרגישה סמרטוט שמרשים לעצמם לדרוך עלי.

זה כמובן לא מתאים לכל אחת, ודורש ביטחון עצמי וגב חזק

אבל יק לי היום שקט פנימי והערכה עצמית!

❤️❤️❤️

הבלניות.

אני באופן אישי מסתכלת על זה בצורה כזו שזאת המצווה שלי ואני לא אמורה להתבייש בקיומה. בסוף אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא עוסקת בזה בתור שליחות ולא כי היא סקרנית וכו

אבל אני לגמרי יכולה להביא מי שמתביישת או מרגישה לא בנוח עם ההיכרות המקדימה, מה שכן אני בטוחה שזה מורכב לצאת ליישוב אחר

לא נבוכה.. בסך הכל זה לא מבייש.

לפעמים גם יצא לי להגיע עם חברה או אחות במקום סבלנית אם לא הסתדר לה (היה מקובל אצלנו)

כלומר אם לא התפקיד שלהן לא היה לי איתן כלום

אז זה פחות מביך אותי

האמת לא חשבתי בכיוון בכלל

אבל כמו שכתבתיאין היכרות קרובה בכלל

שכמו שהיא מכירה אותך, כך היא גם מכירה את כולן, זה לא משהו מיוחד.

גם אצלנו זה ישוב וכולם מכירים את כולם, פגשתי את הבלנית עם המשפחה שלי בטיול רחוק מהישוב וצחקתי לעצמי בלב שעוד כמה ימים ניפגש במקווה (היא לא ידעה את זה עדיין), ובאמת נפגשנו במקווה ורק צחקנו שנפגשנו בטיול, וזהו . זה חלק מהחיים , לא גילית לה איזה סוד מיוחד, כל נשות הישוב טובלות בדיוק כמוך ואת לא מיוחדת (זאת אומרת ברור שאת מיוחדת אבל לא בטבילה 😉. )

א. אני יודעת שיש נשים שנוסעות לישוב ליד. 5 דק' נסיעה כי פחות נעים להן. לגיטימי בעיני. לא שווה בעיהי את ההשקעה יותר מכמה דק' נסיעה כי באמת רק מוסיף עוד משימה ולחץ ליום אחר.

ב. אני באמת לא זוכרת מי טובלת. ממש רגילה לזה ושוכחת דברים שנשים מספרות לי במקוה. כבלנית- גם אני מבינה את הרגישות שעשויה להיות ואת הפדיחה שיכולה להיות ובעיקר מנסה לנרמל. שכמו שכתבו לך את כמו כולן. וזה לא כזה מעסיק אותי.

ואני גם עובדת יחד עם הבלנית. לי ממש לא מפריע, הרבה פעמים אנחנו מדברות לפני \אחרי.

דווקא כשטבלתי בליל שבת זה היה נוח כי אמרתי לקטנים שאני הולכת אליה לקצת זמן, וזה היה להם מאוד טבעי.

ואצלינו היא ממש לא סופרת ולא זוכרת...

אצלנו כשהגעתי לישוב לא הכרתי את הבלנית בהקשרים אחרים (לא אותה שכבת גיל).

פעם אחת הגעתי לטבול והיתה בלנית מחליפה, שאני מכירה טוב. זה כן היה מביך לי קצת ברגע הראשון שראיתי אותה, אבל פשוט הנחתי את המבוכה בצד, הזכרתי לעצמי שאין לי במה להתבייש, וגם היא התנהגה בצורה ממש טבעית ונעימה שזה באמת היה בסדר גמור.

קרה לי בדיוק אותו דבר וגם היתי בהלם איך אני לא אתפדח ורציתי ללכת למקווה בישוב ליד ואז אמרתי לעצמי די זה מספיק קשוח אני לא מוסיפה ואני אתגבר. מכניסה לעצמי לראש שלבניות שה משו יחסית טכני והן לא עפות בדמיון על כל אישה שטובלת, הן פוגשות מלא נשים שטובלות...

אני טבלתי פעם אחת שבאותו בוקר התארחנו אני ובעלי בבית של הבלנית לאיזשהו אירוע(בעלי חבר של בעלה) אמנם הם מבוגרים ממנו ב 2 עשורים אבל אנחנו בקשר טוב.. בסוף האירוע דיברנו שנךגש בערב ובהמשך היות נתאם שעה סופית וכו.. ואשכרה בערב נפגשנו שוב במקווה.. אבל באמת היא לא עושה מזה עניין ואני מנתקת את השכל וכל הנשים בישוב עושות את זה אז הכל טוב...

אבל שוב, ממש ממש מבינה שזה באמת לא פשוטטט