ואמא שלי ביקשה שאם היא לא שם, אז היא מעדיפה לא לדעת אלא רק אחרי הכל

כשבעלי יהיה איתי בבית החולים וכאלה....

ולגבי הלידה והילד, היא יכולה לנסות להגיע איתו (לא מסובך בכלל) או לתת למישהו אחר לשמור עליו (כבר קרה בעבר.. הכי הזוי בעולם... כאילו נתנו לך לשמור עליו, לא להעביר אותו...)

אני לא מתלהבת מזה שהוא יהיה איתה כי בכלל לא היה לי נעים לבקש ממנה להיות עם הילד 3 ימים, אבל אין לי באמת אופציה אחרת. אנחנו גרים במקום תקוע לגמרי בקטע של עזרה וקהילה וחברים...

 שהפעם החלטתם ללכת לבד, ואפילו אמא שלך לא באה..

או משהו בסגנון שאת סומכת עליה שתשמור על הילד הכי טוב

אני חושבת כמו MP8, שעדיף שלא תדע מתי את בלידה. אם זה מעשי

בהצלחה!!

ואגב רק הלחץ הזה מטריף את הדעת, תמצאי פתרון כבר מעכשיו בשביל הרוגע 

אני רק נזכרת בלידה הקודמת ובימים שאחריה (כשעלו כל המשקעים של הלידה מצד כולם... חוץ ממני בערך) ובא לי לבכות....

 חיבוק .

לענ"ד  כדאי מאוד להגיד את מה שאת מרגישה ,

גם כדי למנוע שוב את מה שחווית בלידה הראשונה וגם כי זה יעצים את הביטחון העצמי שלך -לומר את מה שאת מרגישה ואם יש משהו שאת לא רוצה , אז לומר זאת .

אני בעצמי טיפוס שנורא קשה לי להגיד "לא" ונורא סבלתי מזה במהלך חיי , כי היו אנשים שניצלו את זה ועשיתי דברים לא מלב שלם ...רק מהמחשבה של מה יגידו / שלא יפגעו וכו ..

ובעלי הוא ההפך ממני , הוא אומר כל מה שעל ליבו (כמובן לא בצורה פוגענית) ואני רואה שאנשים מעריכים אותו יותר ומכבדים אותו , דווקא כי הוא עומד על שלו וזה מדהים בעיניי , והוא מחזק אצלי כל הזמן את הנקודה הזאת , של להיות אסרטיבית ולומר "לא" כשצריך זה דורש קצת אימון , אבל בהחלט שזה עוזר לביטחון העצמי .

וגם ראיתי בהלכה בשו"ע, שאישה יולדת כל מה שהיא מבקשת צריך למלא את מבוקשה ,קו"ח אם זו ההחלטה מי יגיע עימה לחדר לידה .

בהצלחה יקירה.

כשאני חושבת על זה... בלידה הראשונה המיילדת המתוקה שהיתה לי (שליחה מלאכית משמים!!) באמת עזרה לי בעניין ספציפי שעלה (טלפונים לכל העולם בלי רשותי תוך כדי הלידה לסיפוק עדכונים אינטימיים ומיותרים בעליל...) והעמידה את מי שצריך במקום כשראתה שאני מותשת מכדי לעשות את זה בתקיפות הנדרשת ושלא מקשיבים לי!!

אני באמת הולכת בעז"ה לנסות לבקש מהמיילדת סיוע בנושא. אני משערת שהן מורגלות בהתמודדויות שונות עם סיטואציות "משפחתיות" מלבבות שכאלו...

לגבי דולה - זה קצת בעייתי מההיבט הכלכלי, וגם, אני יודעת שאולי אני מטורפת, אבל ממש רוצה "לפצות" את בעלי שהכי סבל בפעם הקודמת והכי הבליג למעני (הוא קיבל הערות ודברים מ-ז-ה מעליבים ולא מתאימים, אבל אני מעדיפה לא לפרט...)  ולתת לו את התחושה שהוא הכי עוזר לי מכולם והוא הכי תומך ומושלם לזה.

כל פעם שהוא "השתפן" ואמר לי "אולי בכל זאת תקראי לחברה שלך או לאמא שלך ?" ואמרתי לו שאני רוצה וצריכה רק אותו שם, ראיתי כמה זה עושה לו טוב גם אם הוא לא מודה בזה...

אולי אני לוקחת סיכון, אבל אני פשוט חושבת שזו ההזדמנות שלי להתגבר קצת ולתקן קצת מהנזק שנגרם בפעם הקודמת. בכלל, אני חושבת שהחוויה הקודמת שלו כ"מיותר" היא חלק מהגורמים ל"השתפנות" הנוכחית. אני יודעת שכדאי תמיד להסתכל קדימה ולא להתעסק בעבר, אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שאם הלידה הראשונה היתה נחווית כחיובית יותר מהפן הזוגי, לא היינו מגיעים ללידה שניה עם צל ענק של הקודמת ומחשבות של "רק שלא יהיה אותו דבר לא משנה מה". 

בכלל, הלידה הראשונה שלנו נורא דירדרה את היחסים ביניהם. הוא התקשה לסלוח לה על מה שקרה והיא טענה בתוקף שלא עשתה לו כלום ושאם הוא היה דואג לאשתו באמת הוא לא היה משמיע אף תלונה, גם בדיעבד וחודשים רבים אחרי הלידה,  ולא "מאלץ אותה לבחור בין אמא לבעל".

אני תוהה איך היא תגיב כשתגלה שאחותי גם מתכננת את אותו "שטיק" של "חוויה זוגית" בלידה שלה בעז"ה. 

ובכלל, נראה לי שיש נשים (אולי המבוגרות יותר? אולי לא..) שלא ממש מבינות את הקטע של "חוויה זוגית"

וחושבות שזו שטות מוחלטת, ושחדר לידה הוא מחוץ לתחום עבור בריות ממין זכר....

זה פשוט לא להאמין כמה אמוציות ועצבים הריון/לידה/קריאת שם/ברית יכולים להוציא מבני אדם אחד על השני, גם האוהבים ביותר...

במצבים האלה, שבני משפחה מבוגרים לא מבינים את המקום שלהם, וגם צוברים כעסים מיותרים שאין להם הצדקה או מקום,

זה דווקא להגיד את האמת בצורה הכי ברורה ופשוטה, כמובן בצורה מכבדת עד כמה שאפשר.

בדרך כלל צריך לחזור על המסר כמה פעמים עד שהוא נקלט, וגם לספוג ריקושטים ואי נעימות בהתחלה - כי הצד שכנגד לא מוכן לוותר על המקום שלקח לעצמו שלא בצדק,

אבל בסוף, זאת הדרך ליישר את ההדורים.

בסוף ההורים או אמא מפנימים שגם אם לא מקובל עליהם, כנראה שהזוג נוקט גישה אחרת וצריך לכבד אותה.

את יכולה להסביר לאמא שבעצם כאן היא נכנסת בינך לבין בעלך ולמעשה מאלצת אותך לבחור בינו לבינה.

זה כמובן דבר קשה מאוד לביצוע. ואם זה דפוס שחוזר על עצמו גם בתחומים אחרים, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע איך להתמודד ולקבל הדרכה ותמיכה.

הרבה פעמים זו יכולה להיות פריצת דרך בתיקון כללי של היחסים ביננו לבין ההורים.

בהצלחה לכם ובשעה טובה.

ורק מעדכנת: דיברתי עם בעלי לגבי אמא שלו. מבין לחלוטין שאני לא רוצה אותה שם, אבל הוא משוכנע שעצם העובדה ש"תקענו" אותה בבית עם הילד תבטיח את זה שהיא לא תקפוץ לפני שהכל הסתיים ואומר שאין לי מה לדאוג. לפחות הוא מבין את זה שלא שייך שהיא שם, יש גברים שגם את זה לא מבינים....

ולגבי אמא שלי - היא ביקשה שאם היא לא באה - אז לא לדעת בכלל אלא רק לאחר שהכל הסתיים. היא מרגישה שרק המחשבה שאני בחדר לידה והיא לא יכולה לבוא לעזור לי - תשגע אותה והיא לא תהיה מסוגלת לתפקד. אני מרחמת עליה ממש, אבל הנסיבות לא ממש הותירו לי ברירה...

גם כן הרגשה זוועתית... לא יודעת איך אני מתקשרת לבשר לה אחרי שבעז"ה הכל יעבור בשלום, איך היא תגיב ומה זה יעשה לי וכו'...

היא בטח תשמח איתך ותתרגש ותבוא לבקר

אם היא הבינה, הכל בסדר, אל תטרידי את עצמך יותר ממה שצריך

אמא שלי מלכתחילה לא התלהבה על ההריון הנוכחי (על הקודם כן, כי חיכינו לו מספיק זמן...) ובכלל היא לא הבינה את ה"לחץ" שלי להריון בשנים עברו, והתקשתה להבין למה אני לוקחת הפלה של הריון בחודש שני כטרגדיה...

ההריון הזה לטעמה סמוך מידי ללידה הקודמת (9 חודשים מהלידה עד ההריון הבא) וזה הזמן שלי להשקיע בקריירה המוצלחת שלי (שבה היא מאוד תמכה ועזרה).

קשה לה לחשוב עלי כמי שתכלא את עצמה מרצונה בהורות לילדים צפופים. הגישות שלנו לגבי "תכנון משפחה" או איך שתקראו לזה, הן מאוד שונות... ולדעתה הגישה שלי שונה כתוצאה ישירה מהשפעה של בעלי (מה שהכי אבסורדי כי זה פשוט לא נכון. לנו עצמנו יש חילוקי דעות מסויימים בנושא)

בדיוק כמו שאת עושה!בראבו

מה שהיא חושבת זה משהו אחד

ואת ובעלך יחידה שניה-

רציני 2 ילדים זה כבר סניף נפרד

(מנסיון טרי בלידה שניה ובהתערבויות הוריות)

בס"ד

ראשית זה שאימא לא חשבה שזה הזמן להריון נוסף,

(למרות שזה ממש לא תחום שיש לה זכות אמירה לגביו...)

ממש לא אומר שהיא לא תשמח שהלידה עברה בבריאות ובשלום.

את ממש מקסימה, ומתוקה באמת,
אבל לענ"ד יש עניין חשוב למחשבה נוספת.

נראה שכל מה שאכפת לה בלידה אלו הרגשות של בעלך.

שירגיש שהוא יכול, וחשוב ורק אותו את צריכה....

אבל עם כל האהבה לבעלך - את לא יכולה להתעלם מהעיקר-

שזאת היולדת- את, והתינוק.

השאלה הכי חשובה היא למי ולמה את זקוקה בלידה.

אימא שלך עזרה לך פיזית, והגישה עזרה שהבעל לא יכול להגיש,
נכון? לומר לבעלך שאת לא צריכה אף אחד אחר חוץ ממנו,

אם באמת את כן צריכה זה לא אמתי.

לידה זה לא זמן לרומנטיקה...

יש לכם את כל הזמן שבעולם לגדל יחד ילדים ונכדים,
אבל בלידה הכי חשוב זה מה את צריכה,

לא איך בעלך ירגיש הכי מוחמא.

בעיקר אם המחמאות הן לא על רגע אמיתי.

היית רוצה שבעלך ימנע מעצמו משהו חשוב מאד,
במצב מיוחד מבחינה רפואית- רק כדי שתרגישי טוב יותר?

איך בעלך ירגיש אם במהלך הלידה תצטרכי למשל יד תומכת, כדי לעלות על המיטה, או כדי ללחוץ, או קצת עיסוי בגב, וכ' , והוא לא יכול לעזור?

חשוב שתהיי רגועה גם בנפש, וגם שיהיה מענה לכל הצרכים שלך,

לכן אם לא אימא (שלא תורמת שלוות הנפש כנראה..) אז אולי חברה,
או דולה- עם כל המחיר... אחות, לא יודעת. העיקר שזאת מישהי שיכולה באמת לתמוך. 

אם העזרה שאימא שלך הגישה בלידה הראשונה לא הייתה קריטית,

ואת מעריכה שתסתדרי מצוין גם בלעדיה,אז כמובן שזה טוב.

אבל אם את כן עשויה להזדקק לה, לענ"ד זה חשוב מספיק כדי להסביר לבעל את הנקודה הזאת. לא פשוט לאימא כשהבת יולדת, ואולי היא אמרה דברים לא במקום,
אולי יש טעם לדבר איתה שלא תנהג כך, ואולי יש טעם לדבר עם בעלך שלא ייפגע ,
ולהסביר לו שזה רק הלחץ שלה.
העיקר שאת כיולדת תקבלי את מה שאת צריכה.

ותחשבי עם עצמך בכנות כי רק את יודעת מה הצרכים האמיתיים שלך.

כך או כך לענ"ד אסור שתכנון לידה יסבוב סביב הרגשה נחמדה לבעל,

תוך התעלמות מצרכי היולדת... זה לא סדר עדיפויות נכון.

ואת הערכתך ואהבתך אליו יש אינספור דרכים אחרות להביע.

לא על חשבון תמיכה בלידה

בס"ד

ראשית אם היא זקוקה לסיוע נשי לא לזלזל בזה,
ואם זקוקה לזה- אז אם לא אימא -שתהייה אישה אחרת.
 

הנקודה היא שחשוב שהיולדת תיקח במקום הראשון את הצרכים שלה.

זה השיקול הכי עיקרי, שההלכה רואה בו פיקוח נפש.

לכן (בין השאר) לדולה מותר לחלל שבת, למרות שרוב הנשים יולדות בלי דולה וכ'.

לא אומרת שחייבים אימא או מישהו זולת הבעל,
גיסתי למשל לא מסוגלת לסבול נוכחות של אף אחד בעולם מלבד בעלה בלידות,
וב"ה הכל טוב, (למרות שהוא כן עזר לה פיזית, כשהם היו לבד,
והמיילדת לא הייתה בחדר)

אני לא הייתי מסוגלת ללחוץ כשבעלי היה בחדר. 

נשמע מטומטם אבל לא יכולתי שיהיו שם גברים.

גם לא הסכמתי שיהיה רופא רק מיילדת.

זה לא באמת משנה איך עברו לידות שלנו או של חברות וכ',

הנקודה החשובה שצריכה להנחות כל יולדת זה להיות קשובה לצרכים שלה.

אם הבעל באמת זה שיגיש את העזרה הכי טובה- אז אותו את צריכה.

אם את זקוקה למשהו או מישהו אחר- אז לכי על זה.

אבל לא להתעלם מהצרכים של היולדת כדי לפצות את הבעל!!

באותה מידה כמובן לא לקרוא לאימא כי האימא רוצה להיות שם.

כל מי שמלווה את היולדת צריך להיות שם-

רק במידה והיולדת זקוקה לו. ממש לא כדי לספק למלווה את הרצונות והצרכים.

בע"ה עוד מעט אחותי הקטנה יולדת, והיא רצתה שאהייה איתה,

אך חששה שלפתע בלידה בניגוד לרצונה כעת תרגיש אחרת.
סיכמנו שהם מתקשרים אליי,
ואהיה ליד חדר לידה. אם היא תרצה אכנס אם לא לא.

וגם לאחר שתבקש שאכנס היא  תרגיש בנוח להוציא אותי מתי שבא לה.

היא שאלה אם אני לא אתבאס שהגעתי עד אליהם,
(אני גרה מאד רחוק מאד מאיפה שהם בחרו ללדת)

ולא נכנסתי,

הסברתי לה מה שלדעתי כל יולדת צריכה להבין טוב,

וכל מי שמלווה אותה צריך לדעת.

אני כאן למקרה שתצטרכי אותי.

את לא חייבת לי כלום!!

באנו לעזור! לא לקבל אישור שאנחנו חשובים, וכ'.

אף אחד לא יודע יותר טוב מהיולדת מה היא צריכה.

שהיא תקשיב לעצמה, ומי שמלווה גם יקשיב לה.

וה' יעזור לכולם!

ותנשמי עמוק, ותתקשרי לבשר לה בשמחה.

ואיך שהיא תגיב, זה ענין שלה - היא אדם מבוגר, וככה היא מבקשת להתמודד עם הדאגה והרצון האדיר להיות שם בשבילך.

אפשר להבין את זה, אבל את צריכה לשנן לעצמך שבענין הזה של לידה, את קודם כל מקשיבה לצרכים של עצמך, אחר כך לאלו של בעלך, ורק אחר כך בסדר העדיפויות את יכולה להיות קשובה לצורך של אחרים.

וודאי שזה לא הזמן שאת צריכה או יכולה לרצות את אמא.

ואין סתירה בין זה לבין מצוות כיבוד ההורים שלך כלפי אמא.

מיד חשבתי על מה שכתבה איילת, לדבר עם הצוות!

שמעתי מאשה אחת שעשתה את זה... אצלה זו היתה שכנה הזויה חסרת טקט,

היא פחדה מזה ואכן זה הגיע - הגברת צנחה בבית חולים כי שמעה שהיא הלכה ללדת1

למרבה המזל המיילדות היו מעודכנות וממש לא איפשרו כניסה לחדר לידה לאף אחד.

מצד שני, תמיד יש 'חלון הזדמנויות' שבו המיילדת לא תהיה בחדר והגברת תוכל לפלוש,

(למרות שעל פי רוב ממש לא מקבלים בסלחנות מישהו שנכנס סתם כך, תמיד שואלים שאלות)

על כן - כן הייתי אומרת ברור מראש את הרצון שלי, בלי הרבה הסברים ועטיפות לפני ואחרי,

מאד ענייני.

זה מה שאני הייתי אומרת -

רק רציתי לומר לך משהו, אחרי הלידה הקודמת הגעתי למסקנה שאני רוצה ללכת לבית חולים רק עם *** (השם של בעלך) ולא עם אף אחד אחר. אפילו מאמא שלי בקשתי לא לבוא. אפילו לא לרגע, עד שאני מתקשרת שהתינוק נולד - בעזרת ה', ואני אחרי הכל. מאד מעריכה את זה שאת שומרת על הקטן, זו העזרה הכי גדולה שאת יכולה לתת לי בזמן כזה, מבחינתי זה הרבה יותר מאשר שתהיי שם.

זאצ איט!

חשבתי שאמא שלי יחידה מסוגה בקטע הזה, שהיא מעדיפה לא לעזור לי בזמן שאני בשלב כ"כ קשה בחיים רק כי לה קשה לא לדעת מה קורה בזמן זה עם הבת שלה. לי אישית זה נראה הזוי, אבל מסתבר שזה מצוי אצל אמהות ליולדות.

ב"ה עמדנו על שלנו, ילדתי את שני הבנים רק עם בעלי.

לידה ראשונה היתה קשה כי היא היתה ארוכה ולא היה לי עזרה מאף אחד, אבל ב"ה היה צוות נפלא ומתנדבות ולא התחרטתי בכלל שלא קראתי לה. בלידה השניה הסתבכנו כמוכם איפה להשאיר את הילד וקבענו עם גיסי (בחור ישיבה שצריך ליסוע שעה עד אלינו ולבוא על חשבון הלימוד) שישמור עליו כי לא היתה לנו אופציה אחרת. (התיכנון היה שיתחילו הצירים מהר נתקשר אליו, ואם נהיה חייבים ליסוע לבית החולים ניקח אותו איתנו וגיסי יסע ישר לבית חולים לקחת אותו). בסוף ה' עזר, הצירים התחילו בתשע בבוקר כשהילד היה במעון וילדתי באחד בצהריים, בשלב הזה כבר יכולתי להתקשר לאמא שלי לספר לה שילדתי ולבקש שתשמור על הגדול. אני חושבת שעשינו החלטה נכונה.

את יכולה להזכיר לה שכמה שקשה לה- את הקושי האמיתי את עוברת. מזדהה איתך מאד.

שיהיה לך בהצלחה ולידה קלה ונעימה. 

רק רוצה לחזק את הנקודה הזו- שבסופו של דבר - במיוחד בחדר לידה צריך לעשות סדר עדיפויות ברור:

א. את והתינוק

ב. בעלך

ג. כל שאר העולם.

נכון שרוגע נפשי והרגשה טובה שלך ושל בעלך זה די בא ביחד, אבל בכל זאת אם צריך להכריע בנקודה מסוימת- אז זה קודם כל היולדת והתינוק.

ועוד דבר- התמונה שאת מציירת באמת מורכבת ויכולה לגרום לכאב בטן וכאב ראש רציניים.

אבל יש משהו שכדאי לזכור- שבסופו של דבר אדם, ומשפחה, צריכים לחיות ע"פ מה שנכון להם.

ואמנם לא רוצים לפגוע ולסכסך וכו'- אבל גם אי אפשר לקחת על עצמנו את כל רגשות הכעס, עלבון וכו' של אחרים.

אם אמא שלך בוחרת לכעוס או להיעלב, במידה מסוימת זו אחריות שלה. לא אחריות שלך. ויש גבול למה שאת צריכה לעשות כדי למנוע את הכעס והעלבון שלה. 

אי אפשר רק לדפוק חשבון לאחרים כל הזמן. 

ולסיום- ממליצה לך להתפלל הרבה, כבר מעכשיו על הלידה. תתפללי על כל הפנים והצדדים של הלידה- גם על החשש שלך מזה שתהיי רק עם בעלך ותתפרקו- את או הוא, גם על החשש מהרגשות של החמות או של אמא.

גם כמובן על הלידה עצמה.

תזכרי שכל לידה היא שונה לגמרי מלידות אחרות ואת יכולה להתפלל על כל מה שאת הכי רוצה בלי להגביל את עצמך בכלל. 

ובע"ה תהיה לך לידה טובה ונעימה שתחזק ביניכם את הקשר, וכולם יהיו רגועים ושמחים בנכדים ובנכדות. 

ילדתי ברוך ה' שבוע שעבר, אחרי הריון עודף וסיבוכים ולא חסר מה... 

הלכנו ללידה רק אני ובעלי. השכן שלנו שמר על הילד בשעות הראשונות וחמותי הגיעה מאוחר יותר.

הלידה עצמה היתה מ-ד-ה-י-מ-ה ברוך השם !!!!  הייתי כל כך מפוקסת ורגועה והספקתי להתפלל על הרבה דברים ואנשים יקרים !

הכל התקדם כל כך מהר, גם הבירוקרטיה , גם המעבר לחדר לידה, גם הפתיחה, המרדים, הכל !!

בעלי היה כזה מעולה. ולמרות שהוא לא יכל  לעזור פיזית, זה בכלל לא היה לי חסר. פשוט עשיתי מקלחת וכדור פיזיו ומאוחר יותר קיבלתי אפידורל והכל היה בסדר.

הקב"ה שלח לנו מיילדת מדהימה, שגם בשלב הסופי כשבעלי יצא לא היה לי קשה, ועל אף שהאפידורל השפיע עלי חלקית בלבד (כמו בלידה הקודמת) והרגשתי כאבים והכל, גם השלב הזה עבר מהר ובלי תפרים, קרעים ובלאגנים אחרים. וקיבלנו תינוק מתוק ויקר !!!

לאמא הודעתי דקות ספורות אחרי הלידה. היא קצת התקשתה לעכל והיתה מאוד היסטרית ופגועה ולחוצה ונרגעה רק אחרי שראתה אותי לאחר כמה שעות.

תודה לכולן על התמיכה !! עזרתן בהחלט בהעלאת תובנות חשובות ובעיקר באמפטיה ורגישות שהענקתן לי. השם הטוב יברך אתכן !!

שבעלי פשוט מארח אותה

והכל עובר דרכו

באשפוז כמובן

וברור שכשהנקתי היא לא קלטה לעוף

וחיכתה כמו ** שאני אגמור להניק ואז היא תצלם אותה ערה

אוףףף

שפכתי

אני בהחלט לא רוצה שאמא שלי תהיה לידי כשאני מיניקה (וגם אם כן הייתי רוצה, עדיין הייתי מצפה שלא תיקח זאת כמובן מאליו ותשאל אם זה בסדר שתישאר ברגעים הפרטיים האלה).

ואם החמות נשארת בלי לשאול, וגם משדרת קוצר רוח שההנקה כבר תיגמר כדי שתוכל לצלם - אני בהחלט מבינה את אי הנוחות שזה יכול לגרום.

ואכן מקווה מאוד ואשתדל בע"ה לא להיות קוץ בעיני כלתי העתידית

עם החמות, אחרי הכל, העולם מונהג בהסתר פנים ואין תוצאה ישירה וגלויה לכל חט.

אלא אולי יותר בכיוון של היכולת להבליג, לעמוד על שלך, אסרטיביות, הכלה, ושאר מידות טובות שחמות עוזרת לנו לפתח

ואם לא פיתחנו ככלות, אז גם כחמיות לא יהיו לנו את המידות האלה ואז הקשר שלנו עם הכלות יהיה קשה יותר.

מה דעתכן?

אז אסור לדון.

ובכלל אצל יולדת ובכללי

-עדיף" קצר וקולע מאשר ארוך וצולע"

לא מתאים 

אפשר למחוק

אני אבקש מהמנהלות.

@תחיה דולה

וחוץ מזה:

1. לא מבינה איך אפשר להשוות חמות לאימא

2. רציתי גם שאמא שלי תלך-לא היה לי כח לביקורים ממושכים ומכבידים

3. יש הבדל אם אמא שלי מסתכלת עלי בהנקה או חמותי או מישהי אחרת

4.חמותי היא אישה לא רגילה בלשון המעטה

אבל זה לא קריטי לי ההודעה הזו\והיא בהחלט ניתנת למחיקה ועדיף שכך

היית מרגישה יותר טוב,

הררים מבהילים של כביסות ובין לבין סלסאות אקראיות של כביסה נקייה לקיפול, ארונות מטבח שהכל בהם זז בגלל פסח ועדיין לא חזרו למקום וכן הלאה.

ואני לא נסעתי לחג ואין לי תינוקת ויש לי ממ"ד אז הייתה לנו מלחמה רגועה, ולילדים היו היום מסגרות.

אז במקום התמונה שולחת חיבוק גדול!

ויהיה בסדר גם יהיו ערמות כביסה והרצפה לי תהיה הכי נקייה.

וחוץ מזה, בדיוק היום קראתי כתבה איך ההסתגרות בבתים בגלל המלחמה עושה לא טוב, בפן הפיזי ממש וגם הרגשי. והדגישו את חשיבות החשיפה לאור כדי לשפר מצב פיזי ורגשי. ממש, אפילו לשבת ליד חלון פתוח.

אז מחר, רצוי איפשהו בשעות הבוקר או לפני הצהריים, צאי לך עם התינוקת לסיבוב רבע שעה באוויר ובשמש.

זה אולי לא יפתור את כל הבעיות אבל זה בהחלט יכול לשפר מצב רוח, לשפר את כמות ואיכות השינה בלילה, לתרום לבריאות מערכת החיסון ועוד ועוד. 

עולם השקר הזה האינסטגרם, מצלמים ובוכים. השעבוד לתוכן מרוקן לא פחות שלא תחשבי

ואם ינחם אותך - הבית שלי במצב זוועה כנל

לא הספתי לכבס, כלום לא מוכן לשבת וגם הילדים עוד ערים

לא שטיפה, לא קניות, לא כלום

הדבר היחיד שהספקתי זה להכין צהריים נורמלי לילדים חמצי ולהשאיר את הבלאגן מאחוריי אחרי יום עבודה נוסף מתיש מהבית עם הילדים ולצאת איתם לחוף כדי שלא נשתגע

אז הבית לא יהיה מסודר🤷

יצאנו ממלחמה אחות

ממלחמה

טילים עם ראש חצי טון חומר נפץ מתפצלים ומתעופפים מעל הראש

ילדים חודש בבית כולל פסח

מזמור לתודה שיצאנו ללא יודעת כמה זמן של שפיות, הבית שלם, לא נפגענו, ב"ה תסדרי מחר

לכי תנוחי, חוסר שינה יכול לדכא ממש (מנסיון) ותקופת מלחמה ארוכה בלי אופק כנל

ולדעתי תתנתקי מהזבל הזה

♥️

אין מישהי כזאת

ואם יש

אז יש לה מינוסים אחרים שלא הייתי רוצה לדעת

זה הצורך לפרסם את הדבר הכי פרטי שלך, הבית , הכביסה, הניקיון, המשפחה ....

טרנד הזיה

זו תלות

חיים בשביל לצלם

היו לי חברות שהיו יוצאות כדי שיהיה מה להעלות

אובססיה

בהחלט שכן

אולי היא מכבסת בחול המועד ומתארחת

אולי כמו חמתי יש לה מקום להכלל והיא התחילה בערב חג שני להחזיר כלים ובחג השתנשה בחד פעמי אז לא היה לה הרבה עבודה בצאת החג

אולי יש לה הרבה עזרה

אולי היא תקתקנית

יש ויש

העניין שמסתכלים על חיים של אחרים ומשווים. זו לא הייתה כוונת המשורר.וגם - מי שיצרה לעצמה תדמית כזו צריכה לעמוד בסטנדרט של עצמה כל הזמן כי כל הזמן מסתכלים עליה/ היא כל הזמן מראה את עצמה

מכירה כמה נשים כאלה

ברור שאין מושלם

אבל זה לא רק באינסטגרם ויש נשים כאלה.

ומותר לקנא אבל מסכימה שלא הייתי רוצה להחליף את החבילה שלי בשלהן. לדעת את החבילה דווקא היה יכול להקל עלי 😉

שסיימתי לסדר בחזרה את הכלים

ועכשיו מסיימת עם הכביסות 

(אנחנו רק זוג עם תינוקת, אז אין ערימות הזויות)

ובכל זאת כל היום הזה הייתי עצבנית ובדיכאון ובלי מצב רוח

ומרגישה שלא בא לי בכלל לחזור לשגרה

ולא יודעת איך עושים את זה 

ויש לידה באופק שמלחיצה אותי

וכולי איכסה בפנים

בקיצור גם אם מהצד נראה שורוד לי

כי סיימתי לסדר את הבלגן

זה בכלל לא אומר שבאמת ורוד...

והכי נורמלי בעולם שיום אחרי החג מרגישים ככה

במיוחד חג שהגיע אחרי חופש ארוך ומתיש

זה קצת כמו נפילת סוכר

בבת אחת ליפול לשגרה ולהתאפס על החיים

עושה סחרחורת

זה עניין של כמה ימים או משהו מתמשך?

כי אם זה משהו שהוא עכשיו זה בסדר גמור, לוקח זמן לחזור לשגרה והכל בסדר

אבל אם זה משהו מתמשך שכבר תקופה לא עובר, ואת לא מרגישה שזאת תקופה שתעבור ואת בדרך החוצה משם- לגמרי הייתי בודקת דיכאון. כדאי להתחיל מרופא משפחה.

אומנם אין לי אינטסטגרם אבל רואה בסטטוס בוואטספ 

נשים מצלמות שולחן שבת ערוך לתפארה ביום חמישי בערב

כשאצלי בלגןןן של החיים, עוד לא בישלנו כלום ומי מדבר על שטיפה.

או נשים שמעלות תמונות שלהן עושות כושר ב- 6 בבוקר או עושות ספורט 3 פעמים בשבוע

והלוואיייייי עליי. מאוד מאוד מנסה אבל זה ממש קשה לי..

וכל הזמן מזכירה לעצמי שזה עולם השקר.

יכולה מישהי לצלם שולחן נוצץ כשכל הבית מסביב בוקה ומבלוקה

או לצלם ילדים לבושים מותגים שנראה שיצאו מהקטלוג

אבל אולי היא במינוס ממש עמוק בבנק.

לפעמים כשבא לי אז אני גם מצלמת איזה משהו אינסטגרמי כזה

לדוגמא כוס קפה מושקעת ברקע השקיעה או כל מיני שטויות כאלו

כמובן שלא מעלה לשום מקום

אבל זה מזכיר לי שאם אני רוצה אני גם יכולה להפיק תמונות "שקר" כאלו.

כל עולם השקר

וזה גם נכון

אבל לי התמונות האלו שעושות צביטה, גורמות לשאול מה חסר לי ומה אני רוצה.

כי להגיד שהכל זה שקר, זה קל לי. ניסיון לנחם את עצמי.

אבל לפעמים זה לא נכון

ויש אנשים שבאמת מאוד מוצלחים

ומאוד טובים

ואני לא אהיה הם

אבל אני כן יכולה לחשוב למה זה מפעיל אותי, ומה חסר לי

ואז אני מנסה לראות, איך, בקטן, אני יכולה לשנות קצת אצלי, כדי לענות על החוסר שזה מעורר בי

תמחקי את האינסטגרם ובא לציון גואל.

אני פחות מתחברת לתגובות שזה שקר,

אולי באמת יש נשים שמצליחות להחזיק ככה את הבית.

יש אנשים שעושים מליונים. לא שקר. אמת לאמיתה.

אז מה?

אם יש לי מה ללמוד מהם, אחלה.

אם אין לי, למה לבזבז את הזמן לראות משהו שלא יקדם אותי בחיים בשום צורה?

זה כמו לעקוב אחרי מתכונים לא כשרים.

אולי זה טעים. מעולה שיבושם להם, זה פשוט לא קשור אלי אז חבל על הזמן ועל הפוקוס שלי.

והם? שיהיה להם לבריאות מכל הלב ❤️

ואת? חיה את חייך לפי הקצב והעדיפויות שלך בחיים.

לא מחייב שזה שקר,

אולי הן באמת מצליחות וזה בסדר

תהיי טובה עם עצמך! אנחנו עוברות המון.

תקשיבי שגם אצלי לא מוכן כלום עדיין. בסדר, נסתדר, יהיה טוב

מחר יום חדש.

אני בדיוק אוכלת פסטה מנחמת

כשעסוקים כל הזמן בהשוואה לאחרים.

זאת גם השוואה לא הוגנת כי אצלם רואים רק את הטוב.

נשמע שיש אצלך נקודות שצריכות עזרה פסיכולוגית.

אבל עזרה ראשונה, תמחקי את הרשתות.

למה זה טוב? תראי סדרה במקום.

אם זה מחזק אצלך את הערך העצמי הנמוך, אז בשביל מה?

תכנסי ותמחקי. זה כמו פלסטר, עשיתי את זה גם.

אם קשה לך, תמחקי לפחות את האפליקציה, ולא את החשבון הפרטי שלך.

זה לא להסתכל באינסטגרם...

אם את רוצה עידוד אז אצלי יש עוד פינה בשיש עם כלי פסח שמתייבשים ...

ולא הספקתי לקנות לחם למחר... היום לא מצאתי בבוקר פרוס..

וכביסות התחלתי מקודם...עכשיו מכונה שניה עובדת עם בגדי שבת כדי שיהיה מה ללבוש.

שעה פלוס אחרי יציאת החג הכל היה מאורגן ויצאנו לקנות חמץ

תקתקו פה

וכביסות עשיתי בחול המועד אז היה פה בקטנה

אז הבית היה מתוקתק

אבל לא הכל ורוד

בכלל לא

לכל אחד יש קשיים אחרים בחיים

לגבי האינסטגרם

אני משתמשת ברשת כדי לקבל השראה/ הנאה

אם משהו עושה לי רע

זה הזמן לגלול הלאה

זה כל היופי ברשת

שזה בלחיצת כפתור 

את מספרת שכיבסת בחול המועד

מה שהרבה מאוד בתים לא עשו (לא נכנסת לסיבה.. לא עניינינו)

אז באמת שאין מה להתהדר ולהשוות מול משפחה שאגרה ואגרה בגדים מלוכלכים כל החג....

כל אחד נולד או קיבל כלים אחרים לחיים

ומציאות חיים אחרת

נשמע שעבדת קשה מאוד היום ועוד היית עייפה מאתמול

ומאוד אינטנסיבי עכשיו גם לארגן שבת בנוסף

יכולה לומר לך שלי לוקח יותר זמן מהשכנה שלי להתאושש ולעבור מצבים

אצלה הכל מתוקתק ברגע ומבושל צ'יק צ'אק ואצלי לוקח זמן

כי היא שכלית יותר, אני יותר חווה דברים

זה כלים אחרים שה' נתן לכל אחת לעבור את המסע שלה כאן בעולם...

אז בשבוע רגיל אני מתחילה שבת בחמישי כי יודעת שאני איטית יותר ומתעייפת מהר

אבל עכשיו גם אצלי יש עדיין כביסות (וערמותת לקפל)

ואין שבת מוכנה 

ויהיה בסדר בעז"ה. אני לא חושבת שזאת שבת רגילה שהכל צריך להיות בה מתוקתק. מותר להרפות, עברנו תקופה אינטנסיבית

מה שמראים ברשת זה את הטוב והמוצלח, לא את ההתמודדות. כל אחת עם הכוחות שלה וההתמודדויות שלה, וגם עם כמות העזרה שיש לה בבית- לא דומה אישה כמוני שיש לה ילדים גדולים שיכולים לתת יד בסגירת הפסח, בקיפול כביסה לבין אישה עם ילדים קטנים.

ולגבי ההרגשה הרעה הנפשית, האם זה כך מהמלחמה או לפני? אם מהמלחמה לא הייתי ממהרת לתייג ולהגיד שיש קושי נפשי, זה ממש הגיוני ונפוץ לחוש כך, אם מלפני ממליצה לפנות לרופא המשפחה להתייעץ 

הדבר הכי חשוב שמשתנה מאדם לאדם זה דווקא השורות האחרונות שכתבת.

איך הוא מרגיש בבית שלו (ולא משנה אם הבית מסודר או מבולגן), כמה הוא אוהב את עצמו, כמה כוח יש לו לחיות את החיים.

מותר שיהיה בית מלוכלך, ערימות של כביסות ושיאכלו פריכיות עם ממרח (כי עדיין לא קנינו לחם).

מה שהכי הכי חשוב זה לחשוב איך את משמחת את עצמך (בגבולות האפשר).

רעיונות-

-מקלחת טובה

-טיול בחוץ

-קפה ושוקולד מפנק

-לפגוש חברה

-טלפון למישהי שמחזקת אותך

-לשבת עם מחברת ולכתוב לעצמך

-פינה אחת בבית שרק אותה את מסדרת ובה יש לך שפיות (נגיד רק חדר השינה)

-ללכת לקנות פרחים לשבת

וברצינות

אנחנו לא במרוץ

לוקח לגוף ולנפש זמן

ועוד יותר אחרי תקופה משוגעת  של מלחמה

לחזור לעצמם

ממילא

הקצב אחר

הכוח אחר

האיכות שונה.

הכל בסדר!

תנשמי

תכיני לך קפה

תשבי ותשתי בנחת ממש.

הכל

יחכה.

את העיקר של הבית

שזה אומר שאת הכי משמעותית וחשובה

קודם כל לעצמך!

שבת נכנסת בנחת יש עוד שעה לארגן

ואל תדאגי.

תאמיני לי שמאחרי כל צילום באינסטגרם עומדת

שפחה (כן, זאת המילה)

של מצלמה, של מילים, של אהבה, של הערצה,

עייפה

מרוטה

רק מתה להוריד את האיפור

שצורחת על הילדה שרוצה לשחק

לא להזיז את הוילון שהיא מצלמת לסרטון

אז באמת

שאצל כולנו עדיין החג לא באמת יצא

ואצל כולנו יש שגעונות ברמה כזו או אחרת

אבל באמת באמת

את

כמו שאת

את הכי טובה!

יצר כפיו של בורא עולם ❤️

באמת שחיזקתן אותי!

כיף שיש אתכן כי במציאות אין לי חברות שיתנו לי מילים טובות

ובזכותן אתמול עזבתי הכל והלכתי לישון מוקדם יותר.

ממש מעריכה כל תגובה של כל אחת 💗💓💞

אתמול שלחתי את הבנות למסגרות והלכתי לישוווןן.

הבית ערמות כביסה נקיות ומלוכלכות כאחד

המזוודה משביעי של פסח עברה מאמצע הסלון לחדר שלנו כמו שהיא

תשמעי, יש נשים שזה באופי שלהן לתקתק

יש כאלה שהמחשבה על לפרסם את התקתוק נותנת להן את המוטיבציה

שייערב להן. אני לא שם

בס"ד

זה כי אוהלי עם ישראל היו ממוקמים בצורה כזאת שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוך האוהל של השני.

וזה מצב של ברכה!

כשכל אחד ממוקד במה שקורה פנימה אצלו,

בלי להשוות את עצמו לאחרים,

בלי צורך להראות לאחרים,

בלי להיחשף לדברים ששייכים לפרטיות של מישהו אחר.

היום אנחנו בדור קצת מאותגר סביב הנושא הזה. זהו דור של שיתוף על מלא, ולא מספיק מבינים עד כמה הדבר הזה פוגע בנו (במי שמשתף כמו במי שרואה).

והתחושות שלך ממש לגיטימיות,

עברנו המון!!! בשבועות האחרונים.

עם הזמן

והניסיון

והילדים שגדלים

ועוד כל מיני פרמטרים כמו גודל הבית וכו'

אפשר להשתפר ולהשתכלל

אבל תזכרי שאת כבר טובה

איך שאת עכשיו

אמא לילדים

ולתינוקת קטנה

שעברה מלחמה!!!

ואת החגים (שזה פרויקט לכולנו)

ושנסעה לחג כי היה הכי טוב לכם

כל זה זה כבר המון!!!

ואני בטוחה שיש בך עוד כ"כ הרבה טוב!

ותכונות טובות!

ואיכויות!

ומעשים טובים!

מה שאת רוצה לשכלל

בע"ה עוד תמצאי את הדרך לשכלל.

עכשיו הכי חשוב

לחבק את עצמינו

להזכיר לעצמינו שאנחנו אלופות

ולטפוח לעצמינו על השכם על העמידה שלנו בכל הימים הטרופים האלה שעברנו ❤️

בעיניי העצבות וחוסר הכוחות ממש הגיוניים כרגע.

אנחנו בירידת מתח רצינית.

(ואם התחושות ימשיכו לאורך זמן, כדאי לפנות לעזרה כמו שאמרו לפניי. כדי שתוכלי לחזור להיות בטוב ❤️).

חיבוק גדול יקרה שאת!!!!

ברור שהכל מציף

והרבה נשים לא הספיקו

רק לא מפרסמות את זה...

מוזמנת לדבר איתי לגבי OCD,

אני מתמודדת מנוסה. 

לנהל מחברת שבו אני כותבת מה אני רוצה מעצמי ואיך אני מתקדמת בזה.

המחברת עוזרת לי לעבור מעולם הדמיון שבו אני "נופלת" לעולם המעשה שבו אני מבינה שכל תהליך מתחיל ביום מסוים, בשעה מסוימת, ועם התמודדות מול הרגע הבא.

הדמיון הוא גדול מהחיים ובמידה מסוימת מנותק מהם. אף אחת לא תראה לך את כל הרגעים הקטנים שקדמו לבית המתוקתק. ואולי גם לא תראה לך את חשבון הבנק שמתרושש בגלל קניות מוגזמות של גלים חדשים ובגדים.

אני יכולה לספר לך שיש לנו חברים שחיים ברמת חיים מאוד גבוהה, ותמיד זה עורר אצלי שאלה, כי לפי נתוני החיים שלהם, הם היו אמורים לחיות בפחות (אנחנו מכירים מאוד טוב).

רק לאחרונה הסתבר לנו שהם חיו עם חובות של כמעט חצי מיליון ש"ח כדי לממן את אורח החיים הזה.

אז אל תתרגשי מפסגות של אחרים. תרצי לך במחברת מה הפסגה שלך, הקרובה, שאליה את רוצה להגיע.

מה עלול להכשיל אותך ואיך את מתכוונת להתגבר עליה.

התיעוד עוזר לנו להבין את עצמנו ולראות את עצמנו ביותר חמלה ופחות צורך להיות תמיד וואו

אני מנסה בדיוק להפחית גם פייסבוק. לא פותחת אינסטגרם.

זה ממכר.

זה הרסני. ברור שיש שם גם טוב. אבל לדעתי הרע מנצח, לפחות אצלי.  

אף אחד לא שולח את כל האיכסה מאחורי הנוצץ. ולכולנו יש.

אני לא אומרת, יכול להיות שנשים הצליחו לתקתק. אבל יש להן אתגרים אחרים מאוד משמעותיים.

אני במקרה הייתי בחמישי חופשי, אז הצלחתי, אחרת לא הייתי מצליחה. פלוס, ה''תינוק'' שלי כבר ילד גדול. לצערי... אז אין מה להשוות, מבינה? הספקים שהם עולם אחר. אבל זה לא מבחירה.

בקיצור הכל טוב ב''ה. אבל לכל משפחה הקשיים שלה. אין שום חוק חובת תקתוק. תעשי מה שנכון לכוחות שלך!! למציאות הנוכחית שלך.

וכמובן כולנו חייבים להיטען כרגע. תנסי לחשוב איך להכניס משהו נחמד לשבוע הבא.

העומס והמתח הנפשי גמרו על הרבה אנשים.  

ואם התחושה יותר כללית ולא עוזבת כדאי לטפל. חיבוק. 

מציג מצב אמיתי ..

אלו "משפיעניות" שדוחפות לסרטונים שלהם על הדרך מוצרים כי הן מקבלות על פרסום כסף והרבה

כל עוקב זה כסף כל סרטון שווה כסף

ובואי גם אם זה אמיתי

לכל אחת יש את הקצב שלה וזה הכי בסדר .

את צריכה להרגיש בסדר עם עצמך וערן המשפחה שלך ולא צריך להיות בתחרות

זה שיש לך ילדים ותינוקת זה כבר יכול להתיש

שבת שלום 

אצל אף אחת לא וורוד

אנחנו לא התארחנו בחג ואין לנו ממ"ד

תודה לה' יםםם של כביסות

וקטנטנים שצריך להשגיח עליהם באלף עיניים

ועדיין...

איזה הוא העשיר? השמח בחלקו...

רק לשמוח שאנחנו בריאים וחזקים להמשיך במירוץ והכל הכל יסתדר בעזרת ה'.

לאט לאט מסדרים, באווירה טובה. מפעילים מכונה ומתקתקים את השאר ביחד. עם הרבה חמלה.

תשמחי את עצמך עם שירים שאת אוהבת, ספר מעניין לשבת, משחקים עם הילדים, דיבורים מהלב עם בעלך וטיולים בשמש. זה תמיד עושה טוב.

לשבת ליד הים ולשפוך את הלב.

אגב, אני ממש אוהבת את האינסטגרם. מלא דברים למדתי מאחרות.   
 

כביסה תמיד תהיה, שמרי על הלב שלך אחותי❤

או לפחות את מה ששמעת עליו המלצות ונגיש לך.

אפשר לנסות דרך תזונה, עצות כמו לאכול קרקר לפני הקימה מהמיטה וכל פרק זמן קצר כדי שהקיבה לא תהיה ריקה לגמרי. יש עוד מזונות שיכולים לתמוך, שווה להתייעץ עם תזונאית.

לי מאוד מאוד עזר דיקור סיני.

מניחה שיש עוד דרכים להקל. תרגישי טוב! 

ברגע שראיתי שקשה לי לתפעל את הבית, לקחתי.

לא מכירה מצווה לסבול בהריון, ובינתיים לא שמעתי סיבות מוצדקות למה לא לקחת. 

בעצב תלדי בנים זו קללה ולא מצווה. אין שום עניין ומצווה לסבול בהריון ובלידה וצריך להקל בכל דרך אפשרית.

אז ממליצה לך היום ללכת לקנות.

לק"י

לי היו בחילות מציקות, אבל כן אכלתי ושתיתי. ולקחתי דברים בסגנון.

יש שורש ג'ינג'ר, נוזיקס (בי6 וג'ינג'ר).

לקחתי בכל ההריונות חוץ מהראשון שלא היה במודעות

אני לא מצליחה לתפקד אז לוקחת אבל גם על פחות הייתי לוקחת.

בעיניי זה כמו אפידורל, אין מצווה לסבול 

אבל אולי אפשר להשיג בנתיים את הבונגסטה מגמחים או דברים בסגנון.

תקבעי תור טלפוני לרופא משפחה או שתתקשרי לקופה/תשאירי בקשה לרופא באפליקציה.

לבנתיים לאכול דברים יבשים קצת בתדירות גבוהה מלפפונים קרקרים פיתה ריקה גם דברים קרים עזרו לי.

בהריון תאומים הבחילות היו בשיא השיאים וצרבות של החיים משהו לא נורמלי בשלושת החודשים הראשונים ולא לקחתי כלום כי פחדתי שזה יפגע בעוברים

באופן כללי אני נגד כדורים ולוקחת רק שממש אין ברירה אחרת .. התמודדתי עם זה בעזרת מים קרים, קרח ,שקדים ,מלפפון . לא לאכול בלילה לפני השינה

לא לאכול מטוגן ואוכל מעובד כמה שפחות .

מסוימת שרואים לאחר הלידה, או לפחות קצת אחריה

אם היא נבדקה ולא עלה - לדעתי סיכוי נמוך

מכירה הרבה משפחות עם ילדים תסמונת דאון

תמיד מאבחנים את זה מיד מיד אחרי הלידה.

כמובן לא דעה רפואית ולא מכירה את כל סיפורי הקצה שאולי יש....

ממש ממש לא!

ואל תכניסי את עצמך למחשבות כאלו בכלל אחרי הילדה.

לתינוק עושים בדיקות יסודיות מאוד עם לידתו.

הצוות יזהה את זה בוודאות וכמעט מיד על ידי מראה פנים חריג (שאנחנו מכירות ואני בטוחה שהצוות הרפואי מנוסה בו) וגם סימנים נוספים כמו טונוס שרירים נמוך.

בוודאות היו בודקים ומוסרים לך את המידע הזה כמעט מיד.

(אני שמעתי לא ממקור ראשון על מישהי שאמרו לה יום למחרת הלידה, אבל זה כי הצוות רצה להיות בטוח והמשיך לעשות כמה בדיקות).

בכל מקרה, זה לא ת.דאון אבל בהחלט בהחלט כדאי לבדוק.

אולי הלשון כבדה מאוד, אולי האף סתום, אולי שקדים אולי אלף ואחת דברים.

ת. דאון לא.

(אינני רופאה)

הרופא ילדים לא היה מודאג.

היית בבדיקת התפתחות?

ילד נורמלי לחלוטין. גדל קצת ועבר לו. 

אולי יש חולשה בשרירים ולכן הלשון בחוץ ואז תצטרך פזיו', לא משהו רציני, אבל תמיד כדאי אם יש חולשה.

ממש לא נשמע לי כמו תסמונת דאון כי יש בה עוד בעיות רפואיות נוספות שמגלים לרוב ממש סמוך ללידה 

אגיד גם שהאוכלוסיות שלא מתחסנות םחות מגיעות למוזיאונים לדעתי...

ותודה על העידוד 

לא יודעת אם כדאי או לא

מבחינתי תינוק זה כמו תיק יד, לוקחת אותו לכל מקום שאליו אני רוצה ללכת.

מילא בחדר אחד עם חולה

אבל במוזיאון ציבורי וגדול? הכי לא חשש בעיני

לי זה היה עוזר לפעמים. 

ואולי להזמין מישהו מהאחים אליכם יעזור להעסיק את הילדים?

נשמע שאת רוצה להיות בבית...

הסעודות ארוכות לי

אין לי מה לעשות שם

בעלי עסוק עם אחים שלו..

אני אוהבת סעודות ארוכות, יכולה לשבת לקרוא גם,כיף לילדים, שינוי שגרה

אבל אני הולכת לסעודה וחוזרת הביתה אז זה קצת אחרת

כשהייתי ישנה שם, הייתי פשוט מתעלפת לנוח. ואני ממש אוהבת לישון🤭

לבעלך?

נראה לי זו השאלה הראשונה

אם זה מסתדר לו להיות בבית, אז נראה לי אין בכלל התלבטות.

אם הוא רוצה להקל עלייך וישמח להישאר בבית אבל חושש מהארגונים, תנסו לחשוב יחד על פתרונות שיקבלו על התארגנות - שבת מצומצמת, אוכל קנוי וכו'.

אם זה לא מתאים לו וזה יהיה לו יותר מידי, אז כן הייתי שוקלת לנסוע.

אבל תראי קודם מה הוא רוצה 

אבל לא יודעים איך לעשות את זה

וברור שמקל עליו להיות אצל ההורים

אבל הוא גם רוצה להקל עלי 

שה' יתן לי כוח

אם כן אז תפרשי באמצע הסעודות ותלכי לנוח....

אם לא אולי שווה לשתף לפחות את חמותך.

ולא אשתף אותה, זה מוקדם מידי..

אפילו לא ראינו דופק